עוברים דירה

החלטתי להעביר את הבלוג לכתובת חדשה, תחת דומיין משלי.

תוכלו להמשיך לקרוא (והפעם רק באנגלית) בכתובת

http://blog.gkamin.com

להתראות,

ג.

על פאד תאי ביתי ומעניין

החלטתי שנמאס לי קצת מהמתכון הרגיל לפאד תאי. שלא תבינו אותי לא נכון, הוא מאוד טעים, והוא תמיד עובד, אבל הגיע הזמן לרענן, בעיקר בתחום הרוטב. אז הנה כמה דברים שזרקתי פנימה:

3-4 גבעולי כוסברה טרייה (היישר מהאדנית שבחלון) קצוצים (עם העלים כמובן).
3 גבעולי למון גראס (מאותה אדנית), קצוצים גם הם (אחלה ריח נשאר על האצבעות...).
חצי כוס שום קצוץ.

כמה בצלצלי שאלוט קצוצים דק (אפשר גם חצי בצל רגיל קטן).
קצת רוטב צ'ילי מתוק.
3 כפות נאם פלא (רוטב דגים תאילנדי) למליחות.

4 כפות רוטב תמרינדי.

5 כפות מיץ ליים.

כף סוכר.

חצי כוס שבבי בוטנים.

צ'ילי חריף קטן חתוך לרצועות דקות (ובלי הגרעינים).

פלפל אדום חתוך לרצועות גסות.

300 גרם נבטים סיניים.

כמה פטריות חתוכות לרבעים.

50-100 גרם שניצל עוף חתוך לרצועות (אפשר גם חזיר או בקר).

אפשר להוסיף ירקות נוספים שאוהבים.

פחית חלב קוקוס (לפחות 60%, וכמה שיותר מרוכז יותר טוב).

חבילת אטריות אורז תאילנדיות (300-350 גרם).

רבע כוס שמן קנולה לטיגון.

מה שחשוב בהקפצה, במטבח האסייתי, ולטעמי בבישול בכלל, זה עבודה מסודרת. ברור שאחרי הבישול/טיגון המטבח נשאר מבולגן, אבל כדי שהכל ידפוק כמו שעון, כדאי שלפחות לפני ההתחלה יהיה מסודר.

זה חשוב במיוחד בהקפצה, כי הכל צריך לקרות מאוד מהר. לכן מומלץ להכין את הכל חתוך, קצוץ, פרוס ובדוק ליד הכיריים כשמתחילים לעבוד על האש.

ווק? לא חיוני. במטבחים ביתיים גם ככה אין להבות גבוהות מספיק כדי לנצל את צורתו של הווק. עם זאת, הווקים שחלקנו מחזיקים בבית גדולים ממחבתות ממוצעות, ולכן אפשר להכין את כל הכמות ב"נגלה" אחת, במקום לחלק לכמה נגלות במחבת קטנה יותר.

משרים את האטריות במים חמים מאוד למשך רבע שעה. מוציאים מהמים, ומעבירים להשרייה בחלב הקוקוס.

מחממים את הווק, ומוסיפים חצי מכמות השמן. מטגנים בשמן את הבצל והשום הקצוצים, מוסיפים את הפלפלים, ואז את האטריות. מקפיצים 2-3 דקות ומוציאים את תכולת הווק לקערה.

מוסיפים את יתרת השמן לווק הריק, וכשמתחמם, מוסיפים את הירקות, את הלמון גראס, הנבטים העוף והכוסברה. מקפיצים, ותוך כדי כך מוסיפים את כל הנוזלים אחד אחד - רוטב צ'ילי מתוק (משתדלים שייפול בעיקר על העוף, כדי ליצור זיגוג נחמד - אפשר גם להשרות את העוף לכמה שעות ברוטב הצ'ילי מראש), רוטב דגים, מיץ ליים, רוטב תמרינדי. מוסיפים את הסוכר.

ממשיכים להקפיץ עד שרואים שהעוף עשוי טוב, ואז מחזירים את האטריות מהקערה לווק, להקפצה סופית של הכל ביחד.

מפזרים בוטנים גרוסים מעל הכל, מעבירים לקעריות ולאכול.

מנה מרעננת וחמצמצה (בזכות הלמון גראס והליים), קרמית (בזכות ההשרייה בחלב הקוקוס) ולא כבדה (אפשר לנסות גם עם שמנת, אבל מה תאילנדי בזה?).

והכי חשוב - קלה להכנה.

בתיאבון!

על המחוקק

ועדת החינוך העלתה אתמול על סדר היום שלה הצעת חוק משולבת, המורכבת מהצעת החוק של סילבן שלום משנת 2006, וזו של אלכס מילר משנת 2007 . בדיון שהתקיים היום בוועדה, שמטרתו הייתה להביא להצבעה שתעביר את הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת, עסקו רק בחלק שנוסח על ידי חה”כ אלכס מילר, שכפי שניתן לראות אינו כולל פרק תקציבי.

התכנון הוא להעביר את הפרק התקציבי מתוך ההצעה של סילבן שלום (לאחר שהבוקר נערכו בו שינויים כתוצאה מפגישה של סילבן עם נציגי ור”ה – שינויים שאינם מופיעים בגרסה המצורפת, אך לטענת סילבן עוסקים בכמה עניינים טכניים הנוגעים לסמכויות האוניברסיטה מול אגודות הסטודנטים). ישנם כמה דברים באותו הסעיף התקציבי, אליהם כדאי לשים לב:

השוואת שכר הלימוד השנתי באוניברסיטאות לשכר החודשי הממוצע במשק. איש לא שאל את עצמו מדוע זה צריך להיות גובהו של שכר הלימוד, ולא נמוך או גבוה יותר. היו צריכים להחליט על מספר, וראו שבמקרה כיום השכר הממוצע במשק נמוך משכר הלימוד - כך יוכלו חברי הכנסת לומר שהם דאגו להורדת שכר הלימוד. באותה מידה ניתן היה להחליט להצמיד את מחיר שכר הלימוד למחיר של 8 טון עגבניות טריות, ולהגיע לשכר לימוד דומה, שהרי מחיר העגבנייה משקף באותו האופן את יכולת הצריכה של החלשים בחברה.

אך אם נבחן מה היה השכר הממוצע במשק בתקופת ועדת וינוגרד הראשונה, נראה שב-99′ השכר הממוצע היה כ-6300 ₪, וכיום השכר הממוצע עומד על כ-7,500 ₪ (עם שיעור אינפלציה זניח כמעט).
המשמעות היא, שאם החוק היה מיושם כבר אז, היינו חוזים בעלייה של שכר הלימוד בשיעור של 20% - הפוך לחלוטין מדרישתם של הסטודנטים להורדת שכר הלימוד על פי מתווה וינוגרד במהלך אותן השנים בדיוק. עם זאת, הסטודנטים כלל לא הבחינו באנומליה הזו, ונציגיהם הביעו תמיכה בהצעת החוק.

כמו כן, דברי ההסבר המביאים את רוח החוק, עוסקים ביכולת החלשים להגיע למוסדות להשכלה גבוהה.
אם נבחן את לשון החוק, נראה שהיא כלל לא משיגה את המטרות המוגדרות ברוח החוק, מכיוון שהצמדת שכר הלימוד לשכר הממוצע במשק משמעותה ששכר הלימוד עולה כשהעשירים מתעשרים. מכל דו”ח חברתי ברור שהשכר של החלשים לא עולה באותו הקצב שבו עולה השכר הממוצע, וכי השכר הממוצע במשק עולה בשנים האחרונות בעקבות התעשרותם של העשירונים העליונים, ולא בזכות התעשרות העניים – לכן כולם מדברים על הרחבת הפערים – זו בדיוק משמעותה – השכר הממוצע הולך ומתרחק מן העניים.

כלומר עליית שכר הלימוד בהתאם לעלייה בשכר הממוצע במשק, תרחיק את שכר הלימוד מהישג ידם של החלשים. נקודה נוספת באותו הקשר היא שקריאה מדוקדקת של הצעת החוק של סילבן שלום מעלה ששכר הלימוד יהיה אף גבוה ב-50% מן השכר הממוצע במשק, ורק סטודנטים אשר יתנדבו בקהילה במשך שעתיים שבועיות, יוכלו ליהנות משכר הלימוד בגובה השכר הממוצע במשק. לפי הצעה זו, שכר הלימוד לסטודנט שאינו מתנדב (ככל הנראה רוב הסטודנטים) יעמוד על 11,250 ₪ לשנה – גבוה משכר הלימוד הנוכחי.

כמו כן, החוק אינו עוסק בהגדרת מסגרת פעילות ההתנדבות בקהילה – מי אחראי למצוא מקומות התנדבות, מי אחראי על הפיקוח על שעות ההתנדבות וכו’.

נקודות נוספות שמופיעות בהצעת החוק של סילבן שלום עוסקות בהטבות מס הכנסה לסטודנטים. לשון החוק היא שהזכות להקלה במס הכנסה תעמוד לסטודנט למשך חמש שנים משנת לימודיו הראשונה.
רוח החוק כפי שמובאת בדברי ההסבר עוסקת בנשירה מן המערכת בגלל חוסר יכולת ללמוד ולעבוד במקביל, כך שמטרת החוק להביא לכך שסטודנטים יוכלו ללמוד נטו, בלי לעבוד. ברור שהטבת מס הכנסה שתקפה ל-5 שנים משנת הלימודים הראשונה, מעודדת את הסטודנטים דווקא לצאת לעבוד במהלך הלימודים על מנת ליהנות מזכאות זו להטבת המס, מכיוון שאחרי הלימודים, יהיו זכאים ליהנות ממנה רק שנה או שנתיים במידה ומדובר בלימודים של 3-4 שנים בלבד.

בנוסף, ההתייחסות להטבות בתחבורה הציבורית אינן מפורטות מספיק גם הן – לא ברור מי ישא בעלות הסבסוד – האם חברות התחבורה הציבורית או הממשלה?

כשהעליתי טענות אלו בישיבת הועדה היום, נאמר לי שמכיוון שהישיבה לא עוסקת בסעיף התקציבי, אלא רק בהצעתו של אלכס מילר, אין מקום להתייחסות זו, אך בפירוש נאמר בישיבה שהסעיף התקציבי (וזה גם מוזכר בסעיף קטן בנספח להצעה של אלכס מילר – דברי ההסבר על פרק ו’, בעמוד 151 בהצעת החוק של מילר) יעמוד להצבעה עם כל הצעת החוק בקריאה שנייה ושלישית במליאה, שצפויה להתקיים ביום שני הקרוב – סוג של מחטף לטעמי.

כמו כן, חה”כ מילר טען שנושא הטבות מס ההכנסה ירד מן הפרק, אך הוא עדיין מופיע בפרק התקציבי של סילבן שלום, שהועלה לאתר הכנסת כמצע לדיון בוועדה, והתייחסות לכך עדיין מופיעה באותם דברי הסבר על פרק ו’ באופן מפורש.

הערה נוספת שהעליתי היא שרוח החוק לא עוסקת כלל באיכות ההשכלה הגבוהה לה זכאי כל סטודנט. ייתכן שבמסגרת מסקנות ועדת שוחט, יופיעו מסקנות רבות שלהן יסכימו הסטודנטים, אשר עוסקות באיכות המערכת. מדוע לא להמתין לפרסום מסקנות הוועדה, ו”לייבא” מתוכן את אותם החלקים המוסכמים על הסטודנטים, אל חוק זכויות הסטודנט?

אם הצליחו להמתין שנה שלמה עם ההצעה של סילבן שלום, מדוע חייבים להצביע בתוך שבוע? בתגובה להערה זו, חה”כ אלכס מילר טען שמדובר בהצעת חוק העוסקת בסטודנטים, ולא בהצעת חוק העוסקת בהשכלה הגבוהה, כאילו שהאינטרסים של הסטודנטים מנוגדים לאלו של מערכת ההשכלה הגבוהה. אפילו חה"כ גפני הבין את העניין וטען שאין להיחפז עם תהליך החקיקה הזה.

ברור שקביעה בחוק של שכר הלימוד, תוציא את העוקץ מכל סיכום במשא ומתן בין הסטודנטים לממשלה, וכמובן שיש לה השלכות על כלל מערכת ההשכלה הגבוהה ולכן גם על עתידה של המערכת מבחינת איכותה.

לכן יש לציין לפגם את ההיעדרות הבולטת של נציגי ור”ה, מל”ג, משרד החינוך ומשרד רה”מ מן הדיון בוועדה, שלא ראו לנכון

להגיע ולהביע עמדה על הצעת חוק חשובה זו, שעלולה להתקבל ולהפוך לאסון אמיתי לעתיד מערכת ההשכלה הגבוהה.

מדהים שבשום מקום לא צוין על אילו מחקרים התבססו חברי הכנסת כשגיבשו את הצעת החוק שלהם.
המשמעות של הבראת המערכת היא לדעת בדיוק מהיכן יגיע כל שקל שיכנס למערכת גם בעוד 20 שנה, ולא לכבות שריפות כפי שנעשה בועדת החינוך.

על כל הסטודנטים, בין אם מתנגדים או תומכים בועדת שוחט, לדרוש מן הכנסת להתייחס אליהם ברצינות, ולא להעביר חקיקה פופוליסטית כזו, אלא לדרוש שתיעשה עבודה רצינית מקדימה להצעת החקיקה, שתפרט את המשמעויות וההשלכות של יישום החוק בטווח הארוך.

בעת כתיבת שורות אלו כבר ברור לי שסביר שסיפור החוק הזה יורד מהפרק, לאור ההסכם המסתמן בין הממשלה לסטודנטים. חברי הכנסת אף יטענו כי התהליך שהתניעו הוא זה שהפעיל לחץ על הממשלה לסיים את השביתה ולנהל מו"מ אמיתי. חברי הממשלה יטענו שכשהסטודנטים ראו שהכנסת נענית לפנייתה לדחות את ההצבעה בשבוע, הם הבינו שאין להם אפשרות אלא להגיע להסכם אם הממשלה, כי הכנסת לא תושיעם.

בכל מקרה, מרגיז לראות את הקלות שבה מוכנים חברי הכנסת לפגוע אנושות בעתיד המערכת רק כדי שעוד כמה סטודנטים יאהבו אותם, כי היום זה מצטייר נהדר תקשורתית, ודעת הקהל נוטה בבירור לטובת הסטודנטים.

על הכיס של הסטודנטים

"סטודנטים נאבקים רק על הכיס שלהם!" עולה הטענה חדשות לבקרים. ואני אומר: מצוין!

לא אספר על כל מעלליי בשבועות האחרונים. זה כבר עניין לפוסט אחר. רק אציין שבין שאר הדברים, הקמנו את "מטה המאבק נגד שביתת הסטודנטים", ששם לו למטרה להפסיק את השביתה המגוחכת הזו.

לקראת הפגנת הסטודנטים שהתקיימה השבוע, פנו אלינו שני חבר'ה נחמדים מאוניברסיטת בן גוריון, בבקשה להצטרף אליהם להפגנת נגד.
מכיוון שמטה המאבק הוא בית לכל מתנגדי השביתה, ללא קשר למניעים להתנגדות, הנטייה הייתה להסכים וחברינו אף הגיעו לתמוך בהם במהלך ההפגנה.

הטענה העיקרית שלהם היא שהסטודנטים מפגינים ושובתים רק כשזה נוגע לכיס שלהם, ולא עושים דבר בסוגיות לאומיות אחרות כמו ניצולי השואה, השבת החטופים וכו'.
עם זאת, הגיע הזמן שנאמר את האמת - אין שום סיבה שארגוני הסטודנטים יפגינו על משהו שהוא לא שכר הלימוד שלהם.

יש לי בעיה עם שני דברים בטיעון של הבאר שבעים - עם תיאור המצב המצוי, ועם תיאור המצב הרצוי.

החבר'ה האלו שואפים למצב שבו הסטודנטים ישביתו את הלימודים או יביעו עמדה בנושאים "חברתיים" או "לאומיים", כפי שנעשה תדיר במדינות אחרות.
אני מאמין שארגוני הסטודנטים נבחרים כדי לעסוק אך ורק בעניינים סטודנטיאליים – נושאים שבתוך הקמפוס, וייצוג האינטרס ה"סטודנטיאלי" כלפי חוץ בתור קבוצת לחץ במוסדות מוניציפליים וארציים – דוגמת העיסוק בסוגיות של שכר הלימוד וכו'.

בשביל להביע עמדה בסוגיות לאומיות שאינן קשורות בנושאים סטודנטיאליים מתקיימת מערכת הבחירות הכללית לכנסת, וקיימים אלפי ארגונים במה שקרוי "החברה האזרחית" שבהם הסטודנטים יכולים לפעול כאינדיבידואלים או להצטרף לקבוצה המאמינה באותם ערכים – אך לפעילות זו אין קשר לעובדת היותם סטודנטים אלא לעמדתם הפוליטית, לתפיסת העולם החברתית שלהם ולאלפי דברים אחרים שאין להם דבר ולו חצי דבר עם הסטטוס הסטודנטיאלי שלהם. ה"סטודנטים" אינם גוף בעל אג'נדה פוליטית.

אני למשל, אינני מסכים עם מטרותיהם של רבים מהמאבקים ה"חברתיים" בישראל, ולכן לא מעוניין שאגודת הסטודנטים תשתמש בשמי כמייצגת אותי במאבקים כאלו. אם היינו בוחרים באגודת הסטודנטים על סמך מצע "לאומי", אני מניח שהתוצאות היו דומות יותר לתוצאות הבחירות לכנסת, ואפשר היה לוותר לחלוטין על הבחירות לאגודה. האגודה נבחרת כדי לעסוק בעניינים סטודנטיאליים, ואין פסול בכך שהיא לא תעסוק בשום דבר מעבר לכך.

יש לקחת בחשבון שבבחירות לאגודות הסטודנטים מוצנע לחלוטין המצע ה"לאומי" של המועמדים ולנו מוצגת רק האג'נדה הקמפוסיאלית, מבלי לומר לנו איזה נציג משתייך לאיזה תא סטודנטים, מה גם שרבים מן הסטודנטים כלל לא מודעים לקשר שבין תאים מסוימים למפלגות פוליטיות (למה "להלבין" את השם "מפלגת העבודה" תחת הכותרת "הדור החדש"? מה מנסים להסתיר?).

הציפייה שאגודת הסטודנטים תשתתף לפי ראות עיניה באירועים ציבוריים שאינם סטודנטיאליים, כמייצגת 250,000 סטודנטים, היא בעייתית, מכיוון שמכניסים שחקן למשחק הפוליטי, מבלי שאף אחד נתן לו באמת לגיטימציה לייצג את עמדותיו במשחק הפוליטי.

הלגיטימציה (המוטלת בספק ממילא) ניתנה לשחקן הזה כדי לשחק במשחק אחר בכלל – זה הסטודנטיאלי.

כאשר יו"ר ארגון סטודנטים, שהוא גם חבר מרכז מפלגה מסוימת, מאיים או לחילופין מבטיח לחבר מפלגה אחר את תמיכתו, ומציג את עצמו בכובע של יו"ר ארגון שמייצג 250,000 איש, זה מטעה ומסלף את העובדות - הוא לא באמת יכול לגייס את 250,000 האנשים לעמדתו בנושא פוליטי מסוים, מכיוון שלא זהו המנדט שניתן לו.

ואם ניגע בתיאור המצב המצוי, בשנה האחרונה אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב השתתפה בהפגנות רבות (בעיקר של גופי שמאל כמובן) שמטרתן נושאים חברתיים, וכלל לא סטודנטיאליים גרידא. הדוגמה הבולטת היא השתתפותה הרשמית בועידת העשוקים לצדק חברתי מוקדם יותר השנה.

כמו כן, קיימים ארגוני סטודנטים הפועלים כל הזמן לשיפור מצב החברה בישראל, צמצום הפערים, נגד הגדר, סיוע לתושבי הצפון בזמן המלחמה, ובנוסף עליהם, רבים הם הסטודנטים שפועלים כאינדיבידואלים במסגרות שונות על רקע נושאים חברתיים שאינם סטודנטיאליים (איך אפשר בלי להזכיר את נובה).

סטודנט המעוניין בכך, מוזמן ויכול להביע עמדה על כל נושא שבעולם, ולפעול לקידום מטרותיו, אך לא תחת הכותרת של גוף שאמור לייצג ולפעול למען הסטודנטים מתוקף מעמדם כסטודנטים, או השתייכותם לקבוצת הסטודנטים באוכלוסייה. ישנן מסגרות לגיטימיות יותר לשם כך.

לכן אל לנו להתלונן על כך שהסטודנטים כקבוצה לא מוחים על עוולות חברתיות כאלה ואחרות, מכיוון שהסטודנטים כקבוצה צריכים למחות על עניינים שקשורים בסטודנטים כקבוצה. מלבד עניינים אלו, אין משמעות להיותם קבוצה.

אם אגודת הסטודנטים לא תשבית את הלימודים ותדאג ל"תחת של הסטודנטים" כפי שמתרעמים גיא חזן ואיל מזרחי,הסטודנטים מבן גוריון, היא תמעל באמון הסטודנטים שלשם כך שלחו אותה. ידידי עוסטי היה מוסיף שחבל שהיא שוכחת לנגב אותו מדי פעם.

על זכות השביתה (ועל ייעוץ משפטי בחינם באינטרנט)

אני לא משפטן. אף פעם לא הייתי, ולמרות שבזמנו זה היה מאוד פופולרי, אף פעם לא ראיתי את עצמי לומד משפטים. אפילו לא בתור ילד כשראיתי פרקליטי אל. איי. זה פשוט לא עשה לי את זה. בטח לא אחרי שראיתי את מיטב חבריי כורעים תחת נטל ההתמחות במשרדים השונים.

עם זאת, לצרכים מקצועיים, מדי פעם אני חוטא ובודק את לשון החוק והפרשנויות העולות ממנה.

מכיוון שכאן הנושא מעורפל יותר, אני פונה אל כל המשפטנים הקוראים שורות אלו בבקשה לקבל טיפ (אני יודע שעל כל דבר יותר מטיפ כבר אצטרך לשלם יותר מכפי שאני מעוניין כרגע, ולכן אסתפק בטיפ).

הנושא, כפי שבוודאי קוראים נאמנים כבר מנחשים, נוגע לשביתת הסטודנטים, ולזכות השביתה בכלל.

למי שלא יודע, לאחר כמה ימי שביתה במהלך שנת הלימודים האחרונה, וסביב הדיון הציבורי בעקבות הקמת ועדת שוחט, צפויה השבתת לימודים נוספת ביום שלישי הקרוב, שוב בתמיכת ארגוני הסגל הבכיר והזוטר (כלומר - גם הם שובתים).

כמה שאלות משפטיות מעניינות (לדעתי) עולות מהמקרה הזה, ואשמח לקבל תשובות או הבהרות:

ראשית, האם ניתן בכלל לכנות את מה שהסטודנטים עושים כ"שביתה"?
שביתה, עד כמה שידוע לי, מוגדרת כצעד שנוקט ארגון עובדים, או עובדים בכלל, כנגד מעסיקם, במהלך סכסוך ביניהם.
במקרה שלנו, הסטודנטים אינם מועסקים על ידי האוניברסיטה, ולא מקבלים ממנה משכורת. כפי שכתבתי כבר בעבר, יותר מאשר שביתה, מדובר כאן בהחרמת נותן שירות (באופן מטומטם מספיק, לאחר שכבר ניתן התשלום על השירות הזה).
אם לא שביתה, ניתן לומר שהסטודנטים החליטו (באופן מאורגן כזה או אחר), שלא להגיע ללימודים, וכעת הם מבקשים מארגוני הסגל להשבית את הלימודים, כדי למנוע תמריצים לסטודנטים "לשבור" את שביתת הסטודנטים מחשש שמא יפסידו לימודים עליהם יצטרכו להיבחן בסוף הסמסטר.

אם התשובה לשאלה הקודמת היא שלילית, נשאלת השאלה האם שביתת הסגל נכללת בהגדרה של שביתת אהדה, שהיא שביתה של עובדיו של מעסיק אחד המזדהים עם מטרתם של עובדיו של מעסיק אחר, למרות שלראשונים אין כלל סכסוך עם מעסיקם.
שהרי אם אין כאן שביתת סטודנטים, אזי שביתת הסגל אינה עומדת בהגדרה הצרה כפי שתיארתי.

ולבסוף, אם השביתה היחידה המתקיימת היא שביתת הסגל, האם היא עומדת במבחן המשפטי? האם היא מוצדקת?
ושאלת השאלות - האם יש משהו שסטודנטים המעוניינים ללמוד יכולים לעשות כדי למנוע את השביתה הזו ולהחזיר את שנת הלימודים לפסים שפויים?

למי שמעוניין לקרוא על הנושא, זה מסמך שמצאתי על נושא שביתת האהדה.

אגב, לפי המידע המתפרסם בעיתונות, שביתת הסטודנטים נעשית בתמיכת הסגל ובשיתוף פעולה מלא איתו. מה זה אומר? האם זה אומר שהסגל לא שובת אלא סתם מחליט לא ללמד? האם זה מותר? האם להנהלת האוניברסיטה אין מה לעשות בנידון?

אשמח לשמוע לדעת גדולים.

על דמוקרטיה ובחירות (או, מתי למרות שיש בחירות אפשר לומר שזו לא ממש דמוקרטיה)

הפוסט הזה היה מתוכנן לעלות כבר מזמן, אבל מכיוון שהוא מהווה תשובה לא רעה לשאלה שנתתי לסטודנטים שלי בבחינה, החלטתי להמתין מעט, כדי שאם במקרה מישהו מהם מופרע מספיק כדי לקרוא את הבלוג שלי, הוא לא יזכה לנקודות במתנה...

מתי אנשים יוצאים מהבית והולכים להצביע בבחירות? לא מעט חוקרים דנו בשאלה הזו, וניסו לנסח מעין נוסחה חשבונאית שתצדיק את פעולת הבחירה ותציג אותה כפעולה רציונלית, שהרי אם כל כך הרבה אנשים (לפחות בישראל) עושים את הפעולה הזו פעם בשנתיים, כנראה שהיא רציונלית.

בבסיס הרעיון יש לבחון האם האדם שמחליט ללכת לבחור מפיק יותר תועלת מפעולת הבחירה מאשר עצם העלות של הבחירה הזו. אם עלות הבחירה נמוכה מהתועלת, הרי ניתן לומר שפעולת הבחירה היא אכן רציונלית.

לכן, נראה מה מרכיב את שיקול התועלת לעומת מרכיביה של עלות הבחירה.

על פי הנוסחה הבסיסית ביותר, התועלת של הבוחר מהצבעה בבחירות מורכבת ממכפלה של ההשפעה של הקול הבודד על תוצאת הבחירות, והתועלת שיקבל הפרט מכך שהמועמד העדיף עליו אכן יצליח להיבחר.

כיצד נמדוד את ההשפעה של הקול הבודד?
יש מספר גורמים שרצוי להתייחס אליהם.
ראשית, גודלו של הגוף הבוחר - משקלו של קול אחד מתוך 12 דיירים בבחירות לועד הבית גדול בהרבה מההשפעה שיש לקול אחד בבחירות הכלליות לכנסת במדינת ישראל (1 מתוך 5 מיליון רשומים בפנקס הבוחרים, או 3 מיליון מצביעים בפועל בבחירות האחרונות).
שנית, גודלה של קבוצת הבוחרים המהווה גוף השפעה. למשל, גודל התמיכה הדרוש להשגת מושב אחד בכנסת הוא כ-30,000 קולות, כך שהפרט הבודד יכול לראות את עצמו כאחד מתוך 30,000 שמצליח להגדיל את כוחה של מפלגתו, וזהו יחס טוב יותר.
שלישית, יש לבחון את הפער הנתפס בין המועמדים לזכייה. ככל שהפער נתפס כקטן יותר, כך מרגיש כל בוחר שתרומתו הסגולית לנצחון המועמד העדיף בעיניו רבה יותר, מכיוון שהוא הוא אחד הבודדים שיטו את הכף בסופו של דבר. זו אגב, הסיבה שבגללה המועמדים נוטים לומר שהפער קטן, על מנת לגייס למאמץ את כל אותם אלו שמתלבטים האם ללכת ולהצביע (וזה היה מקור טעותו של אולמרט שטען שניצח כבר 3 שבועות לפני הבחירות האחרונות).

מרכיב העלות במשוואה הזו קשור בגורמים שונים ומשונים גם כן.
ביטוי לא רע לעניין אפשר למצוא בפרק הפתיחה של הספר "על הפיקחון" של סראמאגו, אבל כדי לתמצת אפשר לומר שלהירשם בפנקס הבוחרים, לנסוע עד לקלפי, לעמוד בתור כדי להצביע, לצאת מהבית ביום לא נעים, להפסיד שעות עבודה, לעבד מידע פוליטי כדי להחליט באופן מושכל וכו' - כל אלו מרכיבים את העלות שהבוחר הפוטנציאלי רואה לנגד עיניו ביום הבחירות.
בישראל אגב, עושים מאמץ רב כדי להקטין כמה שיותר את ההשפעה של אלמנטים אלו - הרישום בפנקס הבוחרים נעשה באופן אוטומטי בלי שהאזרח יצטרך לעשות זאת בעצמו, יש פיזור גבוה של קלפיות כדי שלא יהיו מרחקים גדולים מדי עד לקלפי, בדרך כלל מזג האוויר נעים, יום הבחירות הוא יום שבתון מהעבודה, ותעמולת הבחירות אמורה להעביר באופן מתומצת את עיקרי המצעים של המפלגות כדי להקל על הבוחר להבין מה כל מועמד אומר.

למרות כל אלו, מכיוון שההשפעה של הבוחר היחיד על תוצאות הבחירות עדיין עשויה להיות קטנה מאוד, יתכן שהנוסחה תיתן בכל זאת ערך שלילי (עלות גבוהה מתועלת), ולכן חיפשו דרך להראות בכל זאת שפעולת הבחירה היא רציונלית, והחליטו להוסיף למרכיב התועלת גם את התועלת של הפרט מעצם פעולת הבחירה עצמה - כל אותם סוכני סוציאליזציה שפועלים כדי להבטיח שביום הבחירות הבוחר ילך ויצביע, מכיוון שיראה את עצמו כחלק מקבוצה חשובה שקובעת את גורל המדינה וכו' (וזכור לכולנו הפרק בסאות'פארק שבו סטאן לא רוצה להצביע עבור קמע חדש לבית הספר ונאלץ לצאת לגלות מהעיירה).

ובכן, חוץ מזה שלימדתי קורס בכלכלה פוליטית, מה הסיבה שבגללה אני מספר לכם את כל זה?

אתמול קיבלתי עותק של תכתובת בין סטודנט למתימטיקה לבין ראש מחלקת ההסברה של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, גיל גולדנברג, ובו טוען אותו גולדנברג שהסיבה שהבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב נראו כפי שנראו הייתה שהאגודה עושה את עבודתה נאמנה, ולכן אין צורך באופוזיציה.

אולי זה המקום להסביר למי שלא מכיר כיצד נראו הבחירות לאגודת הסטודנטים השנה.

ובכן, מתוך 30,000 סטודנטים הגיעו לקלפי רק 2,500 (8.3% הצבעה) ושלחו למועצה 75 נציגים. בבחירות זכו נציגי תא הסטודנטים "דור חדש" המזוהה עם מפלגת העבודה (אשר עד כמה שידוע לי, רצו לבחירות במשותף עם החבר'ה מתא מרצ). כך היה גם ב-19 מתוך 21 השנים האחרונות! 35 נציגים מתוך ה-75 נכנסו למועצה ללא בחירות בכלל, מכיוון שהיו הנציגים היחידים מן החוגים שלהם.

כעת ננסה לבחון את יום הבחירות הזה (שהיה יום גשום וסוער במיוחד) לאור ההסבר שתיארתי בתחילת הפוסט הארוך הזה. ראשית נבחן את מרכיבי העלות - כל סטודנט חבר אגודה רשאי באופן אוטומטי להצביע בבחירות למועצת אגודת הסטודנטים, והקלפיות מפוזרות בקמפוס, כך שאלו לא אמורים להוות בעיה.
עם זאת, ברור שלא כל הסטודנטים מגיעים ללימודים בכל ימות השבוע, ולא ממש ברור מדוע לא מאריכים את הבחירות לשבוע שלם על מנת לאפשר לכל סטודנט להיות בקמפוס כאשר מתקיימות הבחירות (הדבר אינו כרוך בעלויות רבות למשק, מאחר והבחירות אינן יום שבתון, ואפילו הבחירות הכלליות באיטליה נמשכות יומיים או שלושה, כדי לתת לכולם הזדמנות להצביע). הסבירות שסטודנט שאינו לומד ביום הבחירות יגיע במיוחד לקמפוס כדי להצביע, היא נמוכה ביותר.
כמו כן, לא מתקיימת תעמולת בחירות משמעותית, ופעמים רבות (בייחוד באותם חוגים שבהם יש רק מועמד אחד) מחליט המועמד לרוץ לבחירות ביום האחרון לרישום המועמדים (פעמים רבות בלחץ ראשי האגודה המכהנים), וכך לרוב הבוחרים אין מידע משמעותי בנוגע למצע של המועמדים והתועלת הצפויה להם מבחירתם.

זה מביא אותנו היישר לצידה השני של המשוואה - התועלת.
ראשית נבחן את מידת ההשפעה של הסטודנט הבודד על תוצאות הבחירות. אמנם להיות חלק מגוף בוחר של 30,000 איש זה עדיף בהרבה על גוף בוחר של כמה מיליונים, ולכאורה הסטודנט אמור לראות עצמו כמשפיע ביותר לעומת השפעתו על תוצאות הבחירות הכלליות, אך למעשה ההפרש הגדול שבו מנצחים אנשי תא "דור חדש" כבר 20 שנה, גורם לסטודנטים להבין שהפער אינו ניתן למחיקה, ואין טעם ללכת להצביע.

בנוסף, כפי שכבר אמרתי, לא ברורה בדיוק התועלת של הסטודנט מכך שמועמד מסוים ייבחר, שהרי כל המועמדים מציעים כמעט את אותו הדבר - צילומים בזול, מקראות, ייצוג האינטרסים של הסטודנטים בועדות אקדמיות שונות, יום סטודנט שמח, בירה בחינם וכמובן מאבק נצחי בפוליטיקאים המאיימים להעלות את שכר הלימוד.
אם כולם מציעים את אותו הדבר, איזו סיבה יש לטרוח ולבחור, שהרי הסטודנטים אדישים לחלוטין לזהותם של חברי המועצה שלהם (לזה מתקשרת תורת הניתוח המרחבי של מערכות בחירות של אנת'וני דאונס, שעליה לא ארחיב כאן).
ההבדלים היחידים בין המועמדים הם לעיתים הארגון הפוליטי עמו הם מזוהים, אך מכיוון שלפוליטיקה הציבורית השפעה וקשר מעטים על חיי הקמפוס, הרלוונטיות קטנה ביותר. היחידים שהביאו עמם מצע "מבחוץ" השנה היו נציגי תא הירוקים שהגיעו עם אג'נדה סביבתית לקמפוס, והצליחו להשחיל 4 נציגים למועצה.

בנוגע לתוספת של התועלת שרואה הפרט בעצם פעולת הבחירה, ניתן להניח שמכיוון שאין באמת סוכני סוציאליזציה הפועלים לשכנע את הסטודנטים שעליהם ללכת ולהצביע, היחידים שטורחים לעשות זאת הם חבריהם של המועמדים שמעוניינים לסייע בקידום הקריירה הפוליטית הסטודנטיאלית של חבריהם ורואים בכך תועלת ותחושת סיפוק אישית בלבד (ואולי אחר כך נהנים מקשרים עם חברי המועצה שיכולים לקמבן אותם בפעילויות שונות בקמפוס או לארגן להם עוד חולצה או דיסק און קי).

ובכן, קל לראות שלא פעילותה המוצלחת של אגודת הסטודנטים לאורך השנים היא הסיבה למצב העגום והסמי-דמוקרטי בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב.
מדוע סמי דמוקרטי? כאן כבר יש לפנות למשנתו של קנת' ארו, זוכה פרס נובל לכלכלה, שניסח את משפט אי האפשרות כאשר בחן את מהותה של הדמוקרטיה. הוא הגדיר את המושג קבוצה מכריעה כקבוצה שכאשר היא בוחרת במועמד מסוים, הוא המועמד הזוכה. אם הקבוצה הזו היא קבוצת הרוב באוכלוסיה, אז אין שום בעיה, אך כאשר הקבוצה המכריעה היא קבוצת מיעוט או אדם בודד, יש הפרה של אחד התנאים לדמוקרטיה, שהוא תנאי אי הדיקטטורה.
כלומר, העובדה שיש פרוצדורה דמוקרטית, לא מבטיחה לנו שאכן מתקיימת דמוקרטיה בפועל, וזה משהו שבאגודת הסטודנטים לא מצליחים להבין.

מה יכולים באגודה לעשות כדי לשנות את המצב?

בעצם, מדוע שירצו לשנות את המצב? החברים הנוכחיים במועצה מרוויחים המון מהמצב הנוכחי שמבטיח להם שגם בשנה הבאה יבחרו אותם אנשים.
כפי שהצעתי קודם, הארכת הבחירות למספר ימים או אף שבוע, תבטיח שכל סטודנט יבקר בקמפוס ביום שבו מתקיימות בחירות, והסיכוי שישתתף יגבר.

כמו כן, בידול טוב יותר של המועמדים יכול לסייע גם כן להגדלת אחוזי ההשתתפות בבחירות (למרות שכשכמעט כל המועמדים שייכים לאותו תא סטודנטים, קשה לחשוב על בידול ראוי).

בנוסף יש לשקול את שינוי שיטת הבחירות או את מבנה המועצה לכזה שיאפשר בחירות כלליות (מדוע סטודנט לקולנוע לא יכול להצביע עבור מועמד של מפלגת הירוקים מהחוג למתימטיקה, אם במקרה אין מועמד של הירוקים בחוג לקולנוע?).
ההיגיון העומד מאחורי בחירות "אזוריות" (לכל אחד מותר להצביע אך ורק עבור נציגים מן החוג או הפקולטה שלו) ברור - סטודנטים מחוג מסוים מעוניינים שיהיה מישהו ספציפי אליו יוכלו לפנות בעניינים פנימיים של החוג.
עם זאת, ישנם נושאים כלליים, בייחוד במישור של התנהלות הסטודנטים כגוף מאורגן כלפי הממשלה או אף בפעילויות כלל-סטודנטיאליות בתוך הקמפוס, אשר לטובתן יש לאפשר לסטודנטים להצביע באופן חופשי עבור כל מועמד הראוי בעיניהן, וכך תימנע כניסתם של מועמדים למועצה רק בגלל שלא הייתה אלטרנטיבה לסטודנטים מאותו חוג. פיצול מוסדות האגודה למועצה כללית וגוף לטיפול בנושאים פקולטטיים תאפשר ליהנות משני העולמות גם יחד.

על חוצפה

בחזרה לעניינים סטודנטיאליים,

היום קיבלתי הודעה מאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, לפיה החליטה האגודה לפרוש מהסיכום של התאחדות הסטודנטים הארצית עם שרת החינוך, ולהמשיך במאבק בכל זאת. במסגרת זו צפויה השבתת לימודים באוניברסיטת תל אביב ביום שלישי הקרוב.

לטענת האגודה התל אביבית, הסיכום עם שרת החינוך כלל אינו מספק, ולא כולל אף הישג ממשי לסטודנטים (מה שנכון, נכון).

עם זאת, משהו מאוד תמוה באמירה הזו של האגודה של תל אביב.

האגודה התל אביבית שבה ואיחדה כוחות השנה עם התאחדות הסטודנטים הארצית, בכדי לנהל מאבק משותף. בהצטרפות זו הביעה האגודה של תל אביב את הסכמתה לכך שהתאחדות הסטודנטים הארצית תייצג גם אותה במאבק, ובכלל זה בסיכומים עם גורמי הממשלה השונים.

אך ברגע שהסיכום שהושג אינו לרוחם של אנשי האגודה בתל אביב, החליטו לפרוש מהסיכום. אך מה שווה סיכום של נציגי סטודנטים עם שרת החינוך, כאשר נציגי הסטודנטים לא מייצגים את הסטודנטים (למרות שהתחייבו שהם כן מדברים בשמם כשהחלו השיחות)?

מה שמרגיז כאן באמת הוא שלסטודנטים עצמם אין את הפריבילגיה לנהוג כפי שנוהגת האגודה שלהם. הסטודנטים המעוניינים להגיע להרצאות ביום שלישי, לא יוכלו לעשות זאת. האגודה מונעת זאת מהם בכוח.

כנראה שהאגודה לא סומכת על כך שרוב הסטודנטים תומכים במאבקה כפי שהיא מציינת, ולכן נאלצת למנוע את כניסת הסטודנטים לקמפוס. הרי אם כל הסטודנטים היו מסכימים עם עמדת האגודה, מדוע היה צורך לנעול את השערים במנעול ושרשרת?

האגודה "שברה" את הסיכום עם ההתאחדות הארצית, בעוד שהיא לא מאפשרת לסטודנטים המעוניינים בכך "לשבור" את השביתה. זהו מוסר כפול, ויותר מכל, גם מרגיז.

ואם כבר דנים בכלי השביתה הזה, שהאגודה מאיימת להפעילו חדשות לבקרים - במי בדיוק השביתה פוגעת? בסטודנטים!

השביתה אינה פוגעת באוכלוסייה הרחבה, בניגוד למקרים שבהם ועד עובדים של מונופול משבית את הפעילות וכולנו סובלים מהפסקת חשמל/מים/פינוי אשפה ובעקבות זאת נרצה אולי להפעיל לחץ על הרשויות להיענות לתביעת השובתים.

מה גם שבניגוד למצב שבו עובדים משביתים מפעל מסוים, ובלעדיהם המפעל לא יכול לעבוד, ולכן נדרש להתפשר עימם, הסטודנטים אינם עובדים של האוניברסיטה, אלא צרכנים שלה.
משול הדבר למצב שבו צרכנים יקיימו חרם על חברה, לא יצרכו את מוצריה, אך ישלמו בעבורם בכל זאת. לא נשמע לי הגיוני.

כדי להוסיף חוצפה על חוצפה, קיבלתי גם הודעה מהממונה על הביטחון באוניברסיטה, אשר מודיע כי מטעמי חיסכון תותיר מחלקת הביטחון רק 4 שערי כניסה פתוחים, והשאר ייסגרו ביום השביתה, שהרי ממילא לא צפויים להגיע סטודנטים.

הסטודנטים משלמים אגרת ביטחון, והחיסכון הזה לא ינוכה מאגרה זו בסוף השנה.

נוסף על כך, בעצם סגירת השערים מסייעת מחלקת הביטחון לסטודנטים השובתים, מכיוון שהיא מקילה עליהם את העבודה בכך שעליהם לחסום רק 4 שערים לכניסת סטודנטים, ויתכן שהתפרסות על פני כל 13 השערים הייתה משימה קשה יותר לאגודה, וכך היה מתאפשר לסטודנטים המעוניינים בכך להיכנס לקמפוס וללמוד.

הרהורים על לבנון

הפוסט של אלעד גרם לי לקחת את הדברים דווקא לנושא הנסיגה מלבנון. בדיוק שלשום הלכתי לראות את הסרט בופור בקולנוע. מלבד הקשר האישי שלנו לסיפור (נועם ברנע, עליו מבוססת דמותו של זיו פארן קצין היחס"פ, היה שנתיים מעלינו בתיכון), מדובר בסרט מצוין, עשוי היטב, משוחק כהלכה, מעוצב לעילא וחזק. חזק מאוד.

הסרט הזה, כמה חודשים לאחר המלחמה בלבנון, בא להזכיר לכל אלו ששכחו, שאולי הנסיגה לא הייתה מהלך כל כך שגוי. קל לשכוח את האבסורד שבמצב ששרר אז, ולומר שאילולא נסוגונו מלבנון, המלחמה האחרונה לא הייתה פורצת.

נכון, ב-6 השנים שעברו מאז הנסיגה החיזבאללה ניצל את ההזדמנות כדי להכין את עצמו למלחמה באופן שלא יכול היה לעשות כל עוד צה"ל נכח בשטח, אך לצה"ל היו דרכים אחרות לדעת מה מעשיו של החיזבאללה בשטח גם לאחר הנסיגה.

העובדה שלא עשה זאת, היא מחדל אותו יש לבחון היטב, וכולי תקווה שהנושא לא יישכח בינות הטחות ההאשמות בין החוקרים לפוליטיקאים ואנשי הצבא.

לא סתם אין בעברית תרגום מדויק למילה Accountability...

על בטיחות בדרכים והאח הגדול

בימים האחרונים יצא לי לשמוע לא מעט על יוזמות כאלו ואחרות בנושא הקטל בדרכים. ירון מירלמן מקדיש את חודש מרץ שלו לפעילות בנושא (זהו הפוסט האחרון מבין שלושה שהוא פירסם בימים האחרונים).

בין הרעיונות שעלו, סיפר רפי על מספר פתרונות טכנולגיים מסוגים שונים, שחלקם נשמעים מצוינים. בין הרעיונות המוצעים, מייחל רפי: "אם לכל מכונית היה אמצעי זיהוי אלחוטי, הרי שמערכת בקרה מרכזית היתה יכולה לרשום לרכב עבירות כמו מעבר באור אדום, אי שמירת מרחק,עקיפה מסוכנת ועוד...."

לאחר שהעליתי בפני רפי את סוגיית הפגיעה האפשרית בחירויות הפרט שנובעת מהתקנת מערכת כזו בכל כלי הרכב, כתב לי בתגובה ש"מי שרוצה להציל חיי אדם ולשפר את איכות החיים והסביבה, חייב לסמוך על טכנולוגיות חדשות וכנראה צריך גם לשלם במחיר האפשרות לפגיעה בפרטיות". כדוגמא, נתן רפי כתבה על השימוש שעושים הורים במצלמות מעקב ביתיות כדי לרגל אחרי מעשי ילדיהם המתבגרים (במטרה למנוע התדרדרות לא רצויה לסקס, סמים ואלכוהול כמובן).

מכיוון שאני לא מקבל אכסיומות כאלו כמובנות מאליהן, התחלתי לשאול את עצמי את השאלות הבאות:

מדוע חייבים לשלם במחיר הפגיעה בפרטיות?
האם אין דרכים אחרות להציל חיי אדם ולשפר איכות חיים וסביבה מבלי לפגוע בפרטיות?

האם מובטח לי שכשאשלם בפרטיות שלי, יינצלו חיי אדם וישתפרו איכות החיים והסביבה?

יעלי שלי כבר תפסה את הצד של רפי (זו הדינמיקה בבית שלנו :), אבל בכל זאת חשוב לי להתעכב על שאלות אלו, שממעטים להתעכב עליהן, וזה מסוכן.

אני טכנופיל שממהר לאמץ טכנולוגיות, ובעצמי לא תמיד מקדיש מחשבה למחיר שאני משלם בעבור שימוש במכשיר שאני תופס כמשפר את חיי, או מוסיף לי מרכיב מהותי של נוחות. ברור לי שכבר כיום, טכנולוגיות שאנו מאמצים לשימושנו הפרטי מאפשר לשלטונות לעקוב אחרינו במידת הצורך. רפי מזכיר את המידע שכולנו חושפים על עצמנו ברשתות חברתיות, אך עדיין זהו מידע שאנו בחרנו לחשוף מרצוננו החופשי וביודעין.

עם זאת, כאשר הטכנולוגיה המפותחת מגיעה לידי הרשויות, ולא לשימושו של האזרח, המצב הופך מסוכן פי כמה. בוודאי כשמתעלמים מההנחה המובלעת שהרשויות לא יעשו בכלים אלו שימוש לרעה כנגדנו, הנחה בעייתית כשלעצמה בימים אלו ממש.

לכן אני גם לא מקבל את ההקבלה למקרה ההורים ומצלמות הוידיאו שעוקבות אחר ילדיהם.

עד כמה שזה חולה, מעוות, ועלול לפגוע באמון במערכת היחסים בתוך המשפחה, זו החלטה של התא המשפחתי לסכן מערכת יחסים זו בשם הרצון להיות עם "אצבע על הדופק" בכל הנוגע לילדים בבית ולהתקין מצלמות מעקב (כאילו שהם לא יכולים לעשות את כל אותם הדברים מחוץ לבית).
מערכת שמספרת לשלטונות בכל פעם שעברתי על החוק היא בעייתית, ולו רק כי גם החוקים עצמם לא תמיד קיימים במטרה לשמור על איכות החיים והסביבה או להציל חיי אדם. אני מעדיף להשיג את אותו האפקט באמצעות הצבת שוטר בכל צומת (גם במחיר עלות גבוהה יותר), מאשר להתקין ברכב מערכת שמלבד הודעה לרשויות על עבירות תנועה, יכולה לספר היכן אני נמצא ולאן אני נוסע.

אני מאמין שעצירת הקטל בכבישים ושמירה של חירויות הפרט יכולות לבוא בכפיפה אחת.

ברור שלמערכת המוצעת יש אפקט מרתיע, אך אם לא מונעים את העבירה לפני שהיא מתרחשת, גם אם המשטרה תדע על חציית צומת באור אדום בדיעבד, זה לא ישנה כלום להולך הרגל שנהרג באותה תאונה.

יש מקומות בעולם שבהם בצמתים עירוניים ישנו מעין עמוד פלדה החוסם את המעבר כל עוד הרמזור אדום, ו"נבלע" בכביש בזמן שהרמזור ירוק - איש לא יחשוב על להתקרב לצומת כשהאור צהוב, אם הוא יודע שיתכן ויתנגש בעמוד פלדה כזה, או ייסע על דוקרנים (כמו ביציאות מחניונים) הקופצים בזמן שהרמזור אדום.
יש מערכות טכנולוגיות שניתן להתקין ברכבים ובכביש שימנעו מעבר על החוק מלכתחילה (במקום להלשין על מי שעבר עליו), ודברים נוספים שניתן לעשות, כדי להציל חיים ולהשיג אפקטים נוספים, וזאת מבלי לתת לשלטון כוח נוסף להתעמר באזרחים.

עוד טוען רפי, שמלחמה בטרור, בפשע ובתאונות הדרכים "שוות" את המחיר של הפגיעה בפרטיות. אני אומר שזהו מדרון חלקלק מדי. תחת הכותרת של מלחמה בטרור, אנו כבר יודעים שניתן להכליל דברים רבים ומשונים, וכמובן שאין מניעה בעתיד להרחיב את התחומים ש"שווים" פגיעה בחירויות הפרט (ולא רק בזכות לפרטיות), מרגע שהכלים המתאימים כבר בידי הרשויות.

אחד המגיבים לפוסט כתב: "אני מתייחס אליה (לטענת ה"אח הגדול") בביטול, שכן נהיגה במכונית ובעלות על מכונית אינה זכות מוקנית לאף אדם, כשם שבעלות על אקדח אינה זכות מוקנית של אף אדם. כך, אדם שמעוניין להיות בעל רכב או בעל אקדח נדרש לרשיון ואין כל בעיה חוקתית או מוסרית לחייבו גם להסכים לכך שניתן יהיה לעקוב אחר פעולותיו בכלי הרכב שרכש, בדיוק כשם שהוא מסכים לקבל על עצמו את מגבלות דיני התעבורה."

לעניות דעתי תגובה זו מסכמת את דבריי הקודמים מבלי להוסיף מילה.

הטיעון האחרון שמעלה רפי בעניין הוא שעו"ד קלגסבד למשל, לא היה מתנגד לתוספת של כמה מאות דולרים להתקנת מערכת כזו על רכב שעלותו 600,000 ש"ח. עוד טוען רפי שהמדינה ממילא גובה מיליוני שקלים במיסים על רכבים ודלק, ולכן כסף לא אמור להוות בעיה.

אז זהו, שדווקא כאן טמונה הבעיה בעניין זה. יבואני הרכב מצהירים חדשות לבקרים שבגלל שיעור המס הגבוה המוטל על כלי רכב בארץ (בעיקר מס קנייה), הם נמנעים מלייבא לארץ את הדגמים היקרים והמאובזרים יותר, מכיוון שהם יודעים שלא יוכלו למכור אותם בגלל המחיר הגבוה. לכן הדגמים שמגיעים לארץ הם אלו עם אבזור הבטיחות המינימלי שיוצא ממפעל היצרן. דווקא הפחתת שיעור המס על הרכב עשויה לתרום לכך שרכבים מאובזרים ובטוחים יותר (ומזהמים פחות, אגב), יהיו נגישים יותר לצרכן הישראלי, וגם תעודד החלפת מכוניות בתדירות גבוהה יותר, ובכך תצמצם את כמות המכוניות הישנות, הלא בטיחותיות והמזהמות על הכביש (טענה שעשויה לסתור את הטיעון שמיסים גבוהים על רכב מביאים לצמצום זיהום האוויר הנפלט ממכוניות). תוספת של כמה אלפי שקלים לרכב אינה דבר של מה בכך עבור רוב רוכשי המכוניות שלא נוהגים בג'יפ של פולקסווגן כמו זה של עו"ד קלגסבד.

3 דקות על הצלחה

אולי זה קשור לפוסט הקודם. אולי בכלל לדברים שאני עושה בימים אלו, אבל בכל אופן, לא משנה הסיבה, אני רוצה לחלוק איתכם את ההרצאה הנפלאה הזו, שאורכה 3 דקות בלבד, על מה גורם לאנשים להיות מצליחים.

תודה לעידן על ההפנייה. ניפגש בכנס TED בעוד 3 שנים?