עוברים דירה

החלטתי להעביר את הבלוג לכתובת חדשה, תחת דומיין משלי.

תוכלו להמשיך לקרוא (והפעם רק באנגלית) בכתובת

http://blog.gkamin.com

להתראות,

ג.

על פאד תאי ביתי ומעניין

החלטתי שנמאס לי קצת מהמתכון הרגיל לפאד תאי. שלא תבינו אותי לא נכון, הוא מאוד טעים, והוא תמיד עובד, אבל הגיע הזמן לרענן, בעיקר בתחום הרוטב. אז הנה כמה דברים שזרקתי פנימה:

3-4 גבעולי כוסברה טרייה (היישר מהאדנית שבחלון) קצוצים (עם העלים כמובן).
3 גבעולי למון גראס (מאותה אדנית), קצוצים גם הם (אחלה ריח נשאר על האצבעות...).
חצי כוס שום קצוץ.

כמה בצלצלי שאלוט קצוצים דק (אפשר גם חצי בצל רגיל קטן).
קצת רוטב צ'ילי מתוק.
3 כפות נאם פלא (רוטב דגים תאילנדי) למליחות.

4 כפות רוטב תמרינדי.

5 כפות מיץ ליים.

כף סוכר.

חצי כוס שבבי בוטנים.

צ'ילי חריף קטן חתוך לרצועות דקות (ובלי הגרעינים).

פלפל אדום חתוך לרצועות גסות.

300 גרם נבטים סיניים.

כמה פטריות חתוכות לרבעים.

50-100 גרם שניצל עוף חתוך לרצועות (אפשר גם חזיר או בקר).

אפשר להוסיף ירקות נוספים שאוהבים.

פחית חלב קוקוס (לפחות 60%, וכמה שיותר מרוכז יותר טוב).

חבילת אטריות אורז תאילנדיות (300-350 גרם).

רבע כוס שמן קנולה לטיגון.

מה שחשוב בהקפצה, במטבח האסייתי, ולטעמי בבישול בכלל, זה עבודה מסודרת. ברור שאחרי הבישול/טיגון המטבח נשאר מבולגן, אבל כדי שהכל ידפוק כמו שעון, כדאי שלפחות לפני ההתחלה יהיה מסודר.

זה חשוב במיוחד בהקפצה, כי הכל צריך לקרות מאוד מהר. לכן מומלץ להכין את הכל חתוך, קצוץ, פרוס ובדוק ליד הכיריים כשמתחילים לעבוד על האש.

ווק? לא חיוני. במטבחים ביתיים גם ככה אין להבות גבוהות מספיק כדי לנצל את צורתו של הווק. עם זאת, הווקים שחלקנו מחזיקים בבית גדולים ממחבתות ממוצעות, ולכן אפשר להכין את כל הכמות ב"נגלה" אחת, במקום לחלק לכמה נגלות במחבת קטנה יותר.

משרים את האטריות במים חמים מאוד למשך רבע שעה. מוציאים מהמים, ומעבירים להשרייה בחלב הקוקוס.

מחממים את הווק, ומוסיפים חצי מכמות השמן. מטגנים בשמן את הבצל והשום הקצוצים, מוסיפים את הפלפלים, ואז את האטריות. מקפיצים 2-3 דקות ומוציאים את תכולת הווק לקערה.

מוסיפים את יתרת השמן לווק הריק, וכשמתחמם, מוסיפים את הירקות, את הלמון גראס, הנבטים העוף והכוסברה. מקפיצים, ותוך כדי כך מוסיפים את כל הנוזלים אחד אחד - רוטב צ'ילי מתוק (משתדלים שייפול בעיקר על העוף, כדי ליצור זיגוג נחמד - אפשר גם להשרות את העוף לכמה שעות ברוטב הצ'ילי מראש), רוטב דגים, מיץ ליים, רוטב תמרינדי. מוסיפים את הסוכר.

ממשיכים להקפיץ עד שרואים שהעוף עשוי טוב, ואז מחזירים את האטריות מהקערה לווק, להקפצה סופית של הכל ביחד.

מפזרים בוטנים גרוסים מעל הכל, מעבירים לקעריות ולאכול.

מנה מרעננת וחמצמצה (בזכות הלמון גראס והליים), קרמית (בזכות ההשרייה בחלב הקוקוס) ולא כבדה (אפשר לנסות גם עם שמנת, אבל מה תאילנדי בזה?).

והכי חשוב - קלה להכנה.

בתיאבון!

על המחוקק

ועדת החינוך העלתה אתמול על סדר היום שלה הצעת חוק משולבת, המורכבת מהצעת החוק של סילבן שלום משנת 2006, וזו של אלכס מילר משנת 2007 . בדיון שהתקיים היום בוועדה, שמטרתו הייתה להביא להצבעה שתעביר את הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת, עסקו רק בחלק שנוסח על ידי חה”כ אלכס מילר, שכפי שניתן לראות אינו כולל פרק תקציבי.

התכנון הוא להעביר את הפרק התקציבי מתוך ההצעה של סילבן שלום (לאחר שהבוקר נערכו בו שינויים כתוצאה מפגישה של סילבן עם נציגי ור”ה – שינויים שאינם מופיעים בגרסה המצורפת, אך לטענת סילבן עוסקים בכמה עניינים טכניים הנוגעים לסמכויות האוניברסיטה מול אגודות הסטודנטים). ישנם כמה דברים באותו הסעיף התקציבי, אליהם כדאי לשים לב:

השוואת שכר הלימוד השנתי באוניברסיטאות לשכר החודשי הממוצע במשק. איש לא שאל את עצמו מדוע זה צריך להיות גובהו של שכר הלימוד, ולא נמוך או גבוה יותר. היו צריכים להחליט על מספר, וראו שבמקרה כיום השכר הממוצע במשק נמוך משכר הלימוד - כך יוכלו חברי הכנסת לומר שהם דאגו להורדת שכר הלימוד. באותה מידה ניתן היה להחליט להצמיד את מחיר שכר הלימוד למחיר של 8 טון עגבניות טריות, ולהגיע לשכר לימוד דומה, שהרי מחיר העגבנייה משקף באותו האופן את יכולת הצריכה של החלשים בחברה.

אך אם נבחן מה היה השכר הממוצע במשק בתקופת ועדת וינוגרד הראשונה, נראה שב-99′ השכר הממוצע היה כ-6300 ₪, וכיום השכר הממוצע עומד על כ-7,500 ₪ (עם שיעור אינפלציה זניח כמעט).
המשמעות היא, שאם החוק היה מיושם כבר אז, היינו חוזים בעלייה של שכר הלימוד בשיעור של 20% - הפוך לחלוטין מדרישתם של הסטודנטים להורדת שכר הלימוד על פי מתווה וינוגרד במהלך אותן השנים בדיוק. עם זאת, הסטודנטים כלל לא הבחינו באנומליה הזו, ונציגיהם הביעו תמיכה בהצעת החוק.

כמו כן, דברי ההסבר המביאים את רוח החוק, עוסקים ביכולת החלשים להגיע למוסדות להשכלה גבוהה.
אם נבחן את לשון החוק, נראה שהיא כלל לא משיגה את המטרות המוגדרות ברוח החוק, מכיוון שהצמדת שכר הלימוד לשכר הממוצע במשק משמעותה ששכר הלימוד עולה כשהעשירים מתעשרים. מכל דו”ח חברתי ברור שהשכר של החלשים לא עולה באותו הקצב שבו עולה השכר הממוצע, וכי השכר הממוצע במשק עולה בשנים האחרונות בעקבות התעשרותם של העשירונים העליונים, ולא בזכות התעשרות העניים – לכן כולם מדברים על הרחבת הפערים – זו בדיוק משמעותה – השכר הממוצע הולך ומתרחק מן העניים.

כלומר עליית שכר הלימוד בהתאם לעלייה בשכר הממוצע במשק, תרחיק את שכר הלימוד מהישג ידם של החלשים. נקודה נוספת באותו הקשר היא שקריאה מדוקדקת של הצעת החוק של סילבן שלום מעלה ששכר הלימוד יהיה אף גבוה ב-50% מן השכר הממוצע במשק, ורק סטודנטים אשר יתנדבו בקהילה במשך שעתיים שבועיות, יוכלו ליהנות משכר הלימוד בגובה השכר הממוצע במשק. לפי הצעה זו, שכר הלימוד לסטודנט שאינו מתנדב (ככל הנראה רוב הסטודנטים) יעמוד על 11,250 ₪ לשנה – גבוה משכר הלימוד הנוכחי.

כמו כן, החוק אינו עוסק בהגדרת מסגרת פעילות ההתנדבות בקהילה – מי אחראי למצוא מקומות התנדבות, מי אחראי על הפיקוח על שעות ההתנדבות וכו’.

נקודות נוספות שמופיעות בהצעת החוק של סילבן שלום עוסקות בהטבות מס הכנסה לסטודנטים. לשון החוק היא שהזכות להקלה במס הכנסה תעמוד לסטודנט למשך חמש שנים משנת לימודיו הראשונה.
רוח החוק כפי שמובאת בדברי ההסבר עוסקת בנשירה מן המערכת בגלל חוסר יכולת ללמוד ולעבוד במקביל, כך שמטרת החוק להביא לכך שסטודנטים יוכלו ללמוד נטו, בלי לעבוד. ברור שהטבת מס הכנסה שתקפה ל-5 שנים משנת הלימודים הראשונה, מעודדת את הסטודנטים דווקא לצאת לעבוד במהלך הלימודים על מנת ליהנות מזכאות זו להטבת המס, מכיוון שאחרי הלימודים, יהיו זכאים ליהנות ממנה רק שנה או שנתיים במידה ומדובר בלימודים של 3-4 שנים בלבד.

בנוסף, ההתייחסות להטבות בתחבורה הציבורית אינן מפורטות מספיק גם הן – לא ברור מי ישא בעלות הסבסוד – האם חברות התחבורה הציבורית או הממשלה?

כשהעליתי טענות אלו בישיבת הועדה היום, נאמר לי שמכיוון שהישיבה לא עוסקת בסעיף התקציבי, אלא רק בהצעתו של אלכס מילר, אין מקום להתייחסות זו, אך בפירוש נאמר בישיבה שהסעיף התקציבי (וזה גם מוזכר בסעיף קטן בנספח להצעה של אלכס מילר – דברי ההסבר על פרק ו’, בעמוד 151 בהצעת החוק של מילר) יעמוד להצבעה עם כל הצעת החוק בקריאה שנייה ושלישית במליאה, שצפויה להתקיים ביום שני הקרוב – סוג של מחטף לטעמי.

כמו כן, חה”כ מילר טען שנושא הטבות מס ההכנסה ירד מן הפרק, אך הוא עדיין מופיע בפרק התקציבי של סילבן שלום, שהועלה לאתר הכנסת כמצע לדיון בוועדה, והתייחסות לכך עדיין מופיעה באותם דברי הסבר על פרק ו’ באופן מפורש.

הערה נוספת שהעליתי היא שרוח החוק לא עוסקת כלל באיכות ההשכלה הגבוהה לה זכאי כל סטודנט. ייתכן שבמסגרת מסקנות ועדת שוחט, יופיעו מסקנות רבות שלהן יסכימו הסטודנטים, אשר עוסקות באיכות המערכת. מדוע לא להמתין לפרסום מסקנות הוועדה, ו”לייבא” מתוכן את אותם החלקים המוסכמים על הסטודנטים, אל חוק זכויות הסטודנט?

אם הצליחו להמתין שנה שלמה עם ההצעה של סילבן שלום, מדוע חייבים להצביע בתוך שבוע? בתגובה להערה זו, חה”כ אלכס מילר טען שמדובר בהצעת חוק העוסקת בסטודנטים, ולא בהצעת חוק העוסקת בהשכלה הגבוהה, כאילו שהאינטרסים של הסטודנטים מנוגדים לאלו של מערכת ההשכלה הגבוהה. אפילו חה"כ גפני הבין את העניין וטען שאין להיחפז עם תהליך החקיקה הזה.

ברור שקביעה בחוק של שכר הלימוד, תוציא את העוקץ מכל סיכום במשא ומתן בין הסטודנטים לממשלה, וכמובן שיש לה השלכות על כלל מערכת ההשכלה הגבוהה ולכן גם על עתידה של המערכת מבחינת איכותה.

לכן יש לציין לפגם את ההיעדרות הבולטת של נציגי ור”ה, מל”ג, משרד החינוך ומשרד רה”מ מן הדיון בוועדה, שלא ראו לנכון

להגיע ולהביע עמדה על הצעת חוק חשובה זו, שעלולה להתקבל ולהפוך לאסון אמיתי לעתיד מערכת ההשכלה הגבוהה.

מדהים שבשום מקום לא צוין על אילו מחקרים התבססו חברי הכנסת כשגיבשו את הצעת החוק שלהם.
המשמעות של הבראת המערכת היא לדעת בדיוק מהיכן יגיע כל שקל שיכנס למערכת גם בעוד 20 שנה, ולא לכבות שריפות כפי שנעשה בועדת החינוך.

על כל הסטודנטים, בין אם מתנגדים או תומכים בועדת שוחט, לדרוש מן הכנסת להתייחס אליהם ברצינות, ולא להעביר חקיקה פופוליסטית כזו, אלא לדרוש שתיעשה עבודה רצינית מקדימה להצעת החקיקה, שתפרט את המשמעויות וההשלכות של יישום החוק בטווח הארוך.

בעת כתיבת שורות אלו כבר ברור לי שסביר שסיפור החוק הזה יורד מהפרק, לאור ההסכם המסתמן בין הממשלה לסטודנטים. חברי הכנסת אף יטענו כי התהליך שהתניעו הוא זה שהפעיל לחץ על הממשלה לסיים את השביתה ולנהל מו"מ אמיתי. חברי הממשלה יטענו שכשהסטודנטים ראו שהכנסת נענית לפנייתה לדחות את ההצבעה בשבוע, הם הבינו שאין להם אפשרות אלא להגיע להסכם אם הממשלה, כי הכנסת לא תושיעם.

בכל מקרה, מרגיז לראות את הקלות שבה מוכנים חברי הכנסת לפגוע אנושות בעתיד המערכת רק כדי שעוד כמה סטודנטים יאהבו אותם, כי היום זה מצטייר נהדר תקשורתית, ודעת הקהל נוטה בבירור לטובת הסטודנטים.

על הכיס של הסטודנטים

"סטודנטים נאבקים רק על הכיס שלהם!" עולה הטענה חדשות לבקרים. ואני אומר: מצוין!

לא אספר על כל מעלליי בשבועות האחרונים. זה כבר עניין לפוסט אחר. רק אציין שבין שאר הדברים, הקמנו את "מטה המאבק נגד שביתת הסטודנטים", ששם לו למטרה להפסיק את השביתה המגוחכת הזו.

לקראת הפגנת הסטודנטים שהתקיימה השבוע, פנו אלינו שני חבר'ה נחמדים מאוניברסיטת בן גוריון, בבקשה להצטרף אליהם להפגנת נגד.
מכיוון שמטה המאבק הוא בית לכל מתנגדי השביתה, ללא קשר למניעים להתנגדות, הנטייה הייתה להסכים וחברינו אף הגיעו לתמוך בהם במהלך ההפגנה.

הטענה העיקרית שלהם היא שהסטודנטים מפגינים ושובתים רק כשזה נוגע לכיס שלהם, ולא עושים דבר בסוגיות לאומיות אחרות כמו ניצולי השואה, השבת החטופים וכו'.
עם זאת, הגיע הזמן שנאמר את האמת - אין שום סיבה שארגוני הסטודנטים יפגינו על משהו שהוא לא שכר הלימוד שלהם.

יש לי בעיה עם שני דברים בטיעון של הבאר שבעים - עם תיאור המצב המצוי, ועם תיאור המצב הרצוי.

החבר'ה האלו שואפים למצב שבו הסטודנטים ישביתו את הלימודים או יביעו עמדה בנושאים "חברתיים" או "לאומיים", כפי שנעשה תדיר במדינות אחרות.
אני מאמין שארגוני הסטודנטים נבחרים כדי לעסוק אך ורק בעניינים סטודנטיאליים – נושאים שבתוך הקמפוס, וייצוג האינטרס ה"סטודנטיאלי" כלפי חוץ בתור קבוצת לחץ במוסדות מוניציפליים וארציים – דוגמת העיסוק בסוגיות של שכר הלימוד וכו'.

בשביל להביע עמדה בסוגיות לאומיות שאינן קשורות בנושאים סטודנטיאליים מתקיימת מערכת הבחירות הכללית לכנסת, וקיימים אלפי ארגונים במה שקרוי "החברה האזרחית" שבהם הסטודנטים יכולים לפעול כאינדיבידואלים או להצטרף לקבוצה המאמינה באותם ערכים – אך לפעילות זו אין קשר לעובדת היותם סטודנטים אלא לעמדתם הפוליטית, לתפיסת העולם החברתית שלהם ולאלפי דברים אחרים שאין להם דבר ולו חצי דבר עם הסטטוס הסטודנטיאלי שלהם. ה"סטודנטים" אינם גוף בעל אג'נדה פוליטית.

אני למשל, אינני מסכים עם מטרותיהם של רבים מהמאבקים ה"חברתיים" בישראל, ולכן לא מעוניין שאגודת הסטודנטים תשתמש בשמי כמייצגת אותי במאבקים כאלו. אם היינו בוחרים באגודת הסטודנטים על סמך מצע "לאומי", אני מניח שהתוצאות היו דומות יותר לתוצאות הבחירות לכנסת, ואפשר היה לוותר לחלוטין על הבחירות לאגודה. האגודה נבחרת כדי לעסוק בעניינים סטודנטיאליים, ואין פסול בכך שהיא לא תעסוק בשום דבר מעבר לכך.

יש לקחת בחשבון שבבחירות לאגודות הסטודנטים מוצנע לחלוטין המצע ה"לאומי" של המועמדים ולנו מוצגת רק האג'נדה הקמפוסיאלית, מבלי לומר לנו איזה נציג משתייך לאיזה תא סטודנטים, מה גם שרבים מן הסטודנטים כלל לא מודעים לקשר שבין תאים מסוימים למפלגות פוליטיות (למה "להלבין" את השם "מפלגת העבודה" תחת הכותרת "הדור החדש"? מה מנסים להסתיר?).

הציפייה שאגודת הסטודנטים תשתתף לפי ראות עיניה באירועים ציבוריים שאינם סטודנטיאליים, כמייצגת 250,000 סטודנטים, היא בעייתית, מכיוון שמכניסים שחקן למשחק הפוליטי, מבלי שאף אחד נתן לו באמת לגיטימציה לייצג את עמדותיו במשחק הפוליטי.

הלגיטימציה (המוטלת בספק ממילא) ניתנה לשחקן הזה כדי לשחק במשחק אחר בכלל – זה הסטודנטיאלי.

כאשר יו"ר ארגון סטודנטים, שהוא גם חבר מרכז מפלגה מסוימת, מאיים או לחילופין מבטיח לחבר מפלגה אחר את תמיכתו, ומציג את עצמו בכובע של יו"ר ארגון שמייצג 250,000 איש, זה מטעה ומסלף את העובדות - הוא לא באמת יכול לגייס את 250,000 האנשים לעמדתו בנושא פוליטי מסוים, מכיוון שלא זהו המנדט שניתן לו.

ואם ניגע בתיאור המצב המצוי, בשנה האחרונה אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב השתתפה בהפגנות רבות (בעיקר של גופי שמאל כמובן) שמטרתן נושאים חברתיים, וכלל לא סטודנטיאליים גרידא. הדוגמה הבולטת היא השתתפותה הרשמית בועידת העשוקים לצדק חברתי מוקדם יותר השנה.

כמו כן, קיימים ארגוני סטודנטים הפועלים כל הזמן לשיפור מצב החברה בישראל, צמצום הפערים, נגד הגדר, סיוע לתושבי הצפון בזמן המלחמה, ובנוסף עליהם, רבים הם הסטודנטים שפועלים כאינדיבידואלים במסגרות שונות על רקע נושאים חברתיים שאינם סטודנטיאליים (איך אפשר בלי להזכיר את נובה).

סטודנט המעוניין בכך, מוזמן ויכול להביע עמדה על כל נושא שבעולם, ולפעול לקידום מטרותיו, אך לא תחת הכותרת של גוף שאמור לייצג ולפעול למען הסטודנטים מתוקף מעמדם כסטודנטים, או השתייכותם לקבוצת הסטודנטים באוכלוסייה. ישנן מסגרות לגיטימיות יותר לשם כך.

לכן אל לנו להתלונן על כך שהסטודנטים כקבוצה לא מוחים על עוולות חברתיות כאלה ואחרות, מכיוון שהסטודנטים כקבוצה צריכים למחות על עניינים שקשורים בסטודנטים כקבוצה. מלבד עניינים אלו, אין משמעות להיותם קבוצה.

אם אגודת הסטודנטים לא תשבית את הלימודים ותדאג ל"תחת של הסטודנטים" כפי שמתרעמים גיא חזן ואיל מזרחי,הסטודנטים מבן גוריון, היא תמעל באמון הסטודנטים שלשם כך שלחו אותה. ידידי עוסטי היה מוסיף שחבל שהיא שוכחת לנגב אותו מדי פעם.

על זכות השביתה (ועל ייעוץ משפטי בחינם באינטרנט)

אני לא משפטן. אף פעם לא הייתי, ולמרות שבזמנו זה היה מאוד פופולרי, אף פעם לא ראיתי את עצמי לומד משפטים. אפילו לא בתור ילד כשראיתי פרקליטי אל. איי. זה פשוט לא עשה לי את זה. בטח לא אחרי שראיתי את מיטב חבריי כורעים תחת נטל ההתמחות במשרדים השונים.

עם זאת, לצרכים מקצועיים, מדי פעם אני חוטא ובודק את לשון החוק והפרשנויות העולות ממנה.

מכיוון שכאן הנושא מעורפל יותר, אני פונה אל כל המשפטנים הקוראים שורות אלו בבקשה לקבל טיפ (אני יודע שעל כל דבר יותר מטיפ כבר אצטרך לשלם יותר מכפי שאני מעוניין כרגע, ולכן אסתפק בטיפ).

הנושא, כפי שבוודאי קוראים נאמנים כבר מנחשים, נוגע לשביתת הסטודנטים, ולזכות השביתה בכלל.

למי שלא יודע, לאחר כמה ימי שביתה במהלך שנת הלימודים האחרונה, וסביב הדיון הציבורי בעקבות הקמת ועדת שוחט, צפויה השבתת לימודים נוספת ביום שלישי הקרוב, שוב בתמיכת ארגוני הסגל הבכיר והזוטר (כלומר - גם הם שובתים).

כמה שאלות משפטיות מעניינות (לדעתי) עולות מהמקרה הזה, ואשמח לקבל תשובות או הבהרות:

ראשית, האם ניתן בכלל לכנות את מה שהסטודנטים עושים כ"שביתה"?
שביתה, עד כמה שידוע לי, מוגדרת כצעד שנוקט ארגון עובדים, או עובדים בכלל, כנגד מעסיקם, במהלך סכסוך ביניהם.
במקרה שלנו, הסטודנטים אינם מועסקים על ידי האוניברסיטה, ולא מקבלים ממנה משכורת. כפי שכתבתי כבר בעבר, יותר מאשר שביתה, מדובר כאן בהחרמת נותן שירות (באופן מטומטם מספיק, לאחר שכבר ניתן התשלום על השירות הזה).
אם לא שביתה, ניתן לומר שהסטודנטים החליטו (באופן מאורגן כזה או אחר), שלא להגיע ללימודים, וכעת הם מבקשים מארגוני הסגל להשבית את הלימודים, כדי למנוע תמריצים לסטודנטים "לשבור" את שביתת הסטודנטים מחשש שמא יפסידו לימודים עליהם יצטרכו להיבחן בסוף הסמסטר.

אם התשובה לשאלה הקודמת היא שלילית, נשאלת השאלה האם שביתת הסגל נכללת בהגדרה של שביתת אהדה, שהיא שביתה של עובדיו של מעסיק אחד המזדהים עם מטרתם של עובדיו של מעסיק אחר, למרות שלראשונים אין כלל סכסוך עם מעסיקם.
שהרי אם אין כאן שביתת סטודנטים, אזי שביתת הסגל אינה עומדת בהגדרה הצרה כפי שתיארתי.

ולבסוף, אם השביתה היחידה המתקיימת היא שביתת הסגל, האם היא עומדת במבחן המשפטי? האם היא מוצדקת?
ושאלת השאלות - האם יש משהו שסטודנטים המעוניינים ללמוד יכולים לעשות כדי למנוע את השביתה הזו ולהחזיר את שנת הלימודים לפסים שפויים?

למי שמעוניין לקרוא על הנושא, זה מסמך שמצאתי על נושא שביתת האהדה.

אגב, לפי המידע המתפרסם בעיתונות, שביתת הסטודנטים נעשית בתמיכת הסגל ובשיתוף פעולה מלא איתו. מה זה אומר? האם זה אומר שהסגל לא שובת אלא סתם מחליט לא ללמד? האם זה מותר? האם להנהלת האוניברסיטה אין מה לעשות בנידון?

אשמח לשמוע לדעת גדולים.

על דמוקרטיה ובחירות (או, מתי למרות שיש בחירות אפשר לומר שזו לא ממש דמוקרטיה)

הפוסט הזה היה מתוכנן לעלות כבר מזמן, אבל מכיוון שהוא מהווה תשובה לא רעה לשאלה שנתתי לסטודנטים שלי בבחינה, החלטתי להמתין מעט, כדי שאם במקרה מישהו מהם מופרע מספיק כדי לקרוא את הבלוג שלי, הוא לא יזכה לנקודות במתנה...

מתי אנשים יוצאים מהבית והולכים להצביע בבחירות? לא מעט חוקרים דנו בשאלה הזו, וניסו לנסח מעין נוסחה חשבונאית שתצדיק את פעולת הבחירה ותציג אותה כפעולה רציונלית, שהרי אם כל כך הרבה אנשים (לפחות בישראל) עושים את הפעולה הזו פעם בשנתיים, כנראה שהיא רציונלית.

בבסיס הרעיון יש לבחון האם האדם שמחליט ללכת לבחור מפיק יותר תועלת מפעולת הבחירה מאשר עצם העלות של הבחירה הזו. אם עלות הבחירה נמוכה מהתועלת, הרי ניתן לומר שפעולת הבחירה היא אכן רציונלית.

לכן, נראה מה מרכיב את שיקול התועלת לעומת מרכיביה של עלות הבחירה.

על פי הנוסחה הבסיסית ביותר, התועלת של הבוחר מהצבעה בבחירות מורכבת ממכפלה של ההשפעה של הקול הבודד על תוצאת הבחירות, והתועלת שיקבל הפרט מכך שהמועמד העדיף עליו אכן יצליח להיבחר.

כיצד נמדוד את ההשפעה של הקול הבודד?
יש מספר גורמים שרצוי להתייחס אליהם.
ראשית, גודלו של הגוף הבוחר - משקלו של קול אחד מתוך 12 דיירים בבחירות לועד הבית גדול בהרבה מההשפעה שיש לקול אחד בבחירות הכלליות לכנסת במדינת ישראל (1 מתוך 5 מיליון רשומים בפנקס הבוחרים, או 3 מיליון מצביעים בפועל בבחירות האחרונות).
שנית, גודלה של קבוצת הבוחרים המהווה גוף השפעה. למשל, גודל התמיכה הדרוש להשגת מושב אחד בכנסת הוא כ-30,000 קולות, כך שהפרט הבודד יכול לראות את עצמו כאחד מתוך 30,000 שמצליח להגדיל את כוחה של מפלגתו, וזהו יחס טוב יותר.
שלישית, יש לבחון את הפער הנתפס בין המועמדים לזכייה. ככל שהפער נתפס כקטן יותר, כך מרגיש כל בוחר שתרומתו הסגולית לנצחון המועמד העדיף בעיניו רבה יותר, מכיוון שהוא הוא אחד הבודדים שיטו את הכף בסופו של דבר. זו אגב, הסיבה שבגללה המועמדים נוטים לומר שהפער קטן, על מנת לגייס למאמץ את כל אותם אלו שמתלבטים האם ללכת ולהצביע (וזה היה מקור טעותו של אולמרט שטען שניצח כבר 3 שבועות לפני הבחירות האחרונות).

מרכיב העלות במשוואה הזו קשור בגורמים שונים ומשונים גם כן.
ביטוי לא רע לעניין אפשר למצוא בפרק הפתיחה של הספר "על הפיקחון" של סראמאגו, אבל כדי לתמצת אפשר לומר שלהירשם בפנקס הבוחרים, לנסוע עד לקלפי, לעמוד בתור כדי להצביע, לצאת מהבית ביום לא נעים, להפסיד שעות עבודה, לעבד מידע פוליטי כדי להחליט באופן מושכל וכו' - כל אלו מרכיבים את העלות שהבוחר הפוטנציאלי רואה לנגד עיניו ביום הבחירות.
בישראל אגב, עושים מאמץ רב כדי להקטין כמה שיותר את ההשפעה של אלמנטים אלו - הרישום בפנקס הבוחרים נעשה באופן אוטומטי בלי שהאזרח יצטרך לעשות זאת בעצמו, יש פיזור גבוה של קלפיות כדי שלא יהיו מרחקים גדולים מדי עד לקלפי, בדרך כלל מזג האוויר נעים, יום הבחירות הוא יום שבתון מהעבודה, ותעמולת הבחירות אמורה להעביר באופן מתומצת את עיקרי המצעים של המפלגות כדי להקל על הבוחר להבין מה כל מועמד אומר.

למרות כל אלו, מכיוון שההשפעה של הבוחר היחיד על תוצאות הבחירות עדיין עשויה להיות קטנה מאוד, יתכן שהנוסחה תיתן בכל זאת ערך שלילי (עלות גבוהה מתועלת), ולכן חיפשו דרך להראות בכל זאת שפעולת הבחירה היא רציונלית, והחליטו להוסיף למרכיב התועלת גם את התועלת של הפרט מעצם פעולת הבחירה עצמה - כל אותם סוכני סוציאליזציה שפועלים כדי להבטיח שביום הבחירות הבוחר ילך ויצביע, מכיוון שיראה את עצמו כחלק מקבוצה חשובה שקובעת את גורל המדינה וכו' (וזכור לכולנו הפרק בסאות'פארק שבו סטאן לא רוצה להצביע עבור קמע חדש לבית הספר ונאלץ לצאת לגלות מהעיירה).

ובכן, חוץ מזה שלימדתי קורס בכלכלה פוליטית, מה הסיבה שבגללה אני מספר לכם את כל זה?

אתמול קיבלתי עותק של תכתובת בין סטודנט למתימטיקה לבין ראש מחלקת ההסברה של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, גיל גולדנברג, ובו טוען אותו גולדנברג שהסיבה שהבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב נראו כפי שנראו הייתה שהאגודה עושה את עבודתה נאמנה, ולכן אין צורך באופוזיציה.

אולי זה המקום להסביר למי שלא מכיר כיצד נראו הבחירות לאגודת הסטודנטים השנה.

ובכן, מתוך 30,000 סטודנטים הגיעו לקלפי רק 2,500 (8.3% הצבעה) ושלחו למועצה 75 נציגים. בבחירות זכו נציגי תא הסטודנטים "דור חדש" המזוהה עם מפלגת העבודה (אשר עד כמה שידוע לי, רצו לבחירות במשותף עם החבר'ה מתא מרצ). כך היה גם ב-19 מתוך 21 השנים האחרונות! 35 נציגים מתוך ה-75 נכנסו למועצה ללא בחירות בכלל, מכיוון שהיו הנציגים היחידים מן החוגים שלהם.

כעת ננסה לבחון את יום הבחירות הזה (שהיה יום גשום וסוער במיוחד) לאור ההסבר שתיארתי בתחילת הפוסט הארוך הזה. ראשית נבחן את מרכיבי העלות - כל סטודנט חבר אגודה רשאי באופן אוטומטי להצביע בבחירות למועצת אגודת הסטודנטים, והקלפיות מפוזרות בקמפוס, כך שאלו לא אמורים להוות בעיה.
עם זאת, ברור שלא כל הסטודנטים מגיעים ללימודים בכל ימות השבוע, ולא ממש ברור מדוע לא מאריכים את הבחירות לשבוע שלם על מנת לאפשר לכל סטודנט להיות בקמפוס כאשר מתקיימות הבחירות (הדבר אינו כרוך בעלויות רבות למשק, מאחר והבחירות אינן יום שבתון, ואפילו הבחירות הכלליות באיטליה נמשכות יומיים או שלושה, כדי לתת לכולם הזדמנות להצביע). הסבירות שסטודנט שאינו לומד ביום הבחירות יגיע במיוחד לקמפוס כדי להצביע, היא נמוכה ביותר.
כמו כן, לא מתקיימת תעמולת בחירות משמעותית, ופעמים רבות (בייחוד באותם חוגים שבהם יש רק מועמד אחד) מחליט המועמד לרוץ לבחירות ביום האחרון לרישום המועמדים (פעמים רבות בלחץ ראשי האגודה המכהנים), וכך לרוב הבוחרים אין מידע משמעותי בנוגע למצע של המועמדים והתועלת הצפויה להם מבחירתם.

זה מביא אותנו היישר לצידה השני של המשוואה - התועלת.
ראשית נבחן את מידת ההשפעה של הסטודנט הבודד על תוצאות הבחירות. אמנם להיות חלק מגוף בוחר של 30,000 איש זה עדיף בהרבה על גוף בוחר של כמה מיליונים, ולכאורה הסטודנט אמור לראות עצמו כמשפיע ביותר לעומת השפעתו על תוצאות הבחירות הכלליות, אך למעשה ההפרש הגדול שבו מנצחים אנשי תא "דור חדש" כבר 20 שנה, גורם לסטודנטים להבין שהפער אינו ניתן למחיקה, ואין טעם ללכת להצביע.

בנוסף, כפי שכבר אמרתי, לא ברורה בדיוק התועלת של הסטודנט מכך שמועמד מסוים ייבחר, שהרי כל המועמדים מציעים כמעט את אותו הדבר - צילומים בזול, מקראות, ייצוג האינטרסים של הסטודנטים בועדות אקדמיות שונות, יום סטודנט שמח, בירה בחינם וכמובן מאבק נצחי בפוליטיקאים המאיימים להעלות את שכר הלימוד.
אם כולם מציעים את אותו הדבר, איזו סיבה יש לטרוח ולבחור, שהרי הסטודנטים אדישים לחלוטין לזהותם של חברי המועצה שלהם (לזה מתקשרת תורת הניתוח המרחבי של מערכות בחירות של אנת'וני דאונס, שעליה לא ארחיב כאן).
ההבדלים היחידים בין המועמדים הם לעיתים הארגון הפוליטי עמו הם מזוהים, אך מכיוון שלפוליטיקה הציבורית השפעה וקשר מעטים על חיי הקמפוס, הרלוונטיות קטנה ביותר. היחידים שהביאו עמם מצע "מבחוץ" השנה היו נציגי תא הירוקים שהגיעו עם אג'נדה סביבתית לקמפוס, והצליחו להשחיל 4 נציגים למועצה.

בנוגע לתוספת של התועלת שרואה הפרט בעצם פעולת הבחירה, ניתן להניח שמכיוון שאין באמת סוכני סוציאליזציה הפועלים לשכנע את הסטודנטים שעליהם ללכת ולהצביע, היחידים שטורחים לעשות זאת הם חבריהם של המועמדים שמעוניינים לסייע בקידום הקריירה הפוליטית הסטודנטיאלית של חבריהם ורואים בכך תועלת ותחושת סיפוק אישית בלבד (ואולי אחר כך נהנים מקשרים עם חברי המועצה שיכולים לקמבן אותם בפעילויות שונות בקמפוס או לארגן להם עוד חולצה או דיסק און קי).

ובכן, קל לראות שלא פעילותה המוצלחת של אגודת הסטודנטים לאורך השנים היא הסיבה למצב העגום והסמי-דמוקרטי בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב.
מדוע סמי דמוקרטי? כאן כבר יש לפנות למשנתו של קנת' ארו, זוכה פרס נובל לכלכלה, שניסח את משפט אי האפשרות כאשר בחן את מהותה של הדמוקרטיה. הוא הגדיר את המושג קבוצה מכריעה כקבוצה שכאשר היא בוחרת במועמד מסוים, הוא המועמד הזוכה. אם הקבוצה הזו היא קבוצת הרוב באוכלוסיה, אז אין שום בעיה, אך כאשר הקבוצה המכריעה היא קבוצת מיעוט או אדם בודד, יש הפרה של אחד התנאים לדמוקרטיה, שהוא תנאי אי הדיקטטורה.
כלומר, העובדה שיש פרוצדורה דמוקרטית, לא מבטיחה לנו שאכן מתקיימת דמוקרטיה בפועל, וזה משהו שבאגודת הסטודנטים לא מצליחים להבין.

מה יכולים באגודה לעשות כדי לשנות את המצב?

בעצם, מדוע שירצו לשנות את המצב? החברים הנוכחיים במועצה מרוויחים המון מהמצב הנוכחי שמבטיח להם שגם בשנה הבאה יבחרו אותם אנשים.
כפי שהצעתי קודם, הארכת הבחירות למספר ימים או אף שבוע, תבטיח שכל סטודנט יבקר בקמפוס ביום שבו מתקיימות בחירות, והסיכוי שישתתף יגבר.

כמו כן, בידול טוב יותר של המועמדים יכול לסייע גם כן להגדלת אחוזי ההשתתפות בבחירות (למרות שכשכמעט כל המועמדים שייכים לאותו תא סטודנטים, קשה לחשוב על בידול ראוי).

בנוסף יש לשקול את שינוי שיטת הבחירות או את מבנה המועצה לכזה שיאפשר בחירות כלליות (מדוע סטודנט לקולנוע לא יכול להצביע עבור מועמד של מפלגת הירוקים מהחוג למתימטיקה, אם במקרה אין מועמד של הירוקים בחוג לקולנוע?).
ההיגיון העומד מאחורי בחירות "אזוריות" (לכל אחד מותר להצביע אך ורק עבור נציגים מן החוג או הפקולטה שלו) ברור - סטודנטים מחוג מסוים מעוניינים שיהיה מישהו ספציפי אליו יוכלו לפנות בעניינים פנימיים של החוג.
עם זאת, ישנם נושאים כלליים, בייחוד במישור של התנהלות הסטודנטים כגוף מאורגן כלפי הממשלה או אף בפעילויות כלל-סטודנטיאליות בתוך הקמפוס, אשר לטובתן יש לאפשר לסטודנטים להצביע באופן חופשי עבור כל מועמד הראוי בעיניהן, וכך תימנע כניסתם של מועמדים למועצה רק בגלל שלא הייתה אלטרנטיבה לסטודנטים מאותו חוג. פיצול מוסדות האגודה למועצה כללית וגוף לטיפול בנושאים פקולטטיים תאפשר ליהנות משני העולמות גם יחד.

על חוצפה

בחזרה לעניינים סטודנטיאליים,

היום קיבלתי הודעה מאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, לפיה החליטה האגודה לפרוש מהסיכום של התאחדות הסטודנטים הארצית עם שרת החינוך, ולהמשיך במאבק בכל זאת. במסגרת זו צפויה השבתת לימודים באוניברסיטת תל אביב ביום שלישי הקרוב.

לטענת האגודה התל אביבית, הסיכום עם שרת החינוך כלל אינו מספק, ולא כולל אף הישג ממשי לסטודנטים (מה שנכון, נכון).

עם זאת, משהו מאוד תמוה באמירה הזו של האגודה של תל אביב.

האגודה התל אביבית שבה ואיחדה כוחות השנה עם התאחדות הסטודנטים הארצית, בכדי לנהל מאבק משותף. בהצטרפות זו הביעה האגודה של תל אביב את הסכמתה לכך שהתאחדות הסטודנטים הארצית תייצג גם אותה במאבק, ובכלל זה בסיכומים עם גורמי הממשלה השונים.

אך ברגע שהסיכום שהושג אינו לרוחם של אנשי האגודה בתל אביב, החליטו לפרוש מהסיכום. אך מה שווה סיכום של נציגי סטודנטים עם שרת החינוך, כאשר נציגי הסטודנטים לא מייצגים את הסטודנטים (למרות שהתחייבו שהם כן מדברים בשמם כשהחלו השיחות)?

מה שמרגיז כאן באמת הוא שלסטודנטים עצמם אין את הפריבילגיה לנהוג כפי שנוהגת האגודה שלהם. הסטודנטים המעוניינים להגיע להרצאות ביום שלישי, לא יוכלו לעשות זאת. האגודה מונעת זאת מהם בכוח.

כנראה שהאגודה לא סומכת על כך שרוב הסטודנטים תומכים במאבקה כפי שהיא מציינת, ולכן נאלצת למנוע את כניסת הסטודנטים לקמפוס. הרי אם כל הסטודנטים היו מסכימים עם עמדת האגודה, מדוע היה צורך לנעול את השערים במנעול ושרשרת?

האגודה "שברה" את הסיכום עם ההתאחדות הארצית, בעוד שהיא לא מאפשרת לסטודנטים המעוניינים בכך "לשבור" את השביתה. זהו מוסר כפול, ויותר מכל, גם מרגיז.

ואם כבר דנים בכלי השביתה הזה, שהאגודה מאיימת להפעילו חדשות לבקרים - במי בדיוק השביתה פוגעת? בסטודנטים!

השביתה אינה פוגעת באוכלוסייה הרחבה, בניגוד למקרים שבהם ועד עובדים של מונופול משבית את הפעילות וכולנו סובלים מהפסקת חשמל/מים/פינוי אשפה ובעקבות זאת נרצה אולי להפעיל לחץ על הרשויות להיענות לתביעת השובתים.

מה גם שבניגוד למצב שבו עובדים משביתים מפעל מסוים, ובלעדיהם המפעל לא יכול לעבוד, ולכן נדרש להתפשר עימם, הסטודנטים אינם עובדים של האוניברסיטה, אלא צרכנים שלה.
משול הדבר למצב שבו צרכנים יקיימו חרם על חברה, לא יצרכו את מוצריה, אך ישלמו בעבורם בכל זאת. לא נשמע לי הגיוני.

כדי להוסיף חוצפה על חוצפה, קיבלתי גם הודעה מהממונה על הביטחון באוניברסיטה, אשר מודיע כי מטעמי חיסכון תותיר מחלקת הביטחון רק 4 שערי כניסה פתוחים, והשאר ייסגרו ביום השביתה, שהרי ממילא לא צפויים להגיע סטודנטים.

הסטודנטים משלמים אגרת ביטחון, והחיסכון הזה לא ינוכה מאגרה זו בסוף השנה.

נוסף על כך, בעצם סגירת השערים מסייעת מחלקת הביטחון לסטודנטים השובתים, מכיוון שהיא מקילה עליהם את העבודה בכך שעליהם לחסום רק 4 שערים לכניסת סטודנטים, ויתכן שהתפרסות על פני כל 13 השערים הייתה משימה קשה יותר לאגודה, וכך היה מתאפשר לסטודנטים המעוניינים בכך להיכנס לקמפוס וללמוד.

הרהורים על לבנון

הפוסט של אלעד גרם לי לקחת את הדברים דווקא לנושא הנסיגה מלבנון. בדיוק שלשום הלכתי לראות את הסרט בופור בקולנוע. מלבד הקשר האישי שלנו לסיפור (נועם ברנע, עליו מבוססת דמותו של זיו פארן קצין היחס"פ, היה שנתיים מעלינו בתיכון), מדובר בסרט מצוין, עשוי היטב, משוחק כהלכה, מעוצב לעילא וחזק. חזק מאוד.

הסרט הזה, כמה חודשים לאחר המלחמה בלבנון, בא להזכיר לכל אלו ששכחו, שאולי הנסיגה לא הייתה מהלך כל כך שגוי. קל לשכוח את האבסורד שבמצב ששרר אז, ולומר שאילולא נסוגונו מלבנון, המלחמה האחרונה לא הייתה פורצת.

נכון, ב-6 השנים שעברו מאז הנסיגה החיזבאללה ניצל את ההזדמנות כדי להכין את עצמו למלחמה באופן שלא יכול היה לעשות כל עוד צה"ל נכח בשטח, אך לצה"ל היו דרכים אחרות לדעת מה מעשיו של החיזבאללה בשטח גם לאחר הנסיגה.

העובדה שלא עשה זאת, היא מחדל אותו יש לבחון היטב, וכולי תקווה שהנושא לא יישכח בינות הטחות ההאשמות בין החוקרים לפוליטיקאים ואנשי הצבא.

לא סתם אין בעברית תרגום מדויק למילה Accountability...

על בטיחות בדרכים והאח הגדול

בימים האחרונים יצא לי לשמוע לא מעט על יוזמות כאלו ואחרות בנושא הקטל בדרכים. ירון מירלמן מקדיש את חודש מרץ שלו לפעילות בנושא (זהו הפוסט האחרון מבין שלושה שהוא פירסם בימים האחרונים).

בין הרעיונות שעלו, סיפר רפי על מספר פתרונות טכנולגיים מסוגים שונים, שחלקם נשמעים מצוינים. בין הרעיונות המוצעים, מייחל רפי: "אם לכל מכונית היה אמצעי זיהוי אלחוטי, הרי שמערכת בקרה מרכזית היתה יכולה לרשום לרכב עבירות כמו מעבר באור אדום, אי שמירת מרחק,עקיפה מסוכנת ועוד...."

לאחר שהעליתי בפני רפי את סוגיית הפגיעה האפשרית בחירויות הפרט שנובעת מהתקנת מערכת כזו בכל כלי הרכב, כתב לי בתגובה ש"מי שרוצה להציל חיי אדם ולשפר את איכות החיים והסביבה, חייב לסמוך על טכנולוגיות חדשות וכנראה צריך גם לשלם במחיר האפשרות לפגיעה בפרטיות". כדוגמא, נתן רפי כתבה על השימוש שעושים הורים במצלמות מעקב ביתיות כדי לרגל אחרי מעשי ילדיהם המתבגרים (במטרה למנוע התדרדרות לא רצויה לסקס, סמים ואלכוהול כמובן).

מכיוון שאני לא מקבל אכסיומות כאלו כמובנות מאליהן, התחלתי לשאול את עצמי את השאלות הבאות:

מדוע חייבים לשלם במחיר הפגיעה בפרטיות?
האם אין דרכים אחרות להציל חיי אדם ולשפר איכות חיים וסביבה מבלי לפגוע בפרטיות?

האם מובטח לי שכשאשלם בפרטיות שלי, יינצלו חיי אדם וישתפרו איכות החיים והסביבה?

יעלי שלי כבר תפסה את הצד של רפי (זו הדינמיקה בבית שלנו :), אבל בכל זאת חשוב לי להתעכב על שאלות אלו, שממעטים להתעכב עליהן, וזה מסוכן.

אני טכנופיל שממהר לאמץ טכנולוגיות, ובעצמי לא תמיד מקדיש מחשבה למחיר שאני משלם בעבור שימוש במכשיר שאני תופס כמשפר את חיי, או מוסיף לי מרכיב מהותי של נוחות. ברור לי שכבר כיום, טכנולוגיות שאנו מאמצים לשימושנו הפרטי מאפשר לשלטונות לעקוב אחרינו במידת הצורך. רפי מזכיר את המידע שכולנו חושפים על עצמנו ברשתות חברתיות, אך עדיין זהו מידע שאנו בחרנו לחשוף מרצוננו החופשי וביודעין.

עם זאת, כאשר הטכנולוגיה המפותחת מגיעה לידי הרשויות, ולא לשימושו של האזרח, המצב הופך מסוכן פי כמה. בוודאי כשמתעלמים מההנחה המובלעת שהרשויות לא יעשו בכלים אלו שימוש לרעה כנגדנו, הנחה בעייתית כשלעצמה בימים אלו ממש.

לכן אני גם לא מקבל את ההקבלה למקרה ההורים ומצלמות הוידיאו שעוקבות אחר ילדיהם.

עד כמה שזה חולה, מעוות, ועלול לפגוע באמון במערכת היחסים בתוך המשפחה, זו החלטה של התא המשפחתי לסכן מערכת יחסים זו בשם הרצון להיות עם "אצבע על הדופק" בכל הנוגע לילדים בבית ולהתקין מצלמות מעקב (כאילו שהם לא יכולים לעשות את כל אותם הדברים מחוץ לבית).
מערכת שמספרת לשלטונות בכל פעם שעברתי על החוק היא בעייתית, ולו רק כי גם החוקים עצמם לא תמיד קיימים במטרה לשמור על איכות החיים והסביבה או להציל חיי אדם. אני מעדיף להשיג את אותו האפקט באמצעות הצבת שוטר בכל צומת (גם במחיר עלות גבוהה יותר), מאשר להתקין ברכב מערכת שמלבד הודעה לרשויות על עבירות תנועה, יכולה לספר היכן אני נמצא ולאן אני נוסע.

אני מאמין שעצירת הקטל בכבישים ושמירה של חירויות הפרט יכולות לבוא בכפיפה אחת.

ברור שלמערכת המוצעת יש אפקט מרתיע, אך אם לא מונעים את העבירה לפני שהיא מתרחשת, גם אם המשטרה תדע על חציית צומת באור אדום בדיעבד, זה לא ישנה כלום להולך הרגל שנהרג באותה תאונה.

יש מקומות בעולם שבהם בצמתים עירוניים ישנו מעין עמוד פלדה החוסם את המעבר כל עוד הרמזור אדום, ו"נבלע" בכביש בזמן שהרמזור ירוק - איש לא יחשוב על להתקרב לצומת כשהאור צהוב, אם הוא יודע שיתכן ויתנגש בעמוד פלדה כזה, או ייסע על דוקרנים (כמו ביציאות מחניונים) הקופצים בזמן שהרמזור אדום.
יש מערכות טכנולוגיות שניתן להתקין ברכבים ובכביש שימנעו מעבר על החוק מלכתחילה (במקום להלשין על מי שעבר עליו), ודברים נוספים שניתן לעשות, כדי להציל חיים ולהשיג אפקטים נוספים, וזאת מבלי לתת לשלטון כוח נוסף להתעמר באזרחים.

עוד טוען רפי, שמלחמה בטרור, בפשע ובתאונות הדרכים "שוות" את המחיר של הפגיעה בפרטיות. אני אומר שזהו מדרון חלקלק מדי. תחת הכותרת של מלחמה בטרור, אנו כבר יודעים שניתן להכליל דברים רבים ומשונים, וכמובן שאין מניעה בעתיד להרחיב את התחומים ש"שווים" פגיעה בחירויות הפרט (ולא רק בזכות לפרטיות), מרגע שהכלים המתאימים כבר בידי הרשויות.

אחד המגיבים לפוסט כתב: "אני מתייחס אליה (לטענת ה"אח הגדול") בביטול, שכן נהיגה במכונית ובעלות על מכונית אינה זכות מוקנית לאף אדם, כשם שבעלות על אקדח אינה זכות מוקנית של אף אדם. כך, אדם שמעוניין להיות בעל רכב או בעל אקדח נדרש לרשיון ואין כל בעיה חוקתית או מוסרית לחייבו גם להסכים לכך שניתן יהיה לעקוב אחר פעולותיו בכלי הרכב שרכש, בדיוק כשם שהוא מסכים לקבל על עצמו את מגבלות דיני התעבורה."

לעניות דעתי תגובה זו מסכמת את דבריי הקודמים מבלי להוסיף מילה.

הטיעון האחרון שמעלה רפי בעניין הוא שעו"ד קלגסבד למשל, לא היה מתנגד לתוספת של כמה מאות דולרים להתקנת מערכת כזו על רכב שעלותו 600,000 ש"ח. עוד טוען רפי שהמדינה ממילא גובה מיליוני שקלים במיסים על רכבים ודלק, ולכן כסף לא אמור להוות בעיה.

אז זהו, שדווקא כאן טמונה הבעיה בעניין זה. יבואני הרכב מצהירים חדשות לבקרים שבגלל שיעור המס הגבוה המוטל על כלי רכב בארץ (בעיקר מס קנייה), הם נמנעים מלייבא לארץ את הדגמים היקרים והמאובזרים יותר, מכיוון שהם יודעים שלא יוכלו למכור אותם בגלל המחיר הגבוה. לכן הדגמים שמגיעים לארץ הם אלו עם אבזור הבטיחות המינימלי שיוצא ממפעל היצרן. דווקא הפחתת שיעור המס על הרכב עשויה לתרום לכך שרכבים מאובזרים ובטוחים יותר (ומזהמים פחות, אגב), יהיו נגישים יותר לצרכן הישראלי, וגם תעודד החלפת מכוניות בתדירות גבוהה יותר, ובכך תצמצם את כמות המכוניות הישנות, הלא בטיחותיות והמזהמות על הכביש (טענה שעשויה לסתור את הטיעון שמיסים גבוהים על רכב מביאים לצמצום זיהום האוויר הנפלט ממכוניות). תוספת של כמה אלפי שקלים לרכב אינה דבר של מה בכך עבור רוב רוכשי המכוניות שלא נוהגים בג'יפ של פולקסווגן כמו זה של עו"ד קלגסבד.

3 דקות על הצלחה

אולי זה קשור לפוסט הקודם. אולי בכלל לדברים שאני עושה בימים אלו, אבל בכל אופן, לא משנה הסיבה, אני רוצה לחלוק איתכם את ההרצאה הנפלאה הזו, שאורכה 3 דקות בלבד, על מה גורם לאנשים להיות מצליחים.

תודה לעידן על ההפנייה. ניפגש בכנס TED בעוד 3 שנים?

סטארטאפ פוליטי

אני יודע שמה שאני הולך לכתוב קצת חריג.

חריג מכיוון שבדרך כלל, יזמים עם רעיון לסטארטאפ לא נוהגים לחשוף אותו לקהל הרחב כשהוא עוד בחיתוליו. בטח שלא בלי להחתים אנשים על הסכמי סודיות, שמא הרעיון ייגנב ומישהו אחר יגזור את הקופון. אז אני אומר - קחו את זכויות היוצרים על הרעיון שלי, כי לי לא יהיה זמן להתחיל לממש אותו בשנים הקרובות. יש לי תוכניות אחרות. אם אף אחד לא יקפוץ על הרעיון עד שאמחק עוד כמה שורות מה-Task list של החיים שלי, אתחיל להזיז עניינים בעצמי.

יעלי שלי כבר מזמן הפסיקה לקרוא את העיתון, וכשהיא מדי פעם שוכחת את זה ומתחילה לדפדף, מיד חושכות עיניה, והיא צועקת לעברי - מתי תהיה כבר ראש ממשלה?

גם עזרא אמר שמתי שאבקש הוא יהיה שם, אוסף את החתימות הדרושות.

לא עושה רושם שצריכה להיות בעיה גדולה. אני יכול לעבוד יותר מ-4 שעות ביום. זה כבר אמור לתת לי יתרון מסוים, לא?

ובכל זאת, אנשים ישאלו מה אני מציע. לא סתם בוחרים אנשים לראשות הממשלה או לכנסת (הממ... צריך לבדוק את התקפות של המשפט הזה...).

אז הנה הרעיון לסטארטאפ - ימין כלכלי ושמאל מדיני. לא. לא מפלגת מרכז. ימין כלכלי ושמאל מדיני. נכון, שחור ולבן יוצא אפור, ושוקו ווניל יוצא שוניל. ובכל זאת. לא מפלגת מרכז. ימין כלכלי ושמאל מדיני. לא ממוצע. לא באמצע. לא בערך. גם וגם.

אז יוסי שאל אותי לפני כמה חודשים כשהיינו ביחד בבאר שבע, איך זה מסתדר לך? איך זה יכול להיות? זה בכלל יכול ללכת ביחד? בטח שכן! אם ליברל, אז עד הסוף.

אני מניח שזה לא המקום להסביר מהו ליברליזם. מי שרוצה לקרוא את הגרסא המקוצרת, שילך לויקיפדיה. מי שרוצה את הגרסא המלאה, מוזמן להתחיל ללקט ערימת ספרים ליד המיטה. יש הרבה מה לקרוא.

אבל בכל זאת, אם הערך הבסיסי הוא חופש, אז החופש הזה רלוונטי לכל תחומי החיים. אי אפשר לבקש חופש כלכלי, בלי להבין שהמקורות המוסריים לתביעה זו חייבים לגזור גם חופש פוליטי. לאנשים בכלל. אפילו אם הם פלשתינאים.

אה, גם ההיפך הוא הנכון, לתשומת ליבם של אנשי השמאל בארץ.

ועכשיו שימו לב לשוס - אין כזה דבר במפלגה אחת בישראל. פשוט אין. איכשהו, כל השמאל הפוליטי בישראל הוא שמאל מדיני וכלכלי, והימין ימין בשני התחומים גם כן. המקסימום שיש זה הערבוב ההפוך, עם מפלגות "חברתיות" שהן גם ימין פוליטי.

הדבר הכי קרוב הוא שינוי של שנות ה-80', וגם זה בערך. מאז, גורנישט, וזה מדהים, מכיוון שאם נדבר קצת במונחים של תוכנית עסקית, דווקא במהלך שנות ה-90' נוצר כאן שוק הולם לרעיון הזה.

אז הנה, אפשר להמשיך להתלונן שנמאס. אפשר להחליט שעוזבים הכל והולכים מכאן. ואפשר להחליט שעושים משהו כדי לשנות. נשמע מצחיק כשאני אומר את זה, בו בזמן שאני לא מתכוון לעשות את זה בעצמי בשנים הקרובות. אבל כמו שאמרתי, יש לי תוכניות אחרות. לפחות בינתיים. ובכלל, אני חושב שכדאי שאני אעשה עוד כמה דברים בחיים שלי, לפני שאבקש מאנשים אחרים לסמוך עליי. אז בינתיים, אם מישהו רוצה לגנוב לי את הרעיון, אני מבטיח לא לתבוע. מקסימום לבקש להצטרף כשיגיע הזמן.

הושמצתי

ובאותו עניין, וקצת אחר, השבוע הואשמתי (ותודה לאלעד על ההפנייה) בכל כך הרבה דברים בפוסט אחד, שאני כבר באמת לא יודע מאיפה להתחיל.
אתר העוקץ, מופעל על ידי איציק ספורטא ויוסי דהאן, כלכלני שמאל, פעילים במרכז אדווה ובקשת הדמוקרטית ומקומות נוספים. ד"ר ספורטא החליט להקדיש פוסט קצת משונה כדי לתקוף את המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי בו עבדתי ואיתו אני עדיין שומר על קשר עד היום.
בפוסט הזה הוא מאשים את אגודות הסטודנטים שנותנות חסות לפעילות ארגון שמתנגד לאגודות, ומכנה את הסטודנטים הישראלים ילידים. כל כך מעט קרדיט נותן הדוקטור לסטודנטים שהוא מלמד, עד שהוא בטוח שהם מאמינים לכל מה שמספרים להם, ולכן חושש כל כך מהשיעורים אותם אנו מעבירים. כמו כן, כנראה שהאדון ספורטא לא מצליח להבין את מהותה של הדמוקרטיה, ומצפה שאיש לא יתן פתחון פה למתנגדים. בהקשר הזה, אני מזמין את כולכם לגשת ולראות את הסרט "חיים של אחרים", שאותו ראיתי אתמול בקולנוע. סרט מעולה, שמלמד דבר או שניים שספורטא וחבריו מעדיפים להדחיק.
כמו כן, עלתה בפוסט טענה שהפעילות שלנו בנוגע לרפורמה בשכר הלימוד קשורה בצורה כלשהי למרכז לקידום חברתי וכלכלי, ולא כך הוא. אין דבר ולו חצי דבר בין המרכז הישראלי לבין אתר הסטודנטים, מלבד העובדה שמן הסתם רבים מן החותמים על העצומה הם בוגרי הקורסים של המרכז שמסכימים עם הרעיונות המוצגים (אותם הילידים שמזכיר ספורטא). אם המרכז הישראלי היה קשור ביוזמת הסטודנטים הזו, אני מניח שכבר היו לנו הרבה יותר מ-248 חותמים...
בין התגובות השונות, שבהן צוין שאני סגנו של דניאל דורון בנימה כזו שיתכן שהיה עדיף לי להיות סגנו של השטן בכבודו ובעצמו, ושהארגון תומך בבנימין נתניהו, נכתב גם שנובה מופעלת על ידי המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי. אה, כן, וגם אמרו שאני שקרן. כמובן שכל אלו שקרים. אבל אל תאמינו לי. אני שקרן.
עושה רושם שכל מקום שאני חבר בו נחשד מיד לתא רדום של פעילי טרור ליברליים, שזוממים להשתלט על המדינה או לפחות לדפוק לכמה עניים את היום.

וואו, כמה זמן לא הייתי פה

האמת היא שבאמת אין לי רגע דל. אבל בכל זאת נראה לי שכדאי לזרוק איזו מילה פה ושם, אז הנה. אני פה, לפחות לכמה דקות.

לא תצטרכו לגלול הרבה כדי להגיע לפוסט הקודם שלי. כן, זה שמדבר על היוזמה הקטנה של יונתן ושלי בנוגע לרפורמה בהשכלה הגבוהה. אז בינתיים חתמו שם 248 אנשים (ועוד איזה שניים שקראו לעצמם בר רפאלי משדרות שהחלטנו למחוק, ואם יש כזו בחורה - אני מצטער מאוד שמחקתי אותך, ותרימי טלפון ליונתן...).

248 אנשים. לא רע. אמנם גם לא מדהים, אבל אם נחשוב לרגע שמדובר בעצומה שבסך הכל עברה בין כמה חברים באי מייל, בלי מודעות בעיתונים, בלי קמפיין מתוקשר (ניסינו, באמת שניסינו, אבל כנראה שאת כתבי החינוך לא מעניינת התארגנות סטודנטים אלטרנטיבית, שדווקא עשויה לתמוך במסקנות ועדת שוחט) ועם אפס כסף, כנראה שמדובר בהישג לא מבוטל.

היום היינו אמורים כבר להיות בכותרות. תיכננו הפגנת נגד בשערי האוניברסיטה, ובחור בשם אסף אפילו כבר הדפיס 270 פלאיירים עם עוד קצת טענות נגד השביתה. ואז מה עושים ארגוני הסטודנטים? מתקפלים עוד לפני שהתחילה החגיגה. ועכשיו איך מישהו ישמע עלינו? מדהים לראות איך הסטודנטים ויתרו למעשה כמעט על כל הדרישות שלהם בשיחה אחת של שבת אחה"צ עם שרת החינוך, והפעם הם אפילו לא קיבלו פיצה.

אתמול בלילה הלכתי לסרט ואחר כך ללביבות בטטה באורנה ואלה. בעודנו יושבים שם, התקבל SMS מפתיע שמבשר על כך שהשביתה המתוכננת בוטלה, מכיוון שדרישות הסטודנטים נענו. בבית חשכו עיני למקרא אי מייל באגודת הסטודנטים, בו כתוב שהוחלט על תוספת של מיליארד שקל להשכלה הגבוהה, על הקפאת שכר הלימוד על 8600 שקלים, על הגדלת התמיכה בפרויקט פר"ח ועל סיכום לפיו מחצית מחברי תת הועדה לנושא שכר הלימוד יהיו סטודנטים (כמה אנשים זה חצי מ-9?).

או קיי, אז היום התמונה שהתקבלה בעיתונות מעט שונה - שכר הלימוד יוקפא לשנה אחת ולא דובר על הורדתו ב-25% או בכלל (כנראה שגם כך יישום החלטות ועדת שוחט לא היו מתחילות הרבה לפני 2008). וחוץ מזה מה? הבטיחו שיתנו כסף, בלי להגיד מתי וכמה והסטודנטים בסופו של דבר כן ישתתפו בתת הועדה לעניין שכר הלימוד, בדיוק כפי שהוזמנו מלכתחילה. הם עדיין יהיו מיעוט בתת הועדה (4 מתוך 9 חברים), כאשר את שאר החברים תבחר יו"ר תת הועדה ליאורה מרידור. מי יודע, אולי בסוף מישהו עוד יזמין אותנו לדיונים ;).

בקיצור, אם נכונות הטענות שאגודת הסטודנטים היא בסך הכל בית לפוליטיקאים מתחילים, עושה רושם שלחבר'ה שם באגודות יש עוד הרבה עבודה עד שיהיו מוכנים למגרש של הגדולים.

מדהים עד כמה אגודת הסטודנטים היא גוף לא רלוונטי. בבחירות האחרונות לאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב השתתפו כ-2500 מתוך 30,000 הסטודנטים הלומדים באוניברסיטה. פחות מ-9% (וכדאי שלכתבת וואלה לימודים סיגל זוהר יעבירו קורס מזורז באלגברה, מכיוון שאין קונסטלציה שבה זה יוצא 16%...).

לפי התיאוריות הרלוונטיות בכלכלה הפוליטית, ישנם כל מיני גורמים שמשפיעים על מידת הנכונות של אדם לצאת מהבית ולהצביע. בין השאר הוא צריך להרגיש שהקול שלו ישפיע על משהו, שיש הבדל כלשהו בין המתמודדים, שהוא יהיה מודע למה שאומרים המתמודדים, ושיצרו לו תנאים נוחים (בבחירות הכלליות - קלפי קרוב לבית, יום חופש מהעבודה, הסעות וכו'). מסתבר שמרבית הסטודנטים כלל לא מבחינים בהבדלים בין המועמדים ולא יודעים מה כל מועמד אומר, הם לא חושבים שהם יכולים להשפיע (בין אם כי הם חושבים שכל המועמדים אומרים את אותו הדבר ואז לא משנה למי יצביעו, ובין אם לא מודעים בכלל לתפקיד אגודת הסטודנטים בחייהם הסטודנטיאליים), וככל הנראה אף סטודנט לא יטרח להגיע במיוחד לאוניברסיטה כדי להצביע אם במקרה אין לו באותו היום לימודים או עיסוק אחר בקמפוס.

אם כך, אגודת הסטודנטים בהחלט מאבדת את הרלוונטיות שלה מדי יום ביומו, וחבל, מכיוון שמדובר בגוף שיכול לעשות פלאים לטובת ציבור הסטודנטים, לו רק היה בוחר לעסוק בסוגיות הנכונות.

טוב, בסוף יצא יותר מכמה דקות, ומכיוון שהתבטלה שביתת הסטודנטים, אני באמת צריך לסיים היום את העבודות שחייבים להגיש. אי אפשר לסמוך על הסטודנטים האלה, אה?... :)

עליית מדרגה

מי שקרא כאן בחודשים האחרונים בוודאי כבר הספיק להבין שעניין ההשכלה הגבוהה מטריד אותי. אז יונתן ואני חשבנו לנסות ולשווק באופן קצת יותר רחב את הרעיונות, ולהגיע לכמות סטודנטים גדולה יותר מ-30 בכל פעם שאני מרצה על העניין הזה באחד הקורסים שלי.

איך מעבירים לתפוצה רחבה מסר חד, ברור ומדויק שבדרך כלל לוקח שעה וחצי או שעתיים להעביר לקבוצת סטודנטים קטנה? מנסים את כוחנו באתר אינטרנט קטן ופשוט, שבסופו ממתינה עצומה לכל מי שמסכים עם הרעיון.

אז אתם מוזמנים להיכנס ל-http://www.ezrachim.org.il, לחתום על העצומה ולהזמין לשם את כל החברים שלכם. אנחנו מחכים לכם שם.

מדוע באמת הם נוטשים?

הבוקר קראתי בעיתון הארץ קטע שכתב ראש החוג הקודם שלי, ד"ר איל חוברס, ובו הוא מנסה לברר מדוע נוטשים החוקרים את האקדמיה הישראלית (ובכותרת הוא רומז שהם נוסעים מערבה כמובן).

ד"ר חוברס מסביר שבעולם אקדמי גלובלי, בו לא ממש משנה היכן מתגורר החוקר, יילך איש האקדמיה למקום שבו יקבל תמורה כספית גבוהה יותר, מקום שבו יהיו לו אפשרויות להתפתח מחקרית, ומקום שבו הוא יוערך על מעשיו.

חוברס תולה את הבעיה במבנה הניהולי של האוניברסיטה, ומעיד על כך שלמרות עזיבת חוקרים ותיקים, מקוצץ מספר התקנים לחוקרים צעירים בגלל השינוי לרעה במעורבות הסגל האקדמי במנגנוני קבלת ההחלטות ברפורמה מלפני 4 שנים.

אכן, צמצום ודלדול הסגל האקדמי באוניברסיטאות הישראליות הוא בעיה מהותית, אשר השלכותיה נוגעות ישירות לאיכות ההשכלה הגבוהה בישראל, שעל הידרדרותה כתבתי בעבר - סגל חוג מן המניין שמונה רק 4-5 מרצים, לא יכול לתת מענה בגיוון אקדמי ובהנחייה מעמיקה של סטודנטים וחוקרים צעירים כנדרש, וההכשרה האקדמית לתואר ראשון ושני הופכת להיות צרה ושטחית מאוד.

בסוף דבריו כותב ד"ר חוברס על כך שהאוניברסיטאות הישראליות נותרו תועות באחו הקפיטליזם הגלובלי, מה שמעלה את השאלה - מדוע האוניברסיטאות שמושכות אליהן את החוקרים הישראלים אינן תועות כאחיותיהן הישראליות, ומוצאות את דרכן אל העשב הטוב ביותר באחו?

מיהן אותן האוניברסיטאות שמושכות אליהן את החוקרים הישראלים (ואחרים ממדינות נוספות)? עיתון הפייננשל טיימס מפרסם מדי שנה את רשימת 10 האוניברסיטאות הטובות בעולם בתחום מנהל העסקים, אותו מזכיר חוברס כראשון להתמוטט בישראל מבחינת נטישת חוקרים, וזו כוללת בשנת 2006 את בי"ס וורטון שבאוניברסיטת פנסילבניה, הרווארד, סטנפורד, קולומביה, לונדון ביזנס סקול, אוניברסיטת שיקאגו, אוניברסיטת ניו יורק, דארטמות' קולג', אינסאד והמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס.

קל לראות כי אוניברסיטאות אלו מציעות לחוקרים את אותם שלושת הדברים שציין ד"ר חוברס כאטרקטיביים לחוקרים - הערכה, התקדמות מקצועית-מחקרית וכמובן תמורה כספית נאותה.

היכולת של אוניברסיטאות אלו לספק את שלושת גורמי המפתח מצביעה על דבר נוסף משותף באופן בולט לכולן - אלו מוסדות שגובים שכר לימוד מלא מן הסטודנטים, ולא תלויים בפירורים מן התקציב הממשלתי.

מתי יבינו אנשי הסגל האקדמי והסטודנטים בארץ, שהבעיה אינה נעוצה במבנה ניהולי כזה או אחר, או בשימוש לא מושכל בתקציבים הקיימים? גורמים אלו אולי מחריפים מעט את הבעיה, אך התמקדות בבעיות אלו משולה להדבקת פלסטר על פצע ענק ומדמם. הגיע הזמן לרפורמה אמיתית במערכת ההשכלה הגבוהה, שתאפשר לאוניברסיטאות הישראליות להופיע בשנה הבאה ברשימת ה-10 הגדולות. דיינו אם יצליחו להשתחל לפחות לרשימת ה-100, בה אין ולו אוניברסיטה ישראלית אחת.

בכל אופן, בעיתון הארץ לא הסכימו לפרסם את הטקסט הזה (בניסוח מהוקצע יותר כמובן) בתור מאמר תגובה, אבל הסכימו לתת לעניין במה לפחות במדור המכתבים למערכת.

הרטוריקה של מנהיגי הסטודנטים

בעלון שהתגלגל לידי אתמול באוניברסיטה מציינת אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב את המשך המאבק בוועדת שוחט.

אגודת הסטודנטים (יחד עם ארגוני הסגל האקדמי) מלינים על כך שאת ועדת שוחט מרכיבים אנשים שעמדתם ידועה מראש (תוך התקפה אישית בעיקר על קובי הבר), אשר ימליצו על קיצוצים נוספים במערכת ההשכלה הגבוהה.

לטענתם, אין טעם בהקמת ועדה שתוצאותיה ידועות מראש, ודאי כאשר התוצאות מנוגדות לעמדות שמציגים ארגונים אלו.

בעלון שהפיצה האגודה מצוינות דרישותיה:

1. הקמת ועדה חדשה בראשות שופט ובהשתתפות נציגי סטודנטים וסגל.

2. החזרת הקיצוצים בתקציבי ההשכלה הגבוהה (מיליארד וחצי ש"ח).

3. יישום מסקנות ועדת וינוגרד - הורדת שכר הלימוד ל-5,500 ש"ח.

שאלתי לראשי אגודת הסטודנטים היא - מדוע להקים ועדה חדשה? טענתם כנגד הועדה הקיימת עודה עומדת גם כנגד הועדה אותה מציעים הם עצמם, אשר תוצאותיה גם כן ידועות מראש.

אם יחזירו את הקיצוצים בתקציבי ההשכלה הגבוהה, ויישמו את מסקנות ועדת וינוגרד, על מה בדיוק תדון הועדה? אילו כלים יהיו לה לפתור את מצוקות המערכת? ושאלת השאלות - מי יהיו חברי הועדה שתוקם כדי להוציא את מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל מן הבוץ אליו הם מכניסים אותה?

על ועידת העשוקים

כבכל שנה התקיימה אל מול שערי מלון דיוויד אינטרקונטיננטל "ועידת העשוקים" זו השנה השביעית, כועידת נגד לועידת העסקים שמתקיימת בתוך האולמות המפוארים של המלון.

מדובר בועידת הפסגה של הפעילים החברתיים מכלל ארגוני השמאל הכלכלי והמדיני (על הבעייתיות בצימוד הזה בפוסט נפרד), כמו גם ארגונים שלא ברור הקשר שלהם לפעילות הזאת, דוגמת אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב או ארגון מגמה ירוקה שחרת על דגלו מאבקים למען איכות הסביבה, וההצטרפות ל"סולידריות ארגונית" כזו לדעתי רק פוגעת בו, מאחר שהיא לא מאפשרת קואליציות עם אנשי עסקים חסרי לב במקרים שבהם האינטרסים של שני הצדדים עולים בקנה אחד.

באתר האינטרנט של הועידה ניתן למצוא לא מעט התייחסויות למחאה נגד הקשר הון-שלטון. על כך כבר כתבתי בעבר, אבל אחזור שוב לסתירה הפנימית בעמדתם של אנשי השמאל הכלכלי - אי אפשר לצפות מהממשלה להתערב בכל אספקט של החיים שלנו, ושבאותה העת לא יהיה לה כוח רב מדי. כאשר הממשלה חולשת על הפעילות הכלכלית (בדיוק כפי שמצפים המפגינים), מטבע הדברים הוא שתיווצר שחיתות וקשרים עם "בעלי הון" שיכולים להפיק תועלת רבה מקשריהם עם אנשי השררה. לאנשי עסקים אין אינטרס בחברויות עם פוליטיקאים שלא יכולים לעזור להם (אלא אם הם אנשים נחמדים לכשעצמם כמובן - אני מניח שיש פוליטיקאים שיש להם חברים).

בכל מקרה, היום קראתי בעיתון העיר סיקור של אותה ועידה, או בשמה הרשמי, "ועידת הצדק החברתי". אתייחס למספר ציטוטים נבחרים מפי המשתתפים בועידה כשהתבקשו לפרט מדוע המצב כל כך גרוע לדעתם:

"לא נותנים יותר דמי אבטלה לאנשים מתחת לגיל 28" - האם מישהו יכול להסביר לי מדוע צריך לתת באופן גורף דמי אבטלה לאנשים צעירים (בהנחה שאין להם מוגבלות פיסית או נפשית לצאת לעבודה)? בכל מקרה, מזל שהשנה אהיה בן 28, כך אוכל להפסיק לעבוד.

אגב, הנושא הזה של עבודת צעירים מטריד לא רק את הצעירים בארץ. מסתבר שגם הצעירים בחו"ל מעדיפים לא לעבוד. ראו מה קרה בצרפת לפני מספר חודשים, במהלך מאבק הסטודנטים נגד ה-CPE - Contrat Première Embauche או "חוזה העסקה ראשון", רפורמה שמקילה על המעסיקים לפטר עובדים מתחת לגיל 26 במהלך השנתיים הראשונות להעסקתם.

המצב היום בצרפת הוא כזה שעובד המתקבל לעבודה נהנה מתנאים אותם אנו מכנים בשפת הקודש כ"קביעות", ופיטורין הם תהליך ארוך וכואב למעסיק. ברור ששינוי מצב זה הוא לרעת המועסקים הצעירים שעלולים למצוא את עצמם ברחובות ללא עזרת ארגון העובדים או בית הדין לענייני עבודה. האמנם?

התוצאה של המצב היום היא שמעסיקים מעדיפים להעסיק אנשים מבוגרים, אשר יש להם רקורד מוכח בשוק העבודה - יודעים בדיוק מה העובד שווה, או כמה הוא מתאים לצרכי המעסיק. לעומת זאת, בחור צעיר, שזה עתה סיים ללמוד באוניברסיטה, אבל עדיין לא הוכיח את עצמו בעבודה הוא סיכון למעסיק, מכיוון שאין דרך לדעת האם הוא מתאים לעבודה או לא. הבעיה היא שכאשר המעסיק מגלה שהצעיר לא מתאים לו, הוא תקוע איתו, בגלל אותם תנאים להם זכאי העובד.

מה הפיתרון שמוצאים כיום המעסיקים? לא להעסיק צעירים. שיעורי האבטלה בצרפת גבוהים במיוחד גם כך ביחס למדינות המערב, אך בקרב צעירים מדובר ב-25% אבטלה - כל צעיר רביעי בצרפת מובטל, כך שניתן לומר שהמצב היום לא ממש מיטיב עם הצעירים. לא בטוח שהרפורמה הספציפית המוצעת הייתה מביאה לפתרון המוצלח ביותר, אך היא בהחלט הייתה מעודדת מעסיקים לקחת לעבודה גם חבר'ה צעירים, שבמקרה הגרוע ביותר יצטרכו לחפש לעצמם עבודה אם הם אינם מתאימים.

"קיצצו בתקציבים לעיירות פיתוח" - שם מעניין, עיירות פיתוח. אני חושב שצריך לקרוא להן עיירות ניוון - שום דבר לא התפתח שם לכל אורך השנים בהם הן נהנו מתמיכה ממשלתית.

"תוכנית וויסקונסין ממשיכה לרוץ" - שומו שמיים, מכריחים אנשים לחפש עבודה כתנאי לקבלת סיוע סוציאלי. לא יודע איפה בדיוק שכחו במפלגת העבודה או בנוער העובד והלומד את הערך המרכזי אותו נושא שמם - עבודה, עבודה ועבודה.

והכי אהבתי את "הכלכלה חולה - הלוואי שתמות". ברור לנו שהכלכלה היא איזה גוף נפרד מאיתנו, שקשור בחבל הטבור לאנשי עסקים, עושקי העשוקים, שרים מושחתים ומנצלי העובדים (או לפחות אלו שלא רוצים לעבוד, אבל מכריחים אותם בתוכניות כמו וויסקונסין וביטול דמי אבטלה לצעירים).

מה טוב יהיה לנו אם הכלכלה תמות. היא גם ככה לא קשורה אלינו, ואנו לא נושפע כלל ממותה. היא רק תסלק מכאן את כל אותם חורשי רעה ומזימות, ואנחנו נוכל סוף סוף לחיות בשקט, בעולם ללא כסף, ללא מסחר, וללא צורך לעבוד בכלל.

הפצצה האיראנית ואנחנו

היום נכחתי בערב עיון בנושא מדיניות הגרעין שנערך על ידי בית הספר לממשל ולמדיניות באוניברסיטת תל אביב, ובמהלכו התדיינו פרופ' יצחק בן ישראל (ראש התוכנית ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב, אלוף במיל', ראש מפא"ת לשעבר ופעמיים חתן פרס ביטחון ישראל), פרופ' עוזי ארד (ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, לשעבר ראש אגף מחקר במוסד, יועץ מדיני לממשלה ולוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ומייסד ויו"ר כנס הרצליה) ויעקב עמידרור (סגן נשיא מכון לנדר למדיניות במרכז האקדמי ירושלים, אלוף במיל', לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן והמזכיר הצבאי של שר הביטחון).

כותרתו של ערב העיון הייתה "בין המקל לבין הגזר: כיצד ניתן להתמודד עם התגרענות מדינות?".

ובכן, כל הדוברים היו תמימי דעים באופן מפתיע - הוצגה דיכוטומיה ברורה בין אלטרנטיבה של מניעת התגרענות איראן, לבין אלטרנטיבה של הרתעת איראן משימוש בנשק גרעיני לאחר שכבר יהיה לה כזה. האלטרנטיבה של הגזר כלל לא עלתה לחלל האוויר, ואני יצאתי עם תחושה קשה שהאנשים המשפיעים בתחום, החוקרים, האסטרטגים ומעצבי המדיניות, לא מצליחים לחשוב מחוץ לקופסה, כאשר מדובר דווקא באנשים מוערכים בעולם האקדמי ומחוצה לו.

ואז נזכרתי בתרגיל מחשבתי קצר שהתבקשתי לערוך במסגרת קורס במו"מ בינלאומי באוניברסיטה בשנה שעברה, בנוגע לתרחיש דמיוני של מו"מ בין ישראל לאיראן. בתרגיל הרשיתי לעצמי להתפרע כדי לבחון את כל אותן אלטרנטיבות שמחוץ לחשיבה השבלונית המקובלת בקרב מקבלי ההחלטות, והייתי רוצה להאמין שגם במקומות המשפיעים, יש אנשים שמרשים לעצמם להתפרע, או אם לצטט את אחד הדוברים היום בכנס בהקשר אחר לחלוטין מזה אשר במסגרתו נאמרו הדברים המקוריים: To think the unthinkable.

אז הנה התרגיל, ואני מקווה שתמצאו אותו ואת התובנות שבו מעניינים.

על פי פרסומים טריים בעיתון הוושינגטון פוסט, בשנת 2003 דחתה ארה"ב בזלזול הצעה איראנית לנרמול היחסים עם ישראל ושיתוף פעולה בתחום הגרעין. ההצעה האיראנית הגיעה לנוכח בהלתה מהכיבוש המהיר של עיראק בידי ארה"ב, והחלפת המשטר במדינה היריבה, שאיראן לא יכלה לה במלחמה בת 8 השנים שהתחוללה ביניהן. ההצעה האיראנית אף כללה נכונות להפסיק את הסיוע האיראני לארגוני הטרור השונים, הפועלים נגד ישראל.

היום, שלוש שנים מאוחר יותר, המצב שונה בתכלית. ההסתבכות האמריקאית בבוץ העיראקי, יחד עם התקדמות תוכנית הגרעין האיראנית, הפכו את היוצרות, והיום ארה"ב מבקשת להיכנס למו"מ עם איראן, על מנת להרגיע את הרוחות.
היחסים בין ישראל לאיראן מוסברים כנהוג במקרים של מירוץ חימוש, דרך תורת המשחקים, על פי משחק דילמת האסיר – לכל אחת מן המדינות אפשרות להתחמש או להתפרק מנשקה, או לחילופין לנקוט באסטרטגיה שלומנית או תוקפנית, והתוצאה הכאובה היא של שיווי משקל תוקפני ויקר – שתי המדינות ממשיכות להתחמש, ושומרות על מצב של שקילות ביניהן, בהוצאה עצומה של משאבים, לאור החשש מחוסר אונים לנוכח מתקפה של הצד השני המחומש היטב.

מה צריך להתרחש, אם כן, כדי להביא את הממשל האיראני להביע שוב נכונות להכיר בישראל, ולהפסיק את תמיכתו בארגוני הטרור?

ובכן, אם נדבק בתורת המשחקים, נראה כי קיומו של נשק גרעיני בידי איראן ויצירת מאזן אימה במזרח התיכון, משנה מעט את התמונה. כעת שימוש בתוקפנות מצד שני הצדדים עשוי להביא לתוצאות הרות אסון לשני הצדדים, ומהווה את תוצאת המשחק הגרועה ביותר, ממנה ינסו שניהם להימנע, מקרה הדומה במאפייניו למשחק הפחדן.

משחק הפחדן הינו מקרה קלאסי של עוינות בין שני צדדים המנסים להתגבר האחד על השני, המשולבת בהבנה שאי שיתוף פעולה יוביל לתוצאה הרת אסון הגרועה ביותר לשני הצדדים. על מנת להימנע מתוצאה זו, זקוקים הצדדים לתקשורת ביניהם, לאמון הדדי ולמוסדות שיפקחו על ביצוע ההסכמים.

בתרגיל זה אנסה לבחון את האפשרות של משא ומתן לכינוס יחסים דיפלומטיים בין איראן לישראל לאחר השלמת פרויקט הגרעין האיראני, בהנחה שזה לא יופסק בעקבות מו"מ מול מדינות המערב או מתקפה צבאית.

רקע, אינטרסים, אלטרנטיבות ומקורות העוצמה

כבר בשנות ה-60' ניסה בן גוריון לעקוף את הבידוד הדיפלומטי של ישראל באמצעות מדיניות הפריפריה, שכללה ניסיונות ליצירת קשרים עם מדינות לא ערביות במזרח התיכון, על בסיס אינטרסים משותפים. אחת המדינות הללו הייתה איראן, ציר חשוב במדיניות הפריפריה במשך כ-20 שנה. איראן הכירה בישראל דה פאקטו כבר ב-1950, וב-59' כבר היה הסכם לשיתוף פעולה צבאי בין המדינות. היחסים בין המדינות נסבו בעיקר על רקע שיתוף פעולה מודיעיני, כמו גם טכנולוגי בתחומי הצבא והחקלאות. נוסף על כך, איראן הייתה ספקית הנפט העיקרית של ישראל.
המהפכה החומייניסטית באיראן הורידה את המסך על מדיניות הפריפריה של מדינת ישראל, מכיוון שלא התקיימו יותר יחסים רשמיים בין השתיים, המשטר החדש שלל את זכותה של ישראל מלהתקיים, ואף תמך בארגונים שיעים שפעלו נגד ישראל באזור.

עם נפילת משטרו של השאה, ישראל הפסידה מקור נפט עיקרי, את ספק הנפט היחיד בקו אילת אשקלון, לקוח גדול לתוצר התעשייתי והחקלאי שלה, מקור הכנסה לחברות ישראליות רבות, בת ברית במאבק נגד חדירה סובייטית לאזור, בת ברית נגד השתלטות ערבית על כל האזור שמדרום לים האדום, ואת המדינה המוסלמית היחידה שתמכה ביוזמת השלום של סאדאת.

למרות העוינות הרשמית, התפתחו יחסים חשאיים בין המדינות על רקע מלחמת איראן-עיראק, וישראל סייעה לאיראן במכירת נשק במספר הזדמנויות, המפורסמת ביותר הייתה פרשת איראן-קונטרס, במסגרתה ישראל תיווכה בעסקת מכירת נשק אמריקני לאיראן.

עם תום מלחמת איראן-עיראק, וביתר שאת מאז מלחמות המפרץ שהפילו את המשטר בעיראק, האויב המשותף של שתי המדינות, נפל הבסיס לשיתוף הפעולה בין המדינות, ואיראן הפכה לאחד הגורמים הקיצוניים ביותר הפועלים נגד ישראל במזרח התיכון.

איראן אמנם אינה פועלת ישירות במאבק צבאי נגד ישראל, אך היא מממנת פעילות גורמי טרור באזור, דוגמת חמאס, חיזבאללה והג'יהאד האיסלאמי, ראיות קושרות את הממשל האיראני למעורבות במימון ובביצוע הפיגועים בבניין AMIA ובשגרירות ישראל בבואנוס איירס, קיימות עדויות הקושרות את איראן למעורבות בחטיפתו והחזקתו של הנווט השבוי רון ארד, ומתקיימת פעילות דיפלומטית איראנית ענפה במוסדות בינלאומיים שמטרתה לפגוע באינטרסים ישראליים.
לכך מצטרפות הצהרותיו האחרונות של נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, כי יש למחוק את ישראל מן המפה, וכי לציונות אין זכות קיום, בנוסף להכחשת השואה.

עם זאת, המטרד הגדול ביותר בעיניה של ישראל, הוא המרוץ האיראני אחר יכולת ייצור עצמאית של נשק גרעיני. האיראנים הפנימו את לקחי המתקפה הישראלית על הכור העיראקי באוסיראק, ולכן פיצלו את תוכנית הגרעין שלהם למספר רב של אתרים, רובים תת-קרקעיים, ממוגנים היטב ומרוחקים מטווח הפגיעה של ישראל. הערכות ישראליות מציינות כי תוך פחות משנה תגיע איראן לנקודת ה"אל חזור" שמשמעותה יכולת העשרת אוראניום עצמאית, ונדמה כי המאמצים הדיפלומטיים של ארה"ב ומדינות אירופה לא נושאים פרי, בעיקר בזכות קשריה הטובים של איראן עם מדינות כסין ורוסיה, בעלות זכות וטו במועצת הביטחון של האו"ם.

בחינת העוינות בין המדינות לאור המתודולוגיה של "סולם הסכסוך" עשויה להראות לנו כי ישראל קולטת את הצהרותיו של אחמדינג'אד ומנהיגים איראנים נוספים עוד לפניו, ואת תוכנית פיתוח הגרעין האיראנית, ומסיקה כי איראן חותרת להשמדתה, ועל כן פועלת על מנת לחסל את האיום הזה במישור הדיפלומטי ואולי אף הצבאי-מבצעי, וזאת כאשר התמריץ לפיתוח תוכנית הגרעין האיראנית אולי היה דווקא הנוכחות המאיימת של עיראק השכנה, או איום של מעצמות גרעין ממזרח דווקא.

מנגד איראן מודעת ליכולותיה הגרעיניות הבלעדיות של ישראל באזור, וזאת בשילוב עם תפיסתה העצמית כמגנת הזכויות של העם הפלשתיני, יחד עם הדוקרטינה האיסלאמית הקיצונית שהיא מובילה, מביאות אותה לפרשנות לפיה ישראל תנסה לפגוע במתקני הגרעין שלה כפי שעשתה בעיראק, על מנת לשמר את הבלעדיות הגרעינית שלה במזרח התיכון. ההוכחה לכך היא כיבוש עיראק על ידי ארה"ב, שליחתה של ישראל ביישום המזימה הציונית הזו.

אינטרסים

העוינות בין איראן לבין ישראל אינה נוגעת לסכסוך ספציפי על שליטה בטריטוריה מסוימת, ואף אינה ניזונה ממשקעי עבר. מדובר בעוינות אידיאולוגית גרידא - ישראל נתפשת על-ידי האיראנים כ"שטן קטן" לעומת אמריקה שהיא "השטן הגדול"; ישראל נתפשת כראש נפץ מערבי שהבסתו תסמן את הצעד הראשון בהשתלטות על הציביליזציה המערבית וכינון ח'ליפות גלובלית חדשה. מאז המהפכה של חומייני, עמדתה האנטי-ישראלית של איראן הפכה לחלק ממהות קיומה, כמו גם לאבן הפינה במדיניות החוץ שלה והיא פועלת תחת השם "אומת האיסלאם".

עם זאת, העוינות הזו משרתת אינטרסים מסוימים בשתי המדינות:


איראן מעוניינת להמשיך במיתוגה כמדינה החזקה ביותר במזרח התיכון. עם היעלמותה של עיראק כאיום הביטחוני הגדול והקרוב ביותר, נותרה ישראל כצידוק היחיד כמעט להמשך ההשקעות העצומות בצבא ובפיתוח נשק באיראן.

כמו כן, ביצור מעמדה של איראן כמובילת העולם המוסלמי בהפצת האיסלאם, ובמלחמה בכופרים מהווה אינטרס נוסף של המשטר האיראני. לשם כך, צריכה איראן להוביל את המהלכים הקיצוניים ביותר נגד ישראל, על מנת להוכיח לשכנותיה את מנהיגותה בתחום זה.

הסטת תשומת הלב מן הבעיות החברתיות באיראן גם היא משמשת צידוק להמשך העוינות - החינוך המוסלמי-המהפכני לא הצליח להרחיק את הנוער האיראני מ"תחלואיה" של החברה המערבית: האינטרנט, התקשורת הסלולרית ושאר "תועבות" דוגמת לבוש מערבי, מוזיקה, סמים, וזנות המצויים ברחובותיה של איראן.

הדגשת העוינות מול ישראל והמערב משרתת אינטרס זה, ומאחדת את אזרחי איראן סביב סוגיה זו.

נושא זה מתקשר לאינטרס נוסף, והוא שמירה על יציבות המשטר באיראן. רעיונות פוליטיים מחלחלים לחברה האיראנית ביתר שאת מאז הרפורמות של המנהיג הקודם, חתאמי. זאת יחד עם העובדה כי רבים באיראן ממורמרים משלטונו של אחמדינג'אד, מכיוון שהעבירם מעמדות המפתח בהם שירתו, והחליפם באנשיו, ולאור המאבקים בחברה האיראנית בין הרפורמה לשמרנות, בין דור ההנהגה הראשון של מהפכת 79' לדור בוגרי מלחמת איראן-עיראק, ובין תיאולוגים לפוליטיקאים מחייבים את ראשי המשטר להציג הישגים של עמידה איתנה בזירה הבינלאומית, אל מול השטן הגדול והקטן, כדי להוכיח שהם עומדים מאחורי הצהרותיהם.

אינטרס אישי נוסף של אחמדינג'אד הוא להשלים את החלפת השלטון בהדחת השליט הרוחני של איראן, עלי חמנאי, והחלפתו באייאתולה יאזדי, מורו ורבו. נשיא איראן נותן ביטוי לתפיסה הדתית של יאזדי, הגורסת כי יש לעורר כאוס בעולם, על מנת לזרז את ביאת המהדי, המשיח המוסלמי, ולרדוף את כל הכופרים, בהם גם המוסלמים הסונים, על מנת להביא את הגאולה.

אחד האינטרסים הישראליים דומה לזה האיראני – עם כיבוש עיראק בידי ארה"ב, נותרה איראן האיום האסטרטגי הראשון במעלה על ישראל. טיפוח העוינות בין המדינות מאפשרת המשך יישום מדיניות השקעה בביטחון, והמשך חימוש בתמיכה אמריקאית. זהו אינטרס ארגוני של פלגים מסוימים במערכת הפוליטית הישראלית.

הצגת הקשר בין איראן לארגונים הפלשתינים מאפשרת לישראל להציג את הסכסוך הפלשתיני כחלק מהמאבק התרבותי-דתי העולמי, ולא רק בפריזמה של מאבק לאומי פלשתיני מקומי, דבר שמשרת את האינטרס של ישראל בניסיון לזכות בדעת הקהל העולמית.

כמו כן, הצגת איראן כאויב משותף לישראל ולארה"ב מסייעת לכרוך את האינטרסים הישראלים באלו של מעצמת העל.

ולבסוף, ישראל מעוניינת להישאר כמעצמה הגרעינית היחידה במזרח התיכון, ובכך לשמר את ההרתעה הצבאית שלה אל מול מדינות ערב.

אלטרנטיבות

נקודת המוצא ההיפותטית הראשונה לפתיחת המשא ומתן היא, כאמור, פיתוח של יכולת גרעינית איראנית והגעה למצב של מאזן אימה בין איראן לישראל.

בפני איראן עומדות האלטרנטיבות הבאות:

פתיחה במתקפה גרעינית נגד ישראל בהתאם להצהרות – האלטרנטיבה הגרועה ביותר (WATNA -Worst Alternative to a Negotiated Agreement). תביא להשמדה הדדית, לפגיעה אנושה באיראן, ולנידוי עולמי.

פירוק הנשק הגרעיני וחתירה לשלום מול ישראל – נראה כי לאור האינטרסים האיראנים, אין להם סיבה טובה מספיק לעשות זאת. גם כפייה מצד הקהילייה הבינלאומית לא נראית סבירה, מאחר ולסין ורוסיה אינטרס לשתף פעולה עם איראן, ואין לעולם יכולת משמעותית להטיל סנקציות כלכליות על המדינה לאור שליטתה במקורות נפט וגז רבים.

שמירה על הסטטוס קוו – מצב של מאזן אימה מול ישראל. שתי המדינות ממשיכות להחזיק בנשק גרעיני, ונוקטות ברטוריקה מאיימת. זו האלטרנטיבה הטובה ביותר של איראן (BATNA - Best Alternative to a Negotiated Agreement), שמצליחה לשרת בצורה המוצלחת ביותר את האינטרסים האיראניים, כפי שפורטו לעיל.

ישראל רואה לנגד עיניה את האלטרנטיבות הבאות:

תקיפת מתקני הגרעין האיראניים – האלטרנטיבה הגרועה ביותר. הסיכוי להצלחת פעולה כזו הוא מזערי, ועלול להצית מלחמה כוללת, במהלכה ישראל תושמד לחלוטין. כמו כן, פעולה כזו תגרור נידוי בינלאומי של ישראל.

חתירה לשלום מול איראן – אלטרנטיבה בעייתית, מכיוון שסיום העימות בין המדינות ימקד את תשומת הלב העולמית בנעשה בזירה הפלשתינית, וישראל לא תוכל עוד להציג את עצמה כקורבן המתגונן בפני אויבים רבים וחזקים ממנו. דבר זה ידרוש מישראל ויתורים מול הפלשתינים. כמו כן, מיתון איראני יוביל גם להידוק הקשרים עם ארה"ב, ולפעילות לטובת האינטרסים האמריקניים באיראן על חשבון ישראל. עם זאת, אלטרנטיבה זו תאפשר לישראל לקצץ בהוצאות הביטחון עם היעלמות האיומים האסטרטגיים עליה, ולהעביר תקציבים לפיתוח אלמנטים אחרים בישראל, כמו גם תגביר את הסיכוי לנורמליזציה מול מדינות מוסלמיות אחרות.

שמירה על הסטטוס קוו תוך ניסיון לאחד את העולם הערבי הסוני ברובו, נגד איראן השיעית. חסרונותיה של אלטרנטיבה זו הן יתרונותיה של קודמתה – סטטוס קוו זה יכריח את ישראל להמשיך בהשקעה בביטחון על חשבון תחומים אחרים הדורשים טיפול תקציבי בחברה הישראלית.

ניתוח האלטרנטיבות העומדות בפני המדינות מראה כי התנאי של היכולת הגרעינית בידי איראן אינו מספיק, וכי יש צורך באירועים נוספים שידחפו את הצדדים למו"מ. ההנחה היא שהנזק הכלכלי הנגרם למדינות כתוצאה ממאזן האימה וההשקעות האדירות בהמשך חימוש לא מהווה Mutually Hurting Stalemate מספק על פי תיאורית ההבשלה, וכי הוא דווקא משרת כמה מן האינטרסים של שני הצדדים.

אז מה עוד צריך לקרות?

השלמה מוצלחת של הפרויקט האמריקני בעיראק ובאפגניסטאן עשוי להוכיח לאיראנים כי הם מיהרו להספיד את יכולתה של מעצמת העל, ולהעלות שוב חששות לשלום המשטר. זה עשוי לדרבן אותם לשתף פעולה עם ארה"ב, ולנרמל את היחסים עם ישראל במסגרת זו.

אפשרות נוספת היא דווקא כישלון חרוץ של החלפת המשטר בעיראק, והקמת משטר קיצוני ועוין לאיראן כמו גם לישראל. אויב משותף שיצוץ שוב בין שתי המדינות עשוי לספק את הרקע ליוזמות חשאיות דוגמת אלו שהתקיימו בשנות ה-80', ואלו עשויות להתפתח למו"מ מתקדם בין המדינות.

לחץ מכיוון העולם הערבי עשוי גם הוא לתרום לעניין. מדינת המפתח היא סעודיה, מובילת אופ"ק ומדינה סונית ברובה, החוששת מהתפשטות השיעה. הפצצה הגרעינית האיראנית נתפשת בעולם הסוני כפצצה שיעית, ולא פצצה מוסלמית, ולכן חוששים ממנה.

לכך ניתן לקשור גם אפשרות של החלפת המשטר באיראן באמצעות הפיכה פנימית, או גורם חיצוני דוגמת קואליציה סונית או אף מבצע צבאי אמריקני כפי שנעשה בעיראק.

בשל אופיו האידיאולוגי של הסכסוך בין המדינות, סביר להניח שייתכן מו"מ המערב את המשטר האיראני הנוכחי, מתוך שיקולים של רציונליות פוליטית ותו לא. מדובר בהנהגה המחזיקה בהשקפת עולם דתית שאינה מאפשרת לה פשרות ארוכות טווח עם מי שנתפסים ככופרים.

דחיפה אחרונה של איראן לכיוון מו"מ מול ישראל עשוי לספק פיתוח של מקורות אנרגיה אלטרנטיביים. אלו יפחיתו את הצורך בנפט ובגז האיראני, ויספקו למדינות המערב מנופי לחץ רבים יותר על איראן, בעיקר בתחום הכלכלי, אשר יאפשרו לכפות עליה לשבת לשולחן המו"מ. כמו כן, המשטר הנוכחי באיראן עושה שימוש בהכנסותיו מענף הנפט ליישום מדיניות פופוליסטית של פרויקטי הזנה לעניים, ובכך משמר את התמיכה בו בתוך המדינה. משבר כלכלי באיראן עשוי לזרז את החלפת המשטר.

מקורות העוצמה

איראן שואבת את עוצמתה בכניסה למו"מ עם ישראל בתנאים שצוינו ממספר מקורות:

עוצמה כלכלית – אמנם כלכלתה של ישראל מפותחת יותר, אך כלכלות העולם תלויות יותר בנפט האיראני, ולכן איראן יכולה להפעיל מנופים כלכליים על מדינות אחרות על מנת שילחצו על ישראל.

עוצמת הסירוב – יכולת סירוב גבוהה לדרישה להתפרק מנשקה הגרעיני בתביעה להדדיות – פירוק הגרעין האיראני יגרור דרישה לפירוק הגרעין הישראלי (בהנחה שקיים כזה J).

עוצמת ה"משוגע" – איראן, בהיותה תיאוקרטיה שאינה מונחית בהכרח על ידי שיקולים רציונליים קרים יכולה לאיים ביתר אמינות בפרישה מן המו"מ ובשימוש באמצעים אלימים קיצוניים. אחמדינג'אד יצר לעצמו תדמית של מנהיג מטורף – זהו אינטרס ברור של שחקן במשחק הפחדן, שמטרתו לגרום ליריבו להתקפל.

לישראל מקורות עוצמה שונים בתכלית:

עוצמה תדמיתית – איראן ומנהיגה המשוגע נתפסים כמאיימים על השלום העולמי, בשאיפתם להשיג נשק גרעיני ובאיומיהם הקיצוניים נגד מדינת ישראל.

עוצמת האלטרנטיבה – בהנחה שהתקיים אחד התרחישים שהוצעו כאלו שעשויים להביא את איראן לשולחן המו"מ, נראה כי האלטרנטיבה האיראנית של שמירה על הסטטוס קוו אינה אטרקטיבית יותר, או אף לא ישימה בגלל שינויים במצב הפוליטי, הכלכלי או האסטרטגי באזור. לעומת זאת, מבנה התשלומים של בחירת ישראל באלטרנטיבה למו"מ לא השתנה.

עוצמה צבאית ואסטרטגית – אמנם לאיראן צבא גדול יותר מזה של ישראל, אך יש לזכור כי צבא זה לא הוכיח את עצמו בלחימה, לעומת הצבא הישראלי שהוכיח את עליונותו פעם אחר פעם גם מול צבאות גדולים וחזקים ממנו לכאורה. כמו כן, חשוב לזכור את התמיכה הצבאית האמריקנית, המתנגדת גם היא לנשק הגרעיני האיראני.

דגשים נוספים

תרבות

הבנה של ההבדלים התרבותיים בין המערב לאיסלאם, והדרך שבה הם משתקפים באופן ניהול המו"מ, עשויה להקל על מציאת פתרונות וקידום המו"מ לקראת סיום מוצלח.

אמנם חשיבותה של השפה פחותה במקרה זה, מאחר והשפה באיראן היא פרסית (מקור לרגשי נחיתות אל מול שאר העולם הערבי שדובר את שפת הקוראן), אך הבנת חשיבות תפיסת הזמן, והתקדימים ההיסטוריים עשויה להיות קריטית. המוסלמים משתמשים בקוראן כמנחה, ומחפשים תקדימים למקרים דומים. פרשנות מוצלחת למקרה המתואר בקוראן, והתאמתה למקרה הנידון עשויה לקדם את המו"מ. פרשנות יצירתית של הקוראן מקנה גמישות הכרחית למו"מ.

תיווך

מציאת מתווך מתאים ומוסכם על שני הצדדים עשויה להיות משימה קשה ביותר במו"מ בין איראן לישראל, אך ככל הנראה הכרחית, מן הטעם האמור שללא מנוף לחץ חיצוני חזק מספיק, יקשה על ישראל להביא את איראן לשולחן המו"מ.

מדינות קטנות אמנם עשויות ליהנות מלגיטימציה רבה יותר בסיוע לפתרון מוצלח, מכיוון שאין להן את היכולת לכפות הסכם בין הצדדים, אך עם זאת, הן נעדרות את יכולת הכפייה והתגמול שנתונה בידי מדינות גדולות, אשר לטעמי עשויות להיות אלו שיצליחו לסייע בפתרון הסכסוך.

במצב הנוכחי, קשה לחשוב על מדינה חזקה שתצליח לעמוד בקריטריונים הדרושים מן המתווך. המועמדת הטבעית, ארה"ב, לא נהנית מלגיטימציה מצד האיראנים, בעוד שלישראל ברור שלרוסיה או לסין אין אינטרס לכפות דבר על איראן מתוקף שיתוף הפעולה הכלכלי והצבאי ביניהן. אמנם שילוב בין תיווך אירופאי לסעודי עשוי להניב תוצאות מעניינות, אך אלו יתקשו לכפות את התוצאות הרצויות על שני הצדדים.

בכל מקרה נראה שדווקא קיומו של נשק גרעיני איראני מספק את העיתוי המוצלח ביותר להתערבותו של מתווך, מכיוון שזה נתפס כעיתוי "בשל" כאשר הצדדים מגיעים להבנה שהם שקולים.

סיכום

הסכסוך בין ישראל לאיראן אינו סכסוך רגיל. הוא אף עשוי להוות מקרה מבחן להתנגשות הציביליזציות לה ממתינים רבים, ואשר ניצנים ראשונים לה ניתן לראות במלחמה האמריקנית נגד הטרור האיסלאמי באשר הוא.

נהוג לחשוב שהתנגשות תרבותית אינה קונפליקט שניתן לפתור בדרכי שלום, וכי לאורך ההיסטוריה תרבויות דחקו האחת את השנייה באמצעים כוחניים.

עם זאת, יחסי ישראל ואיראן בעבר מדגימים כיצד גם כאשר הפער התרבותי והאידיאולוגי גדול, אינטרסים משותפים ורציונליות פוליטית מביאים לשיתוף פעולה מסוים.

הסכם השלום, שאת הדרך אליו התבקשתי לנתח, הוא צעד רחוק הרבה יותר משיתוף פעולה צבאי חשאי על רקע אויב משותף. על מנת להגיע אליו, יש צורך לשנות באופן מהותי את מפת האינטרסים של אחד הצדדים, או את תפיסת האלטרנטיבות שלו.

השינויים בהם עסקתי בתרגיל זה נדרשים כמעט כולם מן הצד האיראני, מאחר והוא זה שעבורו מהווה שמירה על הסטטוס קוו המתוח BATNA ברורה.

נראה אם כן, כי רק החלפת המשטר, שינוי קיצוני במצב בעיראק לכאן או לכאן, או מהפיכה כלכלית בדמות מקור אנרגיה חדש עשויים להביא את איראן לשולחן המו"מ מול ישראל.

לשם הצלחת המו"מ יש לבחור בקפידה את הגורם המתווך המתאים ביותר, ולתת את הדעת להבדלים התרבותיים הקיימים בין המדינות, והדרך שבה הם באים לידי ביטוי בפרוצדורה של המו"מ.

כנפיים ברוטב

האמת היא שעברה בערך שנה מאז הפעם האחרונה שהכנתי את המנה הזו. לא יודע למה. בסך הכל, כמעט כולם אהבו אותה, ובאו לפה במיוחד בשביל זה.
אז היום הכנתי שוב, ונזכרתי שבעצם עשיתי מיש מש מכמה מתכונים והמצאתי רוטב משלי לכנפיים.

אז מה הוא כולל?
0.75 כוס קטשופ

0.75 כוס רוטב מייפל (אמיתי, לא "בטעם" מייפל)

0.75 כוס רוטב צ'ילי מתוק

כף רוטב סויה

2 שיני שום כתושות

קצת פלפל שחור גרוס

כף חרדל דיז'ון עם גרגירים

כמה טיפות טבסקו

כמה טיפות שמן שומשום

חצי מיכל שמנת (לאוהבי הכשרות, אפשר לוותר על השמנת, אבל אז זה באמת פחות טעים...)

מערבבים את כל החומרים יחד ליצירת עיסה אחידה.

לוקחים כ-15 כנפיים, מסדרים בתבנים, ויוצקים מעל את הרוטב. מכסים בנייר אלומיניום ושמים במקרר ל-4 שעות לפחות.

עכשיו, אפשר להמשיך עם הכנת הכנפיים בדרך המועדפת (בגריל, בתנור או במחבת).

מי שלא אוהב לעבוד עם כנפיים "גולמיות" יכול להצליח עם הכנפיים בגריל של חברת מאמא עוף - אחרי ההשרייה במקרר, שמים בתנור של 180 מעלות למשך 50 דקות (עם נייר האלומיניום), ואחר כך מורידים את נייר האלומיניום ל-10 דקות נוספות בתנור וזהו. הכל מוכן.

אמנם לא דיקסי, אבל גרסה ביתית לא רעה וטעימה מאוד.

מצלמות טלוויזיה בכדורגל? לעולם לא!

האמת היא שנדרשתי לנושא הזה כבר יותר מפעם אחת, ואחרי שאתמול נתתי למישהו תשובה לעניין בידע, החלטתי שהגיע הזמן לכתוב את העניין באופן מסודר.

השימוש באמצעים טכנולוגיים בעולם הכדורגל הוא נושא שנידון לא מעט, בעיקר בהיבט של סיוע לשופטים לקבל החלטות נכונות בזמן אמת.

זכור הניסיון להכניס שבב לתוך הכדור, שיעזור לקבוע האם הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער או אם לאו.

בכל מקרה, ברור שבמוקד הדיון, עומדת שאלת השימוש במצלמות הטלוויזיה כעזר שיפוט לגיטימי תוך כדי המשחק.

היתרונות של השימוש במצלמות הטלוויזיה ברורים לכולם:
במהלך המשחק ישנם אירועים רבים שלשופט (וגם לעוזריו על הקווים), אין סיכוי לראותם - דברים המתרחשים מאחורי גבו, דברים המתרחשים רחוק ממנו או דברים המתרחשים במהירות רבה מדי.

שגיאות שיפוט עלולות להטות את המשחק, ולהשפיע באופן ישיר על התוצאה הסופית, דבר אשר לעיתים מביא להשלכות כלכליות משמעותיות עבור הקבוצה המפסידה.

התומכים באישור השימוש במצלמות הטלוויזיה טוענים שהתבססות על הצילומים, על ההילוכים החוזרים או על זוויות צילום שונות במקרים בהם יש לשופטים ספק, תמנע את כל אותן השגיאות שציינתי קודם.

אולם מעטים האנשים שמכירים את צידו השני של המטבע, ומבינים מדוע ההתאחדות העולמית מונעת את הרפורמה הזו.

נסו לחשוב מדוע הכדורגל הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר בעולם? אחת הסיבות היא בוודאי העובדה שעל מנת לשחק כדורגל, כל מה שצריך הוא חפץ כדורי כלשהו וזהו. כל ילד בעולם יכול לשחק ולדמיין שהוא בעיצומו של מהלך באצטדיון ענק לנגד עיני 100,000 צופים (כמו הצעירים שצילמתי בתמונה למעלה, המשחקים על חוף הים בריילי ביץ', תאילנד).

אין צורך בקסדה, מחבט או מגינים ועזרים אחרים כפי שדרוש בענפי ספורט אחרים, פחות פופולריים.

הרעיון הפשוט בכדורגל הוא שהמשחק משוחק באותו אופן בכל מקום, ואין זה משנה אם יש כסף או אין. מדוע לדעתכם הכדורגל האמריקני משוחק כמעט אך ורק בארה"ב ובמספר מדינות עשירות נוספות? מכיוון שיש צורך בתשתית כלכלית חזקה ביותר כדי לקיים ליגה.

כעת, אם נחזור לעניין המצלמות, יש לזכור שלא כל משחקי הכדורגל הם משחקי גביע העולם או ליגת האלופות, המצולמים באמצעות 17 מצלמות בו זמנית (והמצלמה שלי שתפסה מהיציע את בקהאם בבעיטה חופשית נגד ליון).

רוב משחקי הכדורגל הרשמיים בעולם כלל לא מצולמים על ידי מצלמות טלוויזיה, והתרת השימוש בהן כעזר שיפוט רק בליגות עשירות עלולה להיות החלטה בעלת השלכות הרות אסון לפופולריות של הענף בעולם כולו.

זאת מכיוון שאוהדי הכדורגל רוצים וצריכים לדעת שגם אם הקבוצות בליגות העשירות יכולות לרכוש שחקנים טובים יותר, וציוד ומתקני אימונים טובים יותר, עדיין חלים אותם תנאי שיפוט בסיסיים בין אם מדובר במשחק בליגה הספרדית, בפרימיירשיפ באנגליה או במשחק ליגה שלישית לנשים בצ'ילה.

לכולנו ברור שהשופטים הם רק בני אנוש, ושגיאותיהם היו תמיד חלק מהמשחק. משחקים היסטוריים רבים יזכרו לדורות רק בגלל החלטה שנויה במחלוקת של השופט (תשאלו את הגרמנים מה קרה בגמר של 66'), וזה חלק מהיופי של המשחק שאינו נשלט על ידי רובוטים, ולא נעצר בכל כמה דקות רק כדי לוודא מה תפסה המצלמה שאולי חמק מעינו של השופט על המגרש.

תנו לנו להיות מסוגלים להמשיך להגיע לאצטדיון ולצאת ממנו בקריאות השופט בנז... ולהינות גם מהצדדים האנושיים של המשחק היפה הזה.