כל מיני דברים

עוברים דירה

2008-05-19T13:59:00.001+03:00

החלטתי להעביר את הבלוג לכתובת חדשה, תחת דומיין משלי.

תוכלו להמשיך לקרוא (והפעם רק באנגלית) בכתובת

http://blog.gkamin.com

להתראות,

ג.

על פאד תאי ביתי ומעניין

2007-06-07T14:35:00.001+03:00

החלטתי שנמאס לי קצת מהמתכון הרגיל לפאד תאי. שלא תבינו אותי לא נכון, הוא מאוד טעים, והוא תמיד עובד, אבל הגיע הזמן לרענן, בעיקר בתחום הרוטב. אז הנה כמה דברים שזרקתי פנימה:

3-4 גבעולי כוסברה טרייה (היישר מהאדנית שבחלון) קצוצים (עם העלים כמובן).
3 גבעולי למון גראס (מאותה אדנית), קצוצים גם הם (אחלה ריח נשאר על האצבעות...).
חצי כוס שום קצוץ.

כמה בצלצלי שאלוט קצוצים דק (אפשר גם חצי בצל רגיל קטן).
קצת רוטב צ'ילי מתוק.
3 כפות נאם פלא (רוטב דגים תאילנדי) למליחות.

4 כפות רוטב תמרינדי.

5 כפות מיץ ליים.

כף סוכר.

חצי כוס שבבי בוטנים.

צ'ילי חריף קטן חתוך לרצועות דקות (ובלי הגרעינים).

פלפל אדום חתוך לרצועות גסות.

300 גרם נבטים סיניים.

כמה פטריות חתוכות לרבעים.

50-100 גרם שניצל עוף חתוך לרצועות (אפשר גם חזיר או בקר).

אפשר להוסיף ירקות נוספים שאוהבים.

פחית חלב קוקוס (לפחות 60%, וכמה שיותר מרוכז יותר טוב).

חבילת אטריות אורז תאילנדיות (300-350 גרם).

רבע כוס שמן קנולה לטיגון.

מה שחשוב בהקפצה, במטבח האסייתי, ולטעמי בבישול בכלל, זה עבודה מסודרת. ברור שאחרי הבישול/טיגון המטבח נשאר מבולגן, אבל כדי שהכל ידפוק כמו שעון, כדאי שלפחות לפני ההתחלה יהיה מסודר.

זה חשוב במיוחד בהקפצה, כי הכל צריך לקרות מאוד מהר. לכן מומלץ להכין את הכל חתוך, קצוץ, פרוס ובדוק ליד הכיריים כשמתחילים לעבוד על האש.

ווק? לא חיוני. במטבחים ביתיים גם ככה אין להבות גבוהות מספיק כדי לנצל את צורתו של הווק. עם זאת, הווקים שחלקנו מחזיקים בבית גדולים ממחבתות ממוצעות, ולכן אפשר להכין את כל הכמות ב"נגלה" אחת, במקום לחלק לכמה נגלות במחבת קטנה יותר.

משרים את האטריות במים חמים מאוד למשך רבע שעה. מוציאים מהמים, ומעבירים להשרייה בחלב הקוקוס.

מחממים את הווק, ומוסיפים חצי מכמות השמן. מטגנים בשמן את הבצל והשום הקצוצים, מוסיפים את הפלפלים, ואז את האטריות. מקפיצים 2-3 דקות ומוציאים את תכולת הווק לקערה.

מוסיפים את יתרת השמן לווק הריק, וכשמתחמם, מוסיפים את הירקות, את הלמון גראס, הנבטים העוף והכוסברה. מקפיצים, ותוך כדי כך מוסיפים את כל הנוזלים אחד אחד - רוטב צ'ילי מתוק (משתדלים שייפול בעיקר על העוף, כדי ליצור זיגוג נחמד - אפשר גם להשרות את העוף לכמה שעות ברוטב הצ'ילי מראש), רוטב דגים, מיץ ליים, רוטב תמרינדי. מוסיפים את הסוכר.

ממשיכים להקפיץ עד שרואים שהעוף עשוי טוב, ואז מחזירים את האטריות מהקערה לווק, להקפצה סופית של הכל ביחד.

מפזרים בוטנים גרוסים מעל הכל, מעבירים לקעריות ולאכול.

מנה מרעננת וחמצמצה (בזכות הלמון גראס והליים), קרמית (בזכות ההשרייה בחלב הקוקוס) ולא כבדה (אפשר לנסות גם עם שמנת, אבל מה תאילנדי בזה?).

והכי חשוב - קלה להכנה.

בתיאבון!

על המחוקק

2007-05-16T09:22:00.000+03:00

ועדת החינוך העלתה אתמול על סדר היום שלה הצעת חוק משולבת, המורכבת מהצעת החוק של סילבן שלום משנת 2006, וזו של אלכס מילר משנת 2007 . בדיון שהתקיים היום בוועדה, שמטרתו הייתה להביא להצבעה שתעביר את הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת, עסקו רק בחלק שנוסח על ידי חה”כ אלכס מילר, שכפי שניתן לראות אינו כולל פרק תקציבי.

התכנון הוא להעביר את הפרק התקציבי מתוך ההצעה של סילבן שלום (לאחר שהבוקר נערכו בו שינויים כתוצאה מפגישה של סילבן עם נציגי ור”ה – שינויים שאינם מופיעים בגרסה המצורפת, אך לטענת סילבן עוסקים בכמה עניינים טכניים הנוגעים לסמכויות האוניברסיטה מול אגודות הסטודנטים). ישנם כמה דברים באותו הסעיף התקציבי, אליהם כדאי לשים לב:

השוואת שכר הלימוד השנתי באוניברסיטאות לשכר החודשי הממוצע במשק. איש לא שאל את עצמו מדוע זה צריך להיות גובהו של שכר הלימוד, ולא נמוך או גבוה יותר. היו צריכים להחליט על מספר, וראו שבמקרה כיום השכר הממוצע במשק נמוך משכר הלימוד - כך יוכלו חברי הכנסת לומר שהם דאגו להורדת שכר הלימוד. באותה מידה ניתן היה להחליט להצמיד את מחיר שכר הלימוד למחיר של 8 טון עגבניות טריות, ולהגיע לשכר לימוד דומה, שהרי מחיר העגבנייה משקף באותו האופן את יכולת הצריכה של החלשים בחברה.

אך אם נבחן מה היה השכר הממוצע במשק בתקופת ועדת וינוגרד הראשונה, נראה שב-99′ השכר הממוצע היה כ-6300 ₪, וכיום השכר הממוצע עומד על כ-7,500 ₪ (עם שיעור אינפלציה זניח כמעט).
המשמעות היא, שאם החוק היה מיושם כבר אז, היינו חוזים בעלייה של שכר הלימוד בשיעור של 20% - הפוך לחלוטין מדרישתם של הסטודנטים להורדת שכר הלימוד על פי מתווה וינוגרד במהלך אותן השנים בדיוק. עם זאת, הסטודנטים כלל לא הבחינו באנומליה הזו, ונציגיהם הביעו תמיכה בהצעת החוק.

כמו כן, דברי ההסבר המביאים את רוח החוק, עוסקים ביכולת החלשים להגיע למוסדות להשכלה גבוהה.
אם נבחן את לשון החוק, נראה שהיא כלל לא משיגה את המטרות המוגדרות ברוח החוק, מכיוון שהצמדת שכר הלימוד לשכר הממוצע במשק משמעותה ששכר הלימוד עולה כשהעשירים מתעשרים. מכל דו”ח חברתי ברור שהשכר של החלשים לא עולה באותו הקצב שבו עולה השכר הממוצע, וכי השכר הממוצע במשק עולה בשנים האחרונות בעקבות התעשרותם של העשירונים העליונים, ולא בזכות התעשרות העניים – לכן כולם מדברים על הרחבת הפערים – זו בדיוק משמעותה – השכר הממוצע הולך ומתרחק מן העניים.

כלומר עליית שכר הלימוד בהתאם לעלייה בשכר הממוצע במשק, תרחיק את שכר הלימוד מהישג ידם של החלשים. נקודה נוספת באותו הקשר היא שקריאה מדוקדקת של הצעת החוק של סילבן שלום מעלה ששכר הלימוד יהיה אף גבוה ב-50% מן השכר הממוצע במשק, ורק סטודנטים אשר יתנדבו בקהילה במשך שעתיים שבועיות, יוכלו ליהנות משכר הלימוד בגובה השכר הממוצע במשק. לפי הצעה זו, שכר הלימוד לסטודנט שאינו מתנדב (ככל הנראה רוב הסטודנטים) יעמוד על 11,250 ₪ לשנה – גבוה משכר הלימוד הנוכחי.

כמו כן, החוק אינו עוסק בהגדרת מסגרת פעילות ההתנדבות בקהילה – מי אחראי למצוא מקומות התנדבות, מי אחראי על הפיקוח על שעות ההתנדבות וכו’.

נקודות נוספות שמופיעות בהצעת החוק של סילבן שלום עוסקות בהטבות מס הכנסה לסטודנטים. לשון החוק היא שהזכות להקלה במס הכנסה תעמוד לסטודנט למשך חמש שנים משנת לימודיו הראשונה.
רוח החוק כפי שמובאת בדברי ההסבר עוסקת בנשירה מן המערכת בגלל חוסר יכולת ללמוד ולעבוד במקביל, כך שמטרת החוק להביא לכך שסטודנטים יוכלו ללמוד נטו, בלי לעבוד. ברור שהטבת מס הכנסה שתקפה ל-5 שנים משנת הלימודים הראשונה, מעודדת את הסטודנטים דווקא לצאת לעבוד במהלך הלימודים על מנת ליהנות מזכאות זו להטבת המס, מכיוון שאחרי הלימודים, יהיו זכאים ליהנות ממנה רק שנה או שנתיים במידה ומדובר בלימודים של 3-4 שנים בלבד.

בנוסף, ההתייחסות להטבות בתחבורה הציבורית אינן מפורטות מספיק גם הן – לא ברור מי ישא בעלות הסבסוד – האם חברות התחבורה הציבורית או הממשלה?

כשהעליתי טענות אלו בישיבת הועדה היום, נאמר לי שמכיוון שהישיבה לא עוסקת בסעיף התקציבי, אלא רק בהצעתו של אלכס מילר, אין מקום להתייחסות זו, אך בפירוש נאמר בישיבה שהסעיף התקציבי (וזה גם מוזכר בסעיף קטן בנספח להצעה של אלכס מילר – דברי ההסבר על פרק ו’, בעמוד 151 בהצעת החוק של מילר) יעמוד להצבעה עם כל הצעת החוק בקריאה שנייה ושלישית במליאה, שצפויה להתקיים ביום שני הקרוב – סוג של מחטף לטעמי.

כמו כן, חה”כ מילר טען שנושא הטבות מס ההכנסה ירד מן הפרק, אך הוא עדיין מופיע בפרק התקציבי של סילבן שלום, שהועלה לאתר הכנסת כמצע לדיון בוועדה, והתייחסות לכך עדיין מופיעה באותם דברי הסבר על פרק ו’ באופן מפורש.

הערה נוספת שהעליתי היא שרוח החוק לא עוסקת כלל באיכות ההשכלה הגבוהה לה זכאי כל סטודנט. ייתכן שבמסגרת מסקנות ועדת שוחט, יופיעו מסקנות רבות שלהן יסכימו הסטודנטים, אשר עוסקות באיכות המערכת. מדוע לא להמתין לפרסום מסקנות הוועדה, ו”לייבא” מתוכן את אותם החלקים המוסכמים על הסטודנטים, אל חוק זכויות הסטודנט?

אם הצליחו להמתין שנה שלמה עם ההצעה של סילבן שלום, מדוע חייבים להצביע בתוך שבוע? בתגובה להערה זו, חה”כ אלכס מילר טען שמדובר בהצעת חוק העוסקת בסטודנטים, ולא בהצעת חוק העוסקת בהשכלה הגבוהה, כאילו שהאינטרסים של הסטודנטים מנוגדים לאלו של מערכת ההשכלה הגבוהה. אפילו חה"כ גפני הבין את העניין וטען שאין להיחפז עם תהליך החקיקה הזה.

ברור שקביעה בחוק של שכר הלימוד, תוציא את העוקץ מכל סיכום במשא ומתן בין הסטודנטים לממשלה, וכמובן שיש לה השלכות על כלל מערכת ההשכלה הגבוהה ולכן גם על עתידה של המערכת מבחינת איכותה.

לכן יש לציין לפגם את ההיעדרות הבולטת של נציגי ור”ה, מל”ג, משרד החינוך ומשרד רה”מ מן הדיון בוועדה, שלא ראו לנכון

להגיע ולהביע עמדה על הצעת חוק חשובה זו, שעלולה להתקבל ולהפוך לאסון אמיתי לעתיד מערכת ההשכלה הגבוהה.

מדהים שבשום מקום לא צוין על אילו מחקרים התבססו חברי הכנסת כשגיבשו את הצעת החוק שלהם.
המשמעות של הבראת המערכת היא לדעת בדיוק מהיכן יגיע כל שקל שיכנס למערכת גם בעוד 20 שנה, ולא לכבות שריפות כפי שנעשה בועדת החינוך.

על כל הסטודנטים, בין אם מתנגדים או תומכים בועדת שוחט, לדרוש מן הכנסת להתייחס אליהם ברצינות, ולא להעביר חקיקה פופוליסטית כזו, אלא לדרוש שתיעשה עבודה רצינית מקדימה להצעת החקיקה, שתפרט את המשמעויות וההשלכות של יישום החוק בטווח הארוך.

בעת כתיבת שורות אלו כבר ברור לי שסביר שסיפור החוק הזה יורד מהפרק, לאור ההסכם המסתמן בין הממשלה לסטודנטים. חברי הכנסת אף יטענו כי התהליך שהתניעו הוא זה שהפעיל לחץ על הממשלה לסיים את השביתה ולנהל מו"מ אמיתי. חברי הממשלה יטענו שכשהסטודנטים ראו שהכנסת נענית לפנייתה לדחות את ההצבעה בשבוע, הם הבינו שאין להם אפשרות אלא להגיע להסכם אם הממשלה, כי הכנסת לא תושיעם.

בכל מקרה, מרגיז לראות את הקלות שבה מוכנים חברי הכנסת לפגוע אנושות בעתיד המערכת רק כדי שעוד כמה סטודנטים יאהבו אותם, כי היום זה מצטייר נהדר תקשורתית, ודעת הקהל נוטה בבירור לטובת הסטודנטים.

על הכיס של הסטודנטים

2007-04-27T10:38:00.000+03:00

"סטודנטים נאבקים רק על הכיס שלהם!" עולה הטענה חדשות לבקרים. ואני אומר: מצוין!

לא אספר על כל מעלליי בשבועות האחרונים. זה כבר עניין לפוסט אחר. רק אציין שבין שאר הדברים, הקמנו את "מטה המאבק נגד שביתת הסטודנטים", ששם לו למטרה להפסיק את השביתה המגוחכת הזו.

לקראת הפגנת הסטודנטים שהתקיימה השבוע, פנו אלינו שני חבר'ה נחמדים מאוניברסיטת בן גוריון, בבקשה להצטרף אליהם להפגנת נגד.
מכיוון שמטה המאבק הוא בית לכל מתנגדי השביתה, ללא קשר למניעים להתנגדות, הנטייה הייתה להסכים וחברינו אף הגיעו לתמוך בהם במהלך ההפגנה.

הטענה העיקרית שלהם היא שהסטודנטים מפגינים ושובתים רק כשזה נוגע לכיס שלהם, ולא עושים דבר בסוגיות לאומיות אחרות כמו ניצולי השואה, השבת החטופים וכו'.
עם זאת, הגיע הזמן שנאמר את האמת - אין שום סיבה שארגוני הסטודנטים יפגינו על משהו שהוא לא שכר הלימוד שלהם.

יש לי בעיה עם שני דברים בטיעון של הבאר שבעים - עם תיאור המצב המצוי, ועם תיאור המצב הרצוי.

החבר'ה האלו שואפים למצב שבו הסטודנטים ישביתו את הלימודים או יביעו עמדה בנושאים "חברתיים" או "לאומיים", כפי שנעשה תדיר במדינות אחרות.
אני מאמין שארגוני הסטודנטים נבחרים כדי לעסוק אך ורק בעניינים סטודנטיאליים – נושאים שבתוך הקמפוס, וייצוג האינטרס ה"סטודנטיאלי" כלפי חוץ בתור קבוצת לחץ במוסדות מוניציפליים וארציים – דוגמת העיסוק בסוגיות של שכר הלימוד וכו'.

בשביל להביע עמדה בסוגיות לאומיות שאינן קשורות בנושאים סטודנטיאליים מתקיימת מערכת הבחירות הכללית לכנסת, וקיימים אלפי ארגונים במה שקרוי "החברה האזרחית" שבהם הסטודנטים יכולים לפעול כאינדיבידואלים או להצטרף לקבוצה המאמינה באותם ערכים – אך לפעילות זו אין קשר לעובדת היותם סטודנטים אלא לעמדתם הפוליטית, לתפיסת העולם החברתית שלהם ולאלפי דברים אחרים שאין להם דבר ולו חצי דבר עם הסטטוס הסטודנטיאלי שלהם. ה"סטודנטים" אינם גוף בעל אג'נדה פוליטית.

אני למשל, אינני מסכים עם מטרותיהם של רבים מהמאבקים ה"חברתיים" בישראל, ולכן לא מעוניין שאגודת הסטודנטים תשתמש בשמי כמייצגת אותי במאבקים כאלו. אם היינו בוחרים באגודת הסטודנטים על סמך מצע "לאומי", אני מניח שהתוצאות היו דומות יותר לתוצאות הבחירות לכנסת, ואפשר היה לוותר לחלוטין על הבחירות לאגודה. האגודה נבחרת כדי לעסוק בעניינים סטודנטיאליים, ואין פסול בכך שהיא לא תעסוק בשום דבר מעבר לכך.

יש לקחת בחשבון שבבחירות לאגודות הסטודנטים מוצנע לחלוטין המצע ה"לאומי" של המועמדים ולנו מוצגת רק האג'נדה הקמפוסיאלית, מבלי לומר לנו איזה נציג משתייך לאיזה תא סטודנטים, מה גם שרבים מן הסטודנטים כלל לא מודעים לקשר שבין תאים מסוימים למפלגות פוליטיות (למה "להלבין" את השם "מפלגת העבודה" תחת הכותרת "הדור החדש"? מה מנסים להסתיר?).

הציפייה שאגודת הסטודנטים תשתתף לפי ראות עיניה באירועים ציבוריים שאינם סטודנטיאליים, כמייצגת 250,000 סטודנטים, היא בעייתית, מכיוון שמכניסים שחקן למשחק הפוליטי, מבלי שאף אחד נתן לו באמת לגיטימציה לייצג את עמדותיו במשחק הפוליטי.

הלגיטימציה (המוטלת בספק ממילא) ניתנה לשחקן הזה כדי לשחק במשחק אחר בכלל – זה הסטודנטיאלי.

כאשר יו"ר ארגון סטודנטים, שהוא גם חבר מרכז מפלגה מסוימת, מאיים או לחילופין מבטיח לחבר מפלגה אחר את תמיכתו, ומציג את עצמו בכובע של יו"ר ארגון שמייצג 250,000 איש, זה מטעה ומסלף את העובדות - הוא לא באמת יכול לגייס את 250,000 האנשים לעמדתו בנושא פוליטי מסוים, מכיוון שלא זהו המנדט שניתן לו.

ואם ניגע בתיאור המצב המצוי, בשנה האחרונה אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב השתתפה בהפגנות רבות (בעיקר של גופי שמאל כמובן) שמטרתן נושאים חברתיים, וכלל לא סטודנטיאליים גרידא. הדוגמה הבולטת היא השתתפותה הרשמית בועידת העשוקים לצדק חברתי מוקדם יותר השנה.

כמו כן, קיימים ארגוני סטודנטים הפועלים כל הזמן לשיפור מצב החברה בישראל, צמצום הפערים, נגד הגדר, סיוע לתושבי הצפון בזמן המלחמה, ובנוסף עליהם, רבים הם הסטודנטים שפועלים כאינדיבידואלים במסגרות שונות על רקע נושאים חברתיים שאינם סטודנטיאליים (איך אפשר בלי להזכיר את נובה).

סטודנט המעוניין בכך, מוזמן ויכול להביע עמדה על כל נושא שבעולם, ולפעול לקידום מטרותיו, אך לא תחת הכותרת של גוף שאמור לייצג ולפעול למען הסטודנטים מתוקף מעמדם כסטודנטים, או השתייכותם לקבוצת הסטודנטים באוכלוסייה. ישנן מסגרות לגיטימיות יותר לשם כך.

לכן אל לנו להתלונן על כך שהסטודנטים כקבוצה לא מוחים על עוולות חברתיות כאלה ואחרות, מכיוון שהסטודנטים כקבוצה צריכים למחות על עניינים שקשורים בסטודנטים כקבוצה. מלבד עניינים אלו, אין משמעות להיותם קבוצה.

אם אגודת הסטודנטים לא תשבית את הלימודים ותדאג ל"תחת של הסטודנטים" כפי שמתרעמים גיא חזן ואיל מזרחי,הסטודנטים מבן גוריון, היא תמעל באמון הסטודנטים שלשם כך שלחו אותה. ידידי עוסטי היה מוסיף שחבל שהיא שוכחת לנגב אותו מדי פעם.

על זכות השביתה (ועל ייעוץ משפטי בחינם באינטרנט)

2007-04-08T11:26:00.000+03:00

אני לא משפטן. אף פעם לא הייתי, ולמרות שבזמנו זה היה מאוד פופולרי, אף פעם לא ראיתי את עצמי לומד משפטים. אפילו לא בתור ילד כשראיתי פרקליטי אל. איי. זה פשוט לא עשה לי את זה. בטח לא אחרי שראיתי את מיטב חבריי כורעים תחת נטל ההתמחות במשרדים השונים.

עם זאת, לצרכים מקצועיים, מדי פעם אני חוטא ובודק את לשון החוק והפרשנויות העולות ממנה.

מכיוון שכאן הנושא מעורפל יותר, אני פונה אל כל המשפטנים הקוראים שורות אלו בבקשה לקבל טיפ (אני יודע שעל כל דבר יותר מטיפ כבר אצטרך לשלם יותר מכפי שאני מעוניין כרגע, ולכן אסתפק בטיפ).

הנושא, כפי שבוודאי קוראים נאמנים כבר מנחשים, נוגע לשביתת הסטודנטים, ולזכות השביתה בכלל.

למי שלא יודע, לאחר כמה ימי שביתה במהלך שנת הלימודים האחרונה, וסביב הדיון הציבורי בעקבות הקמת ועדת שוחט, צפויה השבתת לימודים נוספת ביום שלישי הקרוב, שוב בתמיכת ארגוני הסגל הבכיר והזוטר (כלומר - גם הם שובתים).

כמה שאלות משפטיות מעניינות (לדעתי) עולות מהמקרה הזה, ואשמח לקבל תשובות או הבהרות:

ראשית, האם ניתן בכלל לכנות את מה שהסטודנטים עושים כ"שביתה"?
שביתה, עד כמה שידוע לי, מוגדרת כצעד שנוקט ארגון עובדים, או עובדים בכלל, כנגד מעסיקם, במהלך סכסוך ביניהם.
במקרה שלנו, הסטודנטים אינם מועסקים על ידי האוניברסיטה, ולא מקבלים ממנה משכורת. כפי שכתבתי כבר בעבר, יותר מאשר שביתה, מדובר כאן בהחרמת נותן שירות (באופן מטומטם מספיק, לאחר שכבר ניתן התשלום על השירות הזה).
אם לא שביתה, ניתן לומר שהסטודנטים החליטו (באופן מאורגן כזה או אחר), שלא להגיע ללימודים, וכעת הם מבקשים מארגוני הסגל להשבית את הלימודים, כדי למנוע תמריצים לסטודנטים "לשבור" את שביתת הסטודנטים מחשש שמא יפסידו לימודים עליהם יצטרכו להיבחן בסוף הסמסטר.

אם התשובה לשאלה הקודמת היא שלילית, נשאלת השאלה האם שביתת הסגל נכללת בהגדרה של שביתת אהדה, שהיא שביתה של עובדיו של מעסיק אחד המזדהים עם מטרתם של עובדיו של מעסיק אחר, למרות שלראשונים אין כלל סכסוך עם מעסיקם.
שהרי אם אין כאן שביתת סטודנטים, אזי שביתת הסגל אינה עומדת בהגדרה הצרה כפי שתיארתי.

ולבסוף, אם השביתה היחידה המתקיימת היא שביתת הסגל, האם היא עומדת במבחן המשפטי? האם היא מוצדקת?
ושאלת השאלות - האם יש משהו שסטודנטים המעוניינים ללמוד יכולים לעשות כדי למנוע את השביתה הזו ולהחזיר את שנת הלימודים לפסים שפויים?

למי שמעוניין לקרוא על הנושא, זה מסמך שמצאתי על נושא שביתת האהדה.

אגב, לפי המידע המתפרסם בעיתונות, שביתת הסטודנטים נעשית בתמיכת הסגל ובשיתוף פעולה מלא איתו. מה זה אומר? האם זה אומר שהסגל לא שובת אלא סתם מחליט לא ללמד? האם זה מותר? האם להנהלת האוניברסיטה אין מה לעשות בנידון?

אשמח לשמוע לדעת גדולים.

על דמוקרטיה ובחירות (או, מתי למרות שיש בחירות אפשר לומר שזו לא ממש דמוקרטיה)

2007-04-05T10:00:00.000+03:00

הפוסט הזה היה מתוכנן לעלות כבר מזמן, אבל מכיוון שהוא מהווה תשובה לא רעה לשאלה שנתתי לסטודנטים שלי בבחינה, החלטתי להמתין מעט, כדי שאם במקרה מישהו מהם מופרע מספיק כדי לקרוא את הבלוג שלי, הוא לא יזכה לנקודות במתנה...

מתי אנשים יוצאים מהבית והולכים להצביע בבחירות? לא מעט חוקרים דנו בשאלה הזו, וניסו לנסח מעין נוסחה חשבונאית שתצדיק את פעולת הבחירה ותציג אותה כפעולה רציונלית, שהרי אם כל כך הרבה אנשים (לפחות בישראל) עושים את הפעולה הזו פעם בשנתיים, כנראה שהיא רציונלית.

בבסיס הרעיון יש לבחון האם האדם שמחליט ללכת לבחור מפיק יותר תועלת מפעולת הבחירה מאשר עצם העלות של הבחירה הזו. אם עלות הבחירה נמוכה מהתועלת, הרי ניתן לומר שפעולת הבחירה היא אכן רציונלית.

לכן, נראה מה מרכיב את שיקול התועלת לעומת מרכיביה של עלות הבחירה.

על פי הנוסחה הבסיסית ביותר, התועלת של הבוחר מהצבעה בבחירות מורכבת ממכפלה של ההשפעה של הקול הבודד על תוצאת הבחירות, והתועלת שיקבל הפרט מכך שהמועמד העדיף עליו אכן יצליח להיבחר.

כיצד נמדוד את ההשפעה של הקול הבודד?
יש מספר גורמים שרצוי להתייחס אליהם.
ראשית, גודלו של הגוף הבוחר - משקלו של קול אחד מתוך 12 דיירים בבחירות לועד הבית גדול בהרבה מההשפעה שיש לקול אחד בבחירות הכלליות לכנסת במדינת ישראל (1 מתוך 5 מיליון רשומים בפנקס הבוחרים, או 3 מיליון מצביעים בפועל בבחירות האחרונות).
שנית, גודלה של קבוצת הבוחרים המהווה גוף השפעה. למשל, גודל התמיכה הדרוש להשגת מושב אחד בכנסת הוא כ-30,000 קולות, כך שהפרט הבודד יכול לראות את עצמו כאחד מתוך 30,000 שמצליח להגדיל את כוחה של מפלגתו, וזהו יחס טוב יותר.
שלישית, יש לבחון את הפער הנתפס בין המועמדים לזכייה. ככל שהפער נתפס כקטן יותר, כך מרגיש כל בוחר שתרומתו הסגולית לנצחון המועמד העדיף בעיניו רבה יותר, מכיוון שהוא הוא אחד הבודדים שיטו את הכף בסופו של דבר. זו אגב, הסיבה שבגללה המועמדים נוטים לומר שהפער קטן, על מנת לגייס למאמץ את כל אותם אלו שמתלבטים האם ללכת ולהצביע (וזה היה מקור טעותו של אולמרט שטען שניצח כבר 3 שבועות לפני הבחירות האחרונות).

מרכיב העלות במשוואה הזו קשור בגורמים שונים ומשונים גם כן.
ביטוי לא רע לעניין אפשר למצוא בפרק הפתיחה של הספר "על הפיקחון" של סראמאגו, אבל כדי לתמצת אפשר לומר שלהירשם בפנקס הבוחרים, לנסוע עד לקלפי, לעמוד בתור כדי להצביע, לצאת מהבית ביום לא נעים, להפסיד שעות עבודה, לעבד מידע פוליטי כדי להחליט באופן מושכל וכו' - כל אלו מרכיבים את העלות שהבוחר הפוטנציאלי רואה לנגד עיניו ביום הבחירות.
בישראל אגב, עושים מאמץ רב כדי להקטין כמה שיותר את ההשפעה של אלמנטים אלו - הרישום בפנקס הבוחרים נעשה באופן אוטומטי בלי שהאזרח יצטרך לעשות זאת בעצמו, יש פיזור גבוה של קלפיות כדי שלא יהיו מרחקים גדולים מדי עד לקלפי, בדרך כלל מזג האוויר נעים, יום הבחירות הוא יום שבתון מהעבודה, ותעמולת הבחירות אמורה להעביר באופן מתומצת את עיקרי המצעים של המפלגות כדי להקל על הבוחר להבין מה כל מועמד אומר.

למרות כל אלו, מכיוון שההשפעה של הבוחר היחיד על תוצאות הבחירות עדיין עשויה להיות קטנה מאוד, יתכן שהנוסחה תיתן בכל זאת ערך שלילי (עלות גבוהה מתועלת), ולכן חיפשו דרך להראות בכל זאת שפעולת הבחירה היא רציונלית, והחליטו להוסיף למרכיב התועלת גם את התועלת של הפרט מעצם פעולת הבחירה עצמה - כל אותם סוכני סוציאליזציה שפועלים כדי להבטיח שביום הבחירות הבוחר ילך ויצביע, מכיוון שיראה את עצמו כחלק מקבוצה חשובה שקובעת את גורל המדינה וכו' (וזכור לכולנו הפרק בסאות'פארק שבו סטאן לא רוצה להצביע עבור קמע חדש לבית הספר ונאלץ לצאת לגלות מהעיירה).

ובכן, חוץ מזה שלימדתי קורס בכלכלה פוליטית, מה הסיבה שבגללה אני מספר לכם את כל זה?

אתמול קיבלתי עותק של תכתובת בין סטודנט למתימטיקה לבין ראש מחלקת ההסברה של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, גיל גולדנברג, ובו טוען אותו גולדנברג שהסיבה שהבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב נראו כפי שנראו הייתה שהאגודה עושה את עבודתה נאמנה, ולכן אין צורך באופוזיציה.

אולי זה המקום להסביר למי שלא מכיר כיצד נראו הבחירות לאגודת הסטודנטים השנה.

ובכן, מתוך 30,000 סטודנטים הגיעו לקלפי רק 2,500 (8.3% הצבעה) ושלחו למועצה 75 נציגים. בבחירות זכו נציגי תא הסטודנטים "דור חדש" המזוהה עם מפלגת העבודה (אשר עד כמה שידוע לי, רצו לבחירות במשותף עם החבר'ה מתא מרצ). כך היה גם ב-19 מתוך 21 השנים האחרונות! 35 נציגים מתוך ה-75 נכנסו למועצה ללא בחירות בכלל, מכיוון שהיו הנציגים היחידים מן החוגים שלהם.

כעת ננסה לבחון את יום הבחירות הזה (שהיה יום גשום וסוער במיוחד) לאור ההסבר שתיארתי בתחילת הפוסט הארוך הזה. ראשית נבחן את מרכיבי העלות - כל סטודנט חבר אגודה רשאי באופן אוטומטי להצביע בבחירות למועצת אגודת הסטודנטים, והקלפיות מפוזרות בקמפוס, כך שאלו לא אמורים להוות בעיה.
עם זאת, ברור שלא כל הסטודנטים מגיעים ללימודים בכל ימות השבוע, ולא ממש ברור מדוע לא מאריכים את הבחירות לשבוע שלם על מנת לאפשר לכל סטודנט להיות בקמפוס כאשר מתקיימות הבחירות (הדבר אינו כרוך בעלויות רבות למשק, מאחר והבחירות אינן יום שבתון, ואפילו הבחירות הכלליות באיטליה נמשכות יומיים או שלושה, כדי לתת לכולם הזדמנות להצביע). הסבירות שסטודנט שאינו לומד ביום הבחירות יגיע במיוחד לקמפוס כדי להצביע, היא נמוכה ביותר.
כמו כן, לא מתקיימת תעמולת בחירות משמעותית, ופעמים רבות (בייחוד באותם חוגים שבהם יש רק מועמד אחד) מחליט המועמד לרוץ לבחירות ביום האחרון לרישום המועמדים (פעמים רבות בלחץ ראשי האגודה המכהנים), וכך לרוב הבוחרים אין מידע משמעותי בנוגע למצע של המועמדים והתועלת הצפויה להם מבחירתם.

זה מביא אותנו היישר לצידה השני של המשוואה - התועלת.
ראשית נבחן את מידת ההשפעה של הסטודנט הבודד על תוצאות הבחירות. אמנם להיות חלק מגוף בוחר של 30,000 איש זה עדיף בהרבה על גוף בוחר של כמה מיליונים, ולכאורה הסטודנט אמור לראות עצמו כמשפיע ביותר לעומת השפעתו על תוצאות הבחירות הכלליות, אך למעשה ההפרש הגדול שבו מנצחים אנשי תא "דור חדש" כבר 20 שנה, גורם לסטודנטים להבין שהפער אינו ניתן למחיקה, ואין טעם ללכת להצביע.

בנוסף, כפי שכבר אמרתי, לא ברורה בדיוק התועלת של הסטודנט מכך שמועמד מסוים ייבחר, שהרי כל המועמדים מציעים כמעט את אותו הדבר - צילומים בזול, מקראות, ייצוג האינטרסים של הסטודנטים בועדות אקדמיות שונות, יום סטודנט שמח, בירה בחינם וכמובן מאבק נצחי בפוליטיקאים המאיימים להעלות את שכר הלימוד.
אם כולם מציעים את אותו הדבר, איזו סיבה יש לטרוח ולבחור, שהרי הסטודנטים אדישים לחלוטין לזהותם של חברי המועצה שלהם (לזה מתקשרת תורת הניתוח המרחבי של מערכות בחירות של אנת'וני דאונס, שעליה לא ארחיב כאן).
ההבדלים היחידים בין המועמדים הם לעיתים הארגון הפוליטי עמו הם מזוהים, אך מכיוון שלפוליטיקה הציבורית השפעה וקשר מעטים על חיי הקמפוס, הרלוונטיות קטנה ביותר. היחידים שהביאו עמם מצע "מבחוץ" השנה היו נציגי תא הירוקים שהגיעו עם אג'נדה סביבתית לקמפוס, והצליחו להשחיל 4 נציגים למועצה.

בנוגע לתוספת של התועלת שרואה הפרט בעצם פעולת הבחירה, ניתן להניח שמכיוון שאין באמת סוכני סוציאליזציה הפועלים לשכנע את הסטודנטים שעליהם ללכת ולהצביע, היחידים שטורחים לעשות זאת הם חבריהם של המועמדים שמעוניינים לסייע בקידום הקריירה הפוליטית הסטודנטיאלית של חבריהם ורואים בכך תועלת ותחושת סיפוק אישית בלבד (ואולי אחר כך נהנים מקשרים עם חברי המועצה שיכולים לקמבן אותם בפעילויות שונות בקמפוס או לארגן להם עוד חולצה או דיסק און קי).

ובכן, קל לראות שלא פעילותה המוצלחת של אגודת הסטודנטים לאורך השנים היא הסיבה למצב העגום והסמי-דמוקרטי בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב.
מדוע סמי דמוקרטי? כאן כבר יש לפנות למשנתו של קנת' ארו, זוכה פרס נובל לכלכלה, שניסח את משפט אי האפשרות כאשר בחן את מהותה של הדמוקרטיה. הוא הגדיר את המושג קבוצה מכריעה כקבוצה שכאשר היא בוחרת במועמד מסוים, הוא המועמד הזוכה. אם הקבוצה הזו היא קבוצת הרוב באוכלוסיה, אז אין שום בעיה, אך כאשר הקבוצה המכריעה היא קבוצת מיעוט או אדם בודד, יש הפרה של אחד התנאים לדמוקרטיה, שהוא תנאי אי הדיקטטורה.
כלומר, העובדה שיש פרוצדורה דמוקרטית, לא מבטיחה לנו שאכן מתקיימת דמוקרטיה בפועל, וזה משהו שבאגודת הסטודנטים לא מצליחים להבין.

מה יכולים באגודה לעשות כדי לשנות את המצב?

בעצם, מדוע שירצו לשנות את המצב? החברים הנוכחיים במועצה מרוויחים המון מהמצב הנוכחי שמבטיח להם שגם בשנה הבאה יבחרו אותם אנשים.
כפי שהצעתי קודם, הארכת הבחירות למספר ימים או אף שבוע, תבטיח שכל סטודנט יבקר בקמפוס ביום שבו מתקיימות בחירות, והסיכוי שישתתף יגבר.

כמו כן, בידול טוב יותר של המועמדים יכול לסייע גם כן להגדלת אחוזי ההשתתפות בבחירות (למרות שכשכמעט כל המועמדים שייכים לאותו תא סטודנטים, קשה לחשוב על בידול ראוי).

בנוסף יש לשקול את שינוי שיטת הבחירות או את מבנה המועצה לכזה שיאפשר בחירות כלליות (מדוע סטודנט לקולנוע לא יכול להצביע עבור מועמד של מפלגת הירוקים מהחוג למתימטיקה, אם במקרה אין מועמד של הירוקים בחוג לקולנוע?).
ההיגיון העומד מאחורי בחירות "אזוריות" (לכל אחד מותר להצביע אך ורק עבור נציגים מן החוג או הפקולטה שלו) ברור - סטודנטים מחוג מסוים מעוניינים שיהיה מישהו ספציפי אליו יוכלו לפנות בעניינים פנימיים של החוג.
עם זאת, ישנם נושאים כלליים, בייחוד במישור של התנהלות הסטודנטים כגוף מאורגן כלפי הממשלה או אף בפעילויות כלל-סטודנטיאליות בתוך הקמפוס, אשר לטובתן יש לאפשר לסטודנטים להצביע באופן חופשי עבור כל מועמד הראוי בעיניהן, וכך תימנע כניסתם של מועמדים למועצה רק בגלל שלא הייתה אלטרנטיבה לסטודנטים מאותו חוג. פיצול מוסדות האגודה למועצה כללית וגוף לטיפול בנושאים פקולטטיים תאפשר ליהנות משני העולמות גם יחד.

על חוצפה

2007-03-11T21:56:00.000+02:00

בחזרה לעניינים סטודנטיאליים,

היום קיבלתי הודעה מאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, לפיה החליטה האגודה לפרוש מהסיכום של התאחדות הסטודנטים הארצית עם שרת החינוך, ולהמשיך במאבק בכל זאת. במסגרת זו צפויה השבתת לימודים באוניברסיטת תל אביב ביום שלישי הקרוב.

לטענת האגודה התל אביבית, הסיכום עם שרת החינוך כלל אינו מספק, ולא כולל אף הישג ממשי לסטודנטים (מה שנכון, נכון).

עם זאת, משהו מאוד תמוה באמירה הזו של האגודה של תל אביב.

האגודה התל אביבית שבה ואיחדה כוחות השנה עם התאחדות הסטודנטים הארצית, בכדי לנהל מאבק משותף. בהצטרפות זו הביעה האגודה של תל אביב את הסכמתה לכך שהתאחדות הסטודנטים הארצית תייצג גם אותה במאבק, ובכלל זה בסיכומים עם גורמי הממשלה השונים.

אך ברגע שהסיכום שהושג אינו לרוחם של אנשי האגודה בתל אביב, החליטו לפרוש מהסיכום. אך מה שווה סיכום של נציגי סטודנטים עם שרת החינוך, כאשר נציגי הסטודנטים לא מייצגים את הסטודנטים (למרות שהתחייבו שהם כן מדברים בשמם כשהחלו השיחות)?

מה שמרגיז כאן באמת הוא שלסטודנטים עצמם אין את הפריבילגיה לנהוג כפי שנוהגת האגודה שלהם. הסטודנטים המעוניינים להגיע להרצאות ביום שלישי, לא יוכלו לעשות זאת. האגודה מונעת זאת מהם בכוח.

כנראה שהאגודה לא סומכת על כך שרוב הסטודנטים תומכים במאבקה כפי שהיא מציינת, ולכן נאלצת למנוע את כניסת הסטודנטים לקמפוס. הרי אם כל הסטודנטים היו מסכימים עם עמדת האגודה, מדוע היה צורך לנעול את השערים במנעול ושרשרת?

האגודה "שברה" את הסיכום עם ההתאחדות הארצית, בעוד שהיא לא מאפשרת לסטודנטים המעוניינים בכך "לשבור" את השביתה. זהו מוסר כפול, ויותר מכל, גם מרגיז.

ואם כבר דנים בכלי השביתה הזה, שהאגודה מאיימת להפעילו חדשות לבקרים - במי בדיוק השביתה פוגעת? בסטודנטים!

השביתה אינה פוגעת באוכלוסייה הרחבה, בניגוד למקרים שבהם ועד עובדים של מונופול משבית את הפעילות וכולנו סובלים מהפסקת חשמל/מים/פינוי אשפה ובעקבות זאת נרצה אולי להפעיל לחץ על הרשויות להיענות לתביעת השובתים.

מה גם שבניגוד למצב שבו עובדים משביתים מפעל מסוים, ובלעדיהם המפעל לא יכול לעבוד, ולכן נדרש להתפשר עימם, הסטודנטים אינם עובדים של האוניברסיטה, אלא צרכנים שלה.
משול הדבר למצב שבו צרכנים יקיימו חרם על חברה, לא יצרכו את מוצריה, אך ישלמו בעבורם בכל זאת. לא נשמע לי הגיוני.

כדי להוסיף חוצפה על חוצפה, קיבלתי גם הודעה מהממונה על הביטחון באוניברסיטה, אשר מודיע כי מטעמי חיסכון תותיר מחלקת הביטחון רק 4 שערי כניסה פתוחים, והשאר ייסגרו ביום השביתה, שהרי ממילא לא צפויים להגיע סטודנטים.

הסטודנטים משלמים אגרת ביטחון, והחיסכון הזה לא ינוכה מאגרה זו בסוף השנה.

נוסף על כך, בעצם סגירת השערים מסייעת מחלקת הביטחון לסטודנטים השובתים, מכיוון שהיא מקילה עליהם את העבודה בכך שעליהם לחסום רק 4 שערים לכניסת סטודנטים, ויתכן שהתפרסות על פני כל 13 השערים הייתה משימה קשה יותר לאגודה, וכך היה מתאפשר לסטודנטים המעוניינים בכך להיכנס לקמפוס וללמוד.

הרהורים על לבנון

2007-03-11T11:15:00.000+02:00

הפוסט של אלעד גרם לי לקחת את הדברים דווקא לנושא הנסיגה מלבנון. בדיוק שלשום הלכתי לראות את הסרט בופור בקולנוע. מלבד הקשר האישי שלנו לסיפור (נועם ברנע, עליו מבוססת דמותו של זיו פארן קצין היחס"פ, היה שנתיים מעלינו בתיכון), מדובר בסרט מצוין, עשוי היטב, משוחק כהלכה, מעוצב לעילא וחזק. חזק מאוד.

הסרט הזה, כמה חודשים לאחר המלחמה בלבנון, בא להזכיר לכל אלו ששכחו, שאולי הנסיגה לא הייתה מהלך כל כך שגוי. קל לשכוח את האבסורד שבמצב ששרר אז, ולומר שאילולא נסוגונו מלבנון, המלחמה האחרונה לא הייתה פורצת.

נכון, ב-6 השנים שעברו מאז הנסיגה החיזבאללה ניצל את ההזדמנות כדי להכין את עצמו למלחמה באופן שלא יכול היה לעשות כל עוד צה"ל נכח בשטח, אך לצה"ל היו דרכים אחרות לדעת מה מעשיו של החיזבאללה בשטח גם לאחר הנסיגה.

העובדה שלא עשה זאת, היא מחדל אותו יש לבחון היטב, וכולי תקווה שהנושא לא יישכח בינות הטחות ההאשמות בין החוקרים לפוליטיקאים ואנשי הצבא.

לא סתם אין בעברית תרגום מדויק למילה Accountability...

על בטיחות בדרכים והאח הגדול

2007-03-05T14:38:00.000+02:00

בימים האחרונים יצא לי לשמוע לא מעט על יוזמות כאלו ואחרות בנושא הקטל בדרכים. ירון מירלמן מקדיש את חודש מרץ שלו לפעילות בנושא (זהו הפוסט האחרון מבין שלושה שהוא פירסם בימים האחרונים).

בין הרעיונות שעלו, סיפר רפי על מספר פתרונות טכנולגיים מסוגים שונים, שחלקם נשמעים מצוינים. בין הרעיונות המוצעים, מייחל רפי: "אם לכל מכונית היה אמצעי זיהוי אלחוטי, הרי שמערכת בקרה מרכזית היתה יכולה לרשום לרכב עבירות כמו מעבר באור אדום, אי שמירת מרחק,עקיפה מסוכנת ועוד...."

לאחר שהעליתי בפני רפי את סוגיית הפגיעה האפשרית בחירויות הפרט שנובעת מהתקנת מערכת כזו בכל כלי הרכב, כתב לי בתגובה ש"מי שרוצה להציל חיי אדם ולשפר את איכות החיים והסביבה, חייב לסמוך על טכנולוגיות חדשות וכנראה צריך גם לשלם במחיר האפשרות לפגיעה בפרטיות". כדוגמא, נתן רפי כתבה על השימוש שעושים הורים במצלמות מעקב ביתיות כדי לרגל אחרי מעשי ילדיהם המתבגרים (במטרה למנוע התדרדרות לא רצויה לסקס, סמים ואלכוהול כמובן).

מכיוון שאני לא מקבל אכסיומות כאלו כמובנות מאליהן, התחלתי לשאול את עצמי את השאלות הבאות:

מדוע חייבים לשלם במחיר הפגיעה בפרטיות?
האם אין דרכים אחרות להציל חיי אדם ולשפר איכות חיים וסביבה מבלי לפגוע בפרטיות?

האם מובטח לי שכשאשלם בפרטיות שלי, יינצלו חיי אדם וישתפרו איכות החיים והסביבה?

יעלי שלי כבר תפסה את הצד של רפי (זו הדינמיקה בבית שלנו :), אבל בכל זאת חשוב לי להתעכב על שאלות אלו, שממעטים להתעכב עליהן, וזה מסוכן.

אני טכנופיל שממהר לאמץ טכנולוגיות, ובעצמי לא תמיד מקדיש מחשבה למחיר שאני משלם בעבור שימוש במכשיר שאני תופס כמשפר את חיי, או מוסיף לי מרכיב מהותי של נוחות. ברור לי שכבר כיום, טכנולוגיות שאנו מאמצים לשימושנו הפרטי מאפשר לשלטונות לעקוב אחרינו במידת הצורך. רפי מזכיר את המידע שכולנו חושפים על עצמנו ברשתות חברתיות, אך עדיין זהו מידע שאנו בחרנו לחשוף מרצוננו החופשי וביודעין.

עם זאת, כאשר הטכנולוגיה המפותחת מגיעה לידי הרשויות, ולא לשימושו של האזרח, המצב הופך מסוכן פי כמה. בוודאי כשמתעלמים מההנחה המובלעת שהרשויות לא יעשו בכלים אלו שימוש לרעה כנגדנו, הנחה בעייתית כשלעצמה בימים אלו ממש.

לכן אני גם לא מקבל את ההקבלה למקרה ההורים ומצלמות הוידיאו שעוקבות אחר ילדיהם.

עד כמה שזה חולה, מעוות, ועלול לפגוע באמון במערכת היחסים בתוך המשפחה, זו החלטה של התא המשפחתי לסכן מערכת יחסים זו בשם הרצון להיות עם "אצבע על הדופק" בכל הנוגע לילדים בבית ולהתקין מצלמות מעקב (כאילו שהם לא יכולים לעשות את כל אותם הדברים מחוץ לבית).
מערכת שמספרת לשלטונות בכל פעם שעברתי על החוק היא בעייתית, ולו רק כי גם החוקים עצמם לא תמיד קיימים במטרה לשמור על איכות החיים והסביבה או להציל חיי אדם. אני מעדיף להשיג את אותו האפקט באמצעות הצבת שוטר בכל צומת (גם במחיר עלות גבוהה יותר), מאשר להתקין ברכב מערכת שמלבד הודעה לרשויות על עבירות תנועה, יכולה לספר היכן אני נמצא ולאן אני נוסע.

אני מאמין שעצירת הקטל בכבישים ושמירה של חירויות הפרט יכולות לבוא בכפיפה אחת.

ברור שלמערכת המוצעת יש אפקט מרתיע, אך אם לא מונעים את העבירה לפני שהיא מתרחשת, גם אם המשטרה תדע על חציית צומת באור אדום בדיעבד, זה לא ישנה כלום להולך הרגל שנהרג באותה תאונה.

יש מקומות בעולם שבהם בצמתים עירוניים ישנו מעין עמוד פלדה החוסם את המעבר כל עוד הרמזור אדום, ו"נבלע" בכביש בזמן שהרמזור ירוק - איש לא יחשוב על להתקרב לצומת כשהאור צהוב, אם הוא יודע שיתכן ויתנגש בעמוד פלדה כזה, או ייסע על דוקרנים (כמו ביציאות מחניונים) הקופצים בזמן שהרמזור אדום.
יש מערכות טכנולוגיות שניתן להתקין ברכבים ובכביש שימנעו מעבר על החוק מלכתחילה (במקום להלשין על מי שעבר עליו), ודברים נוספים שניתן לעשות, כדי להציל חיים ולהשיג אפקטים נוספים, וזאת מבלי לתת לשלטון כוח נוסף להתעמר באזרחים.

עוד טוען רפי, שמלחמה בטרור, בפשע ובתאונות הדרכים "שוות" את המחיר של הפגיעה בפרטיות. אני אומר שזהו מדרון חלקלק מדי. תחת הכותרת של מלחמה בטרור, אנו כבר יודעים שניתן להכליל דברים רבים ומשונים, וכמובן שאין מניעה בעתיד להרחיב את התחומים ש"שווים" פגיעה בחירויות הפרט (ולא רק בזכות לפרטיות), מרגע שהכלים המתאימים כבר בידי הרשויות.

אחד המגיבים לפוסט כתב: "אני מתייחס אליה (לטענת ה"אח הגדול") בביטול, שכן נהיגה במכונית ובעלות על מכונית אינה זכות מוקנית לאף אדם, כשם שבעלות על אקדח אינה זכות מוקנית של אף אדם. כך, אדם שמעוניין להיות בעל רכב או בעל אקדח נדרש לרשיון ואין כל בעיה חוקתית או מוסרית לחייבו גם להסכים לכך שניתן יהיה לעקוב אחר פעולותיו בכלי הרכב שרכש, בדיוק כשם שהוא מסכים לקבל על עצמו את מגבלות דיני התעבורה."

לעניות דעתי תגובה זו מסכמת את דבריי הקודמים מבלי להוסיף מילה.

הטיעון האחרון שמעלה רפי בעניין הוא שעו"ד קלגסבד למשל, לא היה מתנגד לתוספת של כמה מאות דולרים להתקנת מערכת כזו על רכב שעלותו 600,000 ש"ח. עוד טוען רפי שהמדינה ממילא גובה מיליוני שקלים במיסים על רכבים ודלק, ולכן כסף לא אמור להוות בעיה.

אז זהו, שדווקא כאן טמונה הבעיה בעניין זה. יבואני הרכב מצהירים חדשות לבקרים שבגלל שיעור המס הגבוה המוטל על כלי רכב בארץ (בעיקר מס קנייה), הם נמנעים מלייבא לארץ את הדגמים היקרים והמאובזרים יותר, מכיוון שהם יודעים שלא יוכלו למכור אותם בגלל המחיר הגבוה. לכן הדגמים שמגיעים לארץ הם אלו עם אבזור הבטיחות המינימלי שיוצא ממפעל היצרן. דווקא הפחתת שיעור המס על הרכב עשויה לתרום לכך שרכבים מאובזרים ובטוחים יותר (ומזהמים פחות, אגב), יהיו נגישים יותר לצרכן הישראלי, וגם תעודד החלפת מכוניות בתדירות גבוהה יותר, ובכך תצמצם את כמות המכוניות הישנות, הלא בטיחותיות והמזהמות על הכביש (טענה שעשויה לסתור את הטיעון שמיסים גבוהים על רכב מביאים לצמצום זיהום האוויר הנפלט ממכוניות). תוספת של כמה אלפי שקלים לרכב אינה דבר של מה בכך עבור רוב רוכשי המכוניות שלא נוהגים בג'יפ של פולקסווגן כמו זה של עו"ד קלגסבד.

3 דקות על הצלחה

2007-03-01T19:56:00.000+02:00

אולי זה קשור לפוסט הקודם. אולי בכלל לדברים שאני עושה בימים אלו, אבל בכל אופן, לא משנה הסיבה, אני רוצה לחלוק איתכם את ההרצאה הנפלאה הזו, שאורכה 3 דקות בלבד, על מה גורם לאנשים להיות מצליחים.

תודה לעידן על ההפנייה. ניפגש בכנס TED בעוד 3 שנים?

סטארטאפ פוליטי

2007-03-01T18:56:00.000+02:00

אני יודע שמה שאני הולך לכתוב קצת חריג.

חריג מכיוון שבדרך כלל, יזמים עם רעיון לסטארטאפ לא נוהגים לחשוף אותו לקהל הרחב כשהוא עוד בחיתוליו. בטח שלא בלי להחתים אנשים על הסכמי סודיות, שמא הרעיון ייגנב ומישהו אחר יגזור את הקופון. אז אני אומר - קחו את זכויות היוצרים על הרעיון שלי, כי לי לא יהיה זמן להתחיל לממש אותו בשנים הקרובות. יש לי תוכניות אחרות. אם אף אחד לא יקפוץ על הרעיון עד שאמחק עוד כמה שורות מה-Task list של החיים שלי, אתחיל להזיז עניינים בעצמי.

יעלי שלי כבר מזמן הפסיקה לקרוא את העיתון, וכשהיא מדי פעם שוכחת את זה ומתחילה לדפדף, מיד חושכות עיניה, והיא צועקת לעברי - מתי תהיה כבר ראש ממשלה?

גם עזרא אמר שמתי שאבקש הוא יהיה שם, אוסף את החתימות הדרושות.

לא עושה רושם שצריכה להיות בעיה גדולה. אני יכול לעבוד יותר מ-4 שעות ביום. זה כבר אמור לתת לי יתרון מסוים, לא?

ובכל זאת, אנשים ישאלו מה אני מציע. לא סתם בוחרים אנשים לראשות הממשלה או לכנסת (הממ... צריך לבדוק את התקפות של המשפט הזה...).

אז הנה הרעיון לסטארטאפ - ימין כלכלי ושמאל מדיני. לא. לא מפלגת מרכז. ימין כלכלי ושמאל מדיני. נכון, שחור ולבן יוצא אפור, ושוקו ווניל יוצא שוניל. ובכל זאת. לא מפלגת מרכז. ימין כלכלי ושמאל מדיני. לא ממוצע. לא באמצע. לא בערך. גם וגם.

אז יוסי שאל אותי לפני כמה חודשים כשהיינו ביחד בבאר שבע, איך זה מסתדר לך? איך זה יכול להיות? זה בכלל יכול ללכת ביחד? בטח שכן! אם ליברל, אז עד הסוף.

אני מניח שזה לא המקום להסביר מהו ליברליזם. מי שרוצה לקרוא את הגרסא המקוצרת, שילך לויקיפדיה. מי שרוצה את הגרסא המלאה, מוזמן להתחיל ללקט ערימת ספרים ליד המיטה. יש הרבה מה לקרוא.

אבל בכל זאת, אם הערך הבסיסי הוא חופש, אז החופש הזה רלוונטי לכל תחומי החיים. אי אפשר לבקש חופש כלכלי, בלי להבין שהמקורות המוסריים לתביעה זו חייבים לגזור גם חופש פוליטי. לאנשים בכלל. אפילו אם הם פלשתינאים.

אה, גם ההיפך הוא הנכון, לתשומת ליבם של אנשי השמאל בארץ.

ועכשיו שימו לב לשוס - אין כזה דבר במפלגה אחת בישראל. פשוט אין. איכשהו, כל השמאל הפוליטי בישראל הוא שמאל מדיני וכלכלי, והימין ימין בשני התחומים גם כן. המקסימום שיש זה הערבוב ההפוך, עם מפלגות "חברתיות" שהן גם ימין פוליטי.

הדבר הכי קרוב הוא שינוי של שנות ה-80', וגם זה בערך. מאז, גורנישט, וזה מדהים, מכיוון שאם נדבר קצת במונחים של תוכנית עסקית, דווקא במהלך שנות ה-90' נוצר כאן שוק הולם לרעיון הזה.

אז הנה, אפשר להמשיך להתלונן שנמאס. אפשר להחליט שעוזבים הכל והולכים מכאן. ואפשר להחליט שעושים משהו כדי לשנות. נשמע מצחיק כשאני אומר את זה, בו בזמן שאני לא מתכוון לעשות את זה בעצמי בשנים הקרובות. אבל כמו שאמרתי, יש לי תוכניות אחרות. לפחות בינתיים. ובכלל, אני חושב שכדאי שאני אעשה עוד כמה דברים בחיים שלי, לפני שאבקש מאנשים אחרים לסמוך עליי. אז בינתיים, אם מישהו רוצה לגנוב לי את הרעיון, אני מבטיח לא לתבוע. מקסימום לבקש להצטרף כשיגיע הזמן.

הושמצתי

2007-02-25T18:31:00.000+02:00

ובאותו עניין, וקצת אחר, השבוע הואשמתי (ותודה לאלעד על ההפנייה) בכל כך הרבה דברים בפוסט אחד, שאני כבר באמת לא יודע מאיפה להתחיל.
אתר העוקץ, מופעל על ידי איציק ספורטא ויוסי דהאן, כלכלני שמאל, פעילים במרכז אדווה ובקשת הדמוקרטית ומקומות נוספים. ד"ר ספורטא החליט להקדיש פוסט קצת משונה כדי לתקוף את המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי בו עבדתי ואיתו אני עדיין שומר על קשר עד היום.
בפוסט הזה הוא מאשים את אגודות הסטודנטים שנותנות חסות לפעילות ארגון שמתנגד לאגודות, ומכנה את הסטודנטים הישראלים ילידים. כל כך מעט קרדיט נותן הדוקטור לסטודנטים שהוא מלמד, עד שהוא בטוח שהם מאמינים לכל מה שמספרים להם, ולכן חושש כל כך מהשיעורים אותם אנו מעבירים. כמו כן, כנראה שהאדון ספורטא לא מצליח להבין את מהותה של הדמוקרטיה, ומצפה שאיש לא יתן פתחון פה למתנגדים. בהקשר הזה, אני מזמין את כולכם לגשת ולראות את הסרט "חיים של אחרים", שאותו ראיתי אתמול בקולנוע. סרט מעולה, שמלמד דבר או שניים שספורטא וחבריו מעדיפים להדחיק.
כמו כן, עלתה בפוסט טענה שהפעילות שלנו בנוגע לרפורמה בשכר הלימוד קשורה בצורה כלשהי למרכז לקידום חברתי וכלכלי, ולא כך הוא. אין דבר ולו חצי דבר בין המרכז הישראלי לבין אתר הסטודנטים, מלבד העובדה שמן הסתם רבים מן החותמים על העצומה הם בוגרי הקורסים של המרכז שמסכימים עם הרעיונות המוצגים (אותם הילידים שמזכיר ספורטא). אם המרכז הישראלי היה קשור ביוזמת הסטודנטים הזו, אני מניח שכבר היו לנו הרבה יותר מ-248 חותמים...
בין התגובות השונות, שבהן צוין שאני סגנו של דניאל דורון בנימה כזו שיתכן שהיה עדיף לי להיות סגנו של השטן בכבודו ובעצמו, ושהארגון תומך בבנימין נתניהו, נכתב גם שנובה מופעלת על ידי המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי. אה, כן, וגם אמרו שאני שקרן. כמובן שכל אלו שקרים. אבל אל תאמינו לי. אני שקרן.
עושה רושם שכל מקום שאני חבר בו נחשד מיד לתא רדום של פעילי טרור ליברליים, שזוממים להשתלט על המדינה או לפחות לדפוק לכמה עניים את היום.

וואו, כמה זמן לא הייתי פה

2007-02-25T09:17:00.000+02:00

האמת היא שבאמת אין לי רגע דל. אבל בכל זאת נראה לי שכדאי לזרוק איזו מילה פה ושם, אז הנה. אני פה, לפחות לכמה דקות.

לא תצטרכו לגלול הרבה כדי להגיע לפוסט הקודם שלי. כן, זה שמדבר על היוזמה הקטנה של יונתן ושלי בנוגע לרפורמה בהשכלה הגבוהה. אז בינתיים חתמו שם 248 אנשים (ועוד איזה שניים שקראו לעצמם בר רפאלי משדרות שהחלטנו למחוק, ואם יש כזו בחורה - אני מצטער מאוד שמחקתי אותך, ותרימי טלפון ליונתן...).

248 אנשים. לא רע. אמנם גם לא מדהים, אבל אם נחשוב לרגע שמדובר בעצומה שבסך הכל עברה בין כמה חברים באי מייל, בלי מודעות בעיתונים, בלי קמפיין מתוקשר (ניסינו, באמת שניסינו, אבל כנראה שאת כתבי החינוך לא מעניינת התארגנות סטודנטים אלטרנטיבית, שדווקא עשויה לתמוך במסקנות ועדת שוחט) ועם אפס כסף, כנראה שמדובר בהישג לא מבוטל.

היום היינו אמורים כבר להיות בכותרות. תיכננו הפגנת נגד בשערי האוניברסיטה, ובחור בשם אסף אפילו כבר הדפיס 270 פלאיירים עם עוד קצת טענות נגד השביתה. ואז מה עושים ארגוני הסטודנטים? מתקפלים עוד לפני שהתחילה החגיגה. ועכשיו איך מישהו ישמע עלינו? מדהים לראות איך הסטודנטים ויתרו למעשה כמעט על כל הדרישות שלהם בשיחה אחת של שבת אחה"צ עם שרת החינוך, והפעם הם אפילו לא קיבלו פיצה.

אתמול בלילה הלכתי לסרט ואחר כך ללביבות בטטה באורנה ואלה. בעודנו יושבים שם, התקבל SMS מפתיע שמבשר על כך שהשביתה המתוכננת בוטלה, מכיוון שדרישות הסטודנטים נענו. בבית חשכו עיני למקרא אי מייל באגודת הסטודנטים, בו כתוב שהוחלט על תוספת של מיליארד שקל להשכלה הגבוהה, על הקפאת שכר הלימוד על 8600 שקלים, על הגדלת התמיכה בפרויקט פר"ח ועל סיכום לפיו מחצית מחברי תת הועדה לנושא שכר הלימוד יהיו סטודנטים (כמה אנשים זה חצי מ-9?).

או קיי, אז היום התמונה שהתקבלה בעיתונות מעט שונה - שכר הלימוד יוקפא לשנה אחת ולא דובר על הורדתו ב-25% או בכלל (כנראה שגם כך יישום החלטות ועדת שוחט לא היו מתחילות הרבה לפני 2008). וחוץ מזה מה? הבטיחו שיתנו כסף, בלי להגיד מתי וכמה והסטודנטים בסופו של דבר כן ישתתפו בתת הועדה לעניין שכר הלימוד, בדיוק כפי שהוזמנו מלכתחילה. הם עדיין יהיו מיעוט בתת הועדה (4 מתוך 9 חברים), כאשר את שאר החברים תבחר יו"ר תת הועדה ליאורה מרידור. מי יודע, אולי בסוף מישהו עוד יזמין אותנו לדיונים ;).

בקיצור, אם נכונות הטענות שאגודת הסטודנטים היא בסך הכל בית לפוליטיקאים מתחילים, עושה רושם שלחבר'ה שם באגודות יש עוד הרבה עבודה עד שיהיו מוכנים למגרש של הגדולים.

מדהים עד כמה אגודת הסטודנטים היא גוף לא רלוונטי. בבחירות האחרונות לאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב השתתפו כ-2500 מתוך 30,000 הסטודנטים הלומדים באוניברסיטה. פחות מ-9% (וכדאי שלכתבת וואלה לימודים סיגל זוהר יעבירו קורס מזורז באלגברה, מכיוון שאין קונסטלציה שבה זה יוצא 16%...).

לפי התיאוריות הרלוונטיות בכלכלה הפוליטית, ישנם כל מיני גורמים שמשפיעים על מידת הנכונות של אדם לצאת מהבית ולהצביע. בין השאר הוא צריך להרגיש שהקול שלו ישפיע על משהו, שיש הבדל כלשהו בין המתמודדים, שהוא יהיה מודע למה שאומרים המתמודדים, ושיצרו לו תנאים נוחים (בבחירות הכלליות - קלפי קרוב לבית, יום חופש מהעבודה, הסעות וכו'). מסתבר שמרבית הסטודנטים כלל לא מבחינים בהבדלים בין המועמדים ולא יודעים מה כל מועמד אומר, הם לא חושבים שהם יכולים להשפיע (בין אם כי הם חושבים שכל המועמדים אומרים את אותו הדבר ואז לא משנה למי יצביעו, ובין אם לא מודעים בכלל לתפקיד אגודת הסטודנטים בחייהם הסטודנטיאליים), וככל הנראה אף סטודנט לא יטרח להגיע במיוחד לאוניברסיטה כדי להצביע אם במקרה אין לו באותו היום לימודים או עיסוק אחר בקמפוס.

אם כך, אגודת הסטודנטים בהחלט מאבדת את הרלוונטיות שלה מדי יום ביומו, וחבל, מכיוון שמדובר בגוף שיכול לעשות פלאים לטובת ציבור הסטודנטים, לו רק היה בוחר לעסוק בסוגיות הנכונות.

טוב, בסוף יצא יותר מכמה דקות, ומכיוון שהתבטלה שביתת הסטודנטים, אני באמת צריך לסיים היום את העבודות שחייבים להגיש. אי אפשר לסמוך על הסטודנטים האלה, אה?... :)

עליית מדרגה

2007-01-22T08:49:00.000+02:00

מי שקרא כאן בחודשים האחרונים בוודאי כבר הספיק להבין שעניין ההשכלה הגבוהה מטריד אותי. אז יונתן ואני חשבנו לנסות ולשווק באופן קצת יותר רחב את הרעיונות, ולהגיע לכמות סטודנטים גדולה יותר מ-30 בכל פעם שאני מרצה על העניין הזה באחד הקורסים שלי.

איך מעבירים לתפוצה רחבה מסר חד, ברור ומדויק שבדרך כלל לוקח שעה וחצי או שעתיים להעביר לקבוצת סטודנטים קטנה? מנסים את כוחנו באתר אינטרנט קטן ופשוט, שבסופו ממתינה עצומה לכל מי שמסכים עם הרעיון.

אז אתם מוזמנים להיכנס ל-http://www.ezrachim.org.il, לחתום על העצומה ולהזמין לשם את כל החברים שלכם. אנחנו מחכים לכם שם.

מדוע באמת הם נוטשים?

2006-12-24T09:08:00.000+02:00

הבוקר קראתי בעיתון הארץ קטע שכתב ראש החוג הקודם שלי, ד"ר איל חוברס, ובו הוא מנסה לברר מדוע נוטשים החוקרים את האקדמיה הישראלית (ובכותרת הוא רומז שהם נוסעים מערבה כמובן).

ד"ר חוברס מסביר שבעולם אקדמי גלובלי, בו לא ממש משנה היכן מתגורר החוקר, יילך איש האקדמיה למקום שבו יקבל תמורה כספית גבוהה יותר, מקום שבו יהיו לו אפשרויות להתפתח מחקרית, ומקום שבו הוא יוערך על מעשיו.

חוברס תולה את הבעיה במבנה הניהולי של האוניברסיטה, ומעיד על כך שלמרות עזיבת חוקרים ותיקים, מקוצץ מספר התקנים לחוקרים צעירים בגלל השינוי לרעה במעורבות הסגל האקדמי במנגנוני קבלת ההחלטות ברפורמה מלפני 4 שנים.

אכן, צמצום ודלדול הסגל האקדמי באוניברסיטאות הישראליות הוא בעיה מהותית, אשר השלכותיה נוגעות ישירות לאיכות ההשכלה הגבוהה בישראל, שעל הידרדרותה כתבתי בעבר - סגל חוג מן המניין שמונה רק 4-5 מרצים, לא יכול לתת מענה בגיוון אקדמי ובהנחייה מעמיקה של סטודנטים וחוקרים צעירים כנדרש, וההכשרה האקדמית לתואר ראשון ושני הופכת להיות צרה ושטחית מאוד.

בסוף דבריו כותב ד"ר חוברס על כך שהאוניברסיטאות הישראליות נותרו תועות באחו הקפיטליזם הגלובלי, מה שמעלה את השאלה - מדוע האוניברסיטאות שמושכות אליהן את החוקרים הישראלים אינן תועות כאחיותיהן הישראליות, ומוצאות את דרכן אל העשב הטוב ביותר באחו?

מיהן אותן האוניברסיטאות שמושכות אליהן את החוקרים הישראלים (ואחרים ממדינות נוספות)? עיתון הפייננשל טיימס מפרסם מדי שנה את רשימת 10 האוניברסיטאות הטובות בעולם בתחום מנהל העסקים, אותו מזכיר חוברס כראשון להתמוטט בישראל מבחינת נטישת חוקרים, וזו כוללת בשנת 2006 את בי"ס וורטון שבאוניברסיטת פנסילבניה, הרווארד, סטנפורד, קולומביה, לונדון ביזנס סקול, אוניברסיטת שיקאגו, אוניברסיטת ניו יורק, דארטמות' קולג', אינסאד והמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס.

קל לראות כי אוניברסיטאות אלו מציעות לחוקרים את אותם שלושת הדברים שציין ד"ר חוברס כאטרקטיביים לחוקרים - הערכה, התקדמות מקצועית-מחקרית וכמובן תמורה כספית נאותה.

היכולת של אוניברסיטאות אלו לספק את שלושת גורמי המפתח מצביעה על דבר נוסף משותף באופן בולט לכולן - אלו מוסדות שגובים שכר לימוד מלא מן הסטודנטים, ולא תלויים בפירורים מן התקציב הממשלתי.

מתי יבינו אנשי הסגל האקדמי והסטודנטים בארץ, שהבעיה אינה נעוצה במבנה ניהולי כזה או אחר, או בשימוש לא מושכל בתקציבים הקיימים? גורמים אלו אולי מחריפים מעט את הבעיה, אך התמקדות בבעיות אלו משולה להדבקת פלסטר על פצע ענק ומדמם. הגיע הזמן לרפורמה אמיתית במערכת ההשכלה הגבוהה, שתאפשר לאוניברסיטאות הישראליות להופיע בשנה הבאה ברשימת ה-10 הגדולות. דיינו אם יצליחו להשתחל לפחות לרשימת ה-100, בה אין ולו אוניברסיטה ישראלית אחת.

בכל אופן, בעיתון הארץ לא הסכימו לפרסם את הטקסט הזה (בניסוח מהוקצע יותר כמובן) בתור מאמר תגובה, אבל הסכימו לתת לעניין במה לפחות במדור המכתבים למערכת.

הרטוריקה של מנהיגי הסטודנטים

2006-12-20T12:57:00.000+02:00

בעלון שהתגלגל לידי אתמול באוניברסיטה מציינת אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב את המשך המאבק בוועדת שוחט.

אגודת הסטודנטים (יחד עם ארגוני הסגל האקדמי) מלינים על כך שאת ועדת שוחט מרכיבים אנשים שעמדתם ידועה מראש (תוך התקפה אישית בעיקר על קובי הבר), אשר ימליצו על קיצוצים נוספים במערכת ההשכלה הגבוהה.

לטענתם, אין טעם בהקמת ועדה שתוצאותיה ידועות מראש, ודאי כאשר התוצאות מנוגדות לעמדות שמציגים ארגונים אלו.

בעלון שהפיצה האגודה מצוינות דרישותיה:

1. הקמת ועדה חדשה בראשות שופט ובהשתתפות נציגי סטודנטים וסגל.

2. החזרת הקיצוצים בתקציבי ההשכלה הגבוהה (מיליארד וחצי ש"ח).

3. יישום מסקנות ועדת וינוגרד - הורדת שכר הלימוד ל-5,500 ש"ח.

שאלתי לראשי אגודת הסטודנטים היא - מדוע להקים ועדה חדשה? טענתם כנגד הועדה הקיימת עודה עומדת גם כנגד הועדה אותה מציעים הם עצמם, אשר תוצאותיה גם כן ידועות מראש.

אם יחזירו את הקיצוצים בתקציבי ההשכלה הגבוהה, ויישמו את מסקנות ועדת וינוגרד, על מה בדיוק תדון הועדה? אילו כלים יהיו לה לפתור את מצוקות המערכת? ושאלת השאלות - מי יהיו חברי הועדה שתוקם כדי להוציא את מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל מן הבוץ אליו הם מכניסים אותה?

על ועידת העשוקים

2006-12-15T09:12:00.000+02:00

כבכל שנה התקיימה אל מול שערי מלון דיוויד אינטרקונטיננטל "ועידת העשוקים" זו השנה השביעית, כועידת נגד לועידת העסקים שמתקיימת בתוך האולמות המפוארים של המלון.

מדובר בועידת הפסגה של הפעילים החברתיים מכלל ארגוני השמאל הכלכלי והמדיני (על הבעייתיות בצימוד הזה בפוסט נפרד), כמו גם ארגונים שלא ברור הקשר שלהם לפעילות הזאת, דוגמת אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב או ארגון מגמה ירוקה שחרת על דגלו מאבקים למען איכות הסביבה, וההצטרפות ל"סולידריות ארגונית" כזו לדעתי רק פוגעת בו, מאחר שהיא לא מאפשרת קואליציות עם אנשי עסקים חסרי לב במקרים שבהם האינטרסים של שני הצדדים עולים בקנה אחד.

באתר האינטרנט של הועידה ניתן למצוא לא מעט התייחסויות למחאה נגד הקשר הון-שלטון. על כך כבר כתבתי בעבר, אבל אחזור שוב לסתירה הפנימית בעמדתם של אנשי השמאל הכלכלי - אי אפשר לצפות מהממשלה להתערב בכל אספקט של החיים שלנו, ושבאותה העת לא יהיה לה כוח רב מדי. כאשר הממשלה חולשת על הפעילות הכלכלית (בדיוק כפי שמצפים המפגינים), מטבע הדברים הוא שתיווצר שחיתות וקשרים עם "בעלי הון" שיכולים להפיק תועלת רבה מקשריהם עם אנשי השררה. לאנשי עסקים אין אינטרס בחברויות עם פוליטיקאים שלא יכולים לעזור להם (אלא אם הם אנשים נחמדים לכשעצמם כמובן - אני מניח שיש פוליטיקאים שיש להם חברים).

בכל מקרה, היום קראתי בעיתון העיר סיקור של אותה ועידה, או בשמה הרשמי, "ועידת הצדק החברתי". אתייחס למספר ציטוטים נבחרים מפי המשתתפים בועידה כשהתבקשו לפרט מדוע המצב כל כך גרוע לדעתם:

"לא נותנים יותר דמי אבטלה לאנשים מתחת לגיל 28" - האם מישהו יכול להסביר לי מדוע צריך לתת באופן גורף דמי אבטלה לאנשים צעירים (בהנחה שאין להם מוגבלות פיסית או נפשית לצאת לעבודה)? בכל מקרה, מזל שהשנה אהיה בן 28, כך אוכל להפסיק לעבוד.

אגב, הנושא הזה של עבודת צעירים מטריד לא רק את הצעירים בארץ. מסתבר שגם הצעירים בחו"ל מעדיפים לא לעבוד. ראו מה קרה בצרפת לפני מספר חודשים, במהלך מאבק הסטודנטים נגד ה-CPE - Contrat Première Embauche או "חוזה העסקה ראשון", רפורמה שמקילה על המעסיקים לפטר עובדים מתחת לגיל 26 במהלך השנתיים הראשונות להעסקתם.

המצב היום בצרפת הוא כזה שעובד המתקבל לעבודה נהנה מתנאים אותם אנו מכנים בשפת הקודש כ"קביעות", ופיטורין הם תהליך ארוך וכואב למעסיק. ברור ששינוי מצב זה הוא לרעת המועסקים הצעירים שעלולים למצוא את עצמם ברחובות ללא עזרת ארגון העובדים או בית הדין לענייני עבודה. האמנם?

התוצאה של המצב היום היא שמעסיקים מעדיפים להעסיק אנשים מבוגרים, אשר יש להם רקורד מוכח בשוק העבודה - יודעים בדיוק מה העובד שווה, או כמה הוא מתאים לצרכי המעסיק. לעומת זאת, בחור צעיר, שזה עתה סיים ללמוד באוניברסיטה, אבל עדיין לא הוכיח את עצמו בעבודה הוא סיכון למעסיק, מכיוון שאין דרך לדעת האם הוא מתאים לעבודה או לא. הבעיה היא שכאשר המעסיק מגלה שהצעיר לא מתאים לו, הוא תקוע איתו, בגלל אותם תנאים להם זכאי העובד.

מה הפיתרון שמוצאים כיום המעסיקים? לא להעסיק צעירים. שיעורי האבטלה בצרפת גבוהים במיוחד גם כך ביחס למדינות המערב, אך בקרב צעירים מדובר ב-25% אבטלה - כל צעיר רביעי בצרפת מובטל, כך שניתן לומר שהמצב היום לא ממש מיטיב עם הצעירים. לא בטוח שהרפורמה הספציפית המוצעת הייתה מביאה לפתרון המוצלח ביותר, אך היא בהחלט הייתה מעודדת מעסיקים לקחת לעבודה גם חבר'ה צעירים, שבמקרה הגרוע ביותר יצטרכו לחפש לעצמם עבודה אם הם אינם מתאימים.

"קיצצו בתקציבים לעיירות פיתוח" - שם מעניין, עיירות פיתוח. אני חושב שצריך לקרוא להן עיירות ניוון - שום דבר לא התפתח שם לכל אורך השנים בהם הן נהנו מתמיכה ממשלתית.

"תוכנית וויסקונסין ממשיכה לרוץ" - שומו שמיים, מכריחים אנשים לחפש עבודה כתנאי לקבלת סיוע סוציאלי. לא יודע איפה בדיוק שכחו במפלגת העבודה או בנוער העובד והלומד את הערך המרכזי אותו נושא שמם - עבודה, עבודה ועבודה.

והכי אהבתי את "הכלכלה חולה - הלוואי שתמות". ברור לנו שהכלכלה היא איזה גוף נפרד מאיתנו, שקשור בחבל הטבור לאנשי עסקים, עושקי העשוקים, שרים מושחתים ומנצלי העובדים (או לפחות אלו שלא רוצים לעבוד, אבל מכריחים אותם בתוכניות כמו וויסקונסין וביטול דמי אבטלה לצעירים).

מה טוב יהיה לנו אם הכלכלה תמות. היא גם ככה לא קשורה אלינו, ואנו לא נושפע כלל ממותה. היא רק תסלק מכאן את כל אותם חורשי רעה ומזימות, ואנחנו נוכל סוף סוף לחיות בשקט, בעולם ללא כסף, ללא מסחר, וללא צורך לעבוד בכלל.

הפצצה האיראנית ואנחנו

2006-12-12T22:16:00.000+02:00

היום נכחתי בערב עיון בנושא מדיניות הגרעין שנערך על ידי בית הספר לממשל ולמדיניות באוניברסיטת תל אביב, ובמהלכו התדיינו פרופ' יצחק בן ישראל (ראש התוכנית ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב, אלוף במיל', ראש מפא"ת לשעבר ופעמיים חתן פרס ביטחון ישראל), פרופ' עוזי ארד (ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, לשעבר ראש אגף מחקר במוסד, יועץ מדיני לממשלה ולוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ומייסד ויו"ר כנס הרצליה) ויעקב עמידרור (סגן נשיא מכון לנדר למדיניות במרכז האקדמי ירושלים, אלוף במיל', לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן והמזכיר הצבאי של שר הביטחון).

כותרתו של ערב העיון הייתה "בין המקל לבין הגזר: כיצד ניתן להתמודד עם התגרענות מדינות?".

ובכן, כל הדוברים היו תמימי דעים באופן מפתיע - הוצגה דיכוטומיה ברורה בין אלטרנטיבה של מניעת התגרענות איראן, לבין אלטרנטיבה של הרתעת איראן משימוש בנשק גרעיני לאחר שכבר יהיה לה כזה. האלטרנטיבה של הגזר כלל לא עלתה לחלל האוויר, ואני יצאתי עם תחושה קשה שהאנשים המשפיעים בתחום, החוקרים, האסטרטגים ומעצבי המדיניות, לא מצליחים לחשוב מחוץ לקופסה, כאשר מדובר דווקא באנשים מוערכים בעולם האקדמי ומחוצה לו.

ואז נזכרתי בתרגיל מחשבתי קצר שהתבקשתי לערוך במסגרת קורס במו"מ בינלאומי באוניברסיטה בשנה שעברה, בנוגע לתרחיש דמיוני של מו"מ בין ישראל לאיראן. בתרגיל הרשיתי לעצמי להתפרע כדי לבחון את כל אותן אלטרנטיבות שמחוץ לחשיבה השבלונית המקובלת בקרב מקבלי ההחלטות, והייתי רוצה להאמין שגם במקומות המשפיעים, יש אנשים שמרשים לעצמם להתפרע, או אם לצטט את אחד הדוברים היום בכנס בהקשר אחר לחלוטין מזה אשר במסגרתו נאמרו הדברים המקוריים: To think the unthinkable.

אז הנה התרגיל, ואני מקווה שתמצאו אותו ואת התובנות שבו מעניינים.

על פי פרסומים טריים בעיתון הוושינגטון פוסט, בשנת 2003 דחתה ארה"ב בזלזול הצעה איראנית לנרמול היחסים עם ישראל ושיתוף פעולה בתחום הגרעין. ההצעה האיראנית הגיעה לנוכח בהלתה מהכיבוש המהיר של עיראק בידי ארה"ב, והחלפת המשטר במדינה היריבה, שאיראן לא יכלה לה במלחמה בת 8 השנים שהתחוללה ביניהן. ההצעה האיראנית אף כללה נכונות להפסיק את הסיוע האיראני לארגוני הטרור השונים, הפועלים נגד ישראל.

היום, שלוש שנים מאוחר יותר, המצב שונה בתכלית. ההסתבכות האמריקאית בבוץ העיראקי, יחד עם התקדמות תוכנית הגרעין האיראנית, הפכו את היוצרות, והיום ארה"ב מבקשת להיכנס למו"מ עם איראן, על מנת להרגיע את הרוחות.
היחסים בין ישראל לאיראן מוסברים כנהוג במקרים של מירוץ חימוש, דרך תורת המשחקים, על פי משחק דילמת האסיר – לכל אחת מן המדינות אפשרות להתחמש או להתפרק מנשקה, או לחילופין לנקוט באסטרטגיה שלומנית או תוקפנית, והתוצאה הכאובה היא של שיווי משקל תוקפני ויקר – שתי המדינות ממשיכות להתחמש, ושומרות על מצב של שקילות ביניהן, בהוצאה עצומה של משאבים, לאור החשש מחוסר אונים לנוכח מתקפה של הצד השני המחומש היטב.

מה צריך להתרחש, אם כן, כדי להביא את הממשל האיראני להביע שוב נכונות להכיר בישראל, ולהפסיק את תמיכתו בארגוני הטרור?

ובכן, אם נדבק בתורת המשחקים, נראה כי קיומו של נשק גרעיני בידי איראן ויצירת מאזן אימה במזרח התיכון, משנה מעט את התמונה. כעת שימוש בתוקפנות מצד שני הצדדים עשוי להביא לתוצאות הרות אסון לשני הצדדים, ומהווה את תוצאת המשחק הגרועה ביותר, ממנה ינסו שניהם להימנע, מקרה הדומה במאפייניו למשחק הפחדן.

משחק הפחדן הינו מקרה קלאסי של עוינות בין שני צדדים המנסים להתגבר האחד על השני, המשולבת בהבנה שאי שיתוף פעולה יוביל לתוצאה הרת אסון הגרועה ביותר לשני הצדדים. על מנת להימנע מתוצאה זו, זקוקים הצדדים לתקשורת ביניהם, לאמון הדדי ולמוסדות שיפקחו על ביצוע ההסכמים.

בתרגיל זה אנסה לבחון את האפשרות של משא ומתן לכינוס יחסים דיפלומטיים בין איראן לישראל לאחר השלמת פרויקט הגרעין האיראני, בהנחה שזה לא יופסק בעקבות מו"מ מול מדינות המערב או מתקפה צבאית.

רקע, אינטרסים, אלטרנטיבות ומקורות העוצמה

כבר בשנות ה-60' ניסה בן גוריון לעקוף את הבידוד הדיפלומטי של ישראל באמצעות מדיניות הפריפריה, שכללה ניסיונות ליצירת קשרים עם מדינות לא ערביות במזרח התיכון, על בסיס אינטרסים משותפים. אחת המדינות הללו הייתה איראן, ציר חשוב במדיניות הפריפריה במשך כ-20 שנה. איראן הכירה בישראל דה פאקטו כבר ב-1950, וב-59' כבר היה הסכם לשיתוף פעולה צבאי בין המדינות. היחסים בין המדינות נסבו בעיקר על רקע שיתוף פעולה מודיעיני, כמו גם טכנולוגי בתחומי הצבא והחקלאות. נוסף על כך, איראן הייתה ספקית הנפט העיקרית של ישראל.
המהפכה החומייניסטית באיראן הורידה את המסך על מדיניות הפריפריה של מדינת ישראל, מכיוון שלא התקיימו יותר יחסים רשמיים בין השתיים, המשטר החדש שלל את זכותה של ישראל מלהתקיים, ואף תמך בארגונים שיעים שפעלו נגד ישראל באזור.

עם נפילת משטרו של השאה, ישראל הפסידה מקור נפט עיקרי, את ספק הנפט היחיד בקו אילת אשקלון, לקוח גדול לתוצר התעשייתי והחקלאי שלה, מקור הכנסה לחברות ישראליות רבות, בת ברית במאבק נגד חדירה סובייטית לאזור, בת ברית נגד השתלטות ערבית על כל האזור שמדרום לים האדום, ואת המדינה המוסלמית היחידה שתמכה ביוזמת השלום של סאדאת.

למרות העוינות הרשמית, התפתחו יחסים חשאיים בין המדינות על רקע מלחמת איראן-עיראק, וישראל סייעה לאיראן במכירת נשק במספר הזדמנויות, המפורסמת ביותר הייתה פרשת איראן-קונטרס, במסגרתה ישראל תיווכה בעסקת מכירת נשק אמריקני לאיראן.

עם תום מלחמת איראן-עיראק, וביתר שאת מאז מלחמות המפרץ שהפילו את המשטר בעיראק, האויב המשותף של שתי המדינות, נפל הבסיס לשיתוף הפעולה בין המדינות, ואיראן הפכה לאחד הגורמים הקיצוניים ביותר הפועלים נגד ישראל במזרח התיכון.

איראן אמנם אינה פועלת ישירות במאבק צבאי נגד ישראל, אך היא מממנת פעילות גורמי טרור באזור, דוגמת חמאס, חיזבאללה והג'יהאד האיסלאמי, ראיות קושרות את הממשל האיראני למעורבות במימון ובביצוע הפיגועים בבניין AMIA ובשגרירות ישראל בבואנוס איירס, קיימות עדויות הקושרות את איראן למעורבות בחטיפתו והחזקתו של הנווט השבוי רון ארד, ומתקיימת פעילות דיפלומטית איראנית ענפה במוסדות בינלאומיים שמטרתה לפגוע באינטרסים ישראליים.
לכך מצטרפות הצהרותיו האחרונות של נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, כי יש למחוק את ישראל מן המפה, וכי לציונות אין זכות קיום, בנוסף להכחשת השואה.

עם זאת, המטרד הגדול ביותר בעיניה של ישראל, הוא המרוץ האיראני אחר יכולת ייצור עצמאית של נשק גרעיני. האיראנים הפנימו את לקחי המתקפה הישראלית על הכור העיראקי באוסיראק, ולכן פיצלו את תוכנית הגרעין שלהם למספר רב של אתרים, רובים תת-קרקעיים, ממוגנים היטב ומרוחקים מטווח הפגיעה של ישראל. הערכות ישראליות מציינות כי תוך פחות משנה תגיע איראן לנקודת ה"אל חזור" שמשמעותה יכולת העשרת אוראניום עצמאית, ונדמה כי המאמצים הדיפלומטיים של ארה"ב ומדינות אירופה לא נושאים פרי, בעיקר בזכות קשריה הטובים של איראן עם מדינות כסין ורוסיה, בעלות זכות וטו במועצת הביטחון של האו"ם.

בחינת העוינות בין המדינות לאור המתודולוגיה של "סולם הסכסוך" עשויה להראות לנו כי ישראל קולטת את הצהרותיו של אחמדינג'אד ומנהיגים איראנים נוספים עוד לפניו, ואת תוכנית פיתוח הגרעין האיראנית, ומסיקה כי איראן חותרת להשמדתה, ועל כן פועלת על מנת לחסל את האיום הזה במישור הדיפלומטי ואולי אף הצבאי-מבצעי, וזאת כאשר התמריץ לפיתוח תוכנית הגרעין האיראנית אולי היה דווקא הנוכחות המאיימת של עיראק השכנה, או איום של מעצמות גרעין ממזרח דווקא.

מנגד איראן מודעת ליכולותיה הגרעיניות הבלעדיות של ישראל באזור, וזאת בשילוב עם תפיסתה העצמית כמגנת הזכויות של העם הפלשתיני, יחד עם הדוקרטינה האיסלאמית הקיצונית שהיא מובילה, מביאות אותה לפרשנות לפיה ישראל תנסה לפגוע במתקני הגרעין שלה כפי שעשתה בעיראק, על מנת לשמר את הבלעדיות הגרעינית שלה במזרח התיכון. ההוכחה לכך היא כיבוש עיראק על ידי ארה"ב, שליחתה של ישראל ביישום המזימה הציונית הזו.

אינטרסים

העוינות בין איראן לבין ישראל אינה נוגעת לסכסוך ספציפי על שליטה בטריטוריה מסוימת, ואף אינה ניזונה ממשקעי עבר. מדובר בעוינות אידיאולוגית גרידא - ישראל נתפשת על-ידי האיראנים כ"שטן קטן" לעומת אמריקה שהיא "השטן הגדול"; ישראל נתפשת כראש נפץ מערבי שהבסתו תסמן את הצעד הראשון בהשתלטות על הציביליזציה המערבית וכינון ח'ליפות גלובלית חדשה. מאז המהפכה של חומייני, עמדתה האנטי-ישראלית של איראן הפכה לחלק ממהות קיומה, כמו גם לאבן הפינה במדיניות החוץ שלה והיא פועלת תחת השם "אומת האיסלאם".

עם זאת, העוינות הזו משרתת אינטרסים מסוימים בשתי המדינות:

איראן מעוניינת להמשיך במיתוגה כמדינה החזקה ביותר במזרח התיכון. עם היעלמותה של עיראק כאיום הביטחוני הגדול והקרוב ביותר, נותרה ישראל כצידוק היחיד כמעט להמשך ההשקעות העצומות בצבא ובפיתוח נשק באיראן.

כמו כן, ביצור מעמדה של איראן כמובילת העולם המוסלמי בהפצת האיסלאם, ובמלחמה בכופרים מהווה אינטרס נוסף של המשטר האיראני. לשם כך, צריכה איראן להוביל את המהלכים הקיצוניים ביותר נגד ישראל, על מנת להוכיח לשכנותיה את מנהיגותה בתחום זה.

הסטת תשומת הלב מן הבעיות החברתיות באיראן גם היא משמשת צידוק להמשך העוינות - החינוך המוסלמי-המהפכני לא הצליח להרחיק את הנוער האיראני מ"תחלואיה" של החברה המערבית: האינטרנט, התקשורת הסלולרית ושאר "תועבות" דוגמת לבוש מערבי, מוזיקה, סמים, וזנות המצויים ברחובותיה של איראן.

הדגשת העוינות מול ישראל והמערב משרתת אינטרס זה, ומאחדת את אזרחי איראן סביב סוגיה זו.

נושא זה מתקשר לאינטרס נוסף, והוא שמירה על יציבות המשטר באיראן. רעיונות פוליטיים מחלחלים לחברה האיראנית ביתר שאת מאז הרפורמות של המנהיג הקודם, חתאמי. זאת יחד עם העובדה כי רבים באיראן ממורמרים משלטונו של אחמדינג'אד, מכיוון שהעבירם מעמדות המפתח בהם שירתו, והחליפם באנשיו, ולאור המאבקים בחברה האיראנית בין הרפורמה לשמרנות, בין דור ההנהגה הראשון של מהפכת 79' לדור בוגרי מלחמת איראן-עיראק, ובין תיאולוגים לפוליטיקאים מחייבים את ראשי המשטר להציג הישגים של עמידה איתנה בזירה הבינלאומית, אל מול השטן הגדול והקטן, כדי להוכיח שהם עומדים מאחורי הצהרותיהם.

אינטרס אישי נוסף של אחמדינג'אד הוא להשלים את החלפת השלטון בהדחת השליט הרוחני של איראן, עלי חמנאי, והחלפתו באייאתולה יאזדי, מורו ורבו. נשיא איראן נותן ביטוי לתפיסה הדתית של יאזדי, הגורסת כי יש לעורר כאוס בעולם, על מנת לזרז את ביאת המהדי, המשיח המוסלמי, ולרדוף את כל הכופרים, בהם גם המוסלמים הסונים, על מנת להביא את הגאולה.

אחד האינטרסים הישראליים דומה לזה האיראני – עם כיבוש עיראק בידי ארה"ב, נותרה איראן האיום האסטרטגי הראשון במעלה על ישראל. טיפוח העוינות בין המדינות מאפשרת המשך יישום מדיניות השקעה בביטחון, והמשך חימוש בתמיכה אמריקאית. זהו אינטרס ארגוני של פלגים מסוימים במערכת הפוליטית הישראלית.

הצגת הקשר בין איראן לארגונים הפלשתינים מאפשרת לישראל להציג את הסכסוך הפלשתיני כחלק מהמאבק התרבותי-דתי העולמי, ולא רק בפריזמה של מאבק לאומי פלשתיני מקומי, דבר שמשרת את האינטרס של ישראל בניסיון לזכות בדעת הקהל העולמית.

כמו כן, הצגת איראן כאויב משותף לישראל ולארה"ב מסייעת לכרוך את האינטרסים הישראלים באלו של מעצמת העל.

ולבסוף, ישראל מעוניינת להישאר כמעצמה הגרעינית היחידה במזרח התיכון, ובכך לשמר את ההרתעה הצבאית שלה אל מול מדינות ערב.

אלטרנטיבות

נקודת המוצא ההיפותטית הראשונה לפתיחת המשא ומתן היא, כאמור, פיתוח של יכולת גרעינית איראנית והגעה למצב של מאזן אימה בין איראן לישראל.

בפני איראן עומדות האלטרנטיבות הבאות:

פתיחה במתקפה גרעינית נגד ישראל בהתאם להצהרות – האלטרנטיבה הגרועה ביותר (WATNA -Worst Alternative to a Negotiated Agreement). תביא להשמדה הדדית, לפגיעה אנושה באיראן, ולנידוי עולמי.

פירוק הנשק הגרעיני וחתירה לשלום מול ישראל – נראה כי לאור האינטרסים האיראנים, אין להם סיבה טובה מספיק לעשות זאת. גם כפייה מצד הקהילייה הבינלאומית לא נראית סבירה, מאחר ולסין ורוסיה אינטרס לשתף פעולה עם איראן, ואין לעולם יכולת משמעותית להטיל סנקציות כלכליות על המדינה לאור שליטתה במקורות נפט וגז רבים.

שמירה על הסטטוס קוו – מצב של מאזן אימה מול ישראל. שתי המדינות ממשיכות להחזיק בנשק גרעיני, ונוקטות ברטוריקה מאיימת. זו האלטרנטיבה הטובה ביותר של איראן (BATNA - Best Alternative to a Negotiated Agreement), שמצליחה לשרת בצורה המוצלחת ביותר את האינטרסים האיראניים, כפי שפורטו לעיל.

ישראל רואה לנגד עיניה את האלטרנטיבות הבאות:

תקיפת מתקני הגרעין האיראניים – האלטרנטיבה הגרועה ביותר. הסיכוי להצלחת פעולה כזו הוא מזערי, ועלול להצית מלחמה כוללת, במהלכה ישראל תושמד לחלוטין. כמו כן, פעולה כזו תגרור נידוי בינלאומי של ישראל.

חתירה לשלום מול איראן – אלטרנטיבה בעייתית, מכיוון שסיום העימות בין המדינות ימקד את תשומת הלב העולמית בנעשה בזירה הפלשתינית, וישראל לא תוכל עוד להציג את עצמה כקורבן המתגונן בפני אויבים רבים וחזקים ממנו. דבר זה ידרוש מישראל ויתורים מול הפלשתינים. כמו כן, מיתון איראני יוביל גם להידוק הקשרים עם ארה"ב, ולפעילות לטובת האינטרסים האמריקניים באיראן על חשבון ישראל. עם זאת, אלטרנטיבה זו תאפשר לישראל לקצץ בהוצאות הביטחון עם היעלמות האיומים האסטרטגיים עליה, ולהעביר תקציבים לפיתוח אלמנטים אחרים בישראל, כמו גם תגביר את הסיכוי לנורמליזציה מול מדינות מוסלמיות אחרות.

שמירה על הסטטוס קוו תוך ניסיון לאחד את העולם הערבי הסוני ברובו, נגד איראן השיעית. חסרונותיה של אלטרנטיבה זו הן יתרונותיה של קודמתה – סטטוס קוו זה יכריח את ישראל להמשיך בהשקעה בביטחון על חשבון תחומים אחרים הדורשים טיפול תקציבי בחברה הישראלית.

ניתוח האלטרנטיבות העומדות בפני המדינות מראה כי התנאי של היכולת הגרעינית בידי איראן אינו מספיק, וכי יש צורך באירועים נוספים שידחפו את הצדדים למו"מ. ההנחה היא שהנזק הכלכלי הנגרם למדינות כתוצאה ממאזן האימה וההשקעות האדירות בהמשך חימוש לא מהווה Mutually Hurting Stalemate מספק על פי תיאורית ההבשלה, וכי הוא דווקא משרת כמה מן האינטרסים של שני הצדדים.

אז מה עוד צריך לקרות?

השלמה מוצלחת של הפרויקט האמריקני בעיראק ובאפגניסטאן עשוי להוכיח לאיראנים כי הם מיהרו להספיד את יכולתה של מעצמת העל, ולהעלות שוב חששות לשלום המשטר. זה עשוי לדרבן אותם לשתף פעולה עם ארה"ב, ולנרמל את היחסים עם ישראל במסגרת זו.

אפשרות נוספת היא דווקא כישלון חרוץ של החלפת המשטר בעיראק, והקמת משטר קיצוני ועוין לאיראן כמו גם לישראל. אויב משותף שיצוץ שוב בין שתי המדינות עשוי לספק את הרקע ליוזמות חשאיות דוגמת אלו שהתקיימו בשנות ה-80', ואלו עשויות להתפתח למו"מ מתקדם בין המדינות.

לחץ מכיוון העולם הערבי עשוי גם הוא לתרום לעניין. מדינת המפתח היא סעודיה, מובילת אופ"ק ומדינה סונית ברובה, החוששת מהתפשטות השיעה. הפצצה הגרעינית האיראנית נתפשת בעולם הסוני כפצצה שיעית, ולא פצצה מוסלמית, ולכן חוששים ממנה.

לכך ניתן לקשור גם אפשרות של החלפת המשטר באיראן באמצעות הפיכה פנימית, או גורם חיצוני דוגמת קואליציה סונית או אף מבצע צבאי אמריקני כפי שנעשה בעיראק.

בשל אופיו האידיאולוגי של הסכסוך בין המדינות, סביר להניח שייתכן מו"מ המערב את המשטר האיראני הנוכחי, מתוך שיקולים של רציונליות פוליטית ותו לא. מדובר בהנהגה המחזיקה בהשקפת עולם דתית שאינה מאפשרת לה פשרות ארוכות טווח עם מי שנתפסים ככופרים.

דחיפה אחרונה של איראן לכיוון מו"מ מול ישראל עשוי לספק פיתוח של מקורות אנרגיה אלטרנטיביים. אלו יפחיתו את הצורך בנפט ובגז האיראני, ויספקו למדינות המערב מנופי לחץ רבים יותר על איראן, בעיקר בתחום הכלכלי, אשר יאפשרו לכפות עליה לשבת לשולחן המו"מ. כמו כן, המשטר הנוכחי באיראן עושה שימוש בהכנסותיו מענף הנפט ליישום מדיניות פופוליסטית של פרויקטי הזנה לעניים, ובכך משמר את התמיכה בו בתוך המדינה. משבר כלכלי באיראן עשוי לזרז את החלפת המשטר.

מקורות העוצמה

איראן שואבת את עוצמתה בכניסה למו"מ עם ישראל בתנאים שצוינו ממספר מקורות:

עוצמה כלכלית – אמנם כלכלתה של ישראל מפותחת יותר, אך כלכלות העולם תלויות יותר בנפט האיראני, ולכן איראן יכולה להפעיל מנופים כלכליים על מדינות אחרות על מנת שילחצו על ישראל.

עוצמת הסירוב – יכולת סירוב גבוהה לדרישה להתפרק מנשקה הגרעיני בתביעה להדדיות – פירוק הגרעין האיראני יגרור דרישה לפירוק הגרעין הישראלי (בהנחה שקיים כזה J).

עוצמת ה"משוגע" – איראן, בהיותה תיאוקרטיה שאינה מונחית בהכרח על ידי שיקולים רציונליים קרים יכולה לאיים ביתר אמינות בפרישה מן המו"מ ובשימוש באמצעים אלימים קיצוניים. אחמדינג'אד יצר לעצמו תדמית של מנהיג מטורף – זהו אינטרס ברור של שחקן במשחק הפחדן, שמטרתו לגרום ליריבו להתקפל.

לישראל מקורות עוצמה שונים בתכלית:

עוצמה תדמיתית – איראן ומנהיגה המשוגע נתפסים כמאיימים על השלום העולמי, בשאיפתם להשיג נשק גרעיני ובאיומיהם הקיצוניים נגד מדינת ישראל.

עוצמת האלטרנטיבה – בהנחה שהתקיים אחד התרחישים שהוצעו כאלו שעשויים להביא את איראן לשולחן המו"מ, נראה כי האלטרנטיבה האיראנית של שמירה על הסטטוס קוו אינה אטרקטיבית יותר, או אף לא ישימה בגלל שינויים במצב הפוליטי, הכלכלי או האסטרטגי באזור. לעומת זאת, מבנה התשלומים של בחירת ישראל באלטרנטיבה למו"מ לא השתנה.

עוצמה צבאית ואסטרטגית – אמנם לאיראן צבא גדול יותר מזה של ישראל, אך יש לזכור כי צבא זה לא הוכיח את עצמו בלחימה, לעומת הצבא הישראלי שהוכיח את עליונותו פעם אחר פעם גם מול צבאות גדולים וחזקים ממנו לכאורה. כמו כן, חשוב לזכור את התמיכה הצבאית האמריקנית, המתנגדת גם היא לנשק הגרעיני האיראני.

דגשים נוספים

תרבות

הבנה של ההבדלים התרבותיים בין המערב לאיסלאם, והדרך שבה הם משתקפים באופן ניהול המו"מ, עשויה להקל על מציאת פתרונות וקידום המו"מ לקראת סיום מוצלח.

אמנם חשיבותה של השפה פחותה במקרה זה, מאחר והשפה באיראן היא פרסית (מקור לרגשי נחיתות אל מול שאר העולם הערבי שדובר את שפת הקוראן), אך הבנת חשיבות תפיסת הזמן, והתקדימים ההיסטוריים עשויה להיות קריטית. המוסלמים משתמשים בקוראן כמנחה, ומחפשים תקדימים למקרים דומים. פרשנות מוצלחת למקרה המתואר בקוראן, והתאמתה למקרה הנידון עשויה לקדם את המו"מ. פרשנות יצירתית של הקוראן מקנה גמישות הכרחית למו"מ.

תיווך

מציאת מתווך מתאים ומוסכם על שני הצדדים עשויה להיות משימה קשה ביותר במו"מ בין איראן לישראל, אך ככל הנראה הכרחית, מן הטעם האמור שללא מנוף לחץ חיצוני חזק מספיק, יקשה על ישראל להביא את איראן לשולחן המו"מ.

מדינות קטנות אמנם עשויות ליהנות מלגיטימציה רבה יותר בסיוע לפתרון מוצלח, מכיוון שאין להן את היכולת לכפות הסכם בין הצדדים, אך עם זאת, הן נעדרות את יכולת הכפייה והתגמול שנתונה בידי מדינות גדולות, אשר לטעמי עשויות להיות אלו שיצליחו לסייע בפתרון הסכסוך.

במצב הנוכחי, קשה לחשוב על מדינה חזקה שתצליח לעמוד בקריטריונים הדרושים מן המתווך. המועמדת הטבעית, ארה"ב, לא נהנית מלגיטימציה מצד האיראנים, בעוד שלישראל ברור שלרוסיה או לסין אין אינטרס לכפות דבר על איראן מתוקף שיתוף הפעולה הכלכלי והצבאי ביניהן. אמנם שילוב בין תיווך אירופאי לסעודי עשוי להניב תוצאות מעניינות, אך אלו יתקשו לכפות את התוצאות הרצויות על שני הצדדים.

בכל מקרה נראה שדווקא קיומו של נשק גרעיני איראני מספק את העיתוי המוצלח ביותר להתערבותו של מתווך, מכיוון שזה נתפס כעיתוי "בשל" כאשר הצדדים מגיעים להבנה שהם שקולים.

סיכום

הסכסוך בין ישראל לאיראן אינו סכסוך רגיל. הוא אף עשוי להוות מקרה מבחן להתנגשות הציביליזציות לה ממתינים רבים, ואשר ניצנים ראשונים לה ניתן לראות במלחמה האמריקנית נגד הטרור האיסלאמי באשר הוא.

נהוג לחשוב שהתנגשות תרבותית אינה קונפליקט שניתן לפתור בדרכי שלום, וכי לאורך ההיסטוריה תרבויות דחקו האחת את השנייה באמצעים כוחניים.

עם זאת, יחסי ישראל ואיראן בעבר מדגימים כיצד גם כאשר הפער התרבותי והאידיאולוגי גדול, אינטרסים משותפים ורציונליות פוליטית מביאים לשיתוף פעולה מסוים.

הסכם השלום, שאת הדרך אליו התבקשתי לנתח, הוא צעד רחוק הרבה יותר משיתוף פעולה צבאי חשאי על רקע אויב משותף. על מנת להגיע אליו, יש צורך לשנות באופן מהותי את מפת האינטרסים של אחד הצדדים, או את תפיסת האלטרנטיבות שלו.

השינויים בהם עסקתי בתרגיל זה נדרשים כמעט כולם מן הצד האיראני, מאחר והוא זה שעבורו מהווה שמירה על הסטטוס קוו המתוח BATNA ברורה.

נראה אם כן, כי רק החלפת המשטר, שינוי קיצוני במצב בעיראק לכאן או לכאן, או מהפיכה כלכלית בדמות מקור אנרגיה חדש עשויים להביא את איראן לשולחן המו"מ מול ישראל.

לשם הצלחת המו"מ יש לבחור בקפידה את הגורם המתווך המתאים ביותר, ולתת את הדעת להבדלים התרבותיים הקיימים בין המדינות, והדרך שבה הם באים לידי ביטוי בפרוצדורה של המו"מ.

כנפיים ברוטב

2006-12-05T13:55:00.000+02:00

האמת היא שעברה בערך שנה מאז הפעם האחרונה שהכנתי את המנה הזו. לא יודע למה. בסך הכל, כמעט כולם אהבו אותה, ובאו לפה במיוחד בשביל זה.
אז היום הכנתי שוב, ונזכרתי שבעצם עשיתי מיש מש מכמה מתכונים והמצאתי רוטב משלי לכנפיים.

אז מה הוא כולל?
0.75 כוס קטשופ

0.75 כוס רוטב מייפל (אמיתי, לא "בטעם" מייפל)

0.75 כוס רוטב צ'ילי מתוק

כף רוטב סויה

2 שיני שום כתושות

קצת פלפל שחור גרוס

כף חרדל דיז'ון עם גרגירים

כמה טיפות טבסקו

כמה טיפות שמן שומשום

חצי מיכל שמנת (לאוהבי הכשרות, אפשר לוותר על השמנת, אבל אז זה באמת פחות טעים...)

מערבבים את כל החומרים יחד ליצירת עיסה אחידה.

לוקחים כ-15 כנפיים, מסדרים בתבנים, ויוצקים מעל את הרוטב. מכסים בנייר אלומיניום ושמים במקרר ל-4 שעות לפחות.

עכשיו, אפשר להמשיך עם הכנת הכנפיים בדרך המועדפת (בגריל, בתנור או במחבת).

מי שלא אוהב לעבוד עם כנפיים "גולמיות" יכול להצליח עם הכנפיים בגריל של חברת מאמא עוף - אחרי ההשרייה במקרר, שמים בתנור של 180 מעלות למשך 50 דקות (עם נייר האלומיניום), ואחר כך מורידים את נייר האלומיניום ל-10 דקות נוספות בתנור וזהו. הכל מוכן.

אמנם לא דיקסי, אבל גרסה ביתית לא רעה וטעימה מאוד.

מצלמות טלוויזיה בכדורגל? לעולם לא!

2006-12-04T11:23:00.000+02:00

האמת היא שנדרשתי לנושא הזה כבר יותר מפעם אחת, ואחרי שאתמול נתתי למישהו תשובה לעניין בידע, החלטתי שהגיע הזמן לכתוב את העניין באופן מסודר.

השימוש באמצעים טכנולוגיים בעולם הכדורגל הוא נושא שנידון לא מעט, בעיקר בהיבט של סיוע לשופטים לקבל החלטות נכונות בזמן אמת.

זכור הניסיון להכניס שבב לתוך הכדור, שיעזור לקבוע האם הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער או אם לאו.

בכל מקרה, ברור שבמוקד הדיון, עומדת שאלת השימוש במצלמות הטלוויזיה כעזר שיפוט לגיטימי תוך כדי המשחק.

היתרונות של השימוש במצלמות הטלוויזיה ברורים לכולם:
במהלך המשחק ישנם אירועים רבים שלשופט (וגם לעוזריו על הקווים), אין סיכוי לראותם - דברים המתרחשים מאחורי גבו, דברים המתרחשים רחוק ממנו או דברים המתרחשים במהירות רבה מדי.

שגיאות שיפוט עלולות להטות את המשחק, ולהשפיע באופן ישיר על התוצאה הסופית, דבר אשר לעיתים מביא להשלכות כלכליות משמעותיות עבור הקבוצה המפסידה.

התומכים באישור השימוש במצלמות הטלוויזיה טוענים שהתבססות על הצילומים, על ההילוכים החוזרים או על זוויות צילום שונות במקרים בהם יש לשופטים ספק, תמנע את כל אותן השגיאות שציינתי קודם.

אולם מעטים האנשים שמכירים את צידו השני של המטבע, ומבינים מדוע ההתאחדות העולמית מונעת את הרפורמה הזו.

נסו לחשוב מדוע הכדורגל הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר בעולם? אחת הסיבות היא בוודאי העובדה שעל מנת לשחק כדורגל, כל מה שצריך הוא חפץ כדורי כלשהו וזהו. כל ילד בעולם יכול לשחק ולדמיין שהוא בעיצומו של מהלך באצטדיון ענק לנגד עיני 100,000 צופים (כמו הצעירים שצילמתי בתמונה למעלה, המשחקים על חוף הים בריילי ביץ', תאילנד).

אין צורך בקסדה, מחבט או מגינים ועזרים אחרים כפי שדרוש בענפי ספורט אחרים, פחות פופולריים.

הרעיון הפשוט בכדורגל הוא שהמשחק משוחק באותו אופן בכל מקום, ואין זה משנה אם יש כסף או אין. מדוע לדעתכם הכדורגל האמריקני משוחק כמעט אך ורק בארה"ב ובמספר מדינות עשירות נוספות? מכיוון שיש צורך בתשתית כלכלית חזקה ביותר כדי לקיים ליגה.

כעת, אם נחזור לעניין המצלמות, יש לזכור שלא כל משחקי הכדורגל הם משחקי גביע העולם או ליגת האלופות, המצולמים באמצעות 17 מצלמות בו זמנית (והמצלמה שלי שתפסה מהיציע את בקהאם בבעיטה חופשית נגד ליון).

רוב משחקי הכדורגל הרשמיים בעולם כלל לא מצולמים על ידי מצלמות טלוויזיה, והתרת השימוש בהן כעזר שיפוט רק בליגות עשירות עלולה להיות החלטה בעלת השלכות הרות אסון לפופולריות של הענף בעולם כולו.

זאת מכיוון שאוהדי הכדורגל רוצים וצריכים לדעת שגם אם הקבוצות בליגות העשירות יכולות לרכוש שחקנים טובים יותר, וציוד ומתקני אימונים טובים יותר, עדיין חלים אותם תנאי שיפוט בסיסיים בין אם מדובר במשחק בליגה הספרדית, בפרימיירשיפ באנגליה או במשחק ליגה שלישית לנשים בצ'ילה.

לכולנו ברור שהשופטים הם רק בני אנוש, ושגיאותיהם היו תמיד חלק מהמשחק. משחקים היסטוריים רבים יזכרו לדורות רק בגלל החלטה שנויה במחלוקת של השופט (תשאלו את הגרמנים מה קרה בגמר של 66'), וזה חלק מהיופי של המשחק שאינו נשלט על ידי רובוטים, ולא נעצר בכל כמה דקות רק כדי לוודא מה תפסה המצלמה שאולי חמק מעינו של השופט על המגרש.

תנו לנו להיות מסוגלים להמשיך להגיע לאצטדיון ולצאת ממנו בקריאות השופט בנז... ולהינות גם מהצדדים האנושיים של המשחק היפה הזה.

עיתונאות

2006-12-02T17:35:00.000+02:00

עד שסוף סוף מישהו הסכים לפרסם משהו שכתבתי, כולם צוחקים עלי.

ערן בר טל, העורך הכלכלי של השבועון ה"לאומי" מקור ראשון, ביקש ממני להעביר לו קטע שכתבתי, כדי לאזן קצת את החבר'ה מהשמאל הכלכלי שכותבים שם לאחרונה.

אז שלחתי משהו רלוונטי - הרי בכל שנה עולה שוב עניין הרפורמה בהשכלה הגבוהה, וגם השנה, סביב ועדת שוחט, התחילו הסטודנטים לצעוק שוב.

אחרי שכתוב קצר, שלחתי את הקטע, שבעצמו התפרסם ביום שישי האחרון אחרי עריכה קלה.

בכל מקרה, אמא כבר אמרה לי שהיא לא מסכימה עם מה שכתבתי, שלא לדבר על איפה שזה התפרסם...

אבל היי, כמו שאומרים, אין דבר כזה פרסום שלילי, לא?

אז עכשיו שמי הונצח לדראון עולם על דפי עיתון שעיקר תפוצתו בבני ברק, קריית ארבע ואפרת. לא שזה רע, רק שזה לא הקהל שאני רגיל אליו.

הלוואי שקצת יותר סטודנטים תל אביביים היו נחשפים לקטע הזה. אולי מישהו מהם היה משתכנע.

העניין הוא שזה קצת קשה, מכיוון שאגודת הסטודנטים השולטת ביד רמה בעיתון הסטודנטים "תזה", דחתה את הקטע הזה כבר יותר מפעם אחת - סתימת פיות מעניינת. אולי השבוע אצליח להכניס את הקטע לעיתון "העיר" התל אביבי, כתגובה לסקירת "מצילי ההשכלה הגבוהה" שנלחמים כאריות בפקידות האוצר כדי לטרפד את הרפורמה המוצעת.

זה אולי גם ישכנע קצת את אמא שאני כותב גם לשמאלנים...

המכון הליברלי הישראלי

2006-11-25T11:29:00.000+02:00

מסתבר שאין כזה דבר, וחבל.

אז נפגשנו כמה חברים, כולם בוגרי או יוצאי המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי, והתחלנו לשחק עם הרעיון של הקמת מרכז חשיבה, Think Tank בפי הלועזים, שיתרכז בנקודת המבט הליברלית, כאשר עיקר הפעילות תהיה פעילות חינוכית. אם היה מי שהצליח להקים את המכללה הכלכלית-חברתית, אין סיבה שלא תקום מכללה ללימודים ליברליים.

אז התחלנו לנסח פרופיל ראשוני, שיעזור לנו לגייס קצת כסף לפרויקט, שנמצא כרגע בחיתוליו, והגענו למשהו כזה:

המכון הליברלי הישראלי (מל"י), הינו ארגון ייחודי א-מפלגתי, ללא כוונת רווח, ששם לו למטרה להסביר ולהפיץ רעיונות ליברליים בקרב הציבור הישראלי, בכלל זה פוליטיקאים, סטודנטים, אנשי תקשורת, אנשי עסקים, אנשי רוח ואקדמיה.

רבים בחברה ובהנהגה הישראלית מתעלמים מערכי היסוד של חירות הפרט, קדושת הקניין הפרטי, שקיפות ושלטון החוק, רוח היזמות וכלכלת השוק. משימתו של המכון הינה לאתגר מגמה זו, מתוך תפיסה שערכים אלו חיוניים להמשך קיומה של מדינת ישראל.

אנו רוצים לחיות בישראל בה החופש, השגשוג הכלכלי, ההזדמנויות והחברה האזרחית פורחים, ופועלים להגשמת חזון זה, תוך הפריית השיח הציבורי בישראל בנושאי כלכלה וחברה.

המכון הליברלי הישראלי אינו רק צוות חשיבה (Think Tank), אלא צוות עשייה (Do Tank)!

המכון מציע תוכנית חינוכית מקיפה בנושאים ליברליים, ופעילויותיו מגוונות וכוללות קורסים, סמינרים, הרצאות, ימי עיון וסדנאות. פעילויות המכון מהוות מקום מפגש לסטודנטים וצעירים, המהווים את הדור הבא של ההנהגה הישראלית במגזר הציבורי והפרטי.

פעילות הדגל של המכון הינה הקמת המכללה הליברלית הישראלית – מוסד ייחודי וראשון מסוגו בישראל, בעל יעדים חינוכיים וארוכי טווח, אשר יציע מגוון רחב של קורסים ופעילויות בנושאי חברה, כלכלה ומחשבה ליברלית, תוך איתור ועידוד אינטלקטואלים, חוקרים וסטודנטים מצטיינים, במטרה להביא לשינוי בדפוסי החשיבה המקובלים בקרב ההנהגה והחברה בישראל.

עצמאות כלכלית הינה תנאי חיוני להצלחתנו. איננו מסתמכים על כספי משלם המיסים, ופועלים על בסיס גיוס משאבים מתורמים פרטיים, חברות וארגונים לא ממשלתיים, ומפעילויות המכון.
פעילותנו מצליחה ביתר שאת בזכות האנשים המוקירים את הערכים בהם אנו דוגלים, ותורמים להפצתם.

עד כאן טיוטת הפרופיל.

אז איזה קורסים אנחנו רוצים להציע? הנה רשימה חלקית:

קורסים
מבוא למחשבה הליברלית.
היסטוריה כלכלית עולמית מהזווית הליברלית.
היסטוריה כלכלית של ישראל במבט ביקורתי.
גלובליזציה וסחר בינלאומי.
מונופולים ורגולציה בישראל – איך מתמודדים עם "כשלי שוק"?
מערכת הבנקאות בישראל – היסטוריה, מבנה וכשלים.
"פעם בחודש" – סדרת הרצאות חודשיות (לקהל הרחב בתשלום?) במגוון נושאים.

Top 10 – סדרה בת 10 מפגשים עם יזמים ואנשי שוק אחרים.

סמינרים
מילטון פרידמן והחופש לבחור.
כלכלת השוק ובריאות.
כלכלת השוק ואיכות הסביבה.
ליברליזם ומשפט – זכויות קניין וחופש הפרט.
כלכלת השוק וחינוך.
ריכוזיות ותחרות במשק הישראלי – הקשר הון-שלטון, השחיתות והסכנה לדמוקרטיה.

סדנאות מעשיות
כלכלת שוק יישומית – הצעות מעשיות לרפורמות שוק בישראל.
2030 – העולם/ישראל בעוד 25 שנה.

ההרשמה עוד לא נפתחה, וכולי תקווה שב-2010 מכללה כזו כבר תעמוד על הרגליים, ותעשיר את הציבור בקצת ידע. נשמח לקבל עוד רעיונות, והצעות מאנשים שמעוניינים לעזור.

מילטון פרידמן והדוגמא השבדית

2006-11-19T14:34:00.000+02:00

השבוע נפטר מילטון פרידמן. כל כך הרבה נכתב על האיש, שאני לא מרגיש צורך לכתוב מילה נוספת. אבל בהקשר זה הופיע השבוע דניאל דורון, מייסד ומנהל המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי אצל לונדון וקירשנבאום, כדי לספר קצת על האיש, שהיה חבר קרוב

לצידו של דניאל, ישב פעיל חברתי, מהאייטם הקודם שטופל בתוכנית (משהו על גיידמק כמובן), שטען שפרידמן גרם נזק לאנושות, ודוגמא למדינה משגשגת ומוצלחת, שעושה את ההיפך ממה שהמליץ פרידמן, היא שבדיה.

לא להאמין שבשנת 2006 יש מישהו שעוד מאמין שהמודל השבדי עובד (אפילו אחרי שהשבדים עצמם לא נתנו מספיק קולות למפלגות השמאל כדי להקים קואליציה, ואת הממשלה מרכיבות מפלגות מרכז וימין).

ובכן, המודל השבדי לא עובד יותר!!!

קל להצליח עם מדיניות סוציאליסטית כשיש לך כסף לחלק לאנשים. הו, ולשבדים היה הרבה מהכסף הזה (ככה זה כשאתה לא משתתף בשתי מלחמות העולם, מוכר ברזל לשני הצדדים הנלחמים, והכלכלה שלך לא נחרבת בעקבות המלחמה שהורגת חלק ניכר מכוח העבודה שלך).

ברור שבשנות ה-50 לשבדים היה המון כסף לחלק בתוכניות רווחה, וזה מצוין. אבל כפי שאפשר לקרוא במאמרים שצירפתי כאן בהמשך, השיטה הזו מפסיקה לעבוד כשאין יותר כסף לחלק, ומה לעשות שהשיטה עצמה לא מעודדת ייצור של יותר כסף, אלא להיפך - מעודדת אנשים להיות טרמפיסטים ולסמוך על אחרים.

בבריה"מ, השיטה הייתה קשוחה יותר, ולכן הקריסה הגיעה אחרי 70 שנה. אצל הסוציאל דמוקרטים, הולכים ו"מפשירים" עוד ועוד תחומים, והופכים אותם לליברליים יותר, כדי לדחות את הקץ, ולמנוע את פשיטת הרגל - כלומר הופכים להיות פחות ופחות סוציאליסטים, כי מבינים שהקופה מתרוקנת.

לא רק שהמגזר היצרני בשבדיה עובר למדינות אחרות, בהן צריך לשלם פחות מיסים, או שבהן העובדים לא משתמטים מכל כך הרבה ימי עבודה בשנה בגלל מחלה, חופשות או יציאה לפנסיה מוקדמת, גם האזרחים השבדים עצמם כבר מתחילים במעין "מרד מיסים" משלהם, וכלכלת חליפין הולכת ומתפתחת באזורים שונים, המנסים להימנע מתשלום מיסים באמצעות אי שימוש בכסף, שיחייב את תיעוד העסקה והעברת המסמכים לרשויות המס.

את הצייתנות והנכונות של השבדי הממוצע לשלם מיסים גבוהים (בעבר), ניתן היה להסביר בכך ששבדיה, כשאר מדינות סקנדינביה היו מהמדינות ההומוגניות ביותר מבחינה אתנית ותרבותית בעולם כולו - מה, לא כולם בלונדינים עם עיניים כחולות?

השבדי מוכן לתת חלק נכבד ממשכורתו, על מנת לממן מערכות בריאות וחינוך שמהן ייהנו שבדים אחרים, אשר נראים כמוהו, חושבים כמוהו, ועמם הוא מזדהה.

אז מה קרה בשנים האחרונות? מערכת החינוך המצוינת בשבדיה, הביאה לשיעור גבוה של משכילים, מה שיצר צורך בידיים עובדות בעבודות הפשוטות יותר.

שבדיה פתחה את שעריה יותר מכל מדינה אירופאית אחרת להגירה מוסלמית, והיום כ-450,000 מ-9 מיליון תושביה (6%) הם מוסלמים - כשליש מתושבי העיר מאלמו, השלישית בגודלה במדינה, הם מהגרים מוסלמים.

השבדי הממוצע, שמשום מה מצטייר בעינינו כפחות גזען מעמיתיו הקונטיננטליים החל להסתכל מסביב, ופתאום ראה שלא כולם כבר נראים אותו הדבר. עכשיו הוא חושב פעמיים האם לממן מערכת בריאות שבה ישתמשו אנשים שיש לו פחות מן המשותף עמם.

אנו רואים התבטאויות קשות מאוד בתקשורת של ראשי המשטרה, הממשלה וכמובן הכמורה בשבדיה נגד המוסלמים ככלל, בעקבות הפשיעה הגואה באזורים מסוימים, וההתקפות על רקע מיני בהן מעורבים לעיתים בחורים ממוצא מוסלמי וצעירות שבדיות. מן הסתם, המהומות על רקע הקריקטורות בדנמרק, לא סייעו לתדמיתו של המוסלמי במדינות סקנדינביה.

גם אם נרצה לטעון שמודל מדינת הרווחה הסקנדינבית הוא מודל מצוין, וגם אם נרצה לטעון שהוא כן יכול להחזיק מעמד לאורך זמן בלי לפשוט יד ורגל בגלל התרוקנות הקופה, אני מאמין שהדרך היחידה שבה העניין יכול לתפקד פחות או יותר, היא הומוגניות חברתית (על רקע אתני, דתי, תרבותי וכו').

עתה בואו ונבחן את החברה הישראלית, המאופיינת במספר שסעים עיקריים:

ישראלים vs פלשתינאים

יהודים vs ערביי ישראל

נוצרים vs מוסלמים

אשכנזים vs מזרחים

עולים vs ותיקים

רוסים vs אתיופים

דתיים vs חילוניים

אורתודוקסים vs רפורמים

להמשיך?

הקבוצות שמהוות צדדים בשסעים הלאומי, הדתי והעדתי בישראל (עוד לא הזכרנו שסע מגדרי), אינן אוכלוסיות הרגילות לחיות בצוותא ולהתפשר זו עם זו, אלא מתקיימות כבר עשורים רבים בעימות מתמיד.

קשה לומר שהחברה הישראלית היא הומוגנית, ואם מצרפים עובדה זו למרכזיותו של מושג ה"פראייר" בז'רגון הלאומי, קשה גם לצפות מהישראלי שיהיה מוכן להפריש חלק נכבד ממשכורתו כדי לממן אחרים. כל ישראל ערבים זה לזה תופס רק כשישראלי נמצא במצוקה בחו"ל (אלא אם הוא ישראלי-ערבי כמובן)...

זו סיבה לא רעה שבגללה מודל רווחה עשוי להיכשל בישראל, גם אם נשקר לעצמנו ונאמין שהוא מוצלח במדינות סקנדינביה.

כמובן שהממשלה עשתה לאורך השנים מאמצים רבים כדי ליצור באופן מלאכותי את ההומוגניות התרבותית הזו, דרך מערכת החינוך, שכתוב ספרי ההיסטוריה ובאמצעים אחרים. כל ממשלה עושה זאת, ואין זה מפתיע שגם כאן העניין נוסה. עם זאת, מבט על מדינות מהגרים אחרות, או מדינות בעלות שסע לאומי/אתני/תרבותי פנימי מראה שרובן ויתרו על מודל הרווחה בשלב כלשהו.

תזה זו לא באה לטעון שהמודל באמת אכן מוצלח במדינות סקנדינביה. היא גם לא באה לטעון שרמת השיסוע החברתי היא הגורם היחיד המשפיע על הצלחה או כישלון של מדיניות רווחה. כמו כן, אין כאן גם טענה שהומוגניות חברתית היא דבר רצוי בעיני.
מדובר רק בסדרת הנחות רעיוניות לגבי מידת ההצלחה הצפויה של יישום מדיניות כזו בישראל.

האבטלה בשבדיה

השבדים, בניסיונם לצייר תמונה ורודה של הנעשה בארצם הסוציאל דמוקרטית, מזכירים לעיתים תכופות את שיעורי האבטלה הנמוכים במדינה, כסימן להצלחה המסחררת של המדיניות החברתית.

הנתון הרשמי של הלשכה השבדית לסטטיסטיקה מדבר על 5.4% אבטלה (242,000 אנשים) ב-2005.

זה נשמע כמו נתון מצוין, שבהחלט מתקרב לנתונים של ארה"ב (4.8%), בריטניה (5%), אירלנד (4.5%) ואוסטרליה (5.1%), ורחוק מאוד מהנתונים הלא מחמיאים של מדינות מערב אירופה למשל (סביבות ה-9-13% בצרפת, גרמניה ואחרות).

העניין הוא שהשבדים החליטו למדוד אבטלה מעט אחרת ממדינות אחרות. למשל, אלו שמחפשים עבודה אבל לומדים באותו זמן, לא כלולים בנתוני האבטלה. זאת בניגוד להמלצות ה-ILO (ארגון העבודה העולמי), ובשונה מכמעט כל מדינה אחרת. קבוצה זו כוללת כ-87,000 איש נוספים.
בנוסף, יש יותר מ-121,000 מובטלים שנמצאים בתוכניות מיוחדות במימון ממשלתי (מיסים כמובן), שמטרתן להביאם לשוק העבודה בשלב כלשהו, אשר גם הם אינם כלולים בסטטיסטיקה הזו.

לכן, הנתונים המדויקים יותר בנוגע לאבטלה בשבדיה לקראת סוף 2005 הם: 242,000 + 87,000 + 121,000 שזה יוצא 450,000 איש. נתון זה כבר מתקרב לאזור ה-10% מתוך כוח העבודה השבדי שכולל קצת יותר מ-4.5 מיליון איש (אוכלוסיית שבדיה מונה 9 מיליון).

צפייה בנתונים שפורסמו בתקופת הבחירות בשבדיה על ידי מפלגת המרכז (ולכן יש לקחת בערבון קצת מוגבל את הנתונים שבוודאי מוקצנים לכיוון השני), מראה שלעומת הנתון הרשמי של 4.8% אבטלה במאי 2006, מציינים בימין השבדי 1,037,000 שבדים שאינם עובדים או לומדים, ומהווים 17.9% מכוח העבודה. נושא האבטלה היה אחד המרכזיים בבחירות האחרונות בשבדיה, לאור התרעומת על כשלונה של הממשלה הסוציאל דמוקרטית לטפל בבעיה.

אז אפשר לקרוא עוד המון על הנעשה בשבדיה, והנה כמה מקומות שאפשר להתחיל בהם (מאמרים קצרים יחסית ופשוטים להבנה):

תרגום לעברית של מאמרו של פיטר שטיין, לשעבר יו"ר המכון השבדי לחקר החברה והמדיניות הכלכלית.

מאמר המנפץ במידה מסוימת את המיתוס השבדי.

ועוד אחד.

ועוד אחד - עם דגש על נושא העלמות המס, הכלכלה השחורה וההיעדרות מעבודה.

קטע שכתב סטודנט לכלכלה מפינלנד שביקר בישראל בשנה שעברה, וסיפר על הנעשה במדינתו.

אז אולי כדאי להפסיק להלל מודל שכבר משנות ה-70' הראה שהוא לא באמת עובד. אולי כדאי להפסיק לבחון באופן נקודתי היכן המצב הכלכלי הטוב ביותר, ולהתחיל להסתמך על מגמות שמראות היכן מצבם של האנשים הולך ומשתפר לאורך זמן.

תאילנד תאילנד

2006-10-24T19:29:00.000+02:00

חזרנו מתאילנד. הפעם רק איים ובנגקוק. זה מה שעושים בירח דבש, לא?
האמת היא שזה היה טיול של בטן/גב, אוכל, מלונות יפים, בריכה וים. לא יותר. לא עלינו אפילו ל-view point אחד.

מה שאי אפשר לראות מגובה פני הים, ככל הנראה לא מעניין מספיק כדי שנטפס לראות אותו מלמעלה.
יש מספיק דברים יפים לראות מגובה פני הים.

את כל הפרטים הטכניים - איפה היינו, כמה עולה, מה אכלנו, איפה כדאי לישון וכל מה שתיירים בפוטנציה אוהבים לברר - אוסיף כשיהיה לי קצת זמן ל-Yahoo Trip Planner.

אבל בכל מקרה, אם מישהו נוסע בקרוב, ומתחשק לו להעביר כמה ימים באיזה מלון בסגנון ערוץ החיים הטובים, לא נותר לי אלא להמליץ על המלון שבתמונה:

Pimalai Resort and Spa שנמצא באי קו לאנטה, בערך שעתיים במעבורת מקראבי או מקו פי פי. המקום פשוט מדהים! חדרים יפים (גם הפושטים), אוכל מצוין, נוף מדהים ושירות מעולה. המחירים לא זולים, אבל אם מגיעים לקראת סוף העונה הגשומה, אפשר ליהנות ממחירים נוחים ומעט ימי גשם (עניין של מזל כמובן).

אם מישהו בעניין של פינוקים אמיתיים, מומלץ לקחת את החדר שנקרא Pool Villa, שכולל בריכה פרטית ועוד דברים טובים אחרים.

במלון הזה לקחתי (עם עידן היקר, שגילה לי את המקום המופלא הזה), שיעור בישול תאילנדי, ולגירוי התיאבון אני מצרף כאן מתכון מצוין לטום קא גאי, מרק עוף וחלב קוקוס חריף ומעולה, שאפשר לעשות בבית בכיף:

מרכיבים:

3.5 כוסות חלב קוקוס - עדיף כמה שפחות מדולל (בערך 70%) - בסניפי שופרסל אפשר למצוא של חברת CHAOKOH.
500 גרם עוף (ללא עור, ללא עצמות) חתוך לקוביות
30 גרם פטריות חצויות
30 גרם פרוסות גלאנגל
30 גרם למון גראס חתוך לרצועות של 2.5 ס"מ
4-5 עלי קאפיר ליים - בארץ אפשר למצוא רק עלים מיובשים.
2-3 פלפלוני צ'ילי טריים חצויים
שליש כוס מיץ ליים
3 כפות רוטב דגים
3 כפיות סוכר
כפית מלח
2 כפות גרגירי כוסברה טחונים
כף רוטב צ'ילי

הכנה:
שמים חלב קוקוס בסיר בינוני, מוסיפים כוס מים, ומרתיחים בחום בינוני.

מורידים את הטמפרטורה, מוסיפים גלאנגל, למון גראס, עלי קאפיר ליים, ומבשלים כמה דקות תוך ערבוב מתמיד. מוסיפים את העוף (כדאי לטגן אותו קצת קודם), מלח, רוטב דגים, סוכר, מיץ ליים, ומבשלים עד שהעוף מוכן.

מוסיפים פטריות ומסירים מהאש.

להגשה: לשים כף רוטב צ'ילי בתחתית קערת הגשה גדולה, למזוג את המרק החם מעליה, ואז להגיש.

בתיאבון

נ.ב - עוד תמונות מהנסיעה בסט הזה בפליקר שלי.

מתחתנים בשוויץ

2006-08-30T14:19:00.000+03:00

אין סיכוי לרבנות - זה מה שבטוח. לא מוכן להתחתן ככה. לשמחתי גם יעלי שלי חושבת אותו הדבר, והאמת היא שאין לנו אף בן משפחה קרוב שזה מאוד מאוד משנה לו. איזה כיף!!!

כיף??!??!!!

אז הנה מתחיל כאב הראש של מי שרוצה להתחתן בחו"ל.

השיטה הקלה ביותר - חבילת חתונה בקפריסין! משלמים קצת, נוסעים, מתחתנים, חוזרים והמסמכים מגיעים בדואר קצת אחרי. יש חברות תיירות שמטפלות בכל מה שצריך, וזהו.

אבל אנחנו נעשה לעצמנו חיים קלים? מה פתאום! קפריסין היא אופציה שפסלתי כבר בהתחלה, אולי בגלל התחושה של תעשיית החתונות הזאת, שממנה רציתי להתרחק - אומרים שחתונה זה עניין רומנטי, לא?

אז איפה עוד אפשר?

אחותי התחתנה בזמנו בפירנצה, בחתונה יפהפיה. אז אולי שם, או בונציה? אנחנו מאוד אוהבים אוכל איטלקי.

מסתבר שבמדינות אירופה מבקשים מאזרחים זרים שבאים להתחתן בתחומן מסמך, שנקרא Nihil Obstat או לפעמים Nulla Osta.

המשמעות של המסמך הזה, היא שהמדינה שממנה מגיעים, לא רואה שום מניעה חוקית לנישואיהם של בני הזוג. את המסמך הזה מבקשים מכל אחד, אבל רק ישראלים לא יכולים לספק אותו. למה? כי מדינת ישראל לא מוכנה לתת לאזרחיה את המסמך הזה. מה פתאום?

פנייה למשרד הפנים בעניין נענתה ב"אני לא מכירה שום מסמך כזה. אין לנו כזה דבר".

-"אבל הנה, אני מסביר לך איזה מסמך אני צריך - אני צריך שתגידי שמבחינת מדינת ישראל, שאת מייצגת בתור אחת שעובדת במשרד הפנים, אין שום בעיה שאני אתחתן".

-"אני לא מבינה מה אתה רוצה. אף פעם לא שמעתי על מסמך כזה, ואין לי שום מסמך כזה".

אחרי כמה ניסיונות נוספים לקבל את המסמך במסגרת תמצית רישום ממרשם האוכלוסין, ואחר כך פירוט על מצבי האישי ואישור אי מניעת נישואין לפי חוק חופש המידע (התשובה לפניה לאחראי על יישום חוק חופש המידע במשרד הפנים הייתה שחוק מרשם האוכלוסין גובר על חוק חופש המידע, ועל כן עלי לפנות ללשכה למרשם אוכלוסין), חשבתי לפנות לעורך דין, ולאתגר שוב את בג"ץ בסוגיה - שהרי מדינת ישראל לא מסבירה בשום שלב מדוע אינה מוכנה לספק את המסמך הזה, שהינו מסמך מקובל בין מדינות.

כאן יעלי שלי כבר התערבה, ואמרה שהיא לא מתחילה לתבוע אנשים ולהגיש בג"צים סביב החתונה שלנו. נראה לי הגיוני. אומרים שחתונה זה עניין רומנטי, לא?

או קיי, אז נתחיל לחפש מקומות שבהם לא מבקשים את המסמך הזה. זה פוסל את מרבית מדינות אירופה (לפחות את אלו שכבר באיחוד). ארגנטינה? רחוק מדי. ארה"ב? יקר מדי. תאילנד? מה קשור אלינו תאילנד?

יש שמועות שישראלים מתחתנים בפראג. זה נכון? מוצאים טלפון של אחת משתי חברות תיירות שמארגנות חתונות בפראג, ומתעניינים בנוגע למסמך הזה. בחברות הנסיעות אומרים שמעולם לא התבקשו להציג את המסמך. עם זאת, פנייה ישירה לשגרירות צ'כיה בארץ נענית בפקס המציין בפירוש שיש צורך במסמך המאשר כשרות משפטית של ברית הנישואים. בפקס הצ'כי צויין שאת המסמך אפשר לקבל בשגרירות ישראל בפראג, אשר מצידה מתכחשת לחלוטין לתפקידה זה (שמועה! משרד החוץ הנחה את כל שגרירויות ישראל בחו"ל שלא לספק לישראלים את המסמך).

אז כן, שומעים על ישראלים שהתחתנו שם (אפילו יש לנו חבר, אבל הוא התחתן עם אזרחית צ'כית, ובכלל בסלובקיה). אבל אנחנו מאמינים גדולים בחוקי מרפי - בטח מאיתנו יבקשו את המסמך. נמשיך לחפש מקום אחר.

היי, אם גיברלטר הייתה מקום טוב מספיק לחתונה של שון קונרי ושל ג'ון לנון, למה זה לא מספיק טוב בשבילנו? אחרי כמה חילופי אי מייל, מגיעים למסקנה שאין שום צורך במסמך הזה. אנשים נחמדים יש שם בגיברלטר. אבל מה, חם שם נורא באוגוסט, ולהגיע לגיברלטר זה גם קצת סיוט. חוץ מזה, רק בשנה שעברה נסענו לטיול בדרום ספרד. לא כדאי לגוון?

חצי שמועה שגונבה לאוזננו, היא שאפשר להתחתן גם בשוויץ. שוויץ? כן, שוויץ! הם הסתירו את משפחת פון טראפ, ועכשיו הם יחתנו אותנו. נשמע כמו רעיון טוב.

שתי הודעות אי מייל נשלחו למשרדי רישום מצב משפחתי בשתי עיריות בדרום שוויץ, בואכה איטליה (אנחנו אוהבים אוכל איטלקי, אמרנו?), נענו תוך 3 דקות בדיוק. תשובה אחת קצרה וקורקטית באיטלקית, שמפנה אותנו לשגרירות שוויץ בתל אביב בשביל המידע המבוקש, ותשובה נוספת, מעיריית לוקרנו, ארוכה, חמימה ומשתפכת בשל האושר הגדול שאנו גורמים לאותו פקיד, בכך שאנחנו מעוניינים לכבד אותו בזכות לחתן זוג מישראל.

אותו פקיד, נקרא לו מאסימו, אישר לנו שאין צורך באותו מסמך ארור, והסביר לנו מה עלינו לעשות בשגרירות שוויץ בתל אביב (בעיקרון - לתת להם 800 שקל, למלא טופס, לתת להם את הדרכון, הם מתרגמים את הכל ושולחים את המסמכים לעירייה הרלוונטית בדואר דיפלומטי).

אחרי כמה שבועות, אותו מאסימו יצר איתנו קשר בפאניקה - מסתבר שהאחראי שלו בבירה המחוזית מעוניין לראות את המסמך, שהוא עצמו התחייב שלא נצטרך להציג.

במקרים כאלה, אפילו השוויצרים מוכנים לכופף את החוקים (אולי זו הקרבה לאיטליה והריחוק מהגבול הגרמני שסייעו לנו).

אם קונסול ישראל בברן ישלח פקס שבו כתוב שישראל תכיר במסמך הנישואין השוויצרי, אז זה יספיק. מכיוון שישראל באמת מחויבת להכיר במסמך נישואין ברגע שיש עליו חותמת אפוסטיל, קונסול ישראל הסכים לשתף פעולה ולשלוח את הפקס המבוקש.

מרגע זה ואילך הכל הלך חלק (ובאמת היה רומנטי) - שבוע קצת גשום בדרום שוויץ היפהפיה, חתונה מדהימה ביום שמש יפה, אוכל טעים ומה לא. תמונות יש בסט הזה בפליקר שלי.

אבל הנה אחת, שבה אנחנו הפכנו לפטריוטים שוויצרים חדשים - מיד נחליף את התמונה של הרצל בזו של ויליאם טל.

כמה שבועות אחר כך, שמענו על זוג חברים שטיילו בניו יורק, ולפתע התחשק להם להתחתן. נכנסו לעירייה, ושאלו מה צריך - אמרו להם: "חיזרו היום בערב עם הדרכונים שלכם", וזהו. התחתנו בו ביום.

קרן נועם לסטודנטים מצטיינים

2006-08-23T12:33:00.000+03:00

קרן מלגות לסטודנטים מצטיינים תוקם על שמו של נועם גולדמן, שנהרג מפגיעת טיל נ"ט בכפר עיתא א-שייב במהלך הלחימה בלבנון. כך הודיע אמש עידו סום, מנכ"ל פרויקט נובה.
בכנס, שנערך באוניברסיטת תל אביב, נכחה גם משפחתו של גולדמן, ונתנה את ברכתה ליוזמה, הכוללת קרן תרומות המיועדת למלגות עבור סטודנטים אשר יצטיינו במהלך פעילותם בפרויקט נובה, במסגרתו התנדב נועם לפני שנתיים.

במהלך הכנס, בו השתתפו בכירים מהמגזר העסקי, בישר לנוכחים דקאן הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, פרופ' שמעון בנינגה, על שיתוף הפעולה בין הפקולטה לפרויקט נובה, במסגרתו יוענקו החל משנת הלימודים הקרובה נקודות זכות אקדמיות תמורת השתתפות בפרויקט, המשלב עשייה סטודנטיאלית עסקית בקרב עמותות וארגונים חברתיים.

הכנס השנתי, לציון שלוש שנות פעילות פרויקט נובה, הפך למקום מפגש קבע בין עמותות, סטודנטים נלהבים ואנשי עסקים, דוגמת יעקב בורק, מייסד אוורגרין ויו"ר מ.ע.ל.ה, יורם ברגר, בעלי ומנכ"ל ויטה לשעבר, יגאל גוזמן, שותף בכיר בזיו האפט, וניר זיכלינסקי, משנה למנכ"ל אריסון אחזקות המשמש גם כנשיא פרויקט נובה.

הכנס הסתיים בחלוקת מלגות לסטודנטים הבוגרים, אשר השלימו במהלך השנה האחרונה פרויקטים רבים של סיוע אסטרטגי וכלכלי לעמותות וארגונים חברתיים, ביניהם תוכנית לחממה תעסוקתית לנשים בעיר ערד, הקמת מכון לחקר מחלת ה-ALS, תוכנית עסקית להקמת בית דפוס המעסיק נוער בסיכון ומיסוד תחרות לכתיבת תוכניות עסקיות-חברתיות.

Yedda יוצאת לחופשי

2006-08-20T13:20:00.000+03:00

חבר שלי, יניב גולן (גם הוא בפליקר), הקים את ידע.

ידע זו רשת חברתית של שאלות ותשובות, שמביאה עד אליך רק את השאלות שעליהן רוצים לענות.

לפני כמה חודשים נרשמתי לגרסת הבטא, והתמכרתי. לא סתם הגעתי למקום הראשון ברשימת התשובות שקיבלו פידבק חיובי (מאז הספקתי להתחתן ולנסוע לחו"ל, מה שהיווה תהליך גמילה די קשה, אבל אני מרגיש שאני מתחיל לצלול לשם שוב).

יש עוד המון דברים טובים להגיד על ידע, אבל נראה לי שכדאי שתסתכלו בעצמכם.

על 18 משפחות ומדינה אחת

2006-04-26T11:18:00.000+03:00

השבוע פורסם בכלי התקשורת מדד הריכוזיות במשק אותו עורכת חברת BDI, ולפיו 18 משפחות גרפו בשנת 2005 32% מהכנסותיהן של 500 החברות המובילות בישראל.

אחרי הפרסום מיהרו החברתיים לשלוף את חיצי הארס מן האשפה, ולטעון כנגד חסידי השוק החופשי: "זה מה שרציתם, לא? הנה יישמנו את המנטרה שלכם על הפרטה, ועכשיו תראו לאן הגענו! אתם, המקדשים את צבירת העושר וסוגדים לאלפיון העליון, תבלעו את הצפרדע לה ייחלתם".

אם נבחן את תחומי העיסוק של אותן 18 משפחות, נוכל לראות כי ההכנסות הגבוהות להן הם זוכים, לאו דווקא נובעות מהצטיינות מיוחדת על פני המתחרים שלהם, ונראה שכמעט בכל הענפים בהם הן מעורבות, יש מידה רבה מאוד של ריכוזיות. היעדר תחרות בנמלים, באנרגיה, בבנקאות, בתקשורת ובמשק החלב – כולם תחומי עיסוק של 18 המשפחות.

שני התחומים החשובים והבעייתיים ביותר לטעמי הם התקשורת והבנקאות.

ראשית, רוב המשפחות שקנו את הנכסים מהממשלה עשו זאת בכספים לא שלהם, אלא בכספים שהבנקים נתנו להם - משפחת אריסון לא השקיעה מכספה בקנית בנק הפועלים אלא קיבלה הלואה מבנק לאומי שרוב מניותיו היו ברשות ממשלת ישראל, וחחזירה את ההלואה מרווחי בנק הפועלים (כלומר, אזרחי מדינת ישראל מימנו את תהליך הרכישה על ידי האריסונים).
ארבע קבוצות, משפחות אריסון, דנקנר ועופר ובנק לאומי, שולטות ב-40% מכל הנכסים בישראל. ריכוזיות זו היא מהגבוהות בעולם.

יתר-על-כן, בעלי הקשרים נהנים מאשראי בלתי-מוגבל עם מעט בטחונות. דבר זה גרם לקשיים הנוכחיים של הבנקים. הם לא מצליחים לגבות חלק גדול מהחובות שהם יצרו על-ידי נדיבותם הרבה כלפי ידידיהם. זו הסיבה שהמשק סובל ממחנק אשראי.
בנקים בארץ סלקטיביים מאוד במתן האשראי שלהם. כשלי ולך יש חוב של 3,000 שקל, אז הם אומרים לכו תמשכנו משהו. כשמדובר באנשי עסקים כאלה ואחרים, בגופים ממסדיים ומוסדיים ובכל מיני חברות, הבנקים יודעים לבוא לקראת גופים כאלה כשיש להם בעיית אשראי.

מי משלם, בסופו של דבר, את המחיר? אנחנו. כשנגמר להם הכסף, הבנק אומר קשה לי, ועכשיו אני אעלה את העמלה ואקשיח את הקריטריונים לקבלת אשראי עם משקי הבית הפרטיים. בסופו של דבר 70% מהאשראי הולכים ל-1% מהלווים, וזה אומר דרשני.

18 המשפחות קובעות גם את סדר היום התקשורתי, בהיותן בעלים של רוב מערכות התקשורת במדינה, וברור שהדרך לשלטון עוברת בתקשורת.
לאור זאת, לא פלא שסבר פלוצקר מצדיק את המצב הקיים

(http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,3215862,00.html).

הוא חייב את לחמו לשתיים מתוך רשימת המשפחות הללו, שמחזיקות בשליטה על העיתון בו הוא עובד (קבוצת פישמן והבורוביצ'ים דרך קשרי נישואין לתמי מוזס).

רוב הנכסים מתרכזים בדרך זו בידי מספר מועט של גופים ושל משפחות, בידי אלה שיש להם מיומנות במניפולציה של קשרים עם הפוליטיקאים והבירוקרטיה, והזוכים בעקבות זאת להטבות מפליגות, ולזכויות יתר.

זו מערכת שהיא דו-כיוונית: הממשלה בתור הקניין הגדול ביותר במשק, נותנת את כל המכרזים שלה לחברות הגדולות. נותנים את מעט האדמות שלא בשליטת המדינה לאנשים כמו דנקנר, כי כולם משמשים מקור למשרות בשביל אותה פקידות שבאה אחר כך לעבוד אצלם במחירים גבוהים.

כוח כלכלי עצום מרוכז בידיהם של פקידים שאינם חייבים בדין וחשבון לאף אחד – מי בכלל יודע מה קורה במנהל מקרקעי ישראל שבו מתקבלות החלטות המעניקות זכויות בשיווי של מיליארדים למספר קטן של אנשים – ואלה יוצרים קרקע פורייה לשחיתות.

הממשלה מחליטה, כמובן, מי יקבל קרקע ואיזה שימוש הוא יוכל לעשות בה, מי יקבל זכויות שדור או תעופה, מי יקבל רשות לנהל עסק זה או אחר, או לייבא סחורות, ובאילו תנאים. הכוח הכלכלי מתרכז בדרך זו בידי משרדי הממשלה גם כשהנכסים לא בבעלות הממשלה בפועל. יש עסקים שונים ומשונים (חברות דלק, בזק), שהרישוי לעיסוק בהם מתבצע לפי שיקולי ביטחון, ולא פלא שמי שמגיע למקומות האלו הם בדרך כלל יוצאי צבא בכירים. הקלות הרבה שבה משפחות אלו מנכסות לעצמן עוד ועוד פריבילגיות מקוממת, במיוחד לאור העובדה שכל כך קשה לפתוח עסק קטן בארץ שזה מדהים.

נסו לפתוח קיוסק בנתניה. חוץ מזה שלא תקבלו אשראי אם תצטרכו (זוכרים את המערכת הבנקאית המעוותת?), תופנו לקבל אישורים ממשרד הבריאות, המשטרה, כיבוי אש, משרד העבודה , וטרינר, איכה"ס, משרד התחבורה, משרד הפנים, משרד החקלאות, משרד הביטחון, יח' התברואנים, ומלבד זאת, יש תקנות ספציפיות למי שמפעיל מזנון, בית קפה, מסעדה (לרבות שווארמה), מזנון להכנת פיצות או בורקס, אולם שמחות וכו' כולל כמה תאי שירותים צריכים להיות בהם – עושים את המוות למי שלא חבר באוליגרכיה הזו.

ההפרטות כפי שמתבצעות במדינת ישראל הן למעשה שימוש במינוח קפיטליסטי לתפיסת עולם סוציאליסטית - המונופול עובר מהממשלה לידיים פרטיות, אבל עדיין מונופול.
הפרטה בלי הגברת התחרותיות לא שווה הרבה לצרכן חוץ מאולי קצת יותר יעילות.
טוענים שיש בארץ שוק חופשי, אבל זה לא קיים, כי שוק חופשי בנוי קודם כל על תחרות. שוק חופשי מעדיף כישורים על קשרים, וזה לא המקרה לו אנו עדים.
הפיתרון הוא הגברת התחרותיות והפיכת המשק הישראלי לחופשי יותר. הקריטריון להתעשרות לגיטימית לא יהיה מידת הקרבה לפקיד שלטוני כזה או אחר, אלא אך ורק הצטיינות במעשיך, וכך ראוי שיהיה.

האו"ם מול ה-WTO - בחינה מדוקדקת

2006-03-16T13:40:00.000+02:00

אמנם כבר התייחסתי לנושא זה בעבר, בפוסט הזה, אבל הפעם הרחבתי את הסקירה באמצעות דוגמאות ספציפיות יותר.

על רקע הבחירות לראשות הממשלה, הצפויות להיערך ב-28 במרץ השנה, עולה הרושם כי לא רק בישראל הולך הנושא הכלכלי ותופס לו מקום של כבוד בשיח הציבורי, תוך שימת דגש על הויכוח הוותיק שניטש בין תומכי הגישה הליברלית לכלכלה, לתומכי הגישה הסוציאליסטית.

אמנם רבות הן הבעיות ה"ביטחוניות" בהן עוסקים ארגונים ממשלתיים ומוסדות רב-לאומיים או בין-לאומיים, דוגמת המלחמה בטרור העולמי, או בעיית הגרעין (האיראני או הצפון-קוריאני לסירוגין). אך הנושאים של כלכלה, צדק ושוויון, עבודה, איכות סביבה והשילוב ביניהם מתעוררים גם הם בשדה הדיון הבין-לאומי.

מכיוון שבתחומים אלו מדובר בבעיות שלפתרונן צפויות השלכות על מרבית מדינות העולם, צפוי כי ארגון האומות המאוחדות יקים ארגונים וסוכנויות משנה לטיפול בהן, ואכן בין הארגונים הבולטים נמצא את סוכנויות האו"ם UNEP (United Nations Environmental Program) , לטיפול בבעיות הסביבה או ה-ILO (International Labor Organization), לטיפול בנושאי עבודה.

סוכנויות האו"ם הללו, למרות שפועלות כבר כמה עשרות שנים, לא הצליחו עד כה לפתור את הבעיות שלשמן קמו. עובדה זו מרמזת משהו על הלגיטימציה ממנה נהנים האו"ם וסוכנויות המשנה שלו. קופי ענאן , מזכ"ל האו"ם, מוצא שהאו"ם במבנהו ואופן תפקודו הנוכחיים מתקשה לתת את המענה הדרוש לבעיות הגלובליות. לטענתו המכשירים הבינלאומיים הקיימים היום אינם מספיקים להבטיח שהזכויות המוקנות לכל אדם באשר הוא אכן נשמרות בפועל.

כתוצאה מחולשתם של ארגון האו"ם ומוסדותיו, קמים ארגונים לא ממשלתיים, וארגונים על לאומיים, הנוטלים לעצמם את התפקיד של פתרון הבעיות.

מקרה מיוחד שכזה, הוא נושא איכות הסביבה, שכאמור עבורו הקים האו"ם את סוכנות ה-UNEP בשנת 1972. הכישלונות הרבים של התוכניות הסביבתיות של האו"ם וסוכנויותיו בהובלת ה-UNEP, בראשם חוסר היכולת להביא לחתימת ארה"ב על אמנת קיוטו לצמצום פליטת גזי חממה לאטמוספרה, הביאו אף למצב בו מדינות החברות בארגונים שונים, מביאות לארגונים אלו נושאים הקשורים באיכות הסביבה, אף שנושאים סביבתיים אינם כלולים בתחומי העיסוק של אותם הארגונים.

הדוגמא הבולטת ביותר היא העיסוק של ארגון הסחר העולמי (ה-WTO), אשר נתפס בעיני אנשים רבים כארגון אנטי-ירוק, בנושאי איכות הסביבה.

זוהי דוגמא מעניינת המאפשרת לבחון לא רק את החלופה שקמה לחוסר היכולת של סוכנות האו"ם לקדם את האג'נדה באופן פעיל, אלא גם את הדילמה העומדת בפני מדינות, אשר נציגיהן השונים חותמים על הסכמים במסגרות בינלאומיות, כאשר לעיתים המחויבויות שנוטלות על עצמן המדינות במסגרת ההסכמים, הינן סותרות.

סחר ואיכות הסביבה

התפתחות הדיון על סחר ואיכות הסביבה

הדיון על סחר ואיכות הסביבה אינו חדש. הקשר בין סחר להגנה סביבתית, שמורכב גם מהשפעת מדיניות סביבתית על סחר, כמו גם מהשפעת הסחר על הסביבה, היה מוכר כבר בתחילת שנות ה-70' של המאה הקודמת, אז עלתה דאגה בינלאומית, מההשפעה של הצמיחה הכלכלית על פיתוח חברתי והסביבה. דאגה זו הובילה לועידת שטוקהולם ב-1972 בנושא הסביבה.

תקופת GATT

במהלך השלב המקדים לוועידה, התבקשה מזכירות ארגון GATT לתרום את חלקה. המזכירות ערכה מחקר תחת הכותרת "פיקוח על זיהום תעשייתי וסחר בינלאומי". מחקר זה שיקף את דאגתם של פקידי סחר מכך שמדיניות כזו עשויה להפוך למכשול סחר, ולייצר סוג חדש של פרוטקציוניזם.

מנכ"ל GATT האיץ במדינות החברות לבחון את המשמעויות האפשריות של מדיניות סביבתית על סחר בינלאומי, ולאחר דיון הוצע לערוך בחינה מדוקדקת יותר של הנושא.

כבר בסיבוב טוקיו, אשר התקיים בין השנים 73'-79', עלתה שאלת ההגנה הסביבתית כמכשול סחר. בין השאר, עלתה קריאה לאי-אפליה בהכנת, אימוץ וקבלת תקנים וסטנדרטים טכניים, ושקיפותם. מדינות מתפתחות הביעו דאגה מכך שחומרים אסורים במדינות המפותחות בגלל נזק סביבתי, בריאותי או בטיחותי המשיכו להיות מיוצאים אליהן, ללא מידע מפורט על מהותם, מה שהקשה על הגבלת הסחר בהם.

במהלך סיבוב אורוגוואי (86'-93'), נעשו התאמות ושינויים שונים בקוד הסטנדרטים, אך במרכז העניין היה סכסוך הטונה בין ארה"ב למקסיקו, שהעלה שוב לכותרות את הקשר בין הגנה על הסביבה וסחר, כאשר ארה"ב הטילה אמברגו על יבוא טונה מקסיקנית לתחומיה, בשל נזק לאוכלוסיית הדולפינים במהלך דיג הטונה. בסופו של דבר, מקסיקו ערערה למוסדות GATT וזכתה בערעור. החלטה זו הביאה ביקורת חריפה מצד ארגונים סביבתיים, שחשו שחוקי הסחר היוו מכשול להגנה על הסביבה.

סחר וסביבה ב-WTO

לקראת תום סיבוב אורוגוואי, תשומת הלב הופנתה שוב לנושאים סביבתיים הקשורים בסחר, ולתפקיד ארגון הסחר העולמי החדש בנושא זה.
חברות ה-WTO הכירו בכך שקשריהן בתחום הסחר והפיתוח הכלכלי, צריכים להתקיים במטרה להעלות את רמת החיים תוך אפשרות לשימוש אופטימלי במשאבי העולם, בהתאם למטרות הפיתוח בר הקיימא, בחפשם להגן ולשמור על הסביבה, ולהגביר את האמצעים בהם נוקטים באופן תואם לצרכיהן ברמות השונות של הפיתוח הכלכלי.

במסגרת ה-WTO הוקמה הוועדה לסחר וסביבה (CTE). לוועדה זו ניתן מנדט רחב, במטרה לזהות את הקשר בין אמצעים לפיתוח הסחר, לבין אמצעים להגנה על הסביבה, במטרה להבין האם יש צורך לערוך שינויים במערכת הסחר המולטילטרלית.

בוועידה שפתחה את סיבוב דוחא, בשנת 2001, הוסכם לפתוח במו"מ על מספר נושאים הקשורים בסחר וסביבה. הדיונים אמורים להתקיים תחת ההנחות הבסיסיות שה-WTO אינו ארגון להגנה על הסביבה, אך חוקיו מספקים כר פעולה משמעותי להגנה על הסביבה, וכי יש להגביר את התיאום בין סחר להגנה על הסביבה.

מחקר שערך ה-WTO העלה שהמשך הורדת המחסומים לסחר בינלאומי דווקא עשוי להביא למצב בו כולם מרוויחים – הסחר העולמי, כמו גם הסביבה, מאחר וקידום הסחר מגביר את התחרות שמביאה לצריכת משאבים יעילה יותר, יש עלייה בנגישות למוצרים ושירותים הקשורים בסביבה בזכות ליברליזציה של השווקים, ויש תנאים טובים יותר לשיתוף פעולה בינלאומי בזכות התהליך המתמיד של המו"מ המולטילטרלי.

ארגון הסחר מול הסכמים סביבתיים

הבעיה מתחילה בכך שהסכמים מולטילטרליים סביבתיים (MEA) קובעים סנקציות בדמות מחסומי סחר, שעשויים להתנגש עם עקרון אי האפלייה של ה-WTO. אירוע כזה עלול להתרחש כאשר MEA מאשר סחר במוצר מסוים בין שתי חברות, אך אוסר אותו אל מול מדינות שאינן חברות (אך חברות ב-WTO).

כיום, היקף הבעיה אינו גדול כל כך, מאחר ומתוך כ-200 MEA הפועלים כיום, רק 20 מכילים דרכים שונות למגבלות על הסחר, דוגמת האמנה נגד סחר בזנים בסכנת הכחדה, פרוטוקול מונטריאול על פליטת גזי חממה, או אמנת באזל לפיקוח על תנועה חוצת גבולות של פסולת מסוכנת.

בסופו של דבר, עד היום לא הובא ל-WTO אף סכסוך הקשור בנושאי סחר שהופעלו על ידי MEA. אך יש לתת את הדעת למה שעלול להתרחש בעתיד, כפי שהבהיר הסכסוך בין צ'ילה למדינות אירופה בנוגע לדיג דג החרב, כאשר צ'ילה פנתה למועצת האו"ם ל חוק הים, והאירופים פנו ל-WTO. בסופו של דבר הצדדים הגיעו להסכמה ביניהם, אך מקרה זה מבהיר מדוע יש לקבוע כללים ברורים לפתרון התנגשויות מעין זו.

לכן ביקשו חברי WTO למצוא מסגרת משפטית המבוססת על החוק הבינלאומי, על מנת שאפשר יהיה לפתור מצבים בהם יש סתירה בין הגדרות ה-MEA לאלו של ה-WTO.

אמנת וינה משנת 1969 הוצעה כאפשרות לקבוע כיצד ה-WTO פועל מול MEA. העקרונות המשפטיים של Lex Specialis (ההסכם המומחה או המקצועי יותר גובר על הכללי), ו-Lex Posterior (ההסכם המאוחר יותר גובר על המוקדם), נובעים מהחוק הבינלאומי הציבורי, ויש הטוענים כי עקרונות אלו עשויים לסייע ל-WTO להגדיר את קשריו עם ה-MEA. אחרים גורסים כי יש צורך בבהירות משפטית רבה יותר.

כל המשאים ומתנים המולטילטרליים תלויים במידה מסוימת בהנהגה כלשהי, שתתניע ותביא לסיכום המו"מ. בשלבים הראשונים של המו"מ, המנהיג מביא שחקנים אחרים לשולחן הדיונים. עליו לנווט את התהליך כולו ולהביא לסגירתו של המו"מ. המנהיגים משתמשים בכוחם המשכנע לבניית קואליציה מנצחת מאחורי ההצעה שעל סדר היום.

בסיבובי השיחות של GATT, המעצמות הגדולות, בעיקר ארה"ב, שימשו כמנהיגות. הדינאמיקה של משחקי מעצמות, המערבים את ארה"ב, אירופה ויפאן, היו כוח מניע במו"מ. המנהיגות האמריקאית באה לידי ביטוי בסיבוב אורוגוואי, כאשר ארה"ב החליטה לא לשחק יותר כמנהיגה, וסיבוב השיחות הפך בעייתי לסיכום. באופן דומה, המחסור בהנהגה נחושה וחזקה תרם משמעותית לקושי להתחיל בסיבוב השיחות הראשון של ה-WTO. בשלב מאוחר יותר, ארה"ב ואירופה נטלו שוב את ההובלה וניסו לנתב את סדר היום של הארגון בהתאם לאינטרסים שלהן.

המו"מ על שינוי אקלימי נעדר הנהגה פוליטית חזקה של מעצמות גדולות באופן עקבי. ארה"ב לא רצתה לקדם מו"מ זה, והצעה אירופית להקמת סוכנות או"ם לנושאי סביבה ופיתוח נכשלה.

המחסור בהנהגה עשוי להסביר מדוע השיחות על שינויי האקלים נמשכות זמן כה רב, ותוצאותיהן כה זעומות. נקודת השיא של המו"מ הסביבתי עד כה היה פרוטוקול קיוטו, שכלל התחייבויות מצומצמות ביותר מצד המדינות להפחית בשיעור די קטן את פליטת גזי החממה שלהן.

ניתן לראות בפרוטוקול קיוטו הצלחה יחסית, מאחר והייתה זו הפעם הראשונה בה קבוצה יחסית גדולה של מדינות נטלה על עצמה מחויבויות כובלות על מנת להתחיל סוף סוף לעשות משהו נגד התופעה של ההתחממות הגלובלית, לאחר תהליך ארוך ביותר של שיחות.
במקרה של פרוטוקול קיוטו, התחליף למנהיג פוליטי היה הקהילה המדעית, או פשוט הידע המדעי שהצטבר על שינויי האקלים, כגורם מדרבן במו"מ.

אם נשליך מן התפיסה שהציג רוברט קגן במאמרו "כוח וחולשה", על פיה במערכת עולמית חד-קוטבית, כזו בה אנו חיים כיום, ההגמון יכול לעשות כרצונו מבחינה צבאית, אל כר הפעילות האזרחי, נבין בדיוק מדוע אותה נקודת שיא בפעילות סוכנות האו"ם לאיכות הסביבה, מהווה למעשה תעודת עניות.

אמנם בסופו של דבר הושג פרוטוקול, אך יש לזכור שמלבד חבלי הלידה הקשים שלו, המעצמה הגדולה בעולם, ואחת המזהמות העיקריות, עדיין לא חתמה עליו. המעצמה העולמית עושה כרצונה, ופועלת על פי האינטרסים שלה בלבד, בלי שלהחלטה על הפרוטוקול תהיה כל יכולת לכפות עליה לעשות זאת.

סוגיה זו מערפלת מושגים כגון עוצמה קשה מול עוצמה רכה במערכת הבינלאומית. כל פעילות האו"ם וסוכנויות כגון UNEP, מבוססת על עוצמה רכה – הרעיון של החלטות משותפות של החברות בארגון, ללא כפייה – והנה ניתן לראות בדוגמא זו, כי ללא עוצמה קשה שתתחרה בעוצמתו של ההגמון, לא ניתן לכפות עליו דבר בו הוא אינו מעוניין. ההגמון הוא המכתיב את הערכים לחיקוי, והוא זה המפעיל את העוצמה, בין אם היא רכה או קשה. כמו כן, ממקרה זה עולה הרושם, שאם ההגמון אינו מעוניין, לא ניתן להשתמש אף בערכים אותם הוא הכתיב מלכתחילה כדי לשכנעו, ומכאן שהעוצמה הרכה לא פועלת בכיוון ההפוך במקרה זה.

לעומת זאת, סקירת הסכסוכים העולים לפאנל ה-WTO לשם יישובם, מראה מקרים לא מעטים בהם ארה"ב קיבלה את הדין, ונאלצה לפעול בניגוד לאינטרסים שלה.

בנושאי סחר, ארה"ב מטיפה לפתיחת הגבולות לסחר בינלאומי חופשי, ולמעשה כל קיומו של ה-WTO נובע מעוצמתה של ארה"ב לשכנע את רוב המדינות שארגון שכזה יפעל לטובתן (לא פלא שהארגון הוקם רק לאחר קריסת בריה"מ וסיום המלחמה הקרה), אך במקרים מסוימים, בהם הסחר החופשי אינו פועל לטובתה של ארה"ב (חקלאות, טקסטיל וענפים עתירי עבודה אחרים), היא עושה מאמצים רבים לעכב התפתחות זו, אך בדרך כלל ללא הצלחה רבה.

מסתבר שארגון ה-WTO בכל זאת מביא תועלת רבה להגמון האמריקאי, ולכן הממשל אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם מארגון זה, כפי שנעשה עם ה-UNEP.

מסיבה זו, ארגוני סביבה לא ממשלתיים, פונים היום ל-WTO בתביעה לאינטגרציה של נושאים סביבתיים בהסכמיו וחוקיו, בסיבוב הסחר הבא. בפועל, תביעתם נענית כבר כיום, למרות שבאחת הפסיקות המפורסמות של מנגנון יישוב הסכסוכים של ה-WTO במקרה הידוע כפסיקת שרימפס/צבי הים, עלה הרושם כי קיימת העדפה לסחר ולא לאיכות הסביבה.

במקרה זה, ארה"ב הפסיקה לרכוש שרימפס מתוצרת תאילנד, כביכול בתואנה שבתהליך הדיג במדינות דרום מזרח אסיה, נלכדים גם צבי ים, ואוכלוסייתם הולכת ומדלדלת במהירות. 4 מדינות (הודו, מלזיה, פקיסטן ותאילנד) הגישו תלונה ב-WTO, והארגונים הסביבתיים ציפו לניצחון אמריקני ולניצחון ההגנה על בעלי החיים והסביבה. הפסיקה בסופו של דבר הייתה נגד ארה"ב, מאחר ולמדינות אחרות, בעיקר בחצי הכדור המערבי, היא העניקה סיוע טכני וכלכלי וזמן מעבר ארוך יותר לציוד שאינו פוגע בצבים. בכך עברה ארה"ב על עקרון אי האפליה, וברור היה כי סירובה לרכוש שרימפס תאילנדי היה משיקולים של הגנה על כוח העבודה המקומי, ולא מטעמים סביבתיים. הפסיקה לא קבעה כי אין להגן על צבי הים, אלא יש לעשות זאת באופן שווה והוגן לכל. להיפך, הפאנל קבע במפורש שארה"ב יכולה להמשיך ולפעול להצלת צבי הים.

בעקבות מקרים כאלו ואחרים, הארגונים הסביבתיים מצד אחד רואים ב-WTO ארגון אנטי-ירוק, אך מצד שני מבינים שמעבר להצהרות הכלליות של ה-WTO על דאגה לסביבה, משולבים נושאים סביבתיים גם בהסכמים ספציפיים, דוגמת ההיתר להעניק סובסידיות לצורך הגנה על הסביבה, והתחשבות בנושאים אלו גם בהסכמים הנוגעים לתקנים של מוצרים. בפסיקה אחרת, הותר על כנו חרם על מכירת מוצרי אזבסט על בסיס העובדה שהסכמי ה-WTO נותנים עדיפות לבריאות ובטיחות על פני סחר.

מסיבות אלו, החלו פעילים סביבתיים לפעול על מנת "לדחוף" נושאים סביבתיים ל-WTO. דוגמא בולטת לכך היא שמחתו של יורגן טריטן, השר הגרמני לאיכות הסביבה לאור הצלחתו להכניס נושאים סביבתיים לסיבוב השיחות הנוכחי של ארגון הסחר העולמי. במקביל, הוא מציע להפוך את UNEP, אותה סוכנות או"ם ותיקה, לארגון סביבתי עולמי, על מנת לחזקה ולהציב אל מול ה-WTO כוח שקול, שאינו קיים כיום.

מכאן עולה הרושם, כי בעולמם של הארגונים הבינלאומיים הבין-ממשלתיים, והלא-ממשלתיים גם יחד, ישנה היררכיה, ולמעשה קיימת מערכת חד קוטבית עולמית, בה מושלים ארגוני הסחר וארגונים כלכליים אחרים (ארגון הסחר העולמי, קרן המטבע והבנק העולמי) הנתפסים כמייצגים את האינטרסים של ההגמון במערכת החד קוטבית, וכדי לקדם נושאים נוספים, המתנגשים עם האינטרסים של ארגונים אלו, יש ליצור עוצמה בידי ארגונים מתחרים.

מעניין שמסקנה זו נראית ברורה, על אף שכאמור עדיין לא התרחש בפועל מקרה בו התנגשו עקרונות ארגון סביבתי בעל יכולת הטלת סנקציות כלכליות, לבין חוקי ארגון הסחר העולמי, ועליונותו של ארגון הסחר מעולם לא הוכחה.
נהפוך הוא, ארגון הסחר הקפיד עד כה להבהיר כי הוא לא רואה עצמו עליון להחלטות של גופים סביבתיים, ודווקא ההגמון אינו תמיד זוכה בהחלטות הארגון.

המעניין הוא שה-WTO מצליח לגרום למעצמה החזקה והבלעדית לציית ללא מערכת כפייה כוחנית, אלא אך ורק על ידי הרווח שרואה ארה"ב לנגד עיניה בכך שהיא חברה בארגון. ארגון הסחר מצליח להפעיל עוצמתו הרכה על ארה"ב, על מנת שלא תפר את עקרונותיו, ותפעל לפיהם.

האם קיימת דרך על פיה יכול היה גם UNEP להביא את ארה"ב לציית לפרוטוקול קיוטו, או לחילופין, לכל הצעה אחרת הנוגדת את האינטרסים האמריקנים?

להערכתי, מאחר ואת האינטרסים הכלכליים (אשר מהם נובעים גם הסביבתיים) האמריקנים מגדירים גופי לחץ ספציפיים המייצגים בדרך כלל חלק קטן מאוכלוסיית ארה"ב, UNEP יכול לפעול בשיטת ה"סוס הטרויאני" ולפנות ישירות לאוכלוסיית ארה"ב, על מנת ליצור דעת קהל אוהדת למטרותיו בקרב אזרחי ארה"ב.

אין הכוונה לפעול במטרה שאזרחי ארה"ב יפעילו לחץ על הממשל, אלא למצוא את הנקודה הרכה בבטן האמריקנית – הצרכנות. שכנוע הציבור האמריקני כי מוצרים ידידותיים לסביבה הם טובים יותר גם לו כצרכן, יתחיל הצרכן לחפש תוית המעידה על הגנה על הסביבה – מוצרי קוסמטיקה אשר לא נוסו על בעלי חיים, או תרסיסים שאינם פוגעים באוזון הם כבר דבר שבשגרה.

עובדת היותם ידידותיים לסביבה הפכה אותם דווקא לבעלי יתרון תחרותי בשוק, ובעלי המפעלים מבינים שכדאי להם להיות ידידותיים לסביבה (למרות שלכאורה האינטרס הראשוני שלהם היה דווקא לזהם או לפגוע בבעלי חיים), מכיוון שהאלטרנטיבה היא להפסיד בתחרות על ליבו של הצרכן ולפשוט את הרגל בסופו של דבר.

מלבד הדוגמאות שניתנו, ישנה התקדמות דומה גם בנושאים של תנאי העסקה למשל, כאשר צרכנים רבים מבקשים לרכוש מוצרים שהורכבו מחומרי גלם שנרכשו בתהליך סחר הוגן, שלא הועסקו ילדים בייצורם וכו'. תחום האחריות החברתית בעסקים, הכולל נושאי תעסוקה, סביבה, פיתוח בר קיימא, הוא פתח הכניסה של סוכנויות האו"ם לחברה האמריקנית, ודרכה שינוי תפיסת האינטרסים האמריקנים, ללא צורך בהשפעה ישירה על הממשל עצמו.

הסוגיה הבינלאומית אשר נידונה בסקירה זו הינה סבוכה לניתוח. בעיקר משום שעיסוקה במתח הקיים סביב התנגשות שעדיין לא התרחשה, בין עקרונות של ארגון סביבתי מטעם האו"ם, לבין חוקיו של ארגון בינלאומי חיצוני לאו"ם.
בחרתי להראות שני ארגונים בינלאומיים, אשר קיימת חפיפה מסוימת בתחומי פעילותם, אך התמודדות שונה של כל אחד מהם עם מבנה המערכת הבינלאומית, מביא לתוצאות שונות מבחינת הצלחת הארגונים להתמודד עם מלאכתם.

נראה כי הצלחת ה-WTO בכך שהפך למוקד עשייה משמעותי בנושאי סביבה, למרות המנדט המעורפל שיש לו לעסוק בנושאים אלו, מעידה בעיקר על כישלון UNEP לקדם את האג'נדה הסביבתית שלו, בעיקר בשל רגישות גבוהה להגמוניה של שחקן יחיד וחזק במערכת הבינלאומית. בעיה זו גורמת לסוכנות האו"ם לא להיות מסוגלת להביא החלטות לידי ביצוע ויישום.

סוכנויות האו"ם במידה רבה, אינן נהנות מלגיטימציה מצד מדינות רבות, מאחר והן נתפסות כבובה המשרתת את האינטרסים האמריקאים במקרה הרע, ובמקרה הטוב פשוט כארגון חסר יכולת לתפקד אם ארה"ב אינה חפצה ביקרו. לכן הן משליכות יהבן על ארגון אשר הוכיח את עצמו כמסוגל לפעול באופן עצמאי, גם אם הפעולה נוגדת אינטרסים אמריקאים.

הלגיטימציה הבינלאומית לפעול בנושאים שונים ורחבים (כאמור, תחומי פעילות ה-WTO החלו להתרחב גם לנושאי תנאי העסקה וזכויות יוצרים) אשר כלולים במנדט של סוכנויות או"ם שונות, עוברת לארגונים הנהנים מלגיטימציה רבה יותר מזו של האו"ם.

לטעמי, המפריד בין האו"ם כיום, להפיכתו לארגון הזוכה ללגיטימציה מצד החברות בו, המסוגל להוציא לפועל את החלטותיו, לכפות אותן על החברות המתנגדות להן ולפעול באופן עצמאי (גם אם לא באופן מלא, מכיוון שהוא עדיין זקוק למימון אמריקני משמעותי), כפי שקופי ענאן מבקש במאמרו, הוא העובדה כי למדינות רבות, ובוודאי לחזקות שבהן, לא ברור כיום מה הוא הרווח העומד בצידה של חברות בארגון.

כפי שלארה"ב ברור שכדאי לה להיות חברה ב-WTO, לעמוד בתנאי החברות ולקיים את דבר הארגון, כך על האו"ם להגדיר מערכת תמריצים אשר תבהיר מדוע כדאי לציית להחלטות המתקבלות בו. ולא, האו"ם ייוותר ארגון עקר וחסר זכות קיום.

לקריאה נוספת ולמקורות:

רוברט קגן, "כוח וחולשה", תכלת 15 (2003) עמ' 39-70.

Annan, K. Foreign Affairs, In Larger Freedom: Decision Time at the UN, NY: May/Jun 2005, Vol. 83, Iss. 3, pg. 63.

Sjöstedt, G. Negotiation on Trade and the Environment, Variation in the Multilateral Approach. In Kremenyuk, V. A. (ed.), (2002), International Negotiation: Analysis, Aproaches, Issues.(p' 370-371). San Francisco, CA : Jossey Bass.

Trittin, J. Global Environmental Politics, The role of the Nation State in International Environmental Policy, 4.1 (2004) 23-28.

Environment Backgrounder: Trade and Environment at the WTO: Background document, Available At [Online]: http://www.wto.org/English/tratop_e/envir_e/envir_backgrnd_e/contents_e.htm (4.3.2006).

הנטינגטון VS פוקויאמה

2006-02-09T16:37:00.000+02:00

סמיואל הנטינגטון מציג בספרו "התנגשות הציביליזציות" את התזה שלו בנוגע לעולם שאחרי המלחמה הקרה - ציביליזציה היא דרגת הזהות הגבוהה ביותר של האדם המבדילה בין קבוצות שונות של בני אדם. הציביליזציות הן הכוח המניע הראשי במערכת היחסים הבינ"ל ולכן הקונפליקטים הבאים בין מדינות בעידן שלאחר המלחמה הקרה לא יהיו בעיקרם על בסיס כלכלי או אידיאולוגי, אלא בעיקר התנגשויות בין תרבויות.

בסקירה קצרה זו, אנסה לעמוד על טיעוניו העיקריים של הנטינגטון, ולבחון אותם לאורם של טיעוני נגד, המבוססים על דבריו של פרנסיס פוקויאמה במאמרו "קץ ההיסטוריה?" ועל ניתוח שלי את המערכת הבינלאומית כיום, מעט יותר מ-10 שנים לאחר פרסום מאמרו של הנטינגטון.

בפתח ספרו, הנטינגטון מציין, כאמור, כי "הציביליזציה היא הישות התרבותית הרחבה ביותר. כפרים, אזורים, קבוצות אתניות, קבוצות לאומיות, קבוצות דתיות, לכולם יש תרבויות ייחודיות ברמות שונות של הטרוגניות תרבותית. תרבותו של כפר בדרום איטליה, עשויה להיות שונה מתרבותו של כפר בצפון איטליה, אבל שניהם חולקים תרבות איטלקית משותפת, המבדילה אותם מן הכפרים הגרמניים. קהילות אירופיות חולקות מאפיינים תרבותיים המבחינים ביניהן ובין קהילות סיניות או הודיות. אולם הסינים, ההודים ואנשי המערב אינם חלק משום ישות תרבותית גדולה יותר. הם ציביליזציות. ציביליזציה היא אפוא האיגוד התרבותי הגבוה ביותר בסולם ההתארגנויות של בני האדם, והרובד הרחב ביותר של זהות תרבותית שיש להם... היא מוגדרת הן על פי יסודות משותפים אובייקטיביים, כגון לשון, היסטוריה, דת, מנהגים ומוסדות, והן על פי הזהות העצמית הסובייקטיבית של בני האדם... ציביליזציות הן ה"אנחנו" הגדול ביותר שבתוכו אנחנו מרגישים בבית מבחינה תרבותית ובאמצעותו אנחנו מבדילים את עצמנו מכל שאר ה"הם" שם בחוץ" (עמ' 37).

טענה זו בעייתית בעיקר מן ההיבט שהיא שוללת את אחד המושגים הבסיסיים בליברליזם, שהצליח להשיג אחיזה חוצת-ציביליזציות במידה רבה – מושג השוויון בין בני האדם, וזכויותיהם הטבעיות – מושג זה מגדיר למעשה איחוד תרבותי גבוה מזה של הציביליזציה – השייכות למין האנושי והזכויות הטבעיות נובעות משייכות זו, ולא משום תת שייכות אחרת.

מובן שנוכל לראות מנהיגי מדינות שונות בעולם הכופרים בחשיבותו של עיקרון זה, במסגרת התנגדותם לליברליזם. מעניין לבחון את ההתאמה בין מנהיגים המתנערים מזכויות טבעיות של בני ציביליזציות אחרות עליהן הם קוראים תיגר, לבין יחסם לנתיניהם. מנהיגים אלו, הנוקטים בשיטות אלימות על מנת לכפות את שלטונם בקרב אזרחי מדינתם, אינם מיצגיה הבלעדיים של הציביליזציה אליה הם משתייכים. המשמעות היא שמרגע שמרבית האזרחים מבקשים לשחרר עצמם מיד הרודנים השולטים בהם, הם מפנימים את הרעיון הליברלי, שבזכותו ערערו את התוקף המוסרי של שליטת הרודן בהם עצמם.

עובדה היא שבני ציביליזציות אחרות, מבקשים כל דרך אפשרית לעבור לחיות או ללמוד במדינות המערב – הנטינגטון עצמו מסכים שהמערב הפך למושא קנאתן של הציביליזציות האחרות, בזכות המודרנה שהביא עימו.
סביר כי קיים קשר בין ראיית המודל המערבי כרצוי לכך שהוא מייצג את שאיפת האזרחים בציביליזציות האחרות, למרות המקרים בהם המנהיגים טוענים אחרת.

בנוסף, העובדה שרבים מאלו שמתחנכים ולומדים במערב הם דווקא בני אליטות בציביליזציות אחרות, מרמזת שכשאלו יחזרו למדינותיהם, ולציביליזציות שלהם, וינהיגו אותן בעתיד, יישמו את הערכים עליהם התחנכו במערב.

הנטינגטון טוען אמנם כי המקור לרעיונות החירות האישית, הדמוקרטיה הפוליטית, שלטון החוק, זכויות האדם והחופש התרבותי הוא אירופה. אלה הם רעיונות אירופיים; לא אסיאניים, לא אפריקניים, לא מזרח-תיכוניים. אך לטעמי, עדיין טעונה עליו חובת ההוכחה שרעיונות אלו אינם מתקבלים בברכה על ידי בני הציביליזציות הלא מערביות.

אם נבחן את האיומים האידיאולוגיים שאתגרו במהלך המאה ה-20 את הליברליזם, נוכל להבחין בארבעה עיקריים:
פאשיזם וקומוניזם, אשר חלפו מן העולם והביאו למה שפרנסיס פוקויאמה כינה "קץ ההיסטוריה" לפחות ברמה התיאורטית.

דת - אחד ממרכיבי הציביליזציה על פי הנטינגטון. עליית הפונדמנטליזם הדתי בשנים האחרונות בדתות הגדולות היא בולטת. תחיית הדת באה אולי כמענה לחוסר שביעות הרצון מהואקום הרוחני שבחברות הצרכניות הליברליות. אך עם זאת, רק האיסלאם הציע מדינה תיאוקרטית כאלטרנטיבה פוליטית לליברליזם ולדוקטרינה זו משיכה מעטה עבור לא מוסלמים, וקשה להאמין שהתנועה תקבל משמעות אוניברסלית. דחפים דתיים אחרים, מאורגנים פחות, מסופקים במסגרת החיים הפרטיים שמתאפשרים בחברות ליברליות.

לאומנות – תת מרכיב נוסף בציביליזציה. כאן ראוי לציין שלמרות שפוקויאמה מבטל את הרגשות הלאומיים באירופה מאז המלחמה, קיימת תחייה לאומנית גם שם, על רקע הרצון להתנער מן האיחוד האירופי במדינות מסוימות, וכדרך התמודדות עם ההגירה של בני ציביליזציות אחרות, בעיקר המוסלמית, למדינות אלו. למעשה, ההיסטוריה המשותפת היחידה בין מדינות אירופה, נדבך מרכזי בציביליזציה המערבית, היא זו של המלחמות בינן לבין עצמן. בשנים האחרונות מדינות אירופה מלוכדות בעיקר במאבקי כוח שונים מול ארה"ב, שותפתן העיקרית לציביליזציה.

נקודה זו מוכיחה את טענתו של הנטינגטון בדבר הכרסום במעמדה של הציביליזציה המערבית - במאה העשרים היו במערב הרבה מן המאפיינים הכלכליים, הדמוגרפיים והפוליטיים של ציביליזציות על סף שקיעה. מבחינה כלכלית היה המערב עשיר בהרבה מכל ציביליזציה אחרת ונהנה מעליונות מדעית וטכנולוגית, אבל הסתמנו בו שיעורים נמוכים של צמיחה, של חיסכון ושל השקעה, משום שהוא העדיף את הצריכה על פני יצירת בסיסים כלכליים וצבאיים עתידיים. מבחינה דמוגרפית הסתמן בו קיטון באוכלוסייה, במיוחד בהשוואה לארצות האסלאם. מבחינה פוליטית הופיעו בו סימנים ברורים של התפוררות מורלית, של פלגנות פוליטית ושל "התאבדות תרבותית".

עם זאת, אין להתעלם מן העובדה שמאפיינים דומים קיימים גם בציביליזציות אחרות, בעיקר בציביליזציה המוסלמית, אשר יחד עם זו הסינית מהוות לטעמו של הנטינגטון את האיום הגדול ביותר על המערב.

הנטינגטון מתעלם מן המכשיר המשמעותי ביותר של הגישה הליברלית למניעת התנגשות הציביליזציות – הכלכלה הגלובלית. האינטגרציה ההולכת ומתהדקת של מדינות ושווקים, מתאפיינת בחופש תנועה ל-5 גורמים – סחורות, שירותים, בני אדם (כוח עבודה), הון ולא פחות מאלו – רעיונות.

סין היא מדינה בה תהליכים אלו מבשילים לאט, אך בכל זאת ניכר בה שינוי. מאז המהפך בתפיסה הסינית באמצע שנות ה-70', השתנתה המדינה בהיבטים רבים – היא עדיין רחוקה מלהיות דמוקרטיה ליברלית בעלת שוק חופשי, אך ממדינה שבתקופה שבה נכתב המאמר על התנגשות הציביליזציות דורסת מפגינים באמצעות טנקים, היא הפכה למדינה שבה מותר להצהיר בפומבי בתמיכה במתנגד משטר שנפטר – הרעיונות הליברליים מחלחלים לתוך החברה הסינית, למרות ניסיונות המשטר לעכב תהליכים אלו.

ברור כי האינטרסים הכלכליים הם אלו שמובילים את גישור הפערים הזה בין התרבויות השונות. היום אף ניתן למצוא בסין יותר תלמידים לאנגלית מאשר דוברי אנגלית בארה"ב – גם מחסום השפה כמאפיין תרבותי מרכזי אצל הנטינגטון, עתיד להיפרץ.

דוגמאות אחרות לכך שהליברליזם הפוליטי עוקב אחרי הליברליזם הכלכלי ניתן למצוא גם בעולם המוסלמי, בו הנשים מתחילות ליהנות מזכויות רבות יותר, בעיקר בשל ההבנה שהדרתן ממערכת ההשכלה ומשוק העבודה פוגעת בפוטנציאל השגשוג הכלכלי של מדינות אלו.

ככלל, המדינות השונות הפנימו כי רצוי להן לשתף פעולה עם הגישה הליברלית לכלכלה, מכיוון שהדבר יתרום לשגשוגן. הדוגמא הבולטת ביותר היא זו של שתי הקוריאות – מדינות בעלות היסטוריה, תרבות, עם ושפה משותפים, שלאחר 50 שנות הבדלי משטר וכלכלה, אחת חזרה לחשכת ימי הביניים והשנייה הצטרפה לסטנדרטים המערביים – מדינות אחרות הולכות בעקבותיה של דרום קוריאה, ונפתחות לכלכלה העולמית כדי לשפר את מצבן.

ראייה לכך היא העובדה כי לארגון הסחר העולמי הצטרפו כבר 32 מתוך 50 המדינות הלא מפותחות (שרידי העולם השלישי), והשאר עומדות בתור על מנת להצטרף.

הציביליזציה המוסלמית ממאנת להיחשף לתופעה זו מסיבה פשוטה – היא מורכבת בעיקרה ממדינות המתבססות על משאב טבע יחיד ויקר – הנפט – אשר מצוי בידי אליטת מיעוט. כלכלת מדינות אלו מפגרת ביותר, ביחס למדינות נטולות משאבי טבע, דוגמת טייוואן או יפאן, אשר בזכות הכלכלה הגלובלית הומרצו לפתח כלכלה בעלת בסיס רחב, אשר אינה מתבססת על משאב יחיד. הבסיס הרחב מאפשר למספר גדול של אזרחים ליהנות מפירות הכלכלה הגלובלית, ובכך להפריך את הרעיון של התנגשות ציביליזציות.

האינטרס של העולם המערבי הוא להרחיב את הבסיס הכלכלי גם במדינות המוסלמיות, על מנת להשיג את אותו האפקט. כמו כן, החלה מוחלטת של העקרונות הליברליים על הסחר העולמי, כולל פתיחת הסחר בחקלאות ובטקסטיל, על מנת לאפשר למדינות העניות לשגשג, תוציא את העוקץ מן הקואליציה האנטי-אמריקנית שמתגבשת על הרקע הכלכלי בין העולם המוסלמי למדינות מסוימות באמריקה הלטינית ובאפריקה.

לעניות דעתי, בשיתוף הפעולה הכלכלי המפתח למנוע את התנגשות הציביליזציות עליה מדבר הנטינגטון, ולמנוע את התגבשות מוקד ההזדהות הציביליזציוני כעיקרי בעיני בני האדם. אמנם אנו עדיין רחוקים מן החזון של ההגדרה העצמית של בני האדם כ"אזרחי העולם", והמגמות הן אכן סותרות, אך במידה והאינטגרציה הכלכלית הגלובלית מבית המדרש המערבי-ליברלי תמשיך לשגשג ולפרוח, ותכלול בתוכה יותר ויותר מדינות (כולל מדינות הליבה של הציביליזציות האחרות), ניתן יהיה לומר כי צדק פרנסיס פוקויאמה בטענתו כי לא קמה אלטרנטיבה שתקרא תיגר על הסדר הדמוקרטי-ליברלי-מערבי, והוא ייוותר הדומיננטי, ולכן טעה הנטינגטון כשחזה את התנגשות הציביליזציות, וקריסת תרבות המערב.

אבות אכלו בוסר

2006-01-12T11:19:00.000+02:00

"שכר הלימוד בישראל נמוך בצורה קיצונית", כך טען קובי הבר, הממונה על התקציבים באוצר, בכנס שנערך באוניברסיטה העברית (חדשות וואלה! 11.1.06). דבריו נותנים לארגוני הסטודנטים הזדמנות נוספת להפגין עוצמתם, לאיים בשביתות והפגנות, ולצעוק חמס כנגד הרעיון הנבזי להעלות את שכר הלימוד.
לדידם של מנהיגי הסטודנטים, על כולנו לעצום עינינו, להתעלם מהמשבר הקשה שפוקד את מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, ולגלגל את הבעיה אל הדור הבא של הסטודנטים, בדיוק כפי שעשו קודמיהם, או ליתר דיוק להחריף את הבעיה של הדורות הבאים, ולהוריד את שכר הלימוד עוד יותר.

בחינה של מערכות ההשכלה הגבוהה במדינות אחרות, מראה שבעולם כולו מתמודדים עם בעיות דומות – דרישה הולכת וגדלה להשכלה גבוהה, במקביל לעלויות גדלות בהתמדה, וממשלות שאינן מסוגלות להדביק את הגידול בביקוש בעזרת גידול בסבסוד.
הדרישה הגבוהה נובעת מהאמונה בהשכלה הגבוהה כאחד המנועים העיקריים של התקדמות חברתית וכלכלית, עבור החברה והכלכלה כולה, אך בעיקר עבור הפרט.
ממשלות ברוב המדינות, אינן מסוגלות לעמוד בקצב של לחצי העלות דרך ההכנסות ממיסים.
מה שעולה מן השילוב הזה בין ביקוש גבוה, עלויות גבוהות ויכולת מוגבלת לגייס כסף מהציבור הוא השאלה כיצד ניתן לענות על הביקוש הגובר ליותר השכלה גבוהה, בעלויות ציבוריות נמוכות יותר לכל סטודנט?

פתרון אפשרי אחד הינו מיזוג מוסדות, הגדלת כמות הסטודנטים בפקולטות, הקפאת שכר לעובדים ושיטות נוספות, אשר כבר נהוגות במחוזותינו, ולצערי, פוגעות פגיעה אנושה באיכות ההשכלה הגבוהה שאנו מקבלים – צפיפות באולמות ההרצאות ובחדרי הסמינרים, צמצום במבחר הקורסים, סגירת ספריות ואי רכישת ספרים, מחסור בעוזרי הוראה ומתרגלים ועוד. גם אם מנסים לייעל את המערכת, ולקצץ בביורוקרטיה, אסור לעשות זאת על חשבון איכות ההוראה ועל חשבונם של הסטודנטים.

האפשרות השנייה היא השלמת התקציב הציבורי באמצעות גיוס משאבים פרטי, על ידי שכר לימוד, או יזמות של המוסד האקדמי, דוגמת מכירת מחקרים, פטנטים ושירותים נוספים לציבור הרחב.

מדינות רבות בעולם החלו לבחור בפתרון השני. לא רק מתוקף ההבנה כי זהו הפתרון היחיד שיכול לכלכל את מערכת ההשכלה הגבוהה בטווח הארוך, אלא גם בזכות היותו פתרון מוסרי יותר, אשר משיג "צדק חברתי" רב יותר.
המערכת הנוכחית בישראל הינה דוגמא לאופן בו העניים מסבסדים את העשירים – רק כ-20% מהאוכלוסייה מחזיקים בתואר אקדמי. ההשכלה הגבוהה כמוה כהשקעה המוצלחת ביותר של הפרט בעצמו – הסיכוי למציאת עבודה והשכר עולים עם כל שנת לימוד שצבר – מדוע על 80 האחוזים הנותרים לסבסד את שכר הלימוד של אותו מיעוט? העניים שאינם לומדים, אך מממנים את השכלתם של אחרים, מנציחים את הישארותם מאחור, בכספי המיסים שלהם עצמם.

מדינות אשר החלו לגבות שכר לימוד אמיתי מן הסטודנטים, יצאו נשכרות מן המהלך. למוסדות ההשכלה הגבוהה בארה"ב יש משאבים גדולים פי 5 מאשר באירופה, מה שמיתרגם לכיתות קטנות יותר, מרצים טובים יותר וגם מחקר איכותי יותר, שמושכים 400,000 חוקרים אירופאים למדינה, בה 18 מ-20 מוסדות ההשכלה הגבוהה האיכותיים בעולם.

דוגמא מוכרת פחות היא זו של צ'ילה, אשר לה אוכלוסייה גדולה פי 3 מזו של ישראל, ומכילה פי 12 יותר אוניברסיטאות, שהולכות ומקבלות את ההכרה כטובות באמריקה הלטינית. בתחילת שנות ה-80' החלה להצטמצם מעורבותה של ממשלת צ'ילה במערכת ההשכלה הגבוהה. יחד עם הליברליזציה המאסיבית (היום הממשלה מממנת רק כ-25 מתוך כ-250 מוסדות לימוד גבוהים), גדלה באופן משמעותי הנגישות של כלל חלקי האוכלוסייה להשכלה הגבוהה – מ-7.2% משכבת הגיל הרלוונטית בשנת 81', רובה באזור הבירה סנטיאגו, ל-29.9% בשנת 98' בכל רחבי המדינה הארוכה – שיעור השתתפות דומה לגבוהים בקרב מדינות

OECD.

בצ'ילה, כבמרבית המדינות בהן נהוג תשלום שכר לימוד ריאלי, לסטודנטים ניתנת אפשרות לקבל הלוואה בערבות המדינה למימון שכר הלימוד, והוצאות מחייה. את ההלוואה מחזירים לאורך שנים לאחר שמשתכרים את השכר הממוצע בענף,.
המסקנה מהדוגמה הצ'יליאנית היא ששכר לימוד ריאלי, במקביל למערכת הלוואות לסטודנטים מאפשרים ליותר אנשים לרכוש השכלה גבוהה.

בועז טופורובסקי, יו"ר אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, מציע ליישם שיטת הלוואות כזו בארץ, יחד עם הורדת שכר הלימוד ב-50%, בהתאם למסקנות ועדת וינוגרד. מדוע שיטת ההלוואות טובה לשכר לימוד נמוך, אך רעה לשכר לימוד גבוה, שיאפשר לאוניברסיטאות לספק שירות טוב יותר ללקוחותיהן?

על כלל ציבור הסטודנטים להפנים את העובדה שאין ארוחות חינם – אי אפשר להוריד את שכר הלימוד, ולצפות שמערכת ההשכלה הגבוהה תשתפר. זה היה הקו שהנחה את מדיניות ארגוני הסטודנטים לאורך השנים, ודור הסטודנטים הנוכחי הוא הסובל מכך.

עדיף היה לו היו מנהיגי הסטודנטים מסבירים לקהל אותו הם מתיימרים לייצג, כיצד הורדת שכר הלימוד פוגעת בו ובמערכת ההשכלה הגבוהה, במקום להפיק רווחים פוליטיים מסיכול פופוליסטי של היוזמות השונות להצלת ההשכלה הגבוהה בישראל. בינתיים, הם רק מותירים את מערכת ההשכלה הגבוהה מתבוססת בבינוניותה.

מצלמים לנובה סרט תדמית

2005-12-19T10:50:00.000+02:00

טוב, אז החלטנו שכדאי לעשות לנובה סרט תדמית, הפעם אמיתי ולא מצויר, שאולי יעזור להכניס קצת כסף (סרטון האנימציה מכוון בעיקר להסביר את הקונספט של נובה לסטודנטים ולחבר'ה הצעירים יותר).

מסתבר שלהכניס קצת כסף זה לא דבר פשוט, גם בשביל רעיון מוצלח כמו נובה. החברות הגדולות מעדיפות בכל זאת לתת סכומים גדולים ומתוקשרים יפה, והחברות הקטנות עדיין לא מבינות כל כך מה יוצא להן מזה. העניין הוא שמתחיל כאן גלגל מרגיז - בעיתונים לא יכתבו על פרויקט קטן, שלא מעורבות בו חברות גדולות, וחברות גדולות לא יתערבו בפרויקט קטן שלא כותבים עליו בעיתונים. נצטרך למצוא דרך לצאת מזה. בינתיים, סרט תדמית בהפקה סטודנטיאלית אמור לעזור לנו להעביר את המסר של נובה ביתר חדות. קשה להעביר מסר שלא נכנס במשפט אחד ופשוט. בכל פעם שמנסים להסביר מה זה נובה, זה דורש הסבר מקדים - מה זה עמותות? למה הן צריכות עזרה? איזה סוג של עזרה הן צריכות?

עם זאת, יותר ויותר אנשים הופכים מודעים - היי, אפילו בפקולטות למנהל עסקים באוניברסיטאות כבר יש תוכניות להכשרת מנהלים למלכ"רים. כנראה שברור לכולם שכדאי שעובדים סוציאליים יעסקו בתחומם המקצועי, ולעמותות יהיו מנהלים שמבינים בניהול.

אז החלטנו להכניס לסרט את הפרויקט הכי גדול שלנו עד היום, וזה שגם מצטלם הכי טוב - כלים שלובים.

למי שלא יודע, הפרויקט הזה כולל כמה מפעלים שיקומיים לאוכלוסיה בעלת צרכים מיוחדים, שצוותי נובה הראשונים התחילו לעבוד עימם ב-2003. מסתבר שהתנהלות המפעלים הללו נתקלה בקשיים - לא הייתה הפרדה בין פסי ייצור, לא היה רישום מלאי, לא ידעו כמה צריך לייצר וכמה מתעתדים למכור, ואת חומרי הגלם רכשו בחנויות הרגילות במחירים גבוהים.

אז כמה סטודנטים מהנדסת תעשייה וניהול נכנסו לעובי הקורה, וכתבו דו"ח אבחון למפעלים. לאחר מכן, היה צורך לשפר את נושא שיווק המוצרים, שנמכרו עד אז במפעלים עצמם, הרחק מהעין הצרכנית הרלוונטית במרכז הארץ בעיקר.

כמה מוכשרים מבצלאל, החלו לעבוד על המיתוג, האריזה, הלוגו וכל מה שעשוי לסייע להדגיש שלא מדובר במוצרים נחותים - אל תקנו אותם כדי לעשות טובה לאף אחד! קנו אותם כי אלו מוצרים יפים וטובים, בדיוק כמו מוצרים בכל חנות רגילה. הערך המוסף הוא שהם יוצרו על ידי בעלי צרכים מיוחדים.

אחרים בחנו חלופות לנקודת המכירה, בדקו אפשרות לשכור שטח בדיזנגוף סנטר, ולבסוף יצרו קשר עם אדון פישמן, בין השאר מבעלי רשת הום סנטר, שהחליט להקדיש שטח נכבד מחנות הדגל של הרשת בשפיים, כדי לפתוח חנות בתוך חנות, שתמכור את כלי הבית והמתנות המיוצרים במפעלים השיקומיים הללו.

בסופו של דבר נפתח לראשונה בישראל שטח מדף לממכר מוצרים ממותגים חברתית, בסיומו של פרויקט שמדגים היטב את המעגל (או המשולש) שסוגרת נובה, בשיתוף הפעולה בין המגזר העסקי, האקדמיה (לפחות מצד הסטודנטים) והמגזר השלישי.

נראה לי שהסרט מצליח להעביר את המסר בכמה דקות, בלי להפוך לטרחני, וגם בלי לנסות לסחוט דמעות כמו סרטי תדמית אחרים של עמותות. תודתנו נתונה לצוריה המפיקה ולטל הצלם והעורך המוכשרים, שביצעו את עבודתם ללא דופי, ובכיף גדול.

את התוצאה הסופית תוכלו לראות כאן:

האו"ם - ארגון לא אפקטיבי

2005-12-17T13:31:00.000+02:00

מזכ"ל האו"ם קופי אנאן, מנתח במאמרו In Larger Freedom: Decision time at the UN, את האיומים הנשקפים למדינות העולם במאה ה-21, וקושר את אותן סכנות אחת בשנייה – הטרור קשור בהפצת הנשק הגרעיני, בעוני ובמחלות בכל העולם. לדידו, הפיתרון ההולם לבעיות אלו, יכול להימצא רק באמצעות שיתוף פעולה בינלאומי.

אך עם זאת, מוצא המזכ"ל, שהאו"ם במבנהו ואופן תפקודו הנוכחיים מתקשה לתת את המענה הדרוש לבעיות הגלובליות. המכשירים הבינלאומיים הקיימים כיום, אינם מספיקים להבטיח שהזכויות המוקנות לכל אדם באשר הוא, אכן נשמרות בפועל, וכי יש צורך ברפורמות משמעותיות לחיזוק הרלוונטיות, האפקטיביות והאחריות של הארגון. הוא מציע שינויים מבניים במועצת הביטחון, ובמזכירות האו"ם.

מר אנאן קורא למנהיגי העולם לחזק את הביטחון הקולקטיבי, לגבש אסטרטגיה גלובלית לפיתוח, לקדם את זכויות האזרח והדמוקרטיה בכל המדינות, ולהקים מערכות שיבטיחו שהתחייבויות אלו מתורגמות למעשים.

הוא ממליץ על גיבוש אמנה בינלאומית נגד טרור לסוגיו השונים (מה שלא הצליחו לעשות עד כה 12 אמנות אחרות שגיבש האו"ם בנושא), תוהה בנוגע לעתיד האמנה על אי הפצת נשק גרעיני (NPT), מציע לחזק את כוחה של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בכל הנוגע לפיקוח, ולהגביל את נגישותם של גורמים שאינם מדינתיים לחומרים מסוכנים.

כמו כן הוא ממליץ על הקמת גוף בינלאומי חדש – מועצה לבניית שלום, שבה יגובשו אסטרטגיות ומדיניות, ויועברו משאבים במטרה לתאם את פעילות בניית השלום בעולם כולו. כל אלו, לדבריו, הינן פעולות מניעה שהעולם צריך לקיים, אך במידה ואלו נכשלות, האו"ם צריך לדעת להפעיל גם כוח.

אנאן מציין במאמרו אמנות, הסכמים, אסטרטגיות, תוכניות, פורומים בינלאומיים ועוד צורות אחרות של הסכמה בינלאומית על נושאים ספציפיים, כדרך לפתרון הבעיות. אך הוא אינו מתייחס לבעיות אקוטיות אחרות, הנובעות ממבנה האו"ם ומאופן פעולתו – כיצד מתמודדים עם הפגיעה באמינות האו"ם ושליחיו? כיצד יוצרים תמריצים אמיתיים, שיבהירו למדינות כי כדאי לשתף פעולה? כיצד יוצרים כוח הרתעה שיפעל לא רק על המדינות הקטנות והחלשות, אלא גם על הגדולות והעשירות?

ארגון בינלאומי אחר, אשר מצליח באופן יחסי להתמודד עם בעיות אלו, הוא ארגון הסחר העולמי, WTO. מדובר בארגון בינלאומי אשר כולל 150 מדינות חברות (נכון לאתמול, עם הצטרפותה של טונגה לארגון) ועוד מעל 30 מדינות במעמד של משקיפות.

אמנם בקרב הציבור קיים דימוי של ה-WTO כארגון שבו המדינות העשירות והמפותחות מכתיבות למדינות העניות, ודרכו למעשה מושלות בהן ללא צורך בכוחות מזוינים, אך בפועל ניתן לראות כי 32 מתוך 50 המדינות הלא מפותחות ברשימת האו"ם הצטרפו לארגון הסחר העולמי, וכי במוקד הנושאים הנידונים בימים אלו ממש בועידת הסחר בהונג קונג, נמצאים החקלאות והטקסטיל, אותם נושאים אשר ניסו המדינות העשירות להותיר בחוץ ללא הצלחה. עקרון הקונצנזוס על פיו מתקבלות ההחלטות ב-WTO, הינו גורם חשוב באיזון הכוח במערכת קבלת ההחלטות בארגון זה.

ב-WTO קיימת ההבנה כי ההסכמים הבינלאומיים הטובים ביותר אינם שווים הרבה, אם אין דרך לאכוף את ההתחייבויות שהמדינות החברות נטלו על עצמן. מנגנון אפקטיבי ליישוב סכסוכים מעלה את הערך המעשי של המחויבויות של המדינות החברות.

יישוב סכסוכים באופן מובנה וקצוב בזמן הוא חשוב. הדבר מסייע למנוע השפעות מזיקות של קונפליקטים בינלאומיים לא פתורים, ולהקל על חוסר האיזון שבין שחקנים חזקים וחלשים בכך שהסכסוכים נפתרים על בסיס חוקים יותר מאשר על בסיס עוצמה הקובעת את התוצאה הסופית.

מטרת מנגנון זה היא לספק ביטחון למערכת הסחר המולטילטרלית, ולהפוך אותה לצפויה יותר. המנגנון מצליח לאכוף את חוקיו לא רק על מדינות, אלא דרכן גם על גורמים פנים מדינתיים (חברות פרטיות למשל), המהוות את הנתח העיקרי של הסחר הבינלאומי. את החלטות המנגנון יש ליישם באופן מיידי, תחת צל האיום של סנקציות בסחר שיוטלו על מי שלא יעשה כן.

העובדה כי בארגון האו"ם לא קיים מנגנון אפקטיבי שכזה, היא המעיבה על האפשרות כי הרפורמות השונות שמציע אנאן, יצליחו במלואן.

למרות אזכור הצורך בשימוש בכוח לעיתים, קשה לאו"ם לאכוף את דרישותיו מן המדינות החברות. האמנה לאי הפצת נשק גרעיני שהזכיר, ויכולות הפיקוח של הסוכנות לאנרגיה אטומית, הן מוגבלות ביותר בלשון המעטה.

מדינות חתומות על האמנה עושות כרצונן, או פורשות ממנה, ללא תגובה תקיפה וחריפה מצד המדינות האחרות.

יכולת הפיקוח האמיתית על נגישות קבוצות טרור לנשק גרעיני כמעט ולא קיימת, במקרה שהמדינה המארחת קבוצות אלו אינה מעוניינת לשתף פעולה עם הקהילה הבינלאומית.

כמו כן, לא חסרות דוגמאות לחוסר היכולת של האו"ם לאכוף את עקרונותיו על המדינות החזקות. הדוגמא הבולטת לכך, היא סירובה של ארה"ב לחתום על אמנת קיוטו, הנוגעת בזיהום סביבתי, וחוסר היכולת לאלץ אותה לעשות זאת.

לא בכדי, מדינות רבות מביאות ל-WTO נושאים, אשר האו"ם הקים לפני שנים רבות סוכנויות לטיפול בהם, ביניהם נושאים סביבתיים, נושאי זכויות יוצרים, ונושאים של יחסי עבודה, אף שהקשר הישיר בין נושאים אלו לתחומי העיסוק המקוריים בהם נועד ה-WTO לטפל אינו חזק במיוחד. כל זאת נעשה מתוקף ההבנה כי ל-WTO יכולת טובה יותר מזו של האו"ם לטפל בנושאים שונים.

על ראשי האו"ם להבין כי כל היוזמות, ההסכמים וועידות הפסגה, כל האסטרטגיות המשותפות, וההתחייבויות של ראשי המדינות, לא יצליחו לפתור את אותן בעיות הרות גורל שמזכיר אנאן, ללא אמון של המדינות החברות במנגנונים של קבלת ההחלטות, וללא מערכת יישוב סכסוכים אמינה שתסייע לפתור את בעיות הפנימיות של הארגון ללא משוא פנים.

ארגון האומות המאוחדות חייב לפתח תמריצים למדינות לשתף פעולה (בדיוק כפי שלמרות שה-WTO הוא ארגון שההצטרפות אליו נעשית בהתנדבות, עדיין רוב מדינות העולם בחרו להצטרף אליו, מכיוון שהאינטרס שבהצטרפות היה ברור להן), אך יחד עם זאת, הוא צריך להבהיר למדינות העולם את המחיר שבהצטרפות, ולהגדיר תנאים להצטרפות לארגון.

טענתו של מזכ"ל האו"ם כי אין ברירה אלא לקבל לשורותיו מדינות לא דמוקרטיות, למרות שהבסיס לקיומו של הארגון, והטענה המרכזית שלו בנוגע לזכויות השמורות לכל אדם באשר הוא נובעים מקיומו של משטר דמוקרטי בכל המדינות החברות, מהווה סתירה שאי אפשר ליישב, והיא אבן נגף בתדמית הארגון.

הגדרת הדמוקרטיה כתנאי מקדים והכרחי לחברות באו"ם, עשויה להגביר את המכנה המשותף בתפיסת העולם של המדינות החברות, ולקדם את שיתוף הפעולה. זה עשוי להיות צעד ראשון בשיפור המנגנונים הבינלאומיים של האו"ם.

ברגע שמדינות יבינו כי כדאי להן להצטרף לאו"ם, בזכות מערכת התמריצים שהאו"ם צריך לפתח, וכי הן חייבות לעמוד בתנאים מסוימים כדי להצטרף לארגון זה, יקל על מציאת הפתרונות והדרך לאכוף אותם בפועל.

סרטון אנימציה לנובה

2005-10-31T12:27:00.000+02:00

ירון מירלמן מארטפקטורי, חברה לשיווק ויראלי באינטרנט, התלהב מהרעיון של נובה. פשוט התלהב, ומיד ניגש ליצור לנו סרטון אנימציה שיעזור להסביר מה זה נובה, בצורה פשוטה ומעניינת.

והכל בהתנדבות מלאה - הסרטון.

עידן ברד בול פלוגטאג

2005-09-11T20:09:00.000+03:00

עידן אוהב דברים שעפים באוויר. זה הדבר היחיד שמסביר מדוע הוא נכנס עם חברים שלו להרפתקה מורטת עצבים, שסופה בהתרסקות כלי טיס לתוך אגם הירקון.

בכל מקרה, הם בנו דאון מדהים, בהשראת כלי הרכב של הפלינסטונז, והתחפשו לדמויות האהובות מהסדרה.

כפי שאפשר לראות, עידן היה די מאושר לפני שצלל למים הלא כל כך צלולים של האגם, כשהוא לבוש בבגדיה של בטי ראבל, שמסתבר ששמה לפני הנישואין לבארני היה בטי ג'ין מקבריקר!

בסופו של דבר הם לא זכו בתחרות, למרות שהם טסו למרחק מרשים מאוד (וכנראה שגם טעות במדידת המרחקים של כל המתחרים גרמה לכך שהפסידו את הפרס הנחשק - השתתפות בתחרות העולמית בסן פרנסיסקו).

ללה בעפולה

2005-08-27T12:55:00.000+03:00

שירי ואיתי פתחו את ללה Kitchen Bar בעפולה. ההרצה הסתיימה ואתמול בלילה הייתה מסיבת השקה רשמית. פשוט מעולה.

השאלה שכולם שואלים - למה דווקא בעפולה? אז קודם כל למה לא? המבחר בעפולה טרום-ללה די מצומצם, והריחוק מהמרכז מאפשר להציע אוכל מצוין (לכו על לביבות הבטטה או נתחוני העוף בבירה בתור מנות פתיחה), במחיר נגיש והגיוני.

השף איתי, עבד במקומות רבים בתל אביב עד שהחליט שהגיע הזמן לפתוח מקום משלו, והחליט לחזור לעיר הולדתו ולהציע לקהל המקומי מקום "תל אביבי" לחלוטין בעיצוב, באווירה וביחס המוקפד לאוכל.

אז אם אתם גרים בעפולה - בטח תגלו את ללה במוקדם או במאוחר. ואם אתם תל אביבים שלא חושבים שיש מנה ששווה לנסוע בשבילה שעה על כביש 6, קחו את ללה בחשבון בפעם הבאה שאתם נוסעים לצימר בצפון.

כנס סיכום מחזור ראשון של נובה

2005-07-21T12:38:00.000+03:00

בכנס חגיגי, שנערך הערב (חמישי) באוניברסיטת תל אביב, ציינה עמותת נובה את סיום מחזור הפעילות הראשון. בכנס השתתפו בכירים מהמגזר העסקי, מן האקדמיה ומן המגזר השלישי. את המלגות ותעודות ההוקרה לסטודנטים אשר נטלו חלק בפעילות העמותה חילקו הגברת רעיה שטראוס בן דרור ומר גדעון פיינר, וכמו כן נשאו דברים ראשי העמותה, ורו"ח ניר זיכלינסקי, שותף בכיר בפירמת רואי החשבון BDO זיו האפט.

במהלך הכנס נאמה הגברת ורד סוויד, לשעבר ראש עיריית נתניה, וכיום יועצת ראש הממשלה לענייני חברה, אשר העבירה לחברי העמותה את ברכת ראש הממשלה אריאל שרון, על תרומתו הרבה של פרויקט נובה לחיזוק הקשר בין הקהילה, האקדמיה והעסקים.

עמותת נובה מקימה צוותי סטודנטים, המעניקים יעוץ עסקי ופיתוח אסטרטגי לעמותות וארגונים חברתיים. פעילות הצוותים ממומנת באמצעות שותפים מן המגזר העסקי, המשמשים כמנחים מקצועיים של צוותים אלו. באופן זה משלבת עמותת נובה בין קצוות המשולש קהילה, אקדמיה ועסקים במסגרת ייחודית וראשונה מסוגה בעולם.

בכנס סיכום השנה הוצגו עיקרי הפרויקטים אותם ביצעו צוותי הסטודנטים במהלך החודשים האחרונים, וביניהם הקמת קואופרטיב מזון שיעסיק נוער בסיכון, תו תקן למפעל מוגן המעסיק כ-200 מוגבלים, תוכנית עסקית להקמת מפעל שיפוץ רהיטים המעסיק נפגעי נפש, תוכנית לוגיסטית למערך האיסוף וההפצה של עמותת "כח לתת" ותוכנית עסקית להקמת עסק עבור קבוצת נשים מובטלות מכפר קרע.
מעל בימת הכנס הכריזו ראשי נובה על פתיחתה של תחרות תוכניות עסקיות חברתיות לסטודנטים, אשר תתקיים במהלך שנת הלימודים הבאה.

ואפילו כתבו על הכנס הזה בוואלה! (ותודה לשי מנדלסון שדחף את האייטם הזה בשעות הערב, כשהעורך שלו כבר מנומנם).

נפתחה חנות כלים שלובים

2005-06-16T12:05:00.000+03:00

נפתחה חנות "כלים שלובים" - חנות לממכר מתנות וחפצי נוי המיוצרים על ידי אוכלוסייה מוגבלת

כלים שלובים היא שותפות בין 5 עמותות מהפריפריה, אשר לכל אחת מהן מסגרות ייצור המעסיקות אוכלוסייה מוגבלת.

במפעלים המוגנים של עמותות כלים שלובים מועסקים למעלה מ-400 איש.

חנות כלים שלובים הינה חנות שלא למטרות רווח, הפועלת כ"חנות בתוך חנות" בסניף הום סנטר במתחם געש, ומציעה למכירה מבחר מוצרי נוי המיוצרים על ידי אנשים בעלי צרכים מיוחדים. המוצרים המוצגים בחנות כלים שלובים מיוצרים במסגרות תעסוקה שונות ברחבי הארץ והם נבחרו תוך הקפדה על רמת גימור גבוהה וייחודיות. כלים שלובים פונה לקהל רחב של לקוחות, חברות, וועדי עובדים וקונים פרטיים ומציעה מגוון רחב של מוצרים גם בכמויות מסחריות. אחוז מסוים מהכנסות החנות מוקדש לכיסוי התפעול השוטף והשאר חוזר למסגרות הייצור ומהווה תגמול לאדם המייצר כתוספת להכנסה החודשית, מתוך אמונה כי לכל אדם הזכות לחיות חיים הוגנים בקהילה, תוך מימוש הפוטנציאל האישי שלו והשפעה על מהלך חייו.

השותפות בכלים שלובים כוללת את כפר הילדים תלפיות, אגודה למען בית זינגר, עמותת גוונים לפיתוח החינוך הקהילה והסביבה, יחדיו – באר שבע והדרום וכוכב הצפון. את החנות כלים שלובים הקימו שלושה ארגונים מהשותפות המפתחים שירותים לאנשים בעלי צרכים מיוחדים והיא נועדה לתת מענה גם לעמותות נוספות שלהן צורך במערך שיווק ומכירות ארצי.

חנות כלים שלובים הינה אחד הפרויקטים הראשונים והמוצלחים בהם השתתפה עמותת נובה – ניהול ואקדמיה בשירות הקהילה – גוף סטודנטים עצמאי המסייע לארגונים חברתיים שונים. חלקה של נובה בפרויקט כלל את ניתוח השוק, בחינת החלופות, כתיבת התוכנית העסקית המלאה להקמת החנות, יצירת המותג כלים שלובים, העיצוב הגרפי וכתיבת נהלי התפעול של החנות. עמותת נובה היא זו שיצרה את הקשר בין נציגי העמותות המייצרות לבין קבוצת פישמן, המארחת את חנות כלים שלובים בסניף הדגל של חברת הום סנטר בגעש.

החנות נפתחה להרצה לפני 7 חודשים, והיום (16.6.05) התקיים טקס חגיגי לציון פתיחתה הרשמית. בעתיד צפויות להיפתח חנויות נוספות בכל רחבי הארץ.

נובה - תסבירו לי שוב מה זה

2005-06-16T12:03:00.000+03:00

צעירים חושבים אחרת - נובה

סטודנטים מובילים מהפכה בניהול עמותות וגופים ציבוריים – לחשוב עיסקית

צוותי סטודנטים מהאוניברסיטאות מעניקים, ללא תשלום, שירותי יעוץ עסקי ופיתוח אסטרטגי לעמותות ולארגונים חברתיים, בשיתוף גופים מובילים מעולם העסקים.

נובה מתמחה בייזום פרויקטים חברתיים חדשניים, כתיבת תוכניות עסקיות וכלכליות וליווי הפרויקטים בשטח.

כללי המשחק החדשים בשוק מציבים אתגרים ניהוליים עצומים בפני המגזר השלישי. בעקבות זאת נוצר ביקוש אדיר לסיוע מקצועי בשטח.

מתוך תפיסה כי הפתרון טמון בצדק חברתי ולא בצדקה, קמה נובה – יוזמה צעירה ודינאמית המובילה תפיסה חדשנית בניהול העסקי-חברתי.

עמותת נובה - ניהול ואקדמיה בשירות הקהילה, החלה לפעול לפני שנתיים, כיוזמה של סטודנטים המובילים מהפכה חברתית, מתוך דאגה אמיתית למחר. העמותה הוקמה ומנוהלת על-ידי סטודנטים בלבד.

נובה מציעה, לראשונה בישראל, שירות חדש ובלעדי! צוותי סטודנטים מאוניברסיטת ת"א, אוניברסיטת חיפה, מכללת שנקר ומכללת רופין מעניקים שירותי יעוץ עסקי ופיתוח אסטרטגי לעמותות ולארגונים חברתיים, בשיתוף גופים מובילים מעולם העסקים. השירות ניתן לעמותות ללא תשלום, וכולל צוותים בני 5 סטודנטים ואיש מקצוע המלווים ארגון חברתי בהיקף של 300 שעות יעוץ.

נובה מתמחה בייזום פרויקטים חברתיים חדשניים, כתיבת תוכניות עסקיות וכלכליות וליווי הפרויקטים בשטח. בשנה האחרונה ריכזה נובה פניות מעשרות עמותות, ובמקביל התמחתה בהתאמת פרויקטים ייחודיים לחזון החברתי של חברות עסקיות, בתמורה לחסות מקצועית וכספית. התהליך כולו מבוצע בהתאם לעקרונות המיתוג החברתי, התופס תאוצה בעולם כולו. בנוסף למספר פעילויות שכבר הסתיימו בהצלחה רבה, נובה מבצעת כיום 5 פרויקטים נוספים בכל רחבי הארץ, וצפויה להפעיל עוד כ-15 צוותי סטודנטים במהלך השנה הבאה.

נשלח כהודעה ראשונה של פרויקט נובה לכלי התקשורת השונים, שהתעלמו ממנה לחלוטין.

ע"ר 580438786

2005-05-17T11:29:00.000+03:00

זהו, פרויקט נובה מופיע באופן רשמי אצל רשם העמותות (ע"ר 580438786). אחרי חצי שנה של סחבת וטיפול משפטי, אנחנו סוף סוף עמותה רשומה.

לא זוכרים מה זה נובה?

על מה הוא מדבר?

2005-05-03T16:39:00.000+03:00

התגובה הזו שלי התפרסמה בעיתון The Marker ב-3/5/05

נמרוד הלפרן תובע במאמרו "מלכודת השיח של כלכלת השוק" (The Marker 29/4), לזנוח את "אבני הבניין" של השיח הקפיטליסטי, אך לאורכו של כל המאמר הוא עצמו עושה שימוש במושגים אלו, ומתאמץ לסתור אותם, תוך התעלמות מוחלטת ממספר היבטים.

ראשית, ההתייחסות למושגים כ"ניידות חברתית" ו"תחרותיות" כמושגים "נגועים בהטיה אידיאולוגית המשקפת את האינטרסים של בעלי ההון" היא חידוש עבורי – עד כמה שאני יודע, עדיף היה לבעלי ההון לו איש לא יכול היה לאיים על מעמדם הכלכלי ההגמוני, ולהתחרות בהם. עדיף היה להם להציע מרכולתם במחירים הגבוהים ביותר אותם היו יכולים לקבוע כראות עיניהם, כפי שקורה במונופולים שונים אשר עדיין קיימים גם בישראל.

הכותב אף סותר את עצמו בהמשך, בקביעתו כי אינטרס נוסף של בעלי ההון הינו "פיקוח תאגידי רופף" – הרי כל סטודנט לכלכלה יודע כי משמעות הגברת התחרותיות במשק כרוכה בשבירתם של מונופולים, קרטלים ושאר רעות חולות מסוג זה, לטובת ה"אזרח הקטן".
אולי זה המקום לציין שבשיח של כלכלת השוק, אין דבר כזה, אזרח קטן. כל אזרח הוא גדול, ומהווה מערכת קבלת החלטות עצמאית ומשוכללת, אשר אינו צריך שמישהו אחר יאמר לו מה לעשות וכיצד. זהו בדיוק הבסיס הליברלי עליו מושתתת כלכלת השוק.

בניגוד לכתוב במאמר, ניתן לבחון מחקרים דוגמת זה של מכון Sphere, שנוסד בידי כמה פרופסורים מאוניברסיטת סטנפורד, אשר בחן את המסלול הכלכלי שעשו עובדים במדינת קליפורניה, ומצא כי בשנת 88' 40% ממקבלי השכר הנמוך ביותר עבדו בקמעונאות, בעוד שעד שנת 2000 למעלה ממחצית מחברי הקבוצה הזו עברו לתעשיות אחרות, כאשר עליית השכר הממוצעת שלהם, בניכוי האינפלציה הייתה של 83%, עד למעלה מ-32,000$ בשנה.

העובדים שנשארו בקמעונאות היו בדרך כלל בעלי השכר הגבוה ביותר שם, והרוויחו כ-10,000$ בשנה יותר מן העוזבים.

לאורך 12 שנים, 88% ממי שאכלסו את השלב הכלכלי הנמוך ביותר בקליפורניה התקדמו כלפי מעלה, והכנסותיהם עלו ככל שצברו ניסיון במשרה וותק במקום העבודה – שני דברים ששוק העבודה מתגמל.

באוניברסיטת מישיגן, הראו כי כ-20% מאנשי החמישון התחתון בארה"ב עולים לפחות שלב אחד בתוך שנה. מחקרים נוספים מלמדים דברים דומים.

את התייחסות הכותב לאשליה הסטטיסטית, הנובעת מהעובדה שקומץ מיליארדרים המגדילים את הכנסתם מגדילים את הצמיחה בשכר הממוצע במשק, ניתן לתקוף לאור העובדה כי השיח המרקסיסטי עושה שימוש בנתונים מסוג זה בדיוק באותו האופן, בבואו לפרסם את דו"ח העוני בכל שנה, שהרי העוני נמדד בדוחות מסוג זה באופן יחסי, ועלייה בביקוש ובשכר עובדי היי-טק למשל, מביאה לגידול פתאומי בכמות העניים בישראל, אף על פי שמצבם של אותם "עניים חדשים" כלל לא השתנה.

מר הלפרן קושר בין שיעורים גבוהים של דיכאון (10%) וחרדות (13%) בציבור האמריקאי לבין שעות העבודה הרבות והשכר הנמוך מדי כהגדרתו. מה שלא בחר לספר לנו, הוא ששיעור הסובלים מדיכאון בפינלנד בשנה האחרונה היה 9%, וכי בשנת 2001 היו בפינלנד, על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, 21 התאבדויות על כל 100,000 תושבים, לעומת 10.4 בארה"ב. ידוע כי הגורמים לדיכאון, חרדות והתאבדות הינם רבים ומגוונים, והצבעה על קשר ישיר בין רמת השכר של אדם למצב בריאותו הנפשית מעוררת תמיהה.

לבסוף כותב מחבר המאמר על קריסת השיח הכלכלי הימני אל מול כוחה של המציאות הכלכלית האנושית. עד כה לפחות, השיח הכלכלי היחידי שקרס היה דווקא זה המרקסיסטי, ואת הדוגמאות האמפיריות ניתן לראות בבריה"מ שאינה קיימת יותר, או בדוגמה חיה כצפון קוריאה.

כל מדינה חפצת חיים צועדת לכיוון כלכלה חופשית יותר. אפילו הכלכלה השבדית, מדינת הרווחה הקלאסית, שהייתה בשנות ה-70' במקום הרביעי בעולם במונחים של תמ"ג לנפש, נושקת לתחתית רשימת המדינות המתועשות כיום, והממשלה שם נאלצת לצמצם את הוצאותיה. מה גם שמרבית אותן מדינות סוציאל-דמוקרטיות, נהנות מהומוגניות חברתית רבה, אשר מאותגרת כיום על ידי הגירה מאסיבית למדינות אלו, בעיקר של אוכלוסייה מוסלמית, ויחד איתה גם נכונות האזרחים לממן את מדינת הרווחה הולכת ופוחתת.

אנשי הכלכלה החופשית יסכימו כי השקעה ציבורית בחינוך, בבריאות ובמוצרים ציבוריים אחרים היא חיונית, והכותב היה למד זאת, אילו קרא את ספרו של הפרידמן הנכון – זוכה פרס נובל בכלכלה, פרופ' מילטון פרידמן, אשר מהווה את ההשראה האמיתית לעולם המושגים של חסידי השוק, ולא תום פרידמן העיתונאי מהניו יורק טיימס.

לדידם של אנשי השוק החופשי, על מנת שהשקעה ציבורית כזו תצלח, על הממשלה לעסוק אך ורק בנושאים אלו, ולאפשר לכל אותם אזרחים גדולים לדאוג לרווחתם הכלכלית בעצמם.

צילום דיגיטלי בטיולים

2005-02-27T16:48:00.000+02:00

אחרי שכתבתי לא מעט בפורום הטיולים של דרום אמריקה באתר למטייל, פנו אלי מהנהלת האתר, וביקשו ממני לסכם במילים פשוטות מה שצריך לדעת המטייל שמעוניין לצלם במצלמה דיגיטלית בטיול. מה שיצא בסוף, זו רשימה שמכילה כמה טיפים בנוגע לצילום דיגיטלי בטיול, אבל בעיקר מהווה מדריך קנייה להדיוטות בשפה כמה שיותר פשוטה ולא טכנית.

השתדלתי באמת שלא להשתמש במונחים טכניים, ולהסביר את אלו שהייתי חייב. הביקורות על הכתבה שהתפרסמה באתר היו טובות, ומכיוון ששם היא פתוחה רק למשתמשים רשומים, החלטתי להעתיק אותה לכאן לטובת כולם.

ובכן, המצלמה הדיגיטלית ניחנה ביתרון גדול על מצלמת הפילם: אין לה פילם. כל המידע נשמר בצורה דיגיטלית, לכן אין צורך בפילמים ופיתוח (הוצאה לא קטנה בכלל). פילם הוא חד פעמי. אם הוא נחשף (או במקרה אסון- נשרף) אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.

אם צילמתם תמונה ובפיתוח גיליתם שהיא נדפקה כי מישהו בדיוק נכנס לפריים, אין ברירה אלא לצלם שוב תמונה חדשה, אם זה אפשרי. במצלמה דיגיטלית התוצר הוא מידי, ואם צריך אפשר למחוק ולצלם שוב במקום. תוספת קטנה ונחמדה היא האפשרות לצלם קטעי וידאו קצרים ולשלוח אותם באינטרנט.

ההסבר שיובא כאן מפרק את השפה והטרמינולוגיה של הצילום הדיגיטלי לחתיכות קלות לעיכול, ומונחים פשוטים יותר.

סוגי מצלמות דיגיטליות:
מצלמות "כוון וצלם" – המצלמות הזולות ביותר. זום בסיסי ביותר אם בכלל, כרטיס זכרון קטן (או זכרון פנימי בלבד), רזולוציה נמוכה יחסית, פלאש מובנה ובדרך כלל אוטומטיות לחלוטין עם כמה מצבי צילום קבועים מראש.

מצלמות מתקדמות מעט יותר הפונות לצלם החובב המעוניין בשליטה רבה יותר על המצלמה. מדובר במצלמות העוברות בדרך כלל את ה-4 מגה פיקסל (הסבר בהמשך). כדי להפיק תועלת מהערך המוסף של היכולות הידניות במצלמה, יש צורך בידע מסוים בצילום.

מצלמות לצלם החובב ה``חצי מקצועני`` – בדרך כלל מעל 6 מגה פיקסל, עם זום רציני יותר, ובדרך כלל אף יכולת להחליף עדשות עם מצלמות ריפלקס של אותו יצרן.

מצלמות מקצועיות – מהירות, עדשות מתחלפות, 10-14 מגה פיקסל, יכולות אחסון אדירות וכמובן יקרות ביותר.

כשרוכשים מצלמה דיגיטלית, יש כמה דברים שצריך להביא בחשבון:

מגה פיקסלים:

מה זה בכלל מגה פיקסל ולמה זה חשוב? מגה פיקסל הם בעצם מיליון פיקסלים.

אה... עכשיו הכל ברור, לא? ובכן, באופן שטחי ובסיסי ביותר, ניתן לומר שפיקסל הוא נקודה קטנה מאוד של צבע.

כאשר מסדרים הרבה מאוד נקודות צבע כאלו אחת ליד השנייה, מתקבלת התמונה.

ועכשיו להסבר מפורט מעט יותר – בגוף המצלמה מותקן חיישן, אשר דרך העדשה קולט את האור המוחזר אליו מעצמים שונים בסביבה. חיישן זה מחולק להמון חלקים קטנים, שכל אחד מהם אחראי על קליטת החזר האור מנקודה מסוימת. האור מגיע לחיישנים האלו בעוצמות שונות (לפי הצבעים והמרחק של העצמים בסביבה מהמצלמה עצמה), וטוען אותם בעוצמה חשמלית, אשר נמדדת ומתורגמת על ידי ה"מוח" של המצלמה לצבעים השונים של התמונה.

מה שכל יחידה קטנה כזו קולטת, הופך בסופו של התהליך לפיקסל בתמונה. ככל שיש יותר פיקסלים בתמונה, המשמעות היא שהעצם אותו מצלמים נתפס על ידי יותר חיישנים, ולמעשה יש עליו הרבה יותר מידע.

נסתכל על הדוגמא הבאה (אגב, הקרדיט לדוגמן, בן דוד שלי, אריאל...):

שתי התמונות נראות זהות לחלוטין, אך בפועל לא כך הוא הדבר. בתמונה השמאלית יותר פיקסלים מאשר בימנית. מתי נוכל להבחין בכך? כאשר נבצע פעולה של התמקדות (zoom in) על אזור מסוים בתמונה:

כאשר אנו מתמקדים על העין, אנו יכולים לראות שהתמונה הימנית מטושטשת יותר, וכי בתמונה השמאלית אנו יכולים להבחין בפרטים רבים יותר באופן ברור (לדוגמא, ההשתקפויות בעין וגרגירי החול שמעליה).

עכשיו בוודאי רבים חושבים לעצמם – אבל מה זה משנה לי בכלל? הרי אם אני מצלם תמונה, אני אהיה מעוניין לראות את כולה, ולא רק חלק קטן ממנה. ובכן, כאשר מסתכלים על התמונות על גבי מסך המחשב, זה באמת בדרך כלל לא משנה, כיוון שאפשר להציג את התמונה בגודלה האופטימלי, אשר בו לא נבחין בטשטוש הזה (אגב, נהוג לכנות את הטשטוש הזה פיקסליזציה, כיוון שככל שמתמקדים יותר על חלק מהתמונה, אפשר להבחין בפיקסלים עצמם).

אך גם הנחה זו אינה לגמרי מדויקת – אם נצלם תמונה שבה מעט פיקסלים, ונרצה להציגה בגודל אופטימלי שכזה, התמונה שתוצג לנו על גבי המסך תהיה קטנה מאוד, ועל מנת להציגה בגודל נוח לצפייה, נצטרך להגדילה, כלומר לבצע את אותה פעולת zoom in ש"מפקסלת" את התמונה.

בנוסף, הטשטוש הזה יפריע לנו במיוחד כאשר נרצה להדפיס את התמונות.

פעולת ההדפסה מתאימה את התמונה שרואים על המסך, לגודל הנייר עליו אנו מדפיסים. אם נרצה להדפיס תמונה על נייר גדול על מנת לתלות על הקיר, ולא רק לשים באלבום, ובתמונה מעט פיקסלים, ההדפסה תהיה מטושטשת בדיוק כמו בדוגמא שמימין, כיוון שאנו "מותחים" את התמונה בעזרת זום אין כדי שתתאים לגודל הנייר המודפס.

המונח "רזולוציה" למעשה מתאר את כמות הפיקסלים שיש בתמונה, וניתן לציינו בשני אופנים עיקריים:

1) מגה פיקסלים – מצלמה של 2 מגה פיקסל מצלמת תמונות בהן 2,000,000 פיקסלים, בעוד שמצלמה של 4.1 מגה פיקסל היא מצלמה המצלמת תמונות בעלות 4,100,000 פיקסלים.

2) מכפלה של כמות הפיקסלים באורך התמונה עם כמות הפיקסלים ברוחבה. תמונות של 1600X1200 הן תמונות המכילות למעשה 1,920,000 פיקסלים, כלומר 2 מגה פיקסל בקירוב.

דרך פשוטה וקלה להבין עד הסוף את הנושא היא באמצעות התרגיל הבא:

ראשית, קרבו את אפכם למסך המחשב (ודאו קודם שאיש מסביב אינו מסתכל עליכם). בוודאי תוכלו להבחין שמה שמוצג על גבי המסך מורכב מהמון ריבועים קטנים – ובכן, כל ריבוע קטן כזה הוא למעשה פיקסל ממנו מורכבת התמונה המוצגת על המסך.

עכשיו גשו למאפייני התצוגה (הקלקה עם הכפתור הימני של העכבר על שולחן העבודה, ובחירה באפשרות "מאפיינים" בתפריט). הלשונית האחרונה בחלון שנפתח היא לשונית ה"הגדרות". שם תוכלו לראות את האפשרות "רזולוציית מסך" ומעין כפתור שניתן להסיע ובאמצעותו לבחור את הרזולוציה אותה המסך מציג (האפשרויות מוגבלות בדרך כלל על ידי כרטיס המסך המותקן במחשבכם, אך רוב כרטיסי המסך מהשנים האחרונות מאפשרים הצגה של לפחות 2-3 רזולוציות שונות).

אם תקטינו את הרזולוציה (תבחרו במכפלה של מספרים קטנים יותר), ותלחצו על כפתור "אישור", תוכלו לראות ששולחן העבודה השתנה קצת – האייקונים הפכו גדולים יותר, ואם ננסה לפתוח מספר חלונות, נראה שהמסך יכול להכיל פחות חלונות מאשר במצב התצוגה הקודם.

הסיבה לכך היא שהקטנו את הרזולוציה – אותו מידע שהצגנו קודם לכן על מסך המחשב מיוצג על ידי פחות פיקסלים – כלומר כל פיקסל מייצג שטח גדול יותר מהמסך.

תרגיל נוסף – קחו תמונה כלשהי השמורה על גבי המחשב שלכם, ופתחו אותה באמצעות תוכנת עיבוד תמונה כלשהי (פוטושופ, עורך התמונות של office או כל דבר אחר).

בכל תוכנה כזו אפשרות לשמור תמונות ברזולוציות שונות. שחקו עם הרזולוציות האלו, ובכל רזולוציה, התחילו להיכנס ב-zoom in על אזור מסוים – תוכלו להבחין שככל שהרזולוציה נמוכה יותר, מתחילים להבחין בפיקסלים בשלב מוקדם יותר, וניתן להגדיל את התמונה פחות.

אותו הדבר בדיוק קורה עם התמונות שהצגתי בהתחלה – אם צילמתי את אריאל ברזולוציה נמוכה, יש מעט פיקסלים המייצגים את אריאל, ולכן כל פיקסל מייצג חלק גדול יותר ממנו. כאשר אגדיל את התמונה, אראה בבירור את הפיקסלים עצמם, והתמונה תהיה מטושטשת.

אם אצלם ברזולוציה גבוהה, וכל פיקסל ייצג חלק קטן יותר מאריאל, גם כשאגדיל אותה, התמונה תהיה ``חלקה`` כיוון שהפיקסלים קטנים עד כדי כך שאצטרך להגדיל את התמונה הרבה מאוד כדי להבחין בהם.

אז ת'כלס, אחרי ההסבר המעלף הזה, מה צריך לבדוק בנוגע לרזולוציה כשקונים מצלמה דיגיטלית? ובכן, צריך לחשוב על השימושים שיהיו לנו במצלמה – האם נרצה להציג את התמונות המצולמות על גבי מסך המחשב בעיקר, או שנרצה להדפיסן ולשמור באלבום? האם נרצה לצלם תמונות ולהדפיסן בהגדלה, כדי שנוכל למסגר את התמונות היפות ולתלות על הקיר, או בעיקר לשלוח אותן באי מייל לקרובים בחו"ל?

אמנם איכות התמונות משתנה בין יצרניות מצלמות שונות, ומושפעת מאיכות העדשה וגורמים נוספים, אך באופן כללי ניתן לומר שאם מדפיסים את התמונות, הרזולוציות הבאות מספיקות לגדלים הבאים:

1 מגה פיקסל נותן הדפסה לא רעה של תמונות 10X15 ס``מ סטנדרטיות.

2 מגה פיקסל יאפשרו הדפסה טובה של תמונות 15X20 ס``מ.
3 מגה פיקסל כבר מאפשרים להדפיס יפה 20X25 ס``מ.
5 מגה פיקסל מדפיסים תמונה של עד 25X30 ס``מ באיכות טובה.
10 מגה פיקסל מדפיסים 36X50 באיכות טובה מאוד.

כלומר אם תרצו בעיקר להדפיס תמונות כדי לשים באלבום שרוולים סטנדרטי, גם מצלמה של 1-2 מגה פיקסל תספיק, כיוון שבהדפסה של תמונה בגודל קטן, לא נבחין בהבדלים בין 2 ל-8 מגה פיקסל (בדיוק כמו בדוגמא הראשונה, בה שתי התמונות נראות אותו דבר).

אם תרצו להדפיס כפולת אמצע של פלייבוי, תצטרכו מצלמה בעלת רזולוציה גבוהה, שתאפשר לכם להדפיס תמונות על נייר גדול בלי לפגוע באיכות התמונה המודפסת.

לכן לצלם החובב מומלץ לרכוש מצלמה של 3-4 מגה פיקסל, שתאפשר להדפיס את התמונות לאלבום סטנדרטי, אך במידה וירצה להדפיס תמונה מוצלחת במיוחד ולמסגר אותה, יוכל גם לבחור בהדפסה גדולה יותר, בלי לפגוע באיכות.

איך זה קשור למחיר המצלמה? מצלמות בעלות רזולוציה גבוהה (הרבה מגה פיקסלים), נחשבות איכותיות יותר ולכן יקרות יותר. כיום, הרזולוציה הממוצעת של מצלמה במחיר ממוצע היא כ-3-4 מגה פיקסל. ככל שעובר הזמן, ומצלמות חדשות מגיעות לשוק, הרזולוציה הממוצעת למחיר הממוצע הולכת וגדלה – כלומר, יתכן שבעוד שנה מהיום נראה שהרזולוציה הממוצעת למצלמה במחיר ממוצע היא 5 או 6 מגה פיקסל. המשמעות היא שמחירי המצלמות של 3-4 מגה פיקסל ירדו, כפי שהיום ניתן להשיג במחירים מצחיקים ממש מצלמות של 2 מגה פיקסל, שעד לפני שנתיים-שלוש עלו הון תועפות.

יש לקחת בחשבון שרוב המצלמות החדשות מאפשרות לצלם במספר רזולוציות, וכי הרזולוציה המצוינת על גבי המצלמה היא המקסימלית.

למה זה חשוב בכלל? תמונה ברזולוציה גבוהה מכילה לא מעט מידע, והמשמעות היא שהקובץ שמתקבל כתוצאה מהצילום הוא גדול יותר מקובץ של תמונה ברזולוציה נמוכה. מאוחר יותר נסקור את נושא הזיכרון של המצלמה, אך לצורך העניין חשוב להבין שתמונות באיכות גבוהה, תופסות מקום רב יותר על זיכרון המצלמה, ולכן ניתן לצלם פחות תמונות ברזולוציה גבוהה על גבי אותו כרטיס.

כמו כן, אם אנו מצלמים על מנת לשלוח למישהו תמונה בדואר אלקטרוני, כדאי שנבין שלמרות עידן הפס הרחב, עדיין לוקח לא מעט זמן לקבצים גדולים להישלח ברשת האינטרנט, כך שתמונות הנשלחות באי מייל, רצוי שיהיו בעלות רזולוציה נמוכה יותר.

ישנה תכונה נוספת במצלמות הדיגיטליות, שלרזולוציה של התמונה המצולמת יש השפעה מסוימת עליה – פער הזמן בין צילום שתי תמונות. לעיתים נרצה לצלם במהירות שתי תמונות, האחת אחרי השנייה, אך מרבית המצלמות הדיגיטליות הקיימות היום בשוק (לפחות אלו במחירים הסבירים), נתקלות בפער זמן מסוים, של כשנייה או שתיים, בין שתי תמונות. הפער הזה הולך וגדל ככל שהרזולוציה בה מצלמים גבוהה יותר, כיוון שמתבצע תהליך של שמירת התמונה לכרטיס הזיכרון.

אגב, פער זמן זה שעובר מרגע הלחיצה על הכפתור ועד רגע הצילום, מחייב תרגול רציני של שימוש במצלמה לפני הטיול. מי שרוכש את המצלמה יום לפני הטיול, בדיוטי פרי לפני העלייה למטוס או סתם לא נוגע במצלמה מרגע שקנה אותה ועד שאורז את התיק, בדרך כלל מקבל 2-3 ימים של צילומים גרועים ממש, רק בגלל חוסר היכרות עם המצלמה ויכולותיה.

לוקח זמן להתרגל למצלמה, כך שמומלץ לשחק איתה קצת קודם.

המלצתי היא, למרות החסרונות, לצלם ברזולוציה הגבוהה ביותר שהמצלמה מאפשרת. הסיבה לכך היא פשוטה – אין תסכול גדול מזה הנובע מהרצון להגדיל תמונה מוצלחת במיוחד, שלרוע המזל צולמה ברזולוציה נמוכה רק מטעמי חיסכון במקום על כרטיס הזיכרון...

אף פעם לא תוכלו לדעת לפני הצילום אם התמונה שתצלמו תהיה באמת מדהימה או לא, ורק בשביל הסיכוי שכן, לא נרצה לסגור בפנינו את האפשרות להגדיל את התמונה בעתיד.

זום

הזום במצלמה מאפשר "לקרב" עצמים מרוחקים מבלי להתקרב אליהם בפועל, ולכן הוא שימושי במרבית המקרים בצילומי חוץ, בהם מעוניינים להתמקד מרחוק על עצמים מסוימים, בעלי חיים, או פרט נוף מסוים שקשה להתקרב אליו.

גם כאן, כאשר בוחנים מצלמות לרכישה, חשוב להבין מה יהיה השימוש העיקרי שלנו במצלמה – אם נצלם בעיקר את המשפחה במסיבות יום הולדת, אין לנו כל צורך בזום משמעותי, כיוון שבדרך כלל נהיה קרובים לאובייקטים אותם אנו מצלמים.

אם אנו רוכשים מצלמה כדי להשתמש בה בטיול, או בעיקר בצילומים מחוץ לבית, כדאי שיהיה זום בעל משמעות.

קירוב האלמנטים המרוחקים מתבצע על ידי שינוי המרחק שבין שתי עדשות. גם במצלמות הישנות, יכולנו לראות עדשות המתייחסות לטווחים של 35-80 מ"מ, או 35-350 מ"מ. מצלמות הכיס הסטנדרטיות (אלו שכשמדליקים אותן, או כשמפעילים את הזום רואים את העדשה זזה) מאפשרות בדרך כלל זום של 35-105 מ"מ, והמשמעות היא שבזום מקסימלי, העצמים נראים קרוב פי שלושה מאשר במצב הבסיסי של הצילום.

יש לשים לב שהמצב הבסיסי אינו המצב אותו רואה העין כאשר לא מסתכלים דרך המצלמה – במצב הבסיסי (השדה הרחב ביותר של העדשה) ישנה מעין "התרחקות" על מנת לתפוס יותר פרטים. נוצר מצב שבו אותו זום שמקרב את העצמים פי שלושה (105 מ"מ), הוא זה שמקביל למה שרואה העין.

כלומר, כאשר מבצעים פעולה של זום מקסימלי במצלמת 35-105 מ"מ, התמונה תמחיש את המרחק מהאובייקטים כפי שראתה העין.

המצלמות הזולות במיוחד בדרך כלל אינן מציעות זום כלל, והמצלמות הממוצעות מקבילות למצלמות הכיס הסטנדרטיות, ומציעות זום X3 המקביל ל-35-105 מ"מ.

אבל שימו לב!!! מנסים לעבוד עליכם!!!כשמוכרי המצלמות מדברים איתכם על הזום שיש למצלמה שהם מנסים למכור לכם, אתם שומעים פתאום על מספרים דו ספרתיים של הזום (56X למשל).

איך זה יכול להיות? ובכן, במצלמות דיגיטליות שני סוגי זום – אופטי ודיגיטלי. הזום האופטי הוא הזום העובד בשיטה שהזכרתי עם תזוזה של העדשה, והוא הזום ה"אמיתי". הזום הדיגיטלי הוא למעשה אופציה בתוכנה המותקנת על גבי המצלמה, המבצעת את אותה פעולה שביצעתי בהתמקדות על העין של אריאל – המצלמה לוקחת את מרכז התמונה, חותכת אותו ו"מותחת" אותו לגודל התמונה, וכך מתקבל אפקט הזום.

למה זה לא טוב? כיוון שכפי שראינו קודם, המתיחה הזו פוגעת באיכות התמונה. מה גם שכיוון שמדובר ברכיב התוכנה של המצלמה, זו פעולה שניתן לבצע אחר כך על גבי המחשב, ואין סיבה להרוס את התמונה המקורית.

רוב המצלמות הדיגיטליות נמכרות עם זום אופטי וגם דיגיטלי, וכך אפשר לראות פרסומים על מצלמות המכילות זום אופטי X7 ודיגיטלי X8, ורבים אף מציינים שלמצלמה כזו זום "משולב" של X56 – נשמע מפוצץ, אך בפועל זה חסר משמעות.

קחו בחשבון שבמרבית המצלמות בהן שני סוגי הזום, הדיגיטלי נכנס לפעולה באופן אוטומטי אחרי שהגענו לקצה הזום האופטי. אנו כמעט ולא מרגישים את ההבדל בזמן הצילום, ובסופו של דבר התמונות יוצאות רע. לכן מומלץ מאוד פשוט לכבות את הזום הדיגיטלי (ברוב תפריטי ההגדרות של המצלמות יש אופציה כזו), וכך לא לדאוג ששימוש יתר בזום הדיגיטלי ידפוק לנו את התמונות.

באופן כללי, ככל שהזום האופטי גדול יותר, כך ניתן לצלם תמונות ממרחק רב יותר, ולכן אם אתם יוצאים לטיול בטבע, תרצו זום אופטי כמה שיותר גדול.

זכרו שבדרך כלל זום אופטי גדול אומר מצלמה גדולה וכבדה יותר, כך שכדאי להקדיש מחשבה לחשיבות של נוחות הנשיאה של המצלמה – לא נרצה להגיע למצב שבגלל משקל המצלמה נעדיף להשאיר אותה בבית – יש למצוא את האיזון בין מצלמה שנוח לקחת (קשה למצוא מצלמה עם זום אופטי רציני שנכנסת לכיס), לבין מצלמה שתאפשר לנו לצלם מה שנרצה ולא תגביל אותנו.

הסיבה שעד היום לא ראינו כמעט מצלמות דיגיטליות עם זום גבוה במחירים סבירים, היא שבדרך כלל הזום הרציני דורש עדשות רציניות, אשר מגדילות באופן משמעותי את גוף המצלמה ומשקלה, והופך אותה לפחות נוחה לנשיאה ולשימוש. מרבית רוכשי המצלמות הדיגיטליות ביקשו לרכוש מצלמות כיס פשוטות יחסית לתפעול, ולכן מצלמות בעלות זום גבוה נתפסו כ"מקצועיות" והביקוש להן היה נמוך.

כיום ניתן למצוא כמה מצלמות יחסית קומפקטיות עם זום אופטי X10, ואף במחירים סבירים ביותר.

אגב, אם תבחנו את גוף המצלמה, ותראו כל מיני זיזים באזור העדשה, ככל הנראה הם מרמזים על כך שיצרנית המצלמה מציעה למכירה תוספות לעדשה – עדשות נוספות לזום, צילומי מקרו (צילומים מקרוב מאוד של פרחים, חרקים וכו`), עדשה רחבה, פילטרים וכו`.

תוספות אלו בדרך כלל אינן כלולות בערכת המצלמה שרוכשים, אך כדאי לברר אם יש כאלו, ואת הצורך שלנו בתוספות השונות.

כאמור, יש יצרניות מצלמות, שמאפשרות אף להוסיף עדשות מתחלפות ממצלמות הפילם הישנות (במצלמות ה-DSLR), ולכן אם ברשותכם מצלמת ריפלקס של יצרן פופולרי שמייצר גם דיגיטליות, וכבר רכשתם בעבר סט עדשות למצלמה, אולי תרצו לרכוש מצלמת ריפלקס דיגיטלית של אותו יצרן, שתאפשר לכם להשתמש באותן עדשות....

אמצעי האחסון

המקום בו נשמרות התמונות במצלמה הדיגיטלית הוא בדרך כלל כרטיס קטן, הנכנס לחריץ מיוחד במצלמה. כמובן שהוא אינו חד פעמי כמו פילם, וניתן להשתמש בו פעמים רבות.

יש כמה סוגים של כרטיסי זיכרון כאלו, וחלקם נפוצים יותר מאחרים. כרטיסים מסוג ה-compact flash (ובקיצור- CF) היו הראשונים שהפכו לנפוצים במיוחד. גודלם בערך כגודל קופסת גפרורים, אך הם דקים הרבה יותר. היתרון של כרטיסים אלו על האחרים הוא שהם קשיחים יחסית ולכן לא נשברים בקלות. החסרון הוא שהם קצת יותר גדולים ועבים מכרטיסים אחרים, ולכן על המצלמות המשתמשות בהם להיות מעט יותר גדולות.

סוג נוסף של כרטיסים נקרא Smart Media (ובקיצור- SM) – מדובר בכרטיסים קטנים יותר, דקים יותר, ומעט גמישים, שיש עליהם מעין משטח מוזהב (כמו זה שעל כרטיסי ה-SIM בסלולרי). כיוון שהם דקים, לעיתים יש להם נטייה להתעקם או להישבר, אך הם משמעותית יותר קטנים מה-CF.

כרטיס מסוג נוסף הוא ה-Memory Stick (ובקיצור- MS) שפיתחה חברת Sony (ולכן כמעט כל מצלמות סוני נושאות את הכרטיס הזה). ל-MS שני סוגים – רגיל ו-Duo. ה-MS הרגיל הוא כרטיס קשיח, דק ומוארך (בדרך כלל בצבע סגול). כרטיס ה-Duo קצר במחצית מהרגיל, והוא תוכנן עבור מצלמות קטנות במיוחד. אם יש לכם כרטיס Duo ומצלמה המתאימה לכרטיס MS רגיל, לא לדאוג, אפשר לקנות מעין ``שרוולים`` בעלי מידות הכרטיס הרגיל, שאליהם אפשר להכניס את כרטיס ה-Duo ולהשתמש בהם כאילו היו כרטיס רגיל. כמובן שהפוך זה לא עובד – אי אפשר להכניס כרטיס רגיל וגדול למצלמה שהחריץ בה מותאם לכרטיס הקצר.

כרטיס פופולרי נוסף הוא כרטיס ה-Secure Digital (ובקיצור-SD). מדובר בכרטיס קשיח וקטן (בדומה ל-MS Duo).

כמעט כל הכרטיסים מגיעים בנפחי זיכרון שונים – אפשר למצוא כרטיסים של 4, 8, 16, 32, 64, 96, 128, 256, 512 ואף 1024 מגה בייט, מכל ארבעת הסוגים שצוינו (קיימים סוגים נוספים, אך הם באמת פחות נפוצים).

חשוב לדעת שכל מצלמה מתאימה לסוג מסוים של כרטיס זיכרון. כשרוכשים מצלמה, חשוב לדעת אילו כרטיסי זיכרון מתאימים לה, כדי שנדע אילו כרטיסים לרכוש. ישנן חברות שמייצרות מספר דגמי מצלמות, כאשר כל דגם משתמש בסוג אחר של כרטיס זיכרון, למרות שרוב היצרניות נוטות לאחידות. כמו כן, קיימים מספר דגמים בודדים של מצלמות בהן חריצים המתאימים למספר סוגי כרטיסי זיכרון.אין הבדלים משמעותיים מדי בין מחירי הכרטיסים השונים, כך שמחירו של כרטיס בנפח 256MB יהיה דומה בין אם מדובר ב-SD או ב-MS פלוס מינוס כמה עשרות שקלים.

קיימות מצלמות בעלות זיכרון פנימי, אך זה משהו שכבר בקושי רואים בשוק. כמו כן, יש מצלמות שמצלמות על מדיות נוספות שהן אינן כרטיסי זיכרון מהסוג שהזכרתי – מצלמות בעלות צורב דיסקים או DVD פנימי, אשר מצלמות ישירות על גבי הדיסק, מצלמות המצלמות על גבי דיסקטים, מצלמות עם חריץ ל-Disk On Key ומצלמות מקצועיות המצלמות על גבי כרטיסי PCMCIA (כרטיסי הרחבה של מחשבים ניידים), המכילים כמה ג`יגות של נפח איחסון.

מה נפח הכרטיס שאני צריך?

גודל התמונה משתנה בהתאם לכמות הצבעים בשטח המצולם – תמונה שנצלם בשלג, תהיה קטנה יותר מתמונה של הרבה פרחים ועצים, גם אם שתי התמונות יצולמו באותה הרזולוציה, כיוון שקובץ התמונה בשלג לא צריך לשמור מידע רב על הצבעים בתמונה.

גודלן של תמונות ברזולוציה של 1200X1600 (כלומר 2 מגה פיקסל) הוא בין 500 – 950 קילובייט, כך שלרוב ניתן להכניס בין 250-300 תמונות כאלו על כרטיס אחד של 256MB.

כמה שיותר זיכרון, ככה יותר טוב, כי כך מתאפשר לצלם יותר מבלי שנהיה חייבים לפרוק את התמונות מן המצלמה אל המחשב.

לא בטוח שכדאי לקחת כרטיס אחד גדול, ואולי עדיף שיהיו כמה קטנים יותר (2-3 כרטיסים של 128 מגה בייט נשמע כמו רעיון טוב) – בבחינת לא לשים את כל הביצים בסל אחד – אם כרטיס מתקלקל, אובד, נשבר וכו` תמיד יש את האחרים (בוודאי אם לא פרקנו עדיין את התמונות, לפחות לא כולן אבדו, אלא רק חלק...).

כאשר מטיילים, אם יש אפשרות למחוק תמונות מהכרטיס כשהוא בתוך המצלמה (ברוב המצלמות יש כזו אפשרות), כדאי לעשות את זה בסוף כל יום. פשוט עוברים על התמונות מאותו יום ומוחקים מה שיצא מטושטש, לא יפה וכו`. לא כדאי לנסות ולמחוק תמונות בדיוק כשאתם לחוצים לצלם משהו ואין מקום על הכרטיס, כי אז בטעות מוחקים דברים שכן רוצים לשמור.

זה חשוב במיוחד כשאתם בטרק או יודעים שתהיו כמה ימים בלי גישה למחשב עם צורב. ככה לא תתקעו בלי מקום בכרטיס ביום שלאחר מכן אם פתאום תחליטו לצלם הרבה.

כדי להעביר את המידע מכרטיס הזיכרון למחשב יש כמה אפשרויות: דבר ראשון שצריך זו תוכנה מתאימה. כדי שהמחשב ידע איזה מין מכשיר מחובר בצידו השני של הכבל, צריך תוכנה מיוחדת, או בלשון העם "דרייבר".

זה בעצם מה שצריך להתקין גם בבית כדי שהמחשב יכיר את סוג המצלמה וידע לטפל בה כמו שצריך. היום התוכנות האלו מגיעות על דיסק יחד עם המצלמה. אם אתם מסתובבים בטיול עם הדיסק הזה והכבל, לא אמורה להיות שום בעיה.

מה שמיוחד בחלונות XP זה שיש בה באופן מובנה ומוכן מראש את רוב התוכנות המתאימות למצלמות דיגיטליות ולחיבורי USB שלהן. כלומר, ברגע שמחברים את המצלמה למחשב, בלי להתקין שום דבר, המחשב מזהה את המצלמה, ואפילו פותח תוכנה משלו שהיא נוחה מאוד, שמאפשרת לבחור את התמונות שמעתיקים למחשב, בו זמנית למחוק אותן מהכרטיס ולתת להן שמות.

הבעיה היא שבמדינות העולם השלישי, שבהן עיקר התרמילאים מבקרים, במקומות רבים עם חיבור לאינטרנט, אין את הגרסה הזאת של חלונות, למרות שכמעט בכל מקום בו תטיילו יש לפחות בית קפה אחד שכן יש בו.

אם יש לכם מצלמה סטנדרטית של חברה שנותנת שירות טוב, בוודאי תוכלו למצוא את אותו הדרייבר לגרסאות חלונות שאינן XP גם באתר החברה באינטרנט, וגם אם נתקעים בלי הדיסק, אפשר להוריד את הדרייבר ולהתקין אותו.

חיבור ישיר של המצלמה למחשב מתבצע בדרך כלל על ידי חיבור ישיר של כבל USB בין המצלמה למחשב.

הבעייתיות עם חיבור כזה היא שלא כל גרסה של חלונות מכירה אותו. ויש צורך להתקין דרייבר מתאים. השקע לחיבור קיים כמעט בכל מחשב.

הכבל בדרך כלל אינו ארוך ואינו עבה, ולכן אין בעיה לדחוף אותו לנרתיק המצלמה גם אם הנרתיק הזה קטן.

כפי שכבר כתבתי, אין באמת צורך להסתובב עם דיסק הדרייברים של המצלמה, כיוון שאפשר למצוא אותם בדרך כלל גם באתר האינטרנט של יצרנית המצלמה, אך ליתר ביטחון מומלץ עוד לפני הטיול להוציא מהדיסק את קובץ הדרייבר הרלוונטי (בדרך כלל יש יותר מאחד – לכמה מערכות הפעלה שונות), ולשלוח אותו לעצמכם באי מייל לכתובת בה תשתמשו במהלך הטיול – הגעתם לאינטרנט קפה, עם המצלמה והכבל בלי הדיסק, ובאתר האינטרנט אין את הדרייבר? אין שום בעיה, היכנסו לאי מייל שלכם, ותורידו את הדרייבר משם.

עוד אפשרות: לקחת עותק צרוב של הדיסק ואת המקורי להשאיר בבית.

מתאם לכרטיס הזיכרון: בשיטה זו, המצלמה בכלל לא מתחברת למחשב. הרעיון הוא ששולפים את כרטיס הזיכרון מחוץ למצלמה ומכניסים אותו למכשיר שהמחשב מכיר ויודע לקרוא ממנו את הקבצים. מדובר במכשיר שמתחבר בכבל גם הוא למחשב. לתוך המכשיר הזה תוקעים את כרטיס הזיכרון, והוא מתפקד כמו כונן נוסף. יש מכשירים כאלו לכל סוג של כרטיס זיכרון בנפרד, וגם מכשירים שכוללים כמה חריצים בגדלים שונים ומתאימים לכל סוגי הכרטיסים. אם אתם מתכוונים להחליף את המצלמה מתישהו, או שיהיה לכם עוד מכשיר עם סוג אחר של כרטיס זיכרון, זו קניה די כדאית כי היא מתאימה להרבה מכשירים ובעתיד ולא תצטרכו לקנות כמה מתאמים.

יתרון קטן הוא שכשמשתמשים במתאם, לא צריך להיסחב עם המצלמה עצמה לאינטרנט קפה - במרבית המקומות יש קוראי כרטיסים מוכנים ומחוברים למחשבים, או שאפשר לקחת איתנו את קורא הכרטיסים שלנו, שהוא דק ושוקל מעט מאוד. פעמים רבות עוברים לצרוב תמונות בערב לפני שהולכים לדיסקוטק או משהו כזה, ואז נתקעים עם מצלמה שיכולה קצת להגביל, מפחד שהיא תיהרס או תיגנב.

צריבה ושמירת תמונות בטיול:

בהרבה מקומות לא תעשו זאת לבד, אלא האחראי במקום יעשה זאת בשבילכם, ואתם רק צריכים להזכיר לו, ולדאוג שהצריבה תיעשה במצב MultiSession – כלומר, לאפשר צריבה רב פעמית על אותו דיסק. ברוב תוכנות הצריבה ישנה אופציה של Close Session and leave disc open שמשמעותה סגירת הצריבה הנוכחית אבל השארת הדיסק פתוח לצריבות נוספות. אין צורך בדיסק ReWritable, כיוון שאלו מתאימים לכתיבה ומחיקה. מומלץ מאוד שלמרות שאפשר להוסיף תמונות לאותו דיסק, ולמעשה להסתובב עם דיסק אחד ובו כל התמונות, לעשות גיבוי לעיתים תכופות של כל התמונות על דיסק אחר, ולשמור אותו במקום נפרד או לשלוח הביתה בחבילות מדי פעם.

לדיסקים יש נטייה להדפק, להישרט, להיהרס בצריבה, צריבה שדורסת את כל הצריבות הקודמות וכו`. חוויתי זאת אף על בשרי. בתחילת הטיול צרבתי על דיסק אחד, שבשלב מסוים, באחד המקומות בהם לא צרבתי בעצמי, האחראי במקום סגר את הדיסק ולא ניתן היה להמשיך ולצרוב עליו. את הדיסק הזה שלחתי הביתה בחבילה, והמשכתי לצרוב על דיסק חדש, וביום האחרון לפני הטיסה הביתה, הבחור שצרב לי את הדיסק בבואנוס איירס דפק אותו, ומחק לי 3 שבועות של תמונות. חלק מהן שחזרתי מהדיסק ששלחתי הביתה, וחלק מאי מיילים ששלחתי, אך היו תמונות מצוינות שאי אפשר היה לשחזר.

שליחת התמונות למשפחה וחברים:

אחד הדברים הנחמדים ביותר כשמטיילים עם מצלמה דיגיטלית, הוא היכולת לשתף בזמן הטיול את המשפחה בנופים ובחוויות, בין אם בתמונות או בצילומי וידיאו קצרים. הבעיה היא ששליחת תמונות באי מייל או טעינתן לאתרי תמונות כגון webshots, fotki, pic4u ורבים אחרים, אורכת זמן רב, גם אם מדובר בחיבור מהיר לאינטרנט, מה שבמקומות רבים קשה מאוד למצוא.

הפתרון לשליחת תמונות באי מייל הוא כיווץ התמונות לפני שליחתן. יש תוכנות רבות, חלקן אפילו מגיעות כחלק ממערכת ההפעלה, שמאפשרות את הקטנת הרזולוציה של התמונות על גבי המחשב, כדי ליצור מהן קבצים קטנים בהרבה מהקבצים המקוריים. "דחיסה" של תמונה אשר שומרת על איכות לא רעה (כמובן שלא כמו התמונה המקורית, אבל תוצאה יפה בהחלט), מאפשרת הקטנת הקובץ פי 10 ויותר, כדי להקל על שליחת התמונות.

בכל מקרה לא תוכלו לשלוח באי מייל את כל התמונות שצילמתם, גם אם תשבו ותכווצו אותן. זה תהליך שגוזל זמן, ונחמד לעשותו פעם ב... ולתמונות בודדות בלבד (למרות שתוסף נחמד לחלונות xp שניתן להוריד בחינם מאתר מיקרוסופט ונקרא image resizer powertoy מאפשר לכווץ הרבה תמונות במכה). כך שאת התמונות המקוריות מומלץ לשמור על דיסק ולא להסתמך על שליחת התמונות בדואר אלקטרוני או טעינתן לאתר.

שימו לב ששימוש בתוכנת כיווץ רגילה דוגמת winzip או winrar לא תקטין את גודל הקבצים, מאחר ומרבית המצלמות משתמשות בפורמט jpeg שהוא פורמט דחוס ומכווץ מלכתחילה.

טיפ: אם אתם משתמשים בסוללות נטענות למצלמה, קחו איתכם את המטען כמובן. אם לא, צאו לטיולים עם סוללות ספייר.

אחד הדברים שצורכים הרבה מאוד כח מהסוללות הוא מסך ה-LCD שדרכו ניתן לראות מה מצולם במקום דרך העינית. עדיף לצלם דרך העינית ולחסוך את בזבוז הסוללה כשרואים שהיא עומדת להיגמר.

למי שממש מפחד מהנושא של הצריבה, או למי שמתכנן טיול של טרקים ארוכים ולא רוצה שיגמר לו המקום על כרטיסי הזכרון באמצע הטרק, יש פתרון נוסף. קיימים מספר מכשירים שהם למעשה קופסה עם הארד דיסק (הסטנדרטים באים היום עם 20-40 ג`יגה שמספיקים למשהו כמו 4000 תמונות ברזולוציה גבוהה) וחריצים לסוגים שונים כרטיסי הזכרון (בדרך כלל מתאימים לCF ול-SM, אבל יש מתאמים שמאפשרים להשתמש במכשיר גם אם יש כרטיס MS של סוני). פשוט מוציאים את הכרטיס מהמצלמה ותוקעים במכשיר. התמונות מועתקות להארד דיסק הזה, וזהו. המכשיר קטן ולא כבד, כך שניתן לקחת אותו איתכם לכל מקום (עובד על סוללה נטענת). בסוף הטיול מחברים את המכשיר למחשב בבית בעזרת כבל USB ושופכים לתוכו את כל התמונות.

המכשיר יכול כמובן לשמש כהארד דיסק לכל דבר, ולא רק כ"ארנק אלקטרוני" לתמונות, וזה טוב במיוחד להעברת קבצים בין מחשבים וכו`.

היום כמעט כל נגני ה-mp3 החדשים בעלי הנפח הגדול (20, 40, 60 ואף 80 ג`יגה) מאפשרים העתקת תמונות אליהם, בין אם מהמחשב (בדיוק כמו שמעתיקים מוזיקה), בין אם חיבור ישיר של המצלמה בכבל USB למכשיר ובין אם בעזרת חריץ שאליו נכנסים כרטיסי הזיכרון. מכשירים רבים מאפשרים דפדוף נוח בין התמונות, חיבור למסך טלוויזיה להצגת התמונות וכו`.אפילו ה-iPod הפופולרי ונגנים מתחרים אחרים מגיעים בדגמים שמשלבים טיפול בתמונות מהמצלמה הדיגיטלית שלכם.

החסרון הוא בעצם העובדה שמדובר בדיסק קשיח. הדיסק הקשיח מורכב מלא מעט חלקים נעים, המחוברים בברגים ודרכים נוספות. זהו מכשיר מכני, וכשהוא יושב בתוך מחשב בבית אז הסיכוי שמשהו בו יידפק הוא לא גדול, אבל בתוך מכשיר שמיטלטל בתוך מוצ`ילה זה כבר יכול להיות סיפור אחר. המכשירים האלו מתוכננים במיוחד לצרכים האלה, והסיכוי שמשהו יקרה לא גדול כל כך, אבל לא הייתי רוצה להיות זה שזה קורה לו...

כמו כן, המכשירים האלו מושכים גנבים, כך שמומלץ לא להסתמך עליהם בתור ארנק התמונות שלכם לכל התמונות מהטיול, אלא רק כאופציה לרוקן את כרטיס הזיכרון במהלך טרקים, ולאחריהם לצרוב את התמונות על גבי CD או DVD, כדי לא לאבד את כל התמונות במקרה של גניבה.

אגב, כדאי לדעת שנגני mp3 שאינם מבוססים על הארד דיסק, נושאים גם הם כרטיסי זיכרון, כך שאם בכוונתכם לרכוש מכשיר כזה בזמן הקרוב, או שיש כבר אחד ברשותכם, נסו לדאוג שתוכלו להשתמש באותו סוג כרטיסי זיכרון עבור המצלמה הדיגיטלית כמו גם נגן ה-mp3, וכך תוכלו לחסוך לעצמכם מעט כסף...

זהו, עכשיו אתם מומחים לענייני הצרכים שלכם מהמצלמה הדיגיטלית, ויודעים כל מה שצריך כדי להיות מסוגלים לקחת אותה לחו"ל ולצלם איתה בטיול.

ההבטחה של הדור השלישי

2004-07-12T11:05:00.000+03:00

הקטע פורסם לאחר עריכה במדור קפטן אינטרנט של עיתון "הארץ".

אינטרנט רחב פס, חיבור אלחוטי, מכשירי טלפון חכמים, תוכנות מסרים מידיים, יכולת העברת קול ותמונה על גבי רשת האינטרנט, וחידושים טכנולוגיים נוספים בשנים האחרונות, טומנים בחובם פוטנציאל למהפכה חסרת תקדים בדרכים בהן אנו מתקשרים עם אחרים, אשר עיקרה חבוי בהתלכדות העתידית של כל הגורמים הללו יחדיו, ליצירת טלפוניית האינטרנט.

כיום, ניתן לאפיין באופן גס את המכשירים השונים בהם אנו משתמשים – הגלישה באינטרנט מתבצעת במחשב, שיחות קוליות באמצעות מכשיר הטלפון, הצפייה בטלוויזיה על גבי מכשיר הטלוויזיה וכן הלאה. ביטול התלות בפלטפורמה בזכות איחוד תשתיות התקשורת השונות, מאפשר ביצוע כל הפעולות שצוינו ועוד רבות אחרות, על גבי כל אחד מן המכשירים – מחשב אישי או נייד, PDA (מחשב כף יד), טלוויזיה, טלפון נייד חכם, מכשיר טלפון ביתי חכם, מכשירי תקשורת ברכב וכו' – כולם מהווים פלטפורמה פוטנציאלית לקיום כל סוגי התקשורת, שבעבר הוגבלה וקוטלגה לפי סוגי המכשירים השונים.

היכולת הזו מאפשרת למשתמשים זמינות חסרת תקדים – ברחוב, בבית, במשרד ולמעשה בכל מקום – בעוד שיוזם התקשורת כלל אינו מודע לכך שהנמען מחליף מכשירים ועובר ממקום למקום תוך כדי שיחה. ביטול התלות בפלטפורמה, מבטל לחלוטין גם את התלות במיקום, מכיוון שהגמישות של המערכת מאפשר מעבר מפלטפורמה אחת לאחרת בצורה חלקה ושקופה.

טלפוניית האינטרנט מאפשרת תקשורת רב צורתית (Multimodal Communication), מונח המתייחס ליכולת לנהל תקשורת זמן אמת כמו גם א-סינכרונית באמצעות טקסט, קול ותמונה על גבי אותה פלטפורמה. תכונה זו תאפשר לנהל מספר שיחות במקביל, והיא טומנת בחובה גם יכולת לשלב בין טקסט לקול בשיחה כאשר צד אחד בשיחה מדבר, בעוד האחר עונה בהודעות טקסט כתובות.

כאשר ניתן לעבור מפלטפורמה אחת לאחרת, וכולן מאפשרות מגוון יכולות טקסט, קול ותמונה, ההבדלים הנהוגים כיום בין דואר אלקטרוני, SMS, Chat, שיחת מסרים מיידיים, שיחה קולית, או הודעה קולית ילכו ויטשטשו. ההבחנה בין צורות התקשורת השונות גוזרות התייחסות שונה אליהן כיום – הודעה בצ'אט מחייבת לתפיסתנו מענה מהיר יותר מאשר הודעת דואר אלקטרוני, בגלל המיידיות של המדיום. האינטגרציה בין המדיומים השונים עשויה לבטל הבדלים מסוג זה, וצפויה להאריך את משך השיחות ולשנות את הדרך שבה אנו מבינים את אורך היריעה שלהן.

היכולת לעבור בין צורות שונות של תקשורת במהלך השיחה – שיחה קולית ההופכת לשליחת הודעות טקסטואליות הדדית אשר מיידיות התגובה עליהן אינה מחויבת – מביאה לכך שזמן השיחה מתארך לפי הצורך, ואינו בהכרח רצוף. ניתן להתחיל שיחה ממכשיר הטלוויזיה הביתי בבוקר, להמשיכה ברכב בדרך למקום העבודה, והיא אף יכולה להמשיך לאורך כל היום ומעבר לכך על גבי הטלפון הסלולארי או המחשב, לפי ההתאמה ללוח הזמנים של הצדדים בשיחה. בנוסף, האפשרות לבצע שיחות א-סינכרוניות עם מספר אנשים במקביל מייעלת תהליכי העבודה ואת ניצול הזמן.

היכולת לעבור בקלות משיחה קולית לשיחה כתובה, עשויה להגביר את הטשטוש שנוצר בין המרחב הפרטי לציבורי עם הופעת הטלפון הסלולארי. כיום, כאשר אחד הצדדים בשיחה מרגיש כי הוא מפריע לסובבים (במסעדה, קונצרט, סרט, הרצאה), השיחה מסתיימת. מרגע שקיימת היכולת להמשיך באופן טבעי כאשר רק צד אחד מדבר או כאשר שני הצדדים עוברים לשיחה טקסטואלית בלבד, התקשורת תמשיך גם במקומות שהיו עד עתה מחוץ לתחום לתקשורת הסלולארית הקולית.

רעיון התקשורת מודעת הנוכחות (Presence Aware Communication) לקוח מעולם המסרים המיידיים, ועיקרו שלכל משתמש רשימת חברים, החולקים ביניהם מידע לגבי מצב הזמינות שלהם בכל רגע נתון. משתמש יכול לסמן כי הוא פנוי ליצירת קשר, עסוק, ישן, בקולנוע, ישוב תוך זמן קצר ועוד. בדיקת הזמינות מאפשרת לצבור מידע לגבי נוכחות המשתמש ממכשירים, מיקומים ואפליקציות שונות, על מנת להציג תמונת מצב מאוחדת של זמינותו. כך מתאפשרת יצירת קשר במהירות עם כל אדם, ללא תלות במכשיר בו הוא משתמש, ונוצר הרקע לאינטראקציה מיידית יותר.

בעידן ההתפשטות המהירה של רשתות אלחוטיות, מכשירי טלפון סלולארי חכמים או סייענים דיגיטאליים ניידים, נשיאת מכשיר אלחוטי כבר אינה נחלתם הבלעדית של מקבלי החלטות חשובים או כאלו העובדים הרחק מן המשרד. על כולם להיות זמינים יותר, והיכולת לצפות במצב הזמינות של אדם מסוים עשויה למתן תופעות של דאגה למשל, לאדם שלא ניתן להשיגו בשום מספר טלפון כיום.

בזכות גישת המודעות לנוכחות, למרות שיוזמי תקשורת לא יכולים לשלוט בזמן וסדרי העדיפויות של הנמען, הם יבזבזו פחות זמן אם יוכלו לבצע קשר מוצלח בניסיון בודד. אחרי הכל, אין ערבות לכך שאחרים יהיו זמינים כאשר נצטרך אותם, אך היכולת להבטיח שליחה מיידית של הודעה דחופה, היא בבחינת "פרס ניחומים" מתקבל על הדעת.

מנקודת המבט של יוזם התקשורת, המידע על מצב הזמינות של הנמען הופך לשלב הראשון בבחירת הדרך היעילה ביותר ליצירת תקשורת שאינה תלוית מיקום, בהשוואה לניחושים ובזבוז הזמן הכרוך בניסיונות עקרים ליצור קשר עם אדם כלשהו כיום. בחירת שם מתוך רשימת נמענים תפעיל בדיקה אוטומטית של זמינות הנמען, על מנת לקשר את יוזם התקשורת אל המכשיר דרכו הנמען מעוניין לתקשר באותו הרגע.

התפיסה של רשימת החברים (Buddy List), מתמקדת בדרך בה יכולים משתמשים לבחור מי יוצר איתם קשר ובאיזו צורה. גישה זו משתלבת היטב עם מודעות הנוכחות, על מנת לאפשר ליוזם התקשורת לדעת מתי להתחיל בתקשורת זמן אמת אינטראקטיבית, או פשוט להשאיר הודעה. הנמען יכול לקבוע האם לקבל או לדחות שיחה מאדם מסוים, כמו גם לקבוע את הדרך המועדפת ליצירת הקשר באותו הרגע (שיחה קולית, הודעה קולית, שיחת טקסט, הודעת טקסט וכו') בזכות התקשורת הרב צורתית. רשימות החברים המשולבות במכשירי הטלפון החכמים, מאפשרות ניהול מושכל יותר של התקשורת הנכנסת. השיחה המזוהה בטלפוניה הסלולארית של ימינו, מאפשר לדחות או לקבל את השיחה בלבד. היכולות החדשות עשויות להביא לסינון שיחות רב יותר מהנהוג כיום. אלמנט הסקרנות בנוגע לתוכן השיחה הנכנסת מצטמצם כאשר מפנים אותה לתיבת הודעות הטקסט, שמאפשרת קריאה מיידית, והחלטה האם לענות להודעה או לא.

טלפוניית האינטרנט טומנת בחובה גם פוטנציאל אמיתי לשיטת תמחור שונה של שירותי הטלפוניה. תשתית התקשורת זולה יותר מאשר בטלפוניה הקווית, וכך גם עלויות התפעול, מה שמאפשר להוזיל את העלות לצרכן הסופי. היתרון הגדול מתבטא בשיחות לטווח ארוך, שהרי החיבור לאינטרנט הוא בעלות מקומית, ואין השפעה למרחק מנמען התקשורת. כמו כן, מודלים שאינם כוללים תמחור לפי זמן אוויר, אלא לפי כמות המידע המועברת, או אף תשלום חודשי קבוע על שירותי אינטרנט הכוללים טלפוניה, צפויים אף הם להוזיל את המחיר.

חברה בניו ג'רזי לדוגמא, מציעה את שירותי הטלפוניה שלה כולל שיחות מקומיות וארוכות טווח ללא הגבלה עבור 40$ לחודש, כמחצית מחשבון הטלפון החודשי הממוצע. עבור אלו אשר מבצעים שיחות ארוכות טווח רבות, החיסכון יהיה אף גדול יותר. העובדה כי רוב המשתמשים צורכים שירותי אינטרנט בתשלום מספק האינטרנט שלהם, מורידה מהמוטיבציה לשלם לספק שירותי הטלפון בנפרד.

לאחרונה, יותר ויותר אנשים פונים למחשבים ולאינטרנט על מנת לבצע את שיחות הטלפון ארוכות הטווח. הם עושים זאת בעיקר מכיוון שפעולה זו חוסכת להם סכומי כסף לא מבוטלים, מאחר והם שילמו על כל הדרוש להם על מנת לשלוח דואר אלקטרוני בחינם לכל מקום בעולם, ומדוע שלא ישתמשו באותן יכולות על מנת לשלוח קול ואף וידיאו?

ניתן לחשוב על מודלים מהפכניים של ממש לתמחור השירותים, כך שינתנו אף בחינם. לדוגמא, בכפוף להרשאת המשתמש, ניתן לאתר מילות מפתח בשיחותיו המדוברות או הכתובות, וללוותן בפרסומות הקשורות בתוכן השיחה. פרסום ממוקד שכזה יכול לממן את הפעלת השירות, בדיוק כפי שחברת גוגל מפעילה כיום את שירות הדואר האלקטרוני החדש שלה.
התלות של עלות השיחה במשכה גורם לכך ששיחות מתקצרות על מנת לחסוך בעלויות. שינוי של שיטת התמחור, צפוי להביא לשינוי בתפיסה זו, ובפועל לגרום לשיחות ארוכות יותר. בגביית סכום קבוע עבור תקשורת ללא הגבלה, טמון פוטנציאל צמיחה עצום לשוק זה, בדומה למה שקרה במעבר מתשלום לספק האינטרנט לפי זמן השימוש, לתשלום חודשי קבוע עבור שימוש בלתי מוגבל באינטרנט בפס הרחב.

שימוש מוגבר בשירותי טלפוניית האינטרנט עשוי לחשוף את המשתמשים לשירותים ותכנים נוספים. דוגמא טובה לכך ניתן למצוא בקרב משפחות תרמילאים המטיילים בחו"ל. בעבר, אמצעי התקשורת העיקרי בין המטייל למשפחתו היה הטלפון באמצעות כרטיס חיוג. עם חיבור מקומות נידחים ברחבי העולם לרשת האינטרנט, מטיילים רבים משתמשים בשירותי טלפוניית אינטרנט, או שירותי מסרים מיידיים, על מנת לתקשר עם קרוביהם במחירים נמוכים. עובדה זו גרמה להורים רבים לבלות יותר זמן מול המחשב, ולמצוא בו שימושים נוספים.

למרות ההבטחה הגדולה של הדור השלישי, בחינת המכשירים והשירותים המוצעים כיום מרמזת על כך שספקיות השירות הסלולארי מותירות בינתיים את הכפפה על הרצפה. צפייה בטלוויזיה על גבי מסך הטלפון היא דבר נחמד, אך עלינו לקוות כי כל הנוגעים בדבר – ספקי הסלולר, ספקי האינטרנט, יצרני המכשירים וגורמים נוספים בתעשייה – ישכילו להבין שלא יוכלו למנוע מאיתנו את הדבר האמיתי – היכולת לתקשר בנוחות, ביעילות ובמחירים שווים לכל נפש.

תחרות הבנייה הירוקה

2004-06-09T12:19:00.000+03:00

היה לי רעיון שבתוך הראש הוא נשמע לי מצוין. חבל שאחרים לא חושבים ככה. ניסיתי ופניתי לגופים שונים, אבל בינתיים לא כל כך הצלחתי. אולי העולם עוד לא בשל לרעיונות שלי :/

בנייה ירוקה היא בנייה "חכמה", ידידותית לסביבה ולבני אדם, חוסכת אנרגיה, בריאה ומשפרת את איכות החיים במבנה. בנייה זו לוקחת בחשבון את תנאי האקלים, משאבי הטבע הקיימים והסביבה החברתית. היא מעודדת ניצול אנרגיה, תוך מניעת דלדול משאבי הטבע, מחזור ושימוש בחומרים הניתנים למחזור.
הרעיון הוא די פשוט - לקיים תחרות בין אוניברסיטאית לבנייה ירוקה.

מטרת התחרות
לעודד בנייה ירוקה באוניברסיטאות בישראל, לשם העלאת המודעות בקרב הסטודנטים והציבור בכלל לנושא הבנייה הירוקה, כאמצעי לחיסכון במשאבי מוסדות הלימוד, וככר למחקר אקדמי ופיתוח ובחינת טכנולוגיות חדשות, כמו גם דרך התנסות מעשית לסטודנטים בתחומי הלימוד הרלוונטיים.

הרעיון המרכזי
הקמת "קואליציה" של אוניברסיטאות, אשר תקבע במשותף יעדים סביבתיים בקמפוסים, המחייבים את כולן, בנוגע לבנייה ירוקה, צמצום השימוש באנרגיה ובמים ועוד. היעדים יהיו ארוכי טווח, ויפורטו ליעדי ביניים עם לוחות זמנים מוגדרים.
תחרות נובה לבנייה ירוקה תכלול את כל מוסדות הלימוד האקדמיים הציבוריים בישראל, ובנוסף גם את המוסדות הפרטיים אשר יביעו עניין בהשתתפות.
עבור התחרות תוקם מנהלת, אשר תורכב מנציגי המוסדות המשתתפים, גורמי ממשל ונציגי פרויקט נובה, ותפקח על מהלך התחרות.
התחרות תכלול הסבת מבנים קיימים ל"ירוקים", והחלת תנאים לבניית מבנים חדשים בקמפוסים.
ביצועי מוסדות הלימוד ימדדו לאורך התחרות, והאוניברסיטאות המובילות יתוגמלו בהתאם לתנאים שיקבעו מראש.

אפילו ניסיתי לרתום צוות של נובה לצורך הפעילות:
צוות נובה יכתוב תוכנית מפורטת עבור התחרות. הצוות יורכב מסטודנטים מתחומי לימוד שונים, תוך שילוב סטודנטים מתחומי הכלכלה והניהול עם סטודנטים מתחומי האדריכלות ולימודי הסביבה.
התוכנית תכלול:
סקירה מפורטת של מטרות וכללי התחרות, ואופן ניהול התחרות.
יעדי התחרות (כולל יעדי ביניים ולוחות זמנים להשלמתם – לדוגמא, צמצום צריכת אנרגיה ב-5% בתוך תקופה שלא תעלה על 10 חודשים).
מקורות מימון אפשריים לקיום התחרות – בחינת תקציבי בינוי קיימים במוסדות הלימוד, בדיקת אפשרות להקמת קרן תרומות, חישוב החיסכון בתקציבי מוסדות הלימוד כתוצאה מן ההשתתפות בתחרות עצמה, מענקים ועוד.

תועלות צפויות כתוצאה מקיום התחרות
קידום המודעות לנושא הבנייה הירוקה, בקרב הסטודנטים, קבלני המשנה שיועסקו במהלך התחרות, והציבור בכלל.

השרשת מדיניות סביבתית נכונה בהיבטים של חיסכון באנרגיה ובמים, במוסדות ציבור מן הגדולים בישראל.

שיפור איכות החיים של הסטודנטים, ובהתאם שיפור ברמת הלמידה כפי שהוכח במחקרים שונים בנוגע למבני חינוך "ירוקים".

אלטרנטיבה לטיפול בגירעונות התקציביים של מוסדות הלימוד בישראל, באמצעות חיסכון בהוצאות אנרגיה, מים ובינוי. לא רק המוסד האקדמי הזוכה מקבל פרס, אלא כל המשתתפים חוסכים במשאבים גם אם לא עמדו ביעדים המלאים של התחרות.

כלי שיווקי "ירוק" בידי האוניברסיטאות כמקובל במוסדות לימוד מובילים בעולם.

קידום מחקרים אקדמיים – התחרות יכולה לבוא לידי ביטוי גם בתחרות בין הפקולטות השונות להנדסה, אדריכלות, לימודי הסביבה ועוד במוסדות המשתתפים, לבחינת פתרונות שונים לעמידה ביעדי התחרות, והשוואה בין הפתרונות העולים בכל אוניברסיטה למציאת שיטות יעילות יותר לשמירה על איכות הסביבה בקמפוסים.

הזדמנות לסטודנטים להתנסות בעבודה מעשית בתחום אותו הם לומדים, במסגרת אוניברסיטאית ובמימון מלא של מנהלת הפרויקט.

תחרות מוצלחת בקרב מוסדות ההשכלה הגבוהה, ופרסום תוצאותיה, עשויה להוות מודל לתחרויות דומות נוספות בקרב גופים ציבוריים ופרטיים נוספים בישראל.

אז פניתי לבי"ס פורטר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב, פניתי לארגון "מגמה ירוקה" (ארגון סטודנטים סביבתי), ואפילו למנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה, ובינתיים גורנישט.

מה שמדהים זה שלמרות שהעלויות של בנייה ירוקה הן לא גבוהות בהרבה מעלויות של בנייה רגילה בדרך כלל (ככל שמקדימים לתכנן "ירוק", התוספת לעלות הולכת ויורדת), החיסכון בהוצאות התפעול של המבנה העומד גדול לאין שיעור מהעלות הנוספת. העלות הנוספת לא חייבת להיות גבוהה בגלל שימוש בחומרים מיוחדים - אפשר פשוט לרצף את סביבת הבניין במרצפות לבנות, שמחזירות את האור לחדרי הכיתות, ובכך מבטלות את הצורך להדליק את האור בשעות היום בחדרי הלימוד. אפשר להוסיף הצללה לחלונות הבניין בזווית מתאימה כדי לאפשר לקרני השמש החורפית הנמוכה יותר להיכנס ולחמם בחורף, אך לחסום את השמש הגבוהה יותר בקיץ ולהזדקק פחות למיזוג חשמלי.

במדינת קליפורניה, בניינים אחראים ל-30% מכלל ניצול האנרגיה, 60% מהשימוש בחשמל, שימוש במיליארדי גלוני מים בכל יום, ומייצרים 30% מהפסולת המוצקה. בתי ספר מוציאים כ-6 מיליארד דולר בשנה על אנרגיה, כאשר משרד האנרגיה חישב חיסכון אפשרי של כ-25% על ידי שימוש במכשור חסכוני באנרגיה, טכנולוגיות לחידוש אנרגיה, ותכנון בנייה משופר. בחינה של בתי ספר מוארים באור טבעי לעומת כאלו שאינם, מראה שניתן לקצץ בין 22%-64% בהוצאות האנרגיה בבתי ספר מוארים באופן טבעי, כאשר החזר ההשקעה על בתי ספר כאלו הוא תוך פחות מ-3 שנים.

מבנה בדאוני, קליפורניה דיווח על חיסכון של 40,000$ בשנה בצריכת האנרגיה; מפעל מסוים דיווח על ירידה של 65% בעלויות המים והביוב ביחס למבנה ישן יותר; בהשקעה של 19,000$ במחזור אשפה, חסכו מפעילי אולם הכדורסל בפורטלנד 166,000$ עלויות הובלה והטמנה.

כלל ההטבות הכלכליות כתוצאה מבנייה ירוקה מגיעות לפי 10 ההשקעה ההתחלתית בדרך כלל, כאשר רק החיסכון באנרגיה מצליח לכסות על התוספת למחיר בשלבי הבנייה. כמו כן, ניתן להתייחס להגדלת הפריון של העובדים במבנה כתוצאה מעובדת היותו "ירוק", כהטבה כלכלית משמעותית גם כן.

מבנה מעבדות הכימיה, הביולוגיה ולימודי הסביבה באוניברסיטת פורטלנד באורגון, נבנה כמבנה ירוק יעיל מבחינת אנרגיה ב-50% יותר ממבנים מקבילים "רגילים", מה שמתבטא בחיסכון של 50,000$ בשנה. הבניין הירוק של המרכז ללימודי הסביבה באוברלין, אוהיו, מגיע לירידה של 79% בהוצאות האנרגיה. מבנה המעונות הירוק באשלנד, וויסקונסין, מתוכנן להיות 50% יותר חסכוני באנרגיה ובמים ממבני מעונות מקבילים בגודלם.

דוגמאות אלו מוכיחות כי ההשקעה מחזירה את עצמה ובטווח הארוך אף כדאית יותר מבנייה סטנדרטית, וכי בחינת העלות הגבוהה לכאורה בטווח הקצר אינה ממצה את ההיבטים הכלכליים של הבנייה הירוקה, על התועלת הנגזרת ממנה.

פרויקט נובה

2003-08-01T11:48:00.000+03:00

לעידו וברק יש רעיון מעניין. עידו סטודנט להנדסת תעשייה וניהול וברק לומד כלכלה בתוכנית המצטיינים לתואר שני, שניהם באוניברסיטת תל אביב.

די מרגיז שסטודנטים לא יכולים לקבל ניסיון מעשי במהלך התואר הראשון שלהם. למה בעצם? לא חבל לכתוב למשל תוכנית עסקית מומצאת מהדמיון, כאשר יש אנשים שצריכים ויכולים לעשות שימוש בתוכניות עסקיות בעולם האמיתי?

הממ...

אז מי בעצם רוצה תוכניות עסקיות? למה זה טוב בכלל? מסתבר שיש ארגונים שלא ממש יודעים להתנהל כמו שצריך. בייחוד כאלו שמתבססים על כסף - משלמים משכורות, קונים כל מיני דברים, ומנסים גם למכור כדי לא להפסיד. דוגמא טובה לארגונים כאלו, הן עמותות וארגונים חברתיים למיניהם. מסתבר ש-8 מכל 10 עמותות שנפתחות, נסגרות בעקבות פשיטת רגל, וניהול לא נכון.

אם ניקח סטודנטים שלומדים המון באוניברסיטאות, ונוציא אותם לשטח עם הידע הזה (לא חבל שיישאר ידע תקוע באיזה מגדל שן?), אולי הם יוכלו לעזור לעמותות האלה לעמוד על הרגליים.

אבל איך נשכנע את הסטודנטים לעבוד קשה, בלי לקבל דבר בתמורה (מספרים לי שעם סיפוק והרגשה טובה לא הולכים למכולת)?

בטח, אפשר לתת להם כסף! ומהיכן הכסף? ובכן, אם נסביר לחברות עסקיות שבמקום לתרום 500,000 ש"ח לעמותה שתיסגר בעוד שנתיים בגלל פשיטת רגל (ואז כל הכסף יורד לטמיון), אולי עדיף לתרום רק 25,000 ש"ח, כדי לממן עבודה של 5 סטודנטים, שיעזרו לעמותות האלו לשרוד לטווח ארוך - במונחים של החזר על השקעה, מדובר במהלך מוצלח הרבה יותר.

אז מה אנחנו מקבלים? אנשי עסקים שתורמים כסף לשיפור הקהילה בה הם חיים (ולתועלתם השיווקית כמובן), סטודנטים שתורמים לקהילה ידע, ומקבלים ניסיון מעשי מדהים וגם איזו מלגה קטנה (כמו מלגת פר"ח), לכיסוי ההוצאות והזמן האבוד, והעמותות מקבלות בחינם ייעוץ עסקי ואסטרטגי שבשוק הפרטי עולה הון תועפות. כולם מרוצים!

בערך באמצע העבודה של צוות הפיילוט הראשון, הצטרפתי לעניין. תפקיד רשמי - דובר העמותה, וחבר הועד המנהל, שכולל מלבד עידו וברק גם את ירון ובן. כולנו מתנדבים.

עוד על עבודת הצוותים והפרויקטים השונים, אפשר לקרוא באתר של נובה (מקווה שהוא יתעדכן באופן תדיר - בכל זאת, כולנו מתנדבים...).

טיול בדרום אמריקה

2002-10-30T14:34:00.000+02:00

בערך 4 חודשים לפני השחרור מהצבא, ניגשו אליי ערן ואדר וסיפרו לי שהם רוצים לנסוע לסין. היה לי ברור למה דווקא סין - באותה תקופה, אדר ואני היינו בעיצומה של סדרת שיעורי קונג פו, ומאוד רצינו הזדמנות לבקר במנזר השאו-לין. למרות שזו לא הייתה בדיוק הזמנה להצטרף, אמרתי להם שאני מסכים לבוא איתם, אבל רק אם נוסעים לדרום אמריקה. מיד התחלנו לתכנן ולהתחסן. על כל הפרטים הטכניים של הטיול אפשר לקרוא ב-Yahoo! trip planner, ולראות שם קצת תמונות, כמו גם בפליקר שלי (לינק בצד ימין). אחת האהובות עליי מהטיול הזה, היא זו, שמראה את אדר עומד בזריחה במדבר המלח של דרום בוליביה (Salar de Uyuni).

האמת היא שהטיול היה פשוט מדהים. כמה חוויות שאי אפשר בכלל לתאר. לדעתי הדבר היפה ביותר בטיולים מסוג זה הוא תחושת החופש הבלתי מוגבל - בכל בוקר מתעוררים ועושים רק מה שמתחשק, בלי מחויבות לאיש, בלי תוכניות מוקדמות ובלי רגשות אשם על דברים שצריכים להיעשות ונזנחים בצד. זו הסיבה שכאשר אחרים שואלים אותי לאן כדאי לנסוע לטיול ארוך, אני עונה שזה ממש לא משנה אם נוסעים לדרום אמריקה, מזרח אסיה, אוסטרליה או כל מקום אחר, כל עוד חווים את אותה תחושה מדהימה של חופש, שאנשים ממעטים לחוות בחיי היומיום שלהם. בכל מקום אפשר למצוא נופים מדהימים, תרבויות מעניינות, אוכל טעים ואנשים נחמדים. אחד יכול להימשך לתרבות אחת, ואחר להיסטוריה של מקום שונה. גם למזג האוויר הצפוי השפעה על היעד שייבחר בסופו של דבר, אבל בכל מקום מובטח שיהיה טיול מדהים.