כנפיים ברוטב

האמת היא שעברה בערך שנה מאז הפעם האחרונה שהכנתי את המנה הזו. לא יודע למה. בסך הכל, כמעט כולם אהבו אותה, ובאו לפה במיוחד בשביל זה.
אז היום הכנתי שוב, ונזכרתי שבעצם עשיתי מיש מש מכמה מתכונים והמצאתי רוטב משלי לכנפיים.

אז מה הוא כולל?
0.75 כוס קטשופ

0.75 כוס רוטב מייפל (אמיתי, לא "בטעם" מייפל)

0.75 כוס רוטב צ'ילי מתוק

כף רוטב סויה

2 שיני שום כתושות

קצת פלפל שחור גרוס

כף חרדל דיז'ון עם גרגירים

כמה טיפות טבסקו

כמה טיפות שמן שומשום

חצי מיכל שמנת (לאוהבי הכשרות, אפשר לוותר על השמנת, אבל אז זה באמת פחות טעים...)

מערבבים את כל החומרים יחד ליצירת עיסה אחידה.

לוקחים כ-15 כנפיים, מסדרים בתבנים, ויוצקים מעל את הרוטב. מכסים בנייר אלומיניום ושמים במקרר ל-4 שעות לפחות.

עכשיו, אפשר להמשיך עם הכנת הכנפיים בדרך המועדפת (בגריל, בתנור או במחבת).

מי שלא אוהב לעבוד עם כנפיים "גולמיות" יכול להצליח עם הכנפיים בגריל של חברת מאמא עוף - אחרי ההשרייה במקרר, שמים בתנור של 180 מעלות למשך 50 דקות (עם נייר האלומיניום), ואחר כך מורידים את נייר האלומיניום ל-10 דקות נוספות בתנור וזהו. הכל מוכן.

אמנם לא דיקסי, אבל גרסה ביתית לא רעה וטעימה מאוד.

מצלמות טלוויזיה בכדורגל? לעולם לא!

האמת היא שנדרשתי לנושא הזה כבר יותר מפעם אחת, ואחרי שאתמול נתתי למישהו תשובה לעניין בידע, החלטתי שהגיע הזמן לכתוב את העניין באופן מסודר.

השימוש באמצעים טכנולוגיים בעולם הכדורגל הוא נושא שנידון לא מעט, בעיקר בהיבט של סיוע לשופטים לקבל החלטות נכונות בזמן אמת.

זכור הניסיון להכניס שבב לתוך הכדור, שיעזור לקבוע האם הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער או אם לאו.

בכל מקרה, ברור שבמוקד הדיון, עומדת שאלת השימוש במצלמות הטלוויזיה כעזר שיפוט לגיטימי תוך כדי המשחק.

היתרונות של השימוש במצלמות הטלוויזיה ברורים לכולם:
במהלך המשחק ישנם אירועים רבים שלשופט (וגם לעוזריו על הקווים), אין סיכוי לראותם - דברים המתרחשים מאחורי גבו, דברים המתרחשים רחוק ממנו או דברים המתרחשים במהירות רבה מדי.

שגיאות שיפוט עלולות להטות את המשחק, ולהשפיע באופן ישיר על התוצאה הסופית, דבר אשר לעיתים מביא להשלכות כלכליות משמעותיות עבור הקבוצה המפסידה.

התומכים באישור השימוש במצלמות הטלוויזיה טוענים שהתבססות על הצילומים, על ההילוכים החוזרים או על זוויות צילום שונות במקרים בהם יש לשופטים ספק, תמנע את כל אותן השגיאות שציינתי קודם.

אולם מעטים האנשים שמכירים את צידו השני של המטבע, ומבינים מדוע ההתאחדות העולמית מונעת את הרפורמה הזו.

נסו לחשוב מדוע הכדורגל הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר בעולם? אחת הסיבות היא בוודאי העובדה שעל מנת לשחק כדורגל, כל מה שצריך הוא חפץ כדורי כלשהו וזהו. כל ילד בעולם יכול לשחק ולדמיין שהוא בעיצומו של מהלך באצטדיון ענק לנגד עיני 100,000 צופים (כמו הצעירים שצילמתי בתמונה למעלה, המשחקים על חוף הים בריילי ביץ', תאילנד).

אין צורך בקסדה, מחבט או מגינים ועזרים אחרים כפי שדרוש בענפי ספורט אחרים, פחות פופולריים.

הרעיון הפשוט בכדורגל הוא שהמשחק משוחק באותו אופן בכל מקום, ואין זה משנה אם יש כסף או אין. מדוע לדעתכם הכדורגל האמריקני משוחק כמעט אך ורק בארה"ב ובמספר מדינות עשירות נוספות? מכיוון שיש צורך בתשתית כלכלית חזקה ביותר כדי לקיים ליגה.

כעת, אם נחזור לעניין המצלמות, יש לזכור שלא כל משחקי הכדורגל הם משחקי גביע העולם או ליגת האלופות, המצולמים באמצעות 17 מצלמות בו זמנית (והמצלמה שלי שתפסה מהיציע את בקהאם בבעיטה חופשית נגד ליון).

רוב משחקי הכדורגל הרשמיים בעולם כלל לא מצולמים על ידי מצלמות טלוויזיה, והתרת השימוש בהן כעזר שיפוט רק בליגות עשירות עלולה להיות החלטה בעלת השלכות הרות אסון לפופולריות של הענף בעולם כולו.

זאת מכיוון שאוהדי הכדורגל רוצים וצריכים לדעת שגם אם הקבוצות בליגות העשירות יכולות לרכוש שחקנים טובים יותר, וציוד ומתקני אימונים טובים יותר, עדיין חלים אותם תנאי שיפוט בסיסיים בין אם מדובר במשחק בליגה הספרדית, בפרימיירשיפ באנגליה או במשחק ליגה שלישית לנשים בצ'ילה.

לכולנו ברור שהשופטים הם רק בני אנוש, ושגיאותיהם היו תמיד חלק מהמשחק. משחקים היסטוריים רבים יזכרו לדורות רק בגלל החלטה שנויה במחלוקת של השופט (תשאלו את הגרמנים מה קרה בגמר של 66'), וזה חלק מהיופי של המשחק שאינו נשלט על ידי רובוטים, ולא נעצר בכל כמה דקות רק כדי לוודא מה תפסה המצלמה שאולי חמק מעינו של השופט על המגרש.

תנו לנו להיות מסוגלים להמשיך להגיע לאצטדיון ולצאת ממנו בקריאות השופט בנז... ולהינות גם מהצדדים האנושיים של המשחק היפה הזה.

עיתונאות

עד שסוף סוף מישהו הסכים לפרסם משהו שכתבתי, כולם צוחקים עלי.

ערן בר טל, העורך הכלכלי של השבועון ה"לאומי" מקור ראשון, ביקש ממני להעביר לו קטע שכתבתי, כדי לאזן קצת את החבר'ה מהשמאל הכלכלי שכותבים שם לאחרונה.

אז שלחתי משהו רלוונטי - הרי בכל שנה עולה שוב עניין הרפורמה בהשכלה הגבוהה, וגם השנה, סביב ועדת שוחט, התחילו הסטודנטים לצעוק שוב.

אחרי שכתוב קצר, שלחתי את הקטע, שבעצמו התפרסם ביום שישי האחרון אחרי עריכה קלה.

בכל מקרה, אמא כבר אמרה לי שהיא לא מסכימה עם מה שכתבתי, שלא לדבר על איפה שזה התפרסם...

אבל היי, כמו שאומרים, אין דבר כזה פרסום שלילי, לא?

אז עכשיו שמי הונצח לדראון עולם על דפי עיתון שעיקר תפוצתו בבני ברק, קריית ארבע ואפרת. לא שזה רע, רק שזה לא הקהל שאני רגיל אליו.

הלוואי שקצת יותר סטודנטים תל אביביים היו נחשפים לקטע הזה. אולי מישהו מהם היה משתכנע.

העניין הוא שזה קצת קשה, מכיוון שאגודת הסטודנטים השולטת ביד רמה בעיתון הסטודנטים "תזה", דחתה את הקטע הזה כבר יותר מפעם אחת - סתימת פיות מעניינת. אולי השבוע אצליח להכניס את הקטע לעיתון "העיר" התל אביבי, כתגובה לסקירת "מצילי ההשכלה הגבוהה" שנלחמים כאריות בפקידות האוצר כדי לטרפד את הרפורמה המוצעת.

זה אולי גם ישכנע קצת את אמא שאני כותב גם לשמאלנים...

המכון הליברלי הישראלי

מסתבר שאין כזה דבר, וחבל.

אז נפגשנו כמה חברים, כולם בוגרי או יוצאי המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי, והתחלנו לשחק עם הרעיון של הקמת מרכז חשיבה, Think Tank בפי הלועזים, שיתרכז בנקודת המבט הליברלית, כאשר עיקר הפעילות תהיה פעילות חינוכית. אם היה מי שהצליח להקים את המכללה הכלכלית-חברתית, אין סיבה שלא תקום מכללה ללימודים ליברליים.

אז התחלנו לנסח פרופיל ראשוני, שיעזור לנו לגייס קצת כסף לפרויקט, שנמצא כרגע בחיתוליו, והגענו למשהו כזה:

המכון הליברלי הישראלי (מל"י), הינו ארגון ייחודי א-מפלגתי, ללא כוונת רווח, ששם לו למטרה להסביר ולהפיץ רעיונות ליברליים בקרב הציבור הישראלי, בכלל זה פוליטיקאים, סטודנטים, אנשי תקשורת, אנשי עסקים, אנשי רוח ואקדמיה.

רבים בחברה ובהנהגה הישראלית מתעלמים מערכי היסוד של חירות הפרט, קדושת הקניין הפרטי, שקיפות ושלטון החוק, רוח היזמות וכלכלת השוק. משימתו של המכון הינה לאתגר מגמה זו, מתוך תפיסה שערכים אלו חיוניים להמשך קיומה של מדינת ישראל.

אנו רוצים לחיות בישראל בה החופש, השגשוג הכלכלי, ההזדמנויות והחברה האזרחית פורחים, ופועלים להגשמת חזון זה, תוך הפריית השיח הציבורי בישראל בנושאי כלכלה וחברה.

המכון הליברלי הישראלי אינו רק צוות חשיבה (Think Tank), אלא צוות עשייה (Do Tank)!

המכון מציע תוכנית חינוכית מקיפה בנושאים ליברליים, ופעילויותיו מגוונות וכוללות קורסים, סמינרים, הרצאות, ימי עיון וסדנאות. פעילויות המכון מהוות מקום מפגש לסטודנטים וצעירים, המהווים את הדור הבא של ההנהגה הישראלית במגזר הציבורי והפרטי.

פעילות הדגל של המכון הינה הקמת המכללה הליברלית הישראלית – מוסד ייחודי וראשון מסוגו בישראל, בעל יעדים חינוכיים וארוכי טווח, אשר יציע מגוון רחב של קורסים ופעילויות בנושאי חברה, כלכלה ומחשבה ליברלית, תוך איתור ועידוד אינטלקטואלים, חוקרים וסטודנטים מצטיינים, במטרה להביא לשינוי בדפוסי החשיבה המקובלים בקרב ההנהגה והחברה בישראל.

עצמאות כלכלית הינה תנאי חיוני להצלחתנו. איננו מסתמכים על כספי משלם המיסים, ופועלים על בסיס גיוס משאבים מתורמים פרטיים, חברות וארגונים לא ממשלתיים, ומפעילויות המכון.
פעילותנו מצליחה ביתר שאת בזכות האנשים המוקירים את הערכים בהם אנו דוגלים, ותורמים להפצתם.

עד כאן טיוטת הפרופיל.

אז איזה קורסים אנחנו רוצים להציע? הנה רשימה חלקית:

קורסים
מבוא למחשבה הליברלית.
היסטוריה כלכלית עולמית מהזווית הליברלית.
היסטוריה כלכלית של ישראל במבט ביקורתי.
גלובליזציה וסחר בינלאומי.
מונופולים ורגולציה בישראל – איך מתמודדים עם "כשלי שוק"?
מערכת הבנקאות בישראל – היסטוריה, מבנה וכשלים.
"פעם בחודש" – סדרת הרצאות חודשיות (לקהל הרחב בתשלום?) במגוון נושאים.

Top 10 – סדרה בת 10 מפגשים עם יזמים ואנשי שוק אחרים.

סמינרים
מילטון פרידמן והחופש לבחור.
כלכלת השוק ובריאות.
כלכלת השוק ואיכות הסביבה.
ליברליזם ומשפט – זכויות קניין וחופש הפרט.
כלכלת השוק וחינוך.
ריכוזיות ותחרות במשק הישראלי – הקשר הון-שלטון, השחיתות והסכנה לדמוקרטיה.

סדנאות מעשיות
כלכלת שוק יישומית – הצעות מעשיות לרפורמות שוק בישראל.
2030 – העולם/ישראל בעוד 25 שנה.

ההרשמה עוד לא נפתחה, וכולי תקווה שב-2010 מכללה כזו כבר תעמוד על הרגליים, ותעשיר את הציבור בקצת ידע. נשמח לקבל עוד רעיונות, והצעות מאנשים שמעוניינים לעזור.

מילטון פרידמן והדוגמא השבדית

השבוע נפטר מילטון פרידמן. כל כך הרבה נכתב על האיש, שאני לא מרגיש צורך לכתוב מילה נוספת. אבל בהקשר זה הופיע השבוע דניאל דורון, מייסד ומנהל המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי אצל לונדון וקירשנבאום, כדי לספר קצת על האיש, שהיה חבר קרוב

לצידו של דניאל, ישב פעיל חברתי, מהאייטם הקודם שטופל בתוכנית (משהו על גיידמק כמובן), שטען שפרידמן גרם נזק לאנושות, ודוגמא למדינה משגשגת ומוצלחת, שעושה את ההיפך ממה שהמליץ פרידמן, היא שבדיה.

לא להאמין שבשנת 2006 יש מישהו שעוד מאמין שהמודל השבדי עובד (אפילו אחרי שהשבדים עצמם לא נתנו מספיק קולות למפלגות השמאל כדי להקים קואליציה, ואת הממשלה מרכיבות מפלגות מרכז וימין).

ובכן, המודל השבדי לא עובד יותר!!!

קל להצליח עם מדיניות סוציאליסטית כשיש לך כסף לחלק לאנשים. הו, ולשבדים היה הרבה מהכסף הזה (ככה זה כשאתה לא משתתף בשתי מלחמות העולם, מוכר ברזל לשני הצדדים הנלחמים, והכלכלה שלך לא נחרבת בעקבות המלחמה שהורגת חלק ניכר מכוח העבודה שלך).

ברור שבשנות ה-50 לשבדים היה המון כסף לחלק בתוכניות רווחה, וזה מצוין. אבל כפי שאפשר לקרוא במאמרים שצירפתי כאן בהמשך, השיטה הזו מפסיקה לעבוד כשאין יותר כסף לחלק, ומה לעשות שהשיטה עצמה לא מעודדת ייצור של יותר כסף, אלא להיפך - מעודדת אנשים להיות טרמפיסטים ולסמוך על אחרים.

בבריה"מ, השיטה הייתה קשוחה יותר, ולכן הקריסה הגיעה אחרי 70 שנה. אצל הסוציאל דמוקרטים, הולכים ו"מפשירים" עוד ועוד תחומים, והופכים אותם לליברליים יותר, כדי לדחות את הקץ, ולמנוע את פשיטת הרגל - כלומר הופכים להיות פחות ופחות סוציאליסטים, כי מבינים שהקופה מתרוקנת.

לא רק שהמגזר היצרני בשבדיה עובר למדינות אחרות, בהן צריך לשלם פחות מיסים, או שבהן העובדים לא משתמטים מכל כך הרבה ימי עבודה בשנה בגלל מחלה, חופשות או יציאה לפנסיה מוקדמת, גם האזרחים השבדים עצמם כבר מתחילים במעין "מרד מיסים" משלהם, וכלכלת חליפין הולכת ומתפתחת באזורים שונים, המנסים להימנע מתשלום מיסים באמצעות אי שימוש בכסף, שיחייב את תיעוד העסקה והעברת המסמכים לרשויות המס.

את הצייתנות והנכונות של השבדי הממוצע לשלם מיסים גבוהים (בעבר), ניתן היה להסביר בכך ששבדיה, כשאר מדינות סקנדינביה היו מהמדינות ההומוגניות ביותר מבחינה אתנית ותרבותית בעולם כולו - מה, לא כולם בלונדינים עם עיניים כחולות?

השבדי מוכן לתת חלק נכבד ממשכורתו, על מנת לממן מערכות בריאות וחינוך שמהן ייהנו שבדים אחרים, אשר נראים כמוהו, חושבים כמוהו, ועמם הוא מזדהה.

אז מה קרה בשנים האחרונות? מערכת החינוך המצוינת בשבדיה, הביאה לשיעור גבוה של משכילים, מה שיצר צורך בידיים עובדות בעבודות הפשוטות יותר.

שבדיה פתחה את שעריה יותר מכל מדינה אירופאית אחרת להגירה מוסלמית, והיום כ-450,000 מ-9 מיליון תושביה (6%) הם מוסלמים - כשליש מתושבי העיר מאלמו, השלישית בגודלה במדינה, הם מהגרים מוסלמים.

השבדי הממוצע, שמשום מה מצטייר בעינינו כפחות גזען מעמיתיו הקונטיננטליים החל להסתכל מסביב, ופתאום ראה שלא כולם כבר נראים אותו הדבר. עכשיו הוא חושב פעמיים האם לממן מערכת בריאות שבה ישתמשו אנשים שיש לו פחות מן המשותף עמם.

אנו רואים התבטאויות קשות מאוד בתקשורת של ראשי המשטרה, הממשלה וכמובן הכמורה בשבדיה נגד המוסלמים ככלל, בעקבות הפשיעה הגואה באזורים מסוימים, וההתקפות על רקע מיני בהן מעורבים לעיתים בחורים ממוצא מוסלמי וצעירות שבדיות. מן הסתם, המהומות על רקע הקריקטורות בדנמרק, לא סייעו לתדמיתו של המוסלמי במדינות סקנדינביה.

גם אם נרצה לטעון שמודל מדינת הרווחה הסקנדינבית הוא מודל מצוין, וגם אם נרצה לטעון שהוא כן יכול להחזיק מעמד לאורך זמן בלי לפשוט יד ורגל בגלל התרוקנות הקופה, אני מאמין שהדרך היחידה שבה העניין יכול לתפקד פחות או יותר, היא הומוגניות חברתית (על רקע אתני, דתי, תרבותי וכו').

עתה בואו ונבחן את החברה הישראלית, המאופיינת במספר שסעים עיקריים:

ישראלים vs פלשתינאים

יהודים vs ערביי ישראל

נוצרים vs מוסלמים

אשכנזים vs מזרחים

עולים vs ותיקים

רוסים vs אתיופים

דתיים vs חילוניים

אורתודוקסים vs רפורמים

להמשיך?

הקבוצות שמהוות צדדים בשסעים הלאומי, הדתי והעדתי בישראל (עוד לא הזכרנו שסע מגדרי), אינן אוכלוסיות הרגילות לחיות בצוותא ולהתפשר זו עם זו, אלא מתקיימות כבר עשורים רבים בעימות מתמיד.

קשה לומר שהחברה הישראלית היא הומוגנית, ואם מצרפים עובדה זו למרכזיותו של מושג ה"פראייר" בז'רגון הלאומי, קשה גם לצפות מהישראלי שיהיה מוכן להפריש חלק נכבד ממשכורתו כדי לממן אחרים. כל ישראל ערבים זה לזה תופס רק כשישראלי נמצא במצוקה בחו"ל (אלא אם הוא ישראלי-ערבי כמובן)...

זו סיבה לא רעה שבגללה מודל רווחה עשוי להיכשל בישראל, גם אם נשקר לעצמנו ונאמין שהוא מוצלח במדינות סקנדינביה.

כמובן שהממשלה עשתה לאורך השנים מאמצים רבים כדי ליצור באופן מלאכותי את ההומוגניות התרבותית הזו, דרך מערכת החינוך, שכתוב ספרי ההיסטוריה ובאמצעים אחרים. כל ממשלה עושה זאת, ואין זה מפתיע שגם כאן העניין נוסה. עם זאת, מבט על מדינות מהגרים אחרות, או מדינות בעלות שסע לאומי/אתני/תרבותי פנימי מראה שרובן ויתרו על מודל הרווחה בשלב כלשהו.

תזה זו לא באה לטעון שהמודל באמת אכן מוצלח במדינות סקנדינביה. היא גם לא באה לטעון שרמת השיסוע החברתי היא הגורם היחיד המשפיע על הצלחה או כישלון של מדיניות רווחה. כמו כן, אין כאן גם טענה שהומוגניות חברתית היא דבר רצוי בעיני.
מדובר רק בסדרת הנחות רעיוניות לגבי מידת ההצלחה הצפויה של יישום מדיניות כזו בישראל.

האבטלה בשבדיה

השבדים, בניסיונם לצייר תמונה ורודה של הנעשה בארצם הסוציאל דמוקרטית, מזכירים לעיתים תכופות את שיעורי האבטלה הנמוכים במדינה, כסימן להצלחה המסחררת של המדיניות החברתית.

הנתון הרשמי של הלשכה השבדית לסטטיסטיקה מדבר על 5.4% אבטלה (242,000 אנשים) ב-2005.

זה נשמע כמו נתון מצוין, שבהחלט מתקרב לנתונים של ארה"ב (4.8%), בריטניה (5%), אירלנד (4.5%) ואוסטרליה (5.1%), ורחוק מאוד מהנתונים הלא מחמיאים של מדינות מערב אירופה למשל (סביבות ה-9-13% בצרפת, גרמניה ואחרות).

העניין הוא שהשבדים החליטו למדוד אבטלה מעט אחרת ממדינות אחרות. למשל, אלו שמחפשים עבודה אבל לומדים באותו זמן, לא כלולים בנתוני האבטלה. זאת בניגוד להמלצות ה-ILO (ארגון העבודה העולמי), ובשונה מכמעט כל מדינה אחרת. קבוצה זו כוללת כ-87,000 איש נוספים.
בנוסף, יש יותר מ-121,000 מובטלים שנמצאים בתוכניות מיוחדות במימון ממשלתי (מיסים כמובן), שמטרתן להביאם לשוק העבודה בשלב כלשהו, אשר גם הם אינם כלולים בסטטיסטיקה הזו.

לכן, הנתונים המדויקים יותר בנוגע לאבטלה בשבדיה לקראת סוף 2005 הם: 242,000 + 87,000 + 121,000 שזה יוצא 450,000 איש. נתון זה כבר מתקרב לאזור ה-10% מתוך כוח העבודה השבדי שכולל קצת יותר מ-4.5 מיליון איש (אוכלוסיית שבדיה מונה 9 מיליון).

צפייה בנתונים שפורסמו בתקופת הבחירות בשבדיה על ידי מפלגת המרכז (ולכן יש לקחת בערבון קצת מוגבל את הנתונים שבוודאי מוקצנים לכיוון השני), מראה שלעומת הנתון הרשמי של 4.8% אבטלה במאי 2006, מציינים בימין השבדי 1,037,000 שבדים שאינם עובדים או לומדים, ומהווים 17.9% מכוח העבודה. נושא האבטלה היה אחד המרכזיים בבחירות האחרונות בשבדיה, לאור התרעומת על כשלונה של הממשלה הסוציאל דמוקרטית לטפל בבעיה.

אז אפשר לקרוא עוד המון על הנעשה בשבדיה, והנה כמה מקומות שאפשר להתחיל בהם (מאמרים קצרים יחסית ופשוטים להבנה):

תרגום לעברית של מאמרו של פיטר שטיין, לשעבר יו"ר המכון השבדי לחקר החברה והמדיניות הכלכלית.

מאמר המנפץ במידה מסוימת את המיתוס השבדי.

ועוד אחד.

ועוד אחד - עם דגש על נושא העלמות המס, הכלכלה השחורה וההיעדרות מעבודה.

קטע שכתב סטודנט לכלכלה מפינלנד שביקר בישראל בשנה שעברה, וסיפר על הנעשה במדינתו.

אז אולי כדאי להפסיק להלל מודל שכבר משנות ה-70' הראה שהוא לא באמת עובד. אולי כדאי להפסיק לבחון באופן נקודתי היכן המצב הכלכלי הטוב ביותר, ולהתחיל להסתמך על מגמות שמראות היכן מצבם של האנשים הולך ומשתפר לאורך זמן.

תאילנד תאילנד

חזרנו מתאילנד. הפעם רק איים ובנגקוק. זה מה שעושים בירח דבש, לא?
האמת היא שזה היה טיול של בטן/גב, אוכל, מלונות יפים, בריכה וים. לא יותר. לא עלינו אפילו ל-view point אחד.

מה שאי אפשר לראות מגובה פני הים, ככל הנראה לא מעניין מספיק כדי שנטפס לראות אותו מלמעלה.
יש מספיק דברים יפים לראות מגובה פני הים.

את כל הפרטים הטכניים - איפה היינו, כמה עולה, מה אכלנו, איפה כדאי לישון וכל מה שתיירים בפוטנציה אוהבים לברר - אוסיף כשיהיה לי קצת זמן ל-Yahoo Trip Planner.

אבל בכל מקרה, אם מישהו נוסע בקרוב, ומתחשק לו להעביר כמה ימים באיזה מלון בסגנון ערוץ החיים הטובים, לא נותר לי אלא להמליץ על המלון שבתמונה:

Pimalai Resort and Spa שנמצא באי קו לאנטה, בערך שעתיים במעבורת מקראבי או מקו פי פי. המקום פשוט מדהים! חדרים יפים (גם הפושטים), אוכל מצוין, נוף מדהים ושירות מעולה. המחירים לא זולים, אבל אם מגיעים לקראת סוף העונה הגשומה, אפשר ליהנות ממחירים נוחים ומעט ימי גשם (עניין של מזל כמובן).

אם מישהו בעניין של פינוקים אמיתיים, מומלץ לקחת את החדר שנקרא Pool Villa, שכולל בריכה פרטית ועוד דברים טובים אחרים.

במלון הזה לקחתי (עם עידן היקר, שגילה לי את המקום המופלא הזה), שיעור בישול תאילנדי, ולגירוי התיאבון אני מצרף כאן מתכון מצוין לטום קא גאי, מרק עוף וחלב קוקוס חריף ומעולה, שאפשר לעשות בבית בכיף:

מרכיבים:

3.5 כוסות חלב קוקוס - עדיף כמה שפחות מדולל (בערך 70%) - בסניפי שופרסל אפשר למצוא של חברת CHAOKOH.
500 גרם עוף (ללא עור, ללא עצמות) חתוך לקוביות
30 גרם פטריות חצויות
30 גרם פרוסות גלאנגל
30 גרם למון גראס חתוך לרצועות של 2.5 ס"מ
4-5 עלי קאפיר ליים - בארץ אפשר למצוא רק עלים מיובשים.
2-3 פלפלוני צ'ילי טריים חצויים
שליש כוס מיץ ליים
3 כפות רוטב דגים
3 כפיות סוכר
כפית מלח
2 כפות גרגירי כוסברה טחונים
כף רוטב צ'ילי

הכנה:
שמים חלב קוקוס בסיר בינוני, מוסיפים כוס מים, ומרתיחים בחום בינוני.

מורידים את הטמפרטורה, מוסיפים גלאנגל, למון גראס, עלי קאפיר ליים, ומבשלים כמה דקות תוך ערבוב מתמיד. מוסיפים את העוף (כדאי לטגן אותו קצת קודם), מלח, רוטב דגים, סוכר, מיץ ליים, ומבשלים עד שהעוף מוכן.

מוסיפים פטריות ומסירים מהאש.

להגשה: לשים כף רוטב צ'ילי בתחתית קערת הגשה גדולה, למזוג את המרק החם מעליה, ואז להגיש.

בתיאבון

נ.ב - עוד תמונות מהנסיעה בסט הזה בפליקר שלי.

מתחתנים בשוויץ

אין סיכוי לרבנות - זה מה שבטוח. לא מוכן להתחתן ככה. לשמחתי גם יעלי שלי חושבת אותו הדבר, והאמת היא שאין לנו אף בן משפחה קרוב שזה מאוד מאוד משנה לו. איזה כיף!!!

כיף??!??!!!

אז הנה מתחיל כאב הראש של מי שרוצה להתחתן בחו"ל.

השיטה הקלה ביותר - חבילת חתונה בקפריסין! משלמים קצת, נוסעים, מתחתנים, חוזרים והמסמכים מגיעים בדואר קצת אחרי. יש חברות תיירות שמטפלות בכל מה שצריך, וזהו.

אבל אנחנו נעשה לעצמנו חיים קלים? מה פתאום! קפריסין היא אופציה שפסלתי כבר בהתחלה, אולי בגלל התחושה של תעשיית החתונות הזאת, שממנה רציתי להתרחק - אומרים שחתונה זה עניין רומנטי, לא?

אז איפה עוד אפשר?

אחותי התחתנה בזמנו בפירנצה, בחתונה יפהפיה. אז אולי שם, או בונציה? אנחנו מאוד אוהבים אוכל איטלקי.

מסתבר שבמדינות אירופה מבקשים מאזרחים זרים שבאים להתחתן בתחומן מסמך, שנקרא Nihil Obstat או לפעמים Nulla Osta.

המשמעות של המסמך הזה, היא שהמדינה שממנה מגיעים, לא רואה שום מניעה חוקית לנישואיהם של בני הזוג. את המסמך הזה מבקשים מכל אחד, אבל רק ישראלים לא יכולים לספק אותו. למה? כי מדינת ישראל לא מוכנה לתת לאזרחיה את המסמך הזה. מה פתאום?

פנייה למשרד הפנים בעניין נענתה ב"אני לא מכירה שום מסמך כזה. אין לנו כזה דבר".

-"אבל הנה, אני מסביר לך איזה מסמך אני צריך - אני צריך שתגידי שמבחינת מדינת ישראל, שאת מייצגת בתור אחת שעובדת במשרד הפנים, אין שום בעיה שאני אתחתן".

-"אני לא מבינה מה אתה רוצה. אף פעם לא שמעתי על מסמך כזה, ואין לי שום מסמך כזה".

אחרי כמה ניסיונות נוספים לקבל את המסמך במסגרת תמצית רישום ממרשם האוכלוסין, ואחר כך פירוט על מצבי האישי ואישור אי מניעת נישואין לפי חוק חופש המידע (התשובה לפניה לאחראי על יישום חוק חופש המידע במשרד הפנים הייתה שחוק מרשם האוכלוסין גובר על חוק חופש המידע, ועל כן עלי לפנות ללשכה למרשם אוכלוסין), חשבתי לפנות לעורך דין, ולאתגר שוב את בג"ץ בסוגיה - שהרי מדינת ישראל לא מסבירה בשום שלב מדוע אינה מוכנה לספק את המסמך הזה, שהינו מסמך מקובל בין מדינות.

כאן יעלי שלי כבר התערבה, ואמרה שהיא לא מתחילה לתבוע אנשים ולהגיש בג"צים סביב החתונה שלנו. נראה לי הגיוני. אומרים שחתונה זה עניין רומנטי, לא?

או קיי, אז נתחיל לחפש מקומות שבהם לא מבקשים את המסמך הזה. זה פוסל את מרבית מדינות אירופה (לפחות את אלו שכבר באיחוד). ארגנטינה? רחוק מדי. ארה"ב? יקר מדי. תאילנד? מה קשור אלינו תאילנד?

יש שמועות שישראלים מתחתנים בפראג. זה נכון? מוצאים טלפון של אחת משתי חברות תיירות שמארגנות חתונות בפראג, ומתעניינים בנוגע למסמך הזה. בחברות הנסיעות אומרים שמעולם לא התבקשו להציג את המסמך. עם זאת, פנייה ישירה לשגרירות צ'כיה בארץ נענית בפקס המציין בפירוש שיש צורך במסמך המאשר כשרות משפטית של ברית הנישואים. בפקס הצ'כי צויין שאת המסמך אפשר לקבל בשגרירות ישראל בפראג, אשר מצידה מתכחשת לחלוטין לתפקידה זה (שמועה! משרד החוץ הנחה את כל שגרירויות ישראל בחו"ל שלא לספק לישראלים את המסמך).

אז כן, שומעים על ישראלים שהתחתנו שם (אפילו יש לנו חבר, אבל הוא התחתן עם אזרחית צ'כית, ובכלל בסלובקיה). אבל אנחנו מאמינים גדולים בחוקי מרפי - בטח מאיתנו יבקשו את המסמך. נמשיך לחפש מקום אחר.

היי, אם גיברלטר הייתה מקום טוב מספיק לחתונה של שון קונרי ושל ג'ון לנון, למה זה לא מספיק טוב בשבילנו? אחרי כמה חילופי אי מייל, מגיעים למסקנה שאין שום צורך במסמך הזה. אנשים נחמדים יש שם בגיברלטר. אבל מה, חם שם נורא באוגוסט, ולהגיע לגיברלטר זה גם קצת סיוט. חוץ מזה, רק בשנה שעברה נסענו לטיול בדרום ספרד. לא כדאי לגוון?

חצי שמועה שגונבה לאוזננו, היא שאפשר להתחתן גם בשוויץ. שוויץ? כן, שוויץ! הם הסתירו את משפחת פון טראפ, ועכשיו הם יחתנו אותנו. נשמע כמו רעיון טוב.

שתי הודעות אי מייל נשלחו למשרדי רישום מצב משפחתי בשתי עיריות בדרום שוויץ, בואכה איטליה (אנחנו אוהבים אוכל איטלקי, אמרנו?), נענו תוך 3 דקות בדיוק. תשובה אחת קצרה וקורקטית באיטלקית, שמפנה אותנו לשגרירות שוויץ בתל אביב בשביל המידע המבוקש, ותשובה נוספת, מעיריית לוקרנו, ארוכה, חמימה ומשתפכת בשל האושר הגדול שאנו גורמים לאותו פקיד, בכך שאנחנו מעוניינים לכבד אותו בזכות לחתן זוג מישראל.

אותו פקיד, נקרא לו מאסימו, אישר לנו שאין צורך באותו מסמך ארור, והסביר לנו מה עלינו לעשות בשגרירות שוויץ בתל אביב (בעיקרון - לתת להם 800 שקל, למלא טופס, לתת להם את הדרכון, הם מתרגמים את הכל ושולחים את המסמכים לעירייה הרלוונטית בדואר דיפלומטי).

אחרי כמה שבועות, אותו מאסימו יצר איתנו קשר בפאניקה - מסתבר שהאחראי שלו בבירה המחוזית מעוניין לראות את המסמך, שהוא עצמו התחייב שלא נצטרך להציג.

במקרים כאלה, אפילו השוויצרים מוכנים לכופף את החוקים (אולי זו הקרבה לאיטליה והריחוק מהגבול הגרמני שסייעו לנו).

אם קונסול ישראל בברן ישלח פקס שבו כתוב שישראל תכיר במסמך הנישואין השוויצרי, אז זה יספיק. מכיוון שישראל באמת מחויבת להכיר במסמך נישואין ברגע שיש עליו חותמת אפוסטיל, קונסול ישראל הסכים לשתף פעולה ולשלוח את הפקס המבוקש.

מרגע זה ואילך הכל הלך חלק (ובאמת היה רומנטי) - שבוע קצת גשום בדרום שוויץ היפהפיה, חתונה מדהימה ביום שמש יפה, אוכל טעים ומה לא. תמונות יש בסט הזה בפליקר שלי.

אבל הנה אחת, שבה אנחנו הפכנו לפטריוטים שוויצרים חדשים - מיד נחליף את התמונה של הרצל בזו של ויליאם טל.

כמה שבועות אחר כך, שמענו על זוג חברים שטיילו בניו יורק, ולפתע התחשק להם להתחתן. נכנסו לעירייה, ושאלו מה צריך - אמרו להם: "חיזרו היום בערב עם הדרכונים שלכם", וזהו. התחתנו בו ביום.

קרן נועם לסטודנטים מצטיינים

קרן מלגות לסטודנטים מצטיינים תוקם על שמו של נועם גולדמן, שנהרג מפגיעת טיל נ"ט בכפר עיתא א-שייב במהלך הלחימה בלבנון. כך הודיע אמש עידו סום, מנכ"ל פרויקט נובה.
בכנס, שנערך באוניברסיטת תל אביב, נכחה גם משפחתו של גולדמן, ונתנה את ברכתה ליוזמה, הכוללת קרן תרומות המיועדת למלגות עבור סטודנטים אשר יצטיינו במהלך פעילותם בפרויקט נובה, במסגרתו התנדב נועם לפני שנתיים.

במהלך הכנס, בו השתתפו בכירים מהמגזר העסקי, בישר לנוכחים דקאן הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, פרופ' שמעון בנינגה, על שיתוף הפעולה בין הפקולטה לפרויקט נובה, במסגרתו יוענקו החל משנת הלימודים הקרובה נקודות זכות אקדמיות תמורת השתתפות בפרויקט, המשלב עשייה סטודנטיאלית עסקית בקרב עמותות וארגונים חברתיים.

הכנס השנתי, לציון שלוש שנות פעילות פרויקט נובה, הפך למקום מפגש קבע בין עמותות, סטודנטים נלהבים ואנשי עסקים, דוגמת יעקב בורק, מייסד אוורגרין ויו"ר מ.ע.ל.ה, יורם ברגר, בעלי ומנכ"ל ויטה לשעבר, יגאל גוזמן, שותף בכיר בזיו האפט, וניר זיכלינסקי, משנה למנכ"ל אריסון אחזקות המשמש גם כנשיא פרויקט נובה.

הכנס הסתיים בחלוקת מלגות לסטודנטים הבוגרים, אשר השלימו במהלך השנה האחרונה פרויקטים רבים של סיוע אסטרטגי וכלכלי לעמותות וארגונים חברתיים, ביניהם תוכנית לחממה תעסוקתית לנשים בעיר ערד, הקמת מכון לחקר מחלת ה-ALS, תוכנית עסקית להקמת בית דפוס המעסיק נוער בסיכון ומיסוד תחרות לכתיבת תוכניות עסקיות-חברתיות.

Yedda יוצאת לחופשי

חבר שלי, יניב גולן (גם הוא בפליקר), הקים את ידע.

ידע זו רשת חברתית של שאלות ותשובות, שמביאה עד אליך רק את השאלות שעליהן רוצים לענות.

לפני כמה חודשים נרשמתי לגרסת הבטא, והתמכרתי. לא סתם הגעתי למקום הראשון ברשימת התשובות שקיבלו פידבק חיובי (מאז הספקתי להתחתן ולנסוע לחו"ל, מה שהיווה תהליך גמילה די קשה, אבל אני מרגיש שאני מתחיל לצלול לשם שוב).

יש עוד המון דברים טובים להגיד על ידע, אבל נראה לי שכדאי שתסתכלו בעצמכם.

על 18 משפחות ומדינה אחת

השבוע פורסם בכלי התקשורת מדד הריכוזיות במשק אותו עורכת חברת BDI, ולפיו 18 משפחות גרפו בשנת 2005 32% מהכנסותיהן של 500 החברות המובילות בישראל.

אחרי הפרסום מיהרו החברתיים לשלוף את חיצי הארס מן האשפה, ולטעון כנגד חסידי השוק החופשי: "זה מה שרציתם, לא? הנה יישמנו את המנטרה שלכם על הפרטה, ועכשיו תראו לאן הגענו! אתם, המקדשים את צבירת העושר וסוגדים לאלפיון העליון, תבלעו את הצפרדע לה ייחלתם".

אם נבחן את תחומי העיסוק של אותן 18 משפחות, נוכל לראות כי ההכנסות הגבוהות להן הם זוכים, לאו דווקא נובעות מהצטיינות מיוחדת על פני המתחרים שלהם, ונראה שכמעט בכל הענפים בהם הן מעורבות, יש מידה רבה מאוד של ריכוזיות. היעדר תחרות בנמלים, באנרגיה, בבנקאות, בתקשורת ובמשק החלב – כולם תחומי עיסוק של 18 המשפחות.

שני התחומים החשובים והבעייתיים ביותר לטעמי הם התקשורת והבנקאות.

ראשית, רוב המשפחות שקנו את הנכסים מהממשלה עשו זאת בכספים לא שלהם, אלא בכספים שהבנקים נתנו להם - משפחת אריסון לא השקיעה מכספה בקנית בנק הפועלים אלא קיבלה הלואה מבנק לאומי שרוב מניותיו היו ברשות ממשלת ישראל, וחחזירה את ההלואה מרווחי בנק הפועלים (כלומר, אזרחי מדינת ישראל מימנו את תהליך הרכישה על ידי האריסונים).
ארבע קבוצות, משפחות אריסון, דנקנר ועופר ובנק לאומי, שולטות ב-40% מכל הנכסים בישראל. ריכוזיות זו היא מהגבוהות בעולם.

יתר-על-כן, בעלי הקשרים נהנים מאשראי בלתי-מוגבל עם מעט בטחונות. דבר זה גרם לקשיים הנוכחיים של הבנקים. הם לא מצליחים לגבות חלק גדול מהחובות שהם יצרו על-ידי נדיבותם הרבה כלפי ידידיהם. זו הסיבה שהמשק סובל ממחנק אשראי.
בנקים בארץ סלקטיביים מאוד במתן האשראי שלהם. כשלי ולך יש חוב של 3,000 שקל, אז הם אומרים לכו תמשכנו משהו. כשמדובר באנשי עסקים כאלה ואחרים, בגופים ממסדיים ומוסדיים ובכל מיני חברות, הבנקים יודעים לבוא לקראת גופים כאלה כשיש להם בעיית אשראי.

מי משלם, בסופו של דבר, את המחיר? אנחנו. כשנגמר להם הכסף, הבנק אומר קשה לי, ועכשיו אני אעלה את העמלה ואקשיח את הקריטריונים לקבלת אשראי עם משקי הבית הפרטיים. בסופו של דבר 70% מהאשראי הולכים ל-1% מהלווים, וזה אומר דרשני.

18 המשפחות קובעות גם את סדר היום התקשורתי, בהיותן בעלים של רוב מערכות התקשורת במדינה, וברור שהדרך לשלטון עוברת בתקשורת.
לאור זאת, לא פלא שסבר פלוצקר מצדיק את המצב הקיים

(http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,3215862,00.html).

הוא חייב את לחמו לשתיים מתוך רשימת המשפחות הללו, שמחזיקות בשליטה על העיתון בו הוא עובד (קבוצת פישמן והבורוביצ'ים דרך קשרי נישואין לתמי מוזס).

רוב הנכסים מתרכזים בדרך זו בידי מספר מועט של גופים ושל משפחות, בידי אלה שיש להם מיומנות במניפולציה של קשרים עם הפוליטיקאים והבירוקרטיה, והזוכים בעקבות זאת להטבות מפליגות, ולזכויות יתר.

זו מערכת שהיא דו-כיוונית: הממשלה בתור הקניין הגדול ביותר במשק, נותנת את כל המכרזים שלה לחברות הגדולות. נותנים את מעט האדמות שלא בשליטת המדינה לאנשים כמו דנקנר, כי כולם משמשים מקור למשרות בשביל אותה פקידות שבאה אחר כך לעבוד אצלם במחירים גבוהים.

כוח כלכלי עצום מרוכז בידיהם של פקידים שאינם חייבים בדין וחשבון לאף אחד – מי בכלל יודע מה קורה במנהל מקרקעי ישראל שבו מתקבלות החלטות המעניקות זכויות בשיווי של מיליארדים למספר קטן של אנשים – ואלה יוצרים קרקע פורייה לשחיתות.

הממשלה מחליטה, כמובן, מי יקבל קרקע ואיזה שימוש הוא יוכל לעשות בה, מי יקבל זכויות שדור או תעופה, מי יקבל רשות לנהל עסק זה או אחר, או לייבא סחורות, ובאילו תנאים. הכוח הכלכלי מתרכז בדרך זו בידי משרדי הממשלה גם כשהנכסים לא בבעלות הממשלה בפועל. יש עסקים שונים ומשונים (חברות דלק, בזק), שהרישוי לעיסוק בהם מתבצע לפי שיקולי ביטחון, ולא פלא שמי שמגיע למקומות האלו הם בדרך כלל יוצאי צבא בכירים. הקלות הרבה שבה משפחות אלו מנכסות לעצמן עוד ועוד פריבילגיות מקוממת, במיוחד לאור העובדה שכל כך קשה לפתוח עסק קטן בארץ שזה מדהים.

נסו לפתוח קיוסק בנתניה. חוץ מזה שלא תקבלו אשראי אם תצטרכו (זוכרים את המערכת הבנקאית המעוותת?), תופנו לקבל אישורים ממשרד הבריאות, המשטרה, כיבוי אש, משרד העבודה , וטרינר, איכה"ס, משרד התחבורה, משרד הפנים, משרד החקלאות, משרד הביטחון, יח' התברואנים, ומלבד זאת, יש תקנות ספציפיות למי שמפעיל מזנון, בית קפה, מסעדה (לרבות שווארמה), מזנון להכנת פיצות או בורקס, אולם שמחות וכו' כולל כמה תאי שירותים צריכים להיות בהם – עושים את המוות למי שלא חבר באוליגרכיה הזו.

ההפרטות כפי שמתבצעות במדינת ישראל הן למעשה שימוש במינוח קפיטליסטי לתפיסת עולם סוציאליסטית - המונופול עובר מהממשלה לידיים פרטיות, אבל עדיין מונופול.
הפרטה בלי הגברת התחרותיות לא שווה הרבה לצרכן חוץ מאולי קצת יותר יעילות.
טוענים שיש בארץ שוק חופשי, אבל זה לא קיים, כי שוק חופשי בנוי קודם כל על תחרות. שוק חופשי מעדיף כישורים על קשרים, וזה לא המקרה לו אנו עדים.
הפיתרון הוא הגברת התחרותיות והפיכת המשק הישראלי לחופשי יותר. הקריטריון להתעשרות לגיטימית לא יהיה מידת הקרבה לפקיד שלטוני כזה או אחר, אלא אך ורק הצטיינות במעשיך, וכך ראוי שיהיה.