על 18 משפחות ומדינה אחת
השבוע פורסם בכלי התקשורת מדד הריכוזיות במשק אותו עורכת חברת BDI, ולפיו 18 משפחות גרפו בשנת 2005 32% מהכנסותיהן של 500 החברות המובילות בישראל.
אחרי הפרסום מיהרו החברתיים לשלוף את חיצי הארס מן האשפה, ולטעון כנגד חסידי השוק החופשי: "זה מה שרציתם, לא? הנה יישמנו את המנטרה שלכם על הפרטה, ועכשיו תראו לאן הגענו! אתם, המקדשים את צבירת העושר וסוגדים לאלפיון העליון, תבלעו את הצפרדע לה ייחלתם".
אם נבחן את תחומי העיסוק של אותן 18 משפחות, נוכל לראות כי ההכנסות הגבוהות להן הם זוכים, לאו דווקא נובעות מהצטיינות מיוחדת על פני המתחרים שלהם, ונראה שכמעט בכל הענפים בהם הן מעורבות, יש מידה רבה מאוד של ריכוזיות. היעדר תחרות בנמלים, באנרגיה, בבנקאות, בתקשורת ובמשק החלב – כולם תחומי עיסוק של 18 המשפחות.
שני התחומים החשובים והבעייתיים ביותר לטעמי הם התקשורת והבנקאות.
ראשית, רוב המשפחות שקנו את הנכסים מהממשלה עשו זאת בכספים לא שלהם, אלא בכספים שהבנקים נתנו להם - משפחת אריסון לא השקיעה מכספה בקנית בנק הפועלים אלא קיבלה הלואה מבנק לאומי שרוב מניותיו היו ברשות ממשלת ישראל, וחחזירה את ההלואה מרווחי בנק הפועלים (כלומר, אזרחי מדינת ישראל מימנו את תהליך הרכישה על ידי האריסונים).
ארבע קבוצות, משפחות אריסון, דנקנר ועופר ובנק לאומי, שולטות ב-40% מכל הנכסים בישראל. ריכוזיות זו היא מהגבוהות בעולם.
אם נבחן את תחומי העיסוק של אותן 18 משפחות, נוכל לראות כי ההכנסות הגבוהות להן הם זוכים, לאו דווקא נובעות מהצטיינות מיוחדת על פני המתחרים שלהם, ונראה שכמעט בכל הענפים בהם הן מעורבות, יש מידה רבה מאוד של ריכוזיות. היעדר תחרות בנמלים, באנרגיה, בבנקאות, בתקשורת ובמשק החלב – כולם תחומי עיסוק של 18 המשפחות.
שני התחומים החשובים והבעייתיים ביותר לטעמי הם התקשורת והבנקאות.
ראשית, רוב המשפחות שקנו את הנכסים מהממשלה עשו זאת בכספים לא שלהם, אלא בכספים שהבנקים נתנו להם - משפחת אריסון לא השקיעה מכספה בקנית בנק הפועלים אלא קיבלה הלואה מבנק לאומי שרוב מניותיו היו ברשות ממשלת ישראל, וחחזירה את ההלואה מרווחי בנק הפועלים (כלומר, אזרחי מדינת ישראל מימנו את תהליך הרכישה על ידי האריסונים).
ארבע קבוצות, משפחות אריסון, דנקנר ועופר ובנק לאומי, שולטות ב-40% מכל הנכסים בישראל. ריכוזיות זו היא מהגבוהות בעולם.
יתר-על-כן, בעלי הקשרים נהנים מאשראי בלתי-מוגבל עם מעט בטחונות. דבר זה גרם לקשיים הנוכחיים של הבנקים. הם לא מצליחים לגבות חלק גדול מהחובות שהם יצרו על-ידי נדיבותם הרבה כלפי ידידיהם. זו הסיבה שהמשק סובל ממחנק אשראי.
בנקים בארץ סלקטיביים מאוד במתן האשראי שלהם. כשלי ולך יש חוב של 3,000 שקל, אז הם אומרים לכו תמשכנו משהו. כשמדובר באנשי עסקים כאלה ואחרים, בגופים ממסדיים ומוסדיים ובכל מיני חברות, הבנקים יודעים לבוא לקראת גופים כאלה כשיש להם בעיית אשראי.
מי משלם, בסופו של דבר, את המחיר? אנחנו. כשנגמר להם הכסף, הבנק אומר קשה לי, ועכשיו אני אעלה את העמלה ואקשיח את הקריטריונים לקבלת אשראי עם משקי הבית הפרטיים. בסופו של דבר 70% מהאשראי הולכים ל-1% מהלווים, וזה אומר דרשני.
18 המשפחות קובעות גם את סדר היום התקשורתי, בהיותן בעלים של רוב מערכות התקשורת במדינה, וברור שהדרך לשלטון עוברת בתקשורת.
לאור זאת, לא פלא שסבר פלוצקר מצדיק את המצב הקיים
18 המשפחות קובעות גם את סדר היום התקשורתי, בהיותן בעלים של רוב מערכות התקשורת במדינה, וברור שהדרך לשלטון עוברת בתקשורת.
לאור זאת, לא פלא שסבר פלוצקר מצדיק את המצב הקיים
הוא חייב את לחמו לשתיים מתוך רשימת המשפחות הללו, שמחזיקות בשליטה על העיתון בו הוא עובד (קבוצת פישמן והבורוביצ'ים דרך קשרי נישואין לתמי מוזס).
רוב הנכסים מתרכזים בדרך זו בידי מספר מועט של גופים ושל משפחות, בידי אלה שיש להם מיומנות במניפולציה של קשרים עם הפוליטיקאים והבירוקרטיה, והזוכים בעקבות זאת להטבות מפליגות, ולזכויות יתר.
זו מערכת שהיא דו-כיוונית: הממשלה בתור הקניין הגדול ביותר במשק, נותנת את כל המכרזים שלה לחברות הגדולות. נותנים את מעט האדמות שלא בשליטת המדינה לאנשים כמו דנקנר, כי כולם משמשים מקור למשרות בשביל אותה פקידות שבאה אחר כך לעבוד אצלם במחירים גבוהים.
זו מערכת שהיא דו-כיוונית: הממשלה בתור הקניין הגדול ביותר במשק, נותנת את כל המכרזים שלה לחברות הגדולות. נותנים את מעט האדמות שלא בשליטת המדינה לאנשים כמו דנקנר, כי כולם משמשים מקור למשרות בשביל אותה פקידות שבאה אחר כך לעבוד אצלם במחירים גבוהים.
כוח כלכלי עצום מרוכז בידיהם של פקידים שאינם חייבים בדין וחשבון לאף אחד – מי בכלל יודע מה קורה במנהל מקרקעי ישראל שבו מתקבלות החלטות המעניקות זכויות בשיווי של מיליארדים למספר קטן של אנשים – ואלה יוצרים קרקע פורייה לשחיתות.
הממשלה מחליטה, כמובן, מי יקבל קרקע ואיזה שימוש הוא יוכל לעשות בה, מי יקבל זכויות שדור או תעופה, מי יקבל רשות לנהל עסק זה או אחר, או לייבא סחורות, ובאילו תנאים. הכוח הכלכלי מתרכז בדרך זו בידי משרדי הממשלה גם כשהנכסים לא בבעלות הממשלה בפועל. יש עסקים שונים ומשונים (חברות דלק, בזק), שהרישוי לעיסוק בהם מתבצע לפי שיקולי ביטחון, ולא פלא שמי שמגיע למקומות האלו הם בדרך כלל יוצאי צבא בכירים. הקלות הרבה שבה משפחות אלו מנכסות לעצמן עוד ועוד פריבילגיות מקוממת, במיוחד לאור העובדה שכל כך קשה לפתוח עסק קטן בארץ שזה מדהים.
נסו לפתוח קיוסק בנתניה. חוץ מזה שלא תקבלו אשראי אם תצטרכו (זוכרים את המערכת הבנקאית המעוותת?), תופנו לקבל אישורים ממשרד הבריאות, המשטרה, כיבוי אש, משרד העבודה , וטרינר, איכה"ס, משרד התחבורה, משרד הפנים, משרד החקלאות, משרד הביטחון, יח' התברואנים, ומלבד זאת, יש תקנות ספציפיות למי שמפעיל מזנון, בית קפה, מסעדה (לרבות שווארמה), מזנון להכנת פיצות או בורקס, אולם שמחות וכו' כולל כמה תאי שירותים צריכים להיות בהם – עושים את המוות למי שלא חבר באוליגרכיה הזו.
ההפרטות כפי שמתבצעות במדינת ישראל הן למעשה שימוש במינוח קפיטליסטי לתפיסת עולם סוציאליסטית - המונופול עובר מהממשלה לידיים פרטיות, אבל עדיין מונופול.
הפרטה בלי הגברת התחרותיות לא שווה הרבה לצרכן חוץ מאולי קצת יותר יעילות.
טוענים שיש בארץ שוק חופשי, אבל זה לא קיים, כי שוק חופשי בנוי קודם כל על תחרות. שוק חופשי מעדיף כישורים על קשרים, וזה לא המקרה לו אנו עדים.
הפיתרון הוא הגברת התחרותיות והפיכת המשק הישראלי לחופשי יותר. הקריטריון להתעשרות לגיטימית לא יהיה מידת הקרבה לפקיד שלטוני כזה או אחר, אלא אך ורק הצטיינות במעשיך, וכך ראוי שיהיה.
ההפרטות כפי שמתבצעות במדינת ישראל הן למעשה שימוש במינוח קפיטליסטי לתפיסת עולם סוציאליסטית - המונופול עובר מהממשלה לידיים פרטיות, אבל עדיין מונופול.
הפרטה בלי הגברת התחרותיות לא שווה הרבה לצרכן חוץ מאולי קצת יותר יעילות.
טוענים שיש בארץ שוק חופשי, אבל זה לא קיים, כי שוק חופשי בנוי קודם כל על תחרות. שוק חופשי מעדיף כישורים על קשרים, וזה לא המקרה לו אנו עדים.
הפיתרון הוא הגברת התחרותיות והפיכת המשק הישראלי לחופשי יותר. הקריטריון להתעשרות לגיטימית לא יהיה מידת הקרבה לפקיד שלטוני כזה או אחר, אלא אך ורק הצטיינות במעשיך, וכך ראוי שיהיה.
.jpg)
