על זכות השביתה (ועל ייעוץ משפטי בחינם באינטרנט)

אני לא משפטן. אף פעם לא הייתי, ולמרות שבזמנו זה היה מאוד פופולרי, אף פעם לא ראיתי את עצמי לומד משפטים. אפילו לא בתור ילד כשראיתי פרקליטי אל. איי. זה פשוט לא עשה לי את זה. בטח לא אחרי שראיתי את מיטב חבריי כורעים תחת נטל ההתמחות במשרדים השונים.

עם זאת, לצרכים מקצועיים, מדי פעם אני חוטא ובודק את לשון החוק והפרשנויות העולות ממנה.

מכיוון שכאן הנושא מעורפל יותר, אני פונה אל כל המשפטנים הקוראים שורות אלו בבקשה לקבל טיפ (אני יודע שעל כל דבר יותר מטיפ כבר אצטרך לשלם יותר מכפי שאני מעוניין כרגע, ולכן אסתפק בטיפ).

הנושא, כפי שבוודאי קוראים נאמנים כבר מנחשים, נוגע לשביתת הסטודנטים, ולזכות השביתה בכלל.

למי שלא יודע, לאחר כמה ימי שביתה במהלך שנת הלימודים האחרונה, וסביב הדיון הציבורי בעקבות הקמת ועדת שוחט, צפויה השבתת לימודים נוספת ביום שלישי הקרוב, שוב בתמיכת ארגוני הסגל הבכיר והזוטר (כלומר - גם הם שובתים).

כמה שאלות משפטיות מעניינות (לדעתי) עולות מהמקרה הזה, ואשמח לקבל תשובות או הבהרות:

ראשית, האם ניתן בכלל לכנות את מה שהסטודנטים עושים כ"שביתה"?
שביתה, עד כמה שידוע לי, מוגדרת כצעד שנוקט ארגון עובדים, או עובדים בכלל, כנגד מעסיקם, במהלך סכסוך ביניהם.
במקרה שלנו, הסטודנטים אינם מועסקים על ידי האוניברסיטה, ולא מקבלים ממנה משכורת. כפי שכתבתי כבר בעבר, יותר מאשר שביתה, מדובר כאן בהחרמת נותן שירות (באופן מטומטם מספיק, לאחר שכבר ניתן התשלום על השירות הזה).
אם לא שביתה, ניתן לומר שהסטודנטים החליטו (באופן מאורגן כזה או אחר), שלא להגיע ללימודים, וכעת הם מבקשים מארגוני הסגל להשבית את הלימודים, כדי למנוע תמריצים לסטודנטים "לשבור" את שביתת הסטודנטים מחשש שמא יפסידו לימודים עליהם יצטרכו להיבחן בסוף הסמסטר.

אם התשובה לשאלה הקודמת היא שלילית, נשאלת השאלה האם שביתת הסגל נכללת בהגדרה של שביתת אהדה, שהיא שביתה של עובדיו של מעסיק אחד המזדהים עם מטרתם של עובדיו של מעסיק אחר, למרות שלראשונים אין כלל סכסוך עם מעסיקם.
שהרי אם אין כאן שביתת סטודנטים, אזי שביתת הסגל אינה עומדת בהגדרה הצרה כפי שתיארתי.

ולבסוף, אם השביתה היחידה המתקיימת היא שביתת הסגל, האם היא עומדת במבחן המשפטי? האם היא מוצדקת?
ושאלת השאלות - האם יש משהו שסטודנטים המעוניינים ללמוד יכולים לעשות כדי למנוע את השביתה הזו ולהחזיר את שנת הלימודים לפסים שפויים?

למי שמעוניין לקרוא על הנושא, זה מסמך שמצאתי על נושא שביתת האהדה.

אגב, לפי המידע המתפרסם בעיתונות, שביתת הסטודנטים נעשית בתמיכת הסגל ובשיתוף פעולה מלא איתו. מה זה אומר? האם זה אומר שהסגל לא שובת אלא סתם מחליט לא ללמד? האם זה מותר? האם להנהלת האוניברסיטה אין מה לעשות בנידון?

אשמח לשמוע לדעת גדולים.

על דמוקרטיה ובחירות (או, מתי למרות שיש בחירות אפשר לומר שזו לא ממש דמוקרטיה)

הפוסט הזה היה מתוכנן לעלות כבר מזמן, אבל מכיוון שהוא מהווה תשובה לא רעה לשאלה שנתתי לסטודנטים שלי בבחינה, החלטתי להמתין מעט, כדי שאם במקרה מישהו מהם מופרע מספיק כדי לקרוא את הבלוג שלי, הוא לא יזכה לנקודות במתנה...

מתי אנשים יוצאים מהבית והולכים להצביע בבחירות? לא מעט חוקרים דנו בשאלה הזו, וניסו לנסח מעין נוסחה חשבונאית שתצדיק את פעולת הבחירה ותציג אותה כפעולה רציונלית, שהרי אם כל כך הרבה אנשים (לפחות בישראל) עושים את הפעולה הזו פעם בשנתיים, כנראה שהיא רציונלית.

בבסיס הרעיון יש לבחון האם האדם שמחליט ללכת לבחור מפיק יותר תועלת מפעולת הבחירה מאשר עצם העלות של הבחירה הזו. אם עלות הבחירה נמוכה מהתועלת, הרי ניתן לומר שפעולת הבחירה היא אכן רציונלית.

לכן, נראה מה מרכיב את שיקול התועלת לעומת מרכיביה של עלות הבחירה.

על פי הנוסחה הבסיסית ביותר, התועלת של הבוחר מהצבעה בבחירות מורכבת ממכפלה של ההשפעה של הקול הבודד על תוצאת הבחירות, והתועלת שיקבל הפרט מכך שהמועמד העדיף עליו אכן יצליח להיבחר.

כיצד נמדוד את ההשפעה של הקול הבודד?
יש מספר גורמים שרצוי להתייחס אליהם.
ראשית, גודלו של הגוף הבוחר - משקלו של קול אחד מתוך 12 דיירים בבחירות לועד הבית גדול בהרבה מההשפעה שיש לקול אחד בבחירות הכלליות לכנסת במדינת ישראל (1 מתוך 5 מיליון רשומים בפנקס הבוחרים, או 3 מיליון מצביעים בפועל בבחירות האחרונות).
שנית, גודלה של קבוצת הבוחרים המהווה גוף השפעה. למשל, גודל התמיכה הדרוש להשגת מושב אחד בכנסת הוא כ-30,000 קולות, כך שהפרט הבודד יכול לראות את עצמו כאחד מתוך 30,000 שמצליח להגדיל את כוחה של מפלגתו, וזהו יחס טוב יותר.
שלישית, יש לבחון את הפער הנתפס בין המועמדים לזכייה. ככל שהפער נתפס כקטן יותר, כך מרגיש כל בוחר שתרומתו הסגולית לנצחון המועמד העדיף בעיניו רבה יותר, מכיוון שהוא הוא אחד הבודדים שיטו את הכף בסופו של דבר. זו אגב, הסיבה שבגללה המועמדים נוטים לומר שהפער קטן, על מנת לגייס למאמץ את כל אותם אלו שמתלבטים האם ללכת ולהצביע (וזה היה מקור טעותו של אולמרט שטען שניצח כבר 3 שבועות לפני הבחירות האחרונות).

מרכיב העלות במשוואה הזו קשור בגורמים שונים ומשונים גם כן.
ביטוי לא רע לעניין אפשר למצוא בפרק הפתיחה של הספר "על הפיקחון" של סראמאגו, אבל כדי לתמצת אפשר לומר שלהירשם בפנקס הבוחרים, לנסוע עד לקלפי, לעמוד בתור כדי להצביע, לצאת מהבית ביום לא נעים, להפסיד שעות עבודה, לעבד מידע פוליטי כדי להחליט באופן מושכל וכו' - כל אלו מרכיבים את העלות שהבוחר הפוטנציאלי רואה לנגד עיניו ביום הבחירות.
בישראל אגב, עושים מאמץ רב כדי להקטין כמה שיותר את ההשפעה של אלמנטים אלו - הרישום בפנקס הבוחרים נעשה באופן אוטומטי בלי שהאזרח יצטרך לעשות זאת בעצמו, יש פיזור גבוה של קלפיות כדי שלא יהיו מרחקים גדולים מדי עד לקלפי, בדרך כלל מזג האוויר נעים, יום הבחירות הוא יום שבתון מהעבודה, ותעמולת הבחירות אמורה להעביר באופן מתומצת את עיקרי המצעים של המפלגות כדי להקל על הבוחר להבין מה כל מועמד אומר.

למרות כל אלו, מכיוון שההשפעה של הבוחר היחיד על תוצאות הבחירות עדיין עשויה להיות קטנה מאוד, יתכן שהנוסחה תיתן בכל זאת ערך שלילי (עלות גבוהה מתועלת), ולכן חיפשו דרך להראות בכל זאת שפעולת הבחירה היא רציונלית, והחליטו להוסיף למרכיב התועלת גם את התועלת של הפרט מעצם פעולת הבחירה עצמה - כל אותם סוכני סוציאליזציה שפועלים כדי להבטיח שביום הבחירות הבוחר ילך ויצביע, מכיוון שיראה את עצמו כחלק מקבוצה חשובה שקובעת את גורל המדינה וכו' (וזכור לכולנו הפרק בסאות'פארק שבו סטאן לא רוצה להצביע עבור קמע חדש לבית הספר ונאלץ לצאת לגלות מהעיירה).

ובכן, חוץ מזה שלימדתי קורס בכלכלה פוליטית, מה הסיבה שבגללה אני מספר לכם את כל זה?

אתמול קיבלתי עותק של תכתובת בין סטודנט למתימטיקה לבין ראש מחלקת ההסברה של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, גיל גולדנברג, ובו טוען אותו גולדנברג שהסיבה שהבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב נראו כפי שנראו הייתה שהאגודה עושה את עבודתה נאמנה, ולכן אין צורך באופוזיציה.

אולי זה המקום להסביר למי שלא מכיר כיצד נראו הבחירות לאגודת הסטודנטים השנה.

ובכן, מתוך 30,000 סטודנטים הגיעו לקלפי רק 2,500 (8.3% הצבעה) ושלחו למועצה 75 נציגים. בבחירות זכו נציגי תא הסטודנטים "דור חדש" המזוהה עם מפלגת העבודה (אשר עד כמה שידוע לי, רצו לבחירות במשותף עם החבר'ה מתא מרצ). כך היה גם ב-19 מתוך 21 השנים האחרונות! 35 נציגים מתוך ה-75 נכנסו למועצה ללא בחירות בכלל, מכיוון שהיו הנציגים היחידים מן החוגים שלהם.

כעת ננסה לבחון את יום הבחירות הזה (שהיה יום גשום וסוער במיוחד) לאור ההסבר שתיארתי בתחילת הפוסט הארוך הזה. ראשית נבחן את מרכיבי העלות - כל סטודנט חבר אגודה רשאי באופן אוטומטי להצביע בבחירות למועצת אגודת הסטודנטים, והקלפיות מפוזרות בקמפוס, כך שאלו לא אמורים להוות בעיה.
עם זאת, ברור שלא כל הסטודנטים מגיעים ללימודים בכל ימות השבוע, ולא ממש ברור מדוע לא מאריכים את הבחירות לשבוע שלם על מנת לאפשר לכל סטודנט להיות בקמפוס כאשר מתקיימות הבחירות (הדבר אינו כרוך בעלויות רבות למשק, מאחר והבחירות אינן יום שבתון, ואפילו הבחירות הכלליות באיטליה נמשכות יומיים או שלושה, כדי לתת לכולם הזדמנות להצביע). הסבירות שסטודנט שאינו לומד ביום הבחירות יגיע במיוחד לקמפוס כדי להצביע, היא נמוכה ביותר.
כמו כן, לא מתקיימת תעמולת בחירות משמעותית, ופעמים רבות (בייחוד באותם חוגים שבהם יש רק מועמד אחד) מחליט המועמד לרוץ לבחירות ביום האחרון לרישום המועמדים (פעמים רבות בלחץ ראשי האגודה המכהנים), וכך לרוב הבוחרים אין מידע משמעותי בנוגע למצע של המועמדים והתועלת הצפויה להם מבחירתם.

זה מביא אותנו היישר לצידה השני של המשוואה - התועלת.
ראשית נבחן את מידת ההשפעה של הסטודנט הבודד על תוצאות הבחירות. אמנם להיות חלק מגוף בוחר של 30,000 איש זה עדיף בהרבה על גוף בוחר של כמה מיליונים, ולכאורה הסטודנט אמור לראות עצמו כמשפיע ביותר לעומת השפעתו על תוצאות הבחירות הכלליות, אך למעשה ההפרש הגדול שבו מנצחים אנשי תא "דור חדש" כבר 20 שנה, גורם לסטודנטים להבין שהפער אינו ניתן למחיקה, ואין טעם ללכת להצביע.

בנוסף, כפי שכבר אמרתי, לא ברורה בדיוק התועלת של הסטודנט מכך שמועמד מסוים ייבחר, שהרי כל המועמדים מציעים כמעט את אותו הדבר - צילומים בזול, מקראות, ייצוג האינטרסים של הסטודנטים בועדות אקדמיות שונות, יום סטודנט שמח, בירה בחינם וכמובן מאבק נצחי בפוליטיקאים המאיימים להעלות את שכר הלימוד.
אם כולם מציעים את אותו הדבר, איזו סיבה יש לטרוח ולבחור, שהרי הסטודנטים אדישים לחלוטין לזהותם של חברי המועצה שלהם (לזה מתקשרת תורת הניתוח המרחבי של מערכות בחירות של אנת'וני דאונס, שעליה לא ארחיב כאן).
ההבדלים היחידים בין המועמדים הם לעיתים הארגון הפוליטי עמו הם מזוהים, אך מכיוון שלפוליטיקה הציבורית השפעה וקשר מעטים על חיי הקמפוס, הרלוונטיות קטנה ביותר. היחידים שהביאו עמם מצע "מבחוץ" השנה היו נציגי תא הירוקים שהגיעו עם אג'נדה סביבתית לקמפוס, והצליחו להשחיל 4 נציגים למועצה.

בנוגע לתוספת של התועלת שרואה הפרט בעצם פעולת הבחירה, ניתן להניח שמכיוון שאין באמת סוכני סוציאליזציה הפועלים לשכנע את הסטודנטים שעליהם ללכת ולהצביע, היחידים שטורחים לעשות זאת הם חבריהם של המועמדים שמעוניינים לסייע בקידום הקריירה הפוליטית הסטודנטיאלית של חבריהם ורואים בכך תועלת ותחושת סיפוק אישית בלבד (ואולי אחר כך נהנים מקשרים עם חברי המועצה שיכולים לקמבן אותם בפעילויות שונות בקמפוס או לארגן להם עוד חולצה או דיסק און קי).

ובכן, קל לראות שלא פעילותה המוצלחת של אגודת הסטודנטים לאורך השנים היא הסיבה למצב העגום והסמי-דמוקרטי בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב.
מדוע סמי דמוקרטי? כאן כבר יש לפנות למשנתו של קנת' ארו, זוכה פרס נובל לכלכלה, שניסח את משפט אי האפשרות כאשר בחן את מהותה של הדמוקרטיה. הוא הגדיר את המושג קבוצה מכריעה כקבוצה שכאשר היא בוחרת במועמד מסוים, הוא המועמד הזוכה. אם הקבוצה הזו היא קבוצת הרוב באוכלוסיה, אז אין שום בעיה, אך כאשר הקבוצה המכריעה היא קבוצת מיעוט או אדם בודד, יש הפרה של אחד התנאים לדמוקרטיה, שהוא תנאי אי הדיקטטורה.
כלומר, העובדה שיש פרוצדורה דמוקרטית, לא מבטיחה לנו שאכן מתקיימת דמוקרטיה בפועל, וזה משהו שבאגודת הסטודנטים לא מצליחים להבין.

מה יכולים באגודה לעשות כדי לשנות את המצב?

בעצם, מדוע שירצו לשנות את המצב? החברים הנוכחיים במועצה מרוויחים המון מהמצב הנוכחי שמבטיח להם שגם בשנה הבאה יבחרו אותם אנשים.
כפי שהצעתי קודם, הארכת הבחירות למספר ימים או אף שבוע, תבטיח שכל סטודנט יבקר בקמפוס ביום שבו מתקיימות בחירות, והסיכוי שישתתף יגבר.

כמו כן, בידול טוב יותר של המועמדים יכול לסייע גם כן להגדלת אחוזי ההשתתפות בבחירות (למרות שכשכמעט כל המועמדים שייכים לאותו תא סטודנטים, קשה לחשוב על בידול ראוי).

בנוסף יש לשקול את שינוי שיטת הבחירות או את מבנה המועצה לכזה שיאפשר בחירות כלליות (מדוע סטודנט לקולנוע לא יכול להצביע עבור מועמד של מפלגת הירוקים מהחוג למתימטיקה, אם במקרה אין מועמד של הירוקים בחוג לקולנוע?).
ההיגיון העומד מאחורי בחירות "אזוריות" (לכל אחד מותר להצביע אך ורק עבור נציגים מן החוג או הפקולטה שלו) ברור - סטודנטים מחוג מסוים מעוניינים שיהיה מישהו ספציפי אליו יוכלו לפנות בעניינים פנימיים של החוג.
עם זאת, ישנם נושאים כלליים, בייחוד במישור של התנהלות הסטודנטים כגוף מאורגן כלפי הממשלה או אף בפעילויות כלל-סטודנטיאליות בתוך הקמפוס, אשר לטובתן יש לאפשר לסטודנטים להצביע באופן חופשי עבור כל מועמד הראוי בעיניהן, וכך תימנע כניסתם של מועמדים למועצה רק בגלל שלא הייתה אלטרנטיבה לסטודנטים מאותו חוג. פיצול מוסדות האגודה למועצה כללית וגוף לטיפול בנושאים פקולטטיים תאפשר ליהנות משני העולמות גם יחד.

על חוצפה

בחזרה לעניינים סטודנטיאליים,

היום קיבלתי הודעה מאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, לפיה החליטה האגודה לפרוש מהסיכום של התאחדות הסטודנטים הארצית עם שרת החינוך, ולהמשיך במאבק בכל זאת. במסגרת זו צפויה השבתת לימודים באוניברסיטת תל אביב ביום שלישי הקרוב.

לטענת האגודה התל אביבית, הסיכום עם שרת החינוך כלל אינו מספק, ולא כולל אף הישג ממשי לסטודנטים (מה שנכון, נכון).

עם זאת, משהו מאוד תמוה באמירה הזו של האגודה של תל אביב.

האגודה התל אביבית שבה ואיחדה כוחות השנה עם התאחדות הסטודנטים הארצית, בכדי לנהל מאבק משותף. בהצטרפות זו הביעה האגודה של תל אביב את הסכמתה לכך שהתאחדות הסטודנטים הארצית תייצג גם אותה במאבק, ובכלל זה בסיכומים עם גורמי הממשלה השונים.

אך ברגע שהסיכום שהושג אינו לרוחם של אנשי האגודה בתל אביב, החליטו לפרוש מהסיכום. אך מה שווה סיכום של נציגי סטודנטים עם שרת החינוך, כאשר נציגי הסטודנטים לא מייצגים את הסטודנטים (למרות שהתחייבו שהם כן מדברים בשמם כשהחלו השיחות)?

מה שמרגיז כאן באמת הוא שלסטודנטים עצמם אין את הפריבילגיה לנהוג כפי שנוהגת האגודה שלהם. הסטודנטים המעוניינים להגיע להרצאות ביום שלישי, לא יוכלו לעשות זאת. האגודה מונעת זאת מהם בכוח.

כנראה שהאגודה לא סומכת על כך שרוב הסטודנטים תומכים במאבקה כפי שהיא מציינת, ולכן נאלצת למנוע את כניסת הסטודנטים לקמפוס. הרי אם כל הסטודנטים היו מסכימים עם עמדת האגודה, מדוע היה צורך לנעול את השערים במנעול ושרשרת?

האגודה "שברה" את הסיכום עם ההתאחדות הארצית, בעוד שהיא לא מאפשרת לסטודנטים המעוניינים בכך "לשבור" את השביתה. זהו מוסר כפול, ויותר מכל, גם מרגיז.

ואם כבר דנים בכלי השביתה הזה, שהאגודה מאיימת להפעילו חדשות לבקרים - במי בדיוק השביתה פוגעת? בסטודנטים!

השביתה אינה פוגעת באוכלוסייה הרחבה, בניגוד למקרים שבהם ועד עובדים של מונופול משבית את הפעילות וכולנו סובלים מהפסקת חשמל/מים/פינוי אשפה ובעקבות זאת נרצה אולי להפעיל לחץ על הרשויות להיענות לתביעת השובתים.

מה גם שבניגוד למצב שבו עובדים משביתים מפעל מסוים, ובלעדיהם המפעל לא יכול לעבוד, ולכן נדרש להתפשר עימם, הסטודנטים אינם עובדים של האוניברסיטה, אלא צרכנים שלה.
משול הדבר למצב שבו צרכנים יקיימו חרם על חברה, לא יצרכו את מוצריה, אך ישלמו בעבורם בכל זאת. לא נשמע לי הגיוני.

כדי להוסיף חוצפה על חוצפה, קיבלתי גם הודעה מהממונה על הביטחון באוניברסיטה, אשר מודיע כי מטעמי חיסכון תותיר מחלקת הביטחון רק 4 שערי כניסה פתוחים, והשאר ייסגרו ביום השביתה, שהרי ממילא לא צפויים להגיע סטודנטים.

הסטודנטים משלמים אגרת ביטחון, והחיסכון הזה לא ינוכה מאגרה זו בסוף השנה.

נוסף על כך, בעצם סגירת השערים מסייעת מחלקת הביטחון לסטודנטים השובתים, מכיוון שהיא מקילה עליהם את העבודה בכך שעליהם לחסום רק 4 שערים לכניסת סטודנטים, ויתכן שהתפרסות על פני כל 13 השערים הייתה משימה קשה יותר לאגודה, וכך היה מתאפשר לסטודנטים המעוניינים בכך להיכנס לקמפוס וללמוד.

הרהורים על לבנון

הפוסט של אלעד גרם לי לקחת את הדברים דווקא לנושא הנסיגה מלבנון. בדיוק שלשום הלכתי לראות את הסרט בופור בקולנוע. מלבד הקשר האישי שלנו לסיפור (נועם ברנע, עליו מבוססת דמותו של זיו פארן קצין היחס"פ, היה שנתיים מעלינו בתיכון), מדובר בסרט מצוין, עשוי היטב, משוחק כהלכה, מעוצב לעילא וחזק. חזק מאוד.

הסרט הזה, כמה חודשים לאחר המלחמה בלבנון, בא להזכיר לכל אלו ששכחו, שאולי הנסיגה לא הייתה מהלך כל כך שגוי. קל לשכוח את האבסורד שבמצב ששרר אז, ולומר שאילולא נסוגונו מלבנון, המלחמה האחרונה לא הייתה פורצת.

נכון, ב-6 השנים שעברו מאז הנסיגה החיזבאללה ניצל את ההזדמנות כדי להכין את עצמו למלחמה באופן שלא יכול היה לעשות כל עוד צה"ל נכח בשטח, אך לצה"ל היו דרכים אחרות לדעת מה מעשיו של החיזבאללה בשטח גם לאחר הנסיגה.

העובדה שלא עשה זאת, היא מחדל אותו יש לבחון היטב, וכולי תקווה שהנושא לא יישכח בינות הטחות ההאשמות בין החוקרים לפוליטיקאים ואנשי הצבא.

לא סתם אין בעברית תרגום מדויק למילה Accountability...

על בטיחות בדרכים והאח הגדול

בימים האחרונים יצא לי לשמוע לא מעט על יוזמות כאלו ואחרות בנושא הקטל בדרכים. ירון מירלמן מקדיש את חודש מרץ שלו לפעילות בנושא (זהו הפוסט האחרון מבין שלושה שהוא פירסם בימים האחרונים).

בין הרעיונות שעלו, סיפר רפי על מספר פתרונות טכנולגיים מסוגים שונים, שחלקם נשמעים מצוינים. בין הרעיונות המוצעים, מייחל רפי: "אם לכל מכונית היה אמצעי זיהוי אלחוטי, הרי שמערכת בקרה מרכזית היתה יכולה לרשום לרכב עבירות כמו מעבר באור אדום, אי שמירת מרחק,עקיפה מסוכנת ועוד...."

לאחר שהעליתי בפני רפי את סוגיית הפגיעה האפשרית בחירויות הפרט שנובעת מהתקנת מערכת כזו בכל כלי הרכב, כתב לי בתגובה ש"מי שרוצה להציל חיי אדם ולשפר את איכות החיים והסביבה, חייב לסמוך על טכנולוגיות חדשות וכנראה צריך גם לשלם במחיר האפשרות לפגיעה בפרטיות". כדוגמא, נתן רפי כתבה על השימוש שעושים הורים במצלמות מעקב ביתיות כדי לרגל אחרי מעשי ילדיהם המתבגרים (במטרה למנוע התדרדרות לא רצויה לסקס, סמים ואלכוהול כמובן).

מכיוון שאני לא מקבל אכסיומות כאלו כמובנות מאליהן, התחלתי לשאול את עצמי את השאלות הבאות:

מדוע חייבים לשלם במחיר הפגיעה בפרטיות?
האם אין דרכים אחרות להציל חיי אדם ולשפר איכות חיים וסביבה מבלי לפגוע בפרטיות?

האם מובטח לי שכשאשלם בפרטיות שלי, יינצלו חיי אדם וישתפרו איכות החיים והסביבה?

יעלי שלי כבר תפסה את הצד של רפי (זו הדינמיקה בבית שלנו :), אבל בכל זאת חשוב לי להתעכב על שאלות אלו, שממעטים להתעכב עליהן, וזה מסוכן.

אני טכנופיל שממהר לאמץ טכנולוגיות, ובעצמי לא תמיד מקדיש מחשבה למחיר שאני משלם בעבור שימוש במכשיר שאני תופס כמשפר את חיי, או מוסיף לי מרכיב מהותי של נוחות. ברור לי שכבר כיום, טכנולוגיות שאנו מאמצים לשימושנו הפרטי מאפשר לשלטונות לעקוב אחרינו במידת הצורך. רפי מזכיר את המידע שכולנו חושפים על עצמנו ברשתות חברתיות, אך עדיין זהו מידע שאנו בחרנו לחשוף מרצוננו החופשי וביודעין.

עם זאת, כאשר הטכנולוגיה המפותחת מגיעה לידי הרשויות, ולא לשימושו של האזרח, המצב הופך מסוכן פי כמה. בוודאי כשמתעלמים מההנחה המובלעת שהרשויות לא יעשו בכלים אלו שימוש לרעה כנגדנו, הנחה בעייתית כשלעצמה בימים אלו ממש.

לכן אני גם לא מקבל את ההקבלה למקרה ההורים ומצלמות הוידיאו שעוקבות אחר ילדיהם.

עד כמה שזה חולה, מעוות, ועלול לפגוע באמון במערכת היחסים בתוך המשפחה, זו החלטה של התא המשפחתי לסכן מערכת יחסים זו בשם הרצון להיות עם "אצבע על הדופק" בכל הנוגע לילדים בבית ולהתקין מצלמות מעקב (כאילו שהם לא יכולים לעשות את כל אותם הדברים מחוץ לבית).
מערכת שמספרת לשלטונות בכל פעם שעברתי על החוק היא בעייתית, ולו רק כי גם החוקים עצמם לא תמיד קיימים במטרה לשמור על איכות החיים והסביבה או להציל חיי אדם. אני מעדיף להשיג את אותו האפקט באמצעות הצבת שוטר בכל צומת (גם במחיר עלות גבוהה יותר), מאשר להתקין ברכב מערכת שמלבד הודעה לרשויות על עבירות תנועה, יכולה לספר היכן אני נמצא ולאן אני נוסע.

אני מאמין שעצירת הקטל בכבישים ושמירה של חירויות הפרט יכולות לבוא בכפיפה אחת.

ברור שלמערכת המוצעת יש אפקט מרתיע, אך אם לא מונעים את העבירה לפני שהיא מתרחשת, גם אם המשטרה תדע על חציית צומת באור אדום בדיעבד, זה לא ישנה כלום להולך הרגל שנהרג באותה תאונה.

יש מקומות בעולם שבהם בצמתים עירוניים ישנו מעין עמוד פלדה החוסם את המעבר כל עוד הרמזור אדום, ו"נבלע" בכביש בזמן שהרמזור ירוק - איש לא יחשוב על להתקרב לצומת כשהאור צהוב, אם הוא יודע שיתכן ויתנגש בעמוד פלדה כזה, או ייסע על דוקרנים (כמו ביציאות מחניונים) הקופצים בזמן שהרמזור אדום.
יש מערכות טכנולוגיות שניתן להתקין ברכבים ובכביש שימנעו מעבר על החוק מלכתחילה (במקום להלשין על מי שעבר עליו), ודברים נוספים שניתן לעשות, כדי להציל חיים ולהשיג אפקטים נוספים, וזאת מבלי לתת לשלטון כוח נוסף להתעמר באזרחים.

עוד טוען רפי, שמלחמה בטרור, בפשע ובתאונות הדרכים "שוות" את המחיר של הפגיעה בפרטיות. אני אומר שזהו מדרון חלקלק מדי. תחת הכותרת של מלחמה בטרור, אנו כבר יודעים שניתן להכליל דברים רבים ומשונים, וכמובן שאין מניעה בעתיד להרחיב את התחומים ש"שווים" פגיעה בחירויות הפרט (ולא רק בזכות לפרטיות), מרגע שהכלים המתאימים כבר בידי הרשויות.

אחד המגיבים לפוסט כתב: "אני מתייחס אליה (לטענת ה"אח הגדול") בביטול, שכן נהיגה במכונית ובעלות על מכונית אינה זכות מוקנית לאף אדם, כשם שבעלות על אקדח אינה זכות מוקנית של אף אדם. כך, אדם שמעוניין להיות בעל רכב או בעל אקדח נדרש לרשיון ואין כל בעיה חוקתית או מוסרית לחייבו גם להסכים לכך שניתן יהיה לעקוב אחר פעולותיו בכלי הרכב שרכש, בדיוק כשם שהוא מסכים לקבל על עצמו את מגבלות דיני התעבורה."

לעניות דעתי תגובה זו מסכמת את דבריי הקודמים מבלי להוסיף מילה.

הטיעון האחרון שמעלה רפי בעניין הוא שעו"ד קלגסבד למשל, לא היה מתנגד לתוספת של כמה מאות דולרים להתקנת מערכת כזו על רכב שעלותו 600,000 ש"ח. עוד טוען רפי שהמדינה ממילא גובה מיליוני שקלים במיסים על רכבים ודלק, ולכן כסף לא אמור להוות בעיה.

אז זהו, שדווקא כאן טמונה הבעיה בעניין זה. יבואני הרכב מצהירים חדשות לבקרים שבגלל שיעור המס הגבוה המוטל על כלי רכב בארץ (בעיקר מס קנייה), הם נמנעים מלייבא לארץ את הדגמים היקרים והמאובזרים יותר, מכיוון שהם יודעים שלא יוכלו למכור אותם בגלל המחיר הגבוה. לכן הדגמים שמגיעים לארץ הם אלו עם אבזור הבטיחות המינימלי שיוצא ממפעל היצרן. דווקא הפחתת שיעור המס על הרכב עשויה לתרום לכך שרכבים מאובזרים ובטוחים יותר (ומזהמים פחות, אגב), יהיו נגישים יותר לצרכן הישראלי, וגם תעודד החלפת מכוניות בתדירות גבוהה יותר, ובכך תצמצם את כמות המכוניות הישנות, הלא בטיחותיות והמזהמות על הכביש (טענה שעשויה לסתור את הטיעון שמיסים גבוהים על רכב מביאים לצמצום זיהום האוויר הנפלט ממכוניות). תוספת של כמה אלפי שקלים לרכב אינה דבר של מה בכך עבור רוב רוכשי המכוניות שלא נוהגים בג'יפ של פולקסווגן כמו זה של עו"ד קלגסבד.

3 דקות על הצלחה

אולי זה קשור לפוסט הקודם. אולי בכלל לדברים שאני עושה בימים אלו, אבל בכל אופן, לא משנה הסיבה, אני רוצה לחלוק איתכם את ההרצאה הנפלאה הזו, שאורכה 3 דקות בלבד, על מה גורם לאנשים להיות מצליחים.

תודה לעידן על ההפנייה. ניפגש בכנס TED בעוד 3 שנים?

סטארטאפ פוליטי

אני יודע שמה שאני הולך לכתוב קצת חריג.

חריג מכיוון שבדרך כלל, יזמים עם רעיון לסטארטאפ לא נוהגים לחשוף אותו לקהל הרחב כשהוא עוד בחיתוליו. בטח שלא בלי להחתים אנשים על הסכמי סודיות, שמא הרעיון ייגנב ומישהו אחר יגזור את הקופון. אז אני אומר - קחו את זכויות היוצרים על הרעיון שלי, כי לי לא יהיה זמן להתחיל לממש אותו בשנים הקרובות. יש לי תוכניות אחרות. אם אף אחד לא יקפוץ על הרעיון עד שאמחק עוד כמה שורות מה-Task list של החיים שלי, אתחיל להזיז עניינים בעצמי.

יעלי שלי כבר מזמן הפסיקה לקרוא את העיתון, וכשהיא מדי פעם שוכחת את זה ומתחילה לדפדף, מיד חושכות עיניה, והיא צועקת לעברי - מתי תהיה כבר ראש ממשלה?

גם עזרא אמר שמתי שאבקש הוא יהיה שם, אוסף את החתימות הדרושות.

לא עושה רושם שצריכה להיות בעיה גדולה. אני יכול לעבוד יותר מ-4 שעות ביום. זה כבר אמור לתת לי יתרון מסוים, לא?

ובכל זאת, אנשים ישאלו מה אני מציע. לא סתם בוחרים אנשים לראשות הממשלה או לכנסת (הממ... צריך לבדוק את התקפות של המשפט הזה...).

אז הנה הרעיון לסטארטאפ - ימין כלכלי ושמאל מדיני. לא. לא מפלגת מרכז. ימין כלכלי ושמאל מדיני. נכון, שחור ולבן יוצא אפור, ושוקו ווניל יוצא שוניל. ובכל זאת. לא מפלגת מרכז. ימין כלכלי ושמאל מדיני. לא ממוצע. לא באמצע. לא בערך. גם וגם.

אז יוסי שאל אותי לפני כמה חודשים כשהיינו ביחד בבאר שבע, איך זה מסתדר לך? איך זה יכול להיות? זה בכלל יכול ללכת ביחד? בטח שכן! אם ליברל, אז עד הסוף.

אני מניח שזה לא המקום להסביר מהו ליברליזם. מי שרוצה לקרוא את הגרסא המקוצרת, שילך לויקיפדיה. מי שרוצה את הגרסא המלאה, מוזמן להתחיל ללקט ערימת ספרים ליד המיטה. יש הרבה מה לקרוא.

אבל בכל זאת, אם הערך הבסיסי הוא חופש, אז החופש הזה רלוונטי לכל תחומי החיים. אי אפשר לבקש חופש כלכלי, בלי להבין שהמקורות המוסריים לתביעה זו חייבים לגזור גם חופש פוליטי. לאנשים בכלל. אפילו אם הם פלשתינאים.

אה, גם ההיפך הוא הנכון, לתשומת ליבם של אנשי השמאל בארץ.

ועכשיו שימו לב לשוס - אין כזה דבר במפלגה אחת בישראל. פשוט אין. איכשהו, כל השמאל הפוליטי בישראל הוא שמאל מדיני וכלכלי, והימין ימין בשני התחומים גם כן. המקסימום שיש זה הערבוב ההפוך, עם מפלגות "חברתיות" שהן גם ימין פוליטי.

הדבר הכי קרוב הוא שינוי של שנות ה-80', וגם זה בערך. מאז, גורנישט, וזה מדהים, מכיוון שאם נדבר קצת במונחים של תוכנית עסקית, דווקא במהלך שנות ה-90' נוצר כאן שוק הולם לרעיון הזה.

אז הנה, אפשר להמשיך להתלונן שנמאס. אפשר להחליט שעוזבים הכל והולכים מכאן. ואפשר להחליט שעושים משהו כדי לשנות. נשמע מצחיק כשאני אומר את זה, בו בזמן שאני לא מתכוון לעשות את זה בעצמי בשנים הקרובות. אבל כמו שאמרתי, יש לי תוכניות אחרות. לפחות בינתיים. ובכלל, אני חושב שכדאי שאני אעשה עוד כמה דברים בחיים שלי, לפני שאבקש מאנשים אחרים לסמוך עליי. אז בינתיים, אם מישהו רוצה לגנוב לי את הרעיון, אני מבטיח לא לתבוע. מקסימום לבקש להצטרף כשיגיע הזמן.

הושמצתי

ובאותו עניין, וקצת אחר, השבוע הואשמתי (ותודה לאלעד על ההפנייה) בכל כך הרבה דברים בפוסט אחד, שאני כבר באמת לא יודע מאיפה להתחיל.
אתר העוקץ, מופעל על ידי איציק ספורטא ויוסי דהאן, כלכלני שמאל, פעילים במרכז אדווה ובקשת הדמוקרטית ומקומות נוספים. ד"ר ספורטא החליט להקדיש פוסט קצת משונה כדי לתקוף את המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי בו עבדתי ואיתו אני עדיין שומר על קשר עד היום.
בפוסט הזה הוא מאשים את אגודות הסטודנטים שנותנות חסות לפעילות ארגון שמתנגד לאגודות, ומכנה את הסטודנטים הישראלים ילידים. כל כך מעט קרדיט נותן הדוקטור לסטודנטים שהוא מלמד, עד שהוא בטוח שהם מאמינים לכל מה שמספרים להם, ולכן חושש כל כך מהשיעורים אותם אנו מעבירים. כמו כן, כנראה שהאדון ספורטא לא מצליח להבין את מהותה של הדמוקרטיה, ומצפה שאיש לא יתן פתחון פה למתנגדים. בהקשר הזה, אני מזמין את כולכם לגשת ולראות את הסרט "חיים של אחרים", שאותו ראיתי אתמול בקולנוע. סרט מעולה, שמלמד דבר או שניים שספורטא וחבריו מעדיפים להדחיק.
כמו כן, עלתה בפוסט טענה שהפעילות שלנו בנוגע לרפורמה בשכר הלימוד קשורה בצורה כלשהי למרכז לקידום חברתי וכלכלי, ולא כך הוא. אין דבר ולו חצי דבר בין המרכז הישראלי לבין אתר הסטודנטים, מלבד העובדה שמן הסתם רבים מן החותמים על העצומה הם בוגרי הקורסים של המרכז שמסכימים עם הרעיונות המוצגים (אותם הילידים שמזכיר ספורטא). אם המרכז הישראלי היה קשור ביוזמת הסטודנטים הזו, אני מניח שכבר היו לנו הרבה יותר מ-248 חותמים...
בין התגובות השונות, שבהן צוין שאני סגנו של דניאל דורון בנימה כזו שיתכן שהיה עדיף לי להיות סגנו של השטן בכבודו ובעצמו, ושהארגון תומך בבנימין נתניהו, נכתב גם שנובה מופעלת על ידי המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי. אה, כן, וגם אמרו שאני שקרן. כמובן שכל אלו שקרים. אבל אל תאמינו לי. אני שקרן.
עושה רושם שכל מקום שאני חבר בו נחשד מיד לתא רדום של פעילי טרור ליברליים, שזוממים להשתלט על המדינה או לפחות לדפוק לכמה עניים את היום.

וואו, כמה זמן לא הייתי פה

האמת היא שבאמת אין לי רגע דל. אבל בכל זאת נראה לי שכדאי לזרוק איזו מילה פה ושם, אז הנה. אני פה, לפחות לכמה דקות.

לא תצטרכו לגלול הרבה כדי להגיע לפוסט הקודם שלי. כן, זה שמדבר על היוזמה הקטנה של יונתן ושלי בנוגע לרפורמה בהשכלה הגבוהה. אז בינתיים חתמו שם 248 אנשים (ועוד איזה שניים שקראו לעצמם בר רפאלי משדרות שהחלטנו למחוק, ואם יש כזו בחורה - אני מצטער מאוד שמחקתי אותך, ותרימי טלפון ליונתן...).

248 אנשים. לא רע. אמנם גם לא מדהים, אבל אם נחשוב לרגע שמדובר בעצומה שבסך הכל עברה בין כמה חברים באי מייל, בלי מודעות בעיתונים, בלי קמפיין מתוקשר (ניסינו, באמת שניסינו, אבל כנראה שאת כתבי החינוך לא מעניינת התארגנות סטודנטים אלטרנטיבית, שדווקא עשויה לתמוך במסקנות ועדת שוחט) ועם אפס כסף, כנראה שמדובר בהישג לא מבוטל.

היום היינו אמורים כבר להיות בכותרות. תיכננו הפגנת נגד בשערי האוניברסיטה, ובחור בשם אסף אפילו כבר הדפיס 270 פלאיירים עם עוד קצת טענות נגד השביתה. ואז מה עושים ארגוני הסטודנטים? מתקפלים עוד לפני שהתחילה החגיגה. ועכשיו איך מישהו ישמע עלינו? מדהים לראות איך הסטודנטים ויתרו למעשה כמעט על כל הדרישות שלהם בשיחה אחת של שבת אחה"צ עם שרת החינוך, והפעם הם אפילו לא קיבלו פיצה.

אתמול בלילה הלכתי לסרט ואחר כך ללביבות בטטה באורנה ואלה. בעודנו יושבים שם, התקבל SMS מפתיע שמבשר על כך שהשביתה המתוכננת בוטלה, מכיוון שדרישות הסטודנטים נענו. בבית חשכו עיני למקרא אי מייל באגודת הסטודנטים, בו כתוב שהוחלט על תוספת של מיליארד שקל להשכלה הגבוהה, על הקפאת שכר הלימוד על 8600 שקלים, על הגדלת התמיכה בפרויקט פר"ח ועל סיכום לפיו מחצית מחברי תת הועדה לנושא שכר הלימוד יהיו סטודנטים (כמה אנשים זה חצי מ-9?).

או קיי, אז היום התמונה שהתקבלה בעיתונות מעט שונה - שכר הלימוד יוקפא לשנה אחת ולא דובר על הורדתו ב-25% או בכלל (כנראה שגם כך יישום החלטות ועדת שוחט לא היו מתחילות הרבה לפני 2008). וחוץ מזה מה? הבטיחו שיתנו כסף, בלי להגיד מתי וכמה והסטודנטים בסופו של דבר כן ישתתפו בתת הועדה לעניין שכר הלימוד, בדיוק כפי שהוזמנו מלכתחילה. הם עדיין יהיו מיעוט בתת הועדה (4 מתוך 9 חברים), כאשר את שאר החברים תבחר יו"ר תת הועדה ליאורה מרידור. מי יודע, אולי בסוף מישהו עוד יזמין אותנו לדיונים ;).

בקיצור, אם נכונות הטענות שאגודת הסטודנטים היא בסך הכל בית לפוליטיקאים מתחילים, עושה רושם שלחבר'ה שם באגודות יש עוד הרבה עבודה עד שיהיו מוכנים למגרש של הגדולים.

מדהים עד כמה אגודת הסטודנטים היא גוף לא רלוונטי. בבחירות האחרונות לאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב השתתפו כ-2500 מתוך 30,000 הסטודנטים הלומדים באוניברסיטה. פחות מ-9% (וכדאי שלכתבת וואלה לימודים סיגל זוהר יעבירו קורס מזורז באלגברה, מכיוון שאין קונסטלציה שבה זה יוצא 16%...).

לפי התיאוריות הרלוונטיות בכלכלה הפוליטית, ישנם כל מיני גורמים שמשפיעים על מידת הנכונות של אדם לצאת מהבית ולהצביע. בין השאר הוא צריך להרגיש שהקול שלו ישפיע על משהו, שיש הבדל כלשהו בין המתמודדים, שהוא יהיה מודע למה שאומרים המתמודדים, ושיצרו לו תנאים נוחים (בבחירות הכלליות - קלפי קרוב לבית, יום חופש מהעבודה, הסעות וכו'). מסתבר שמרבית הסטודנטים כלל לא מבחינים בהבדלים בין המועמדים ולא יודעים מה כל מועמד אומר, הם לא חושבים שהם יכולים להשפיע (בין אם כי הם חושבים שכל המועמדים אומרים את אותו הדבר ואז לא משנה למי יצביעו, ובין אם לא מודעים בכלל לתפקיד אגודת הסטודנטים בחייהם הסטודנטיאליים), וככל הנראה אף סטודנט לא יטרח להגיע במיוחד לאוניברסיטה כדי להצביע אם במקרה אין לו באותו היום לימודים או עיסוק אחר בקמפוס.

אם כך, אגודת הסטודנטים בהחלט מאבדת את הרלוונטיות שלה מדי יום ביומו, וחבל, מכיוון שמדובר בגוף שיכול לעשות פלאים לטובת ציבור הסטודנטים, לו רק היה בוחר לעסוק בסוגיות הנכונות.

טוב, בסוף יצא יותר מכמה דקות, ומכיוון שהתבטלה שביתת הסטודנטים, אני באמת צריך לסיים היום את העבודות שחייבים להגיש. אי אפשר לסמוך על הסטודנטים האלה, אה?... :)

עליית מדרגה

מי שקרא כאן בחודשים האחרונים בוודאי כבר הספיק להבין שעניין ההשכלה הגבוהה מטריד אותי. אז יונתן ואני חשבנו לנסות ולשווק באופן קצת יותר רחב את הרעיונות, ולהגיע לכמות סטודנטים גדולה יותר מ-30 בכל פעם שאני מרצה על העניין הזה באחד הקורסים שלי.

איך מעבירים לתפוצה רחבה מסר חד, ברור ומדויק שבדרך כלל לוקח שעה וחצי או שעתיים להעביר לקבוצת סטודנטים קטנה? מנסים את כוחנו באתר אינטרנט קטן ופשוט, שבסופו ממתינה עצומה לכל מי שמסכים עם הרעיון.

אז אתם מוזמנים להיכנס ל-http://www.ezrachim.org.il, לחתום על העצומה ולהזמין לשם את כל החברים שלכם. אנחנו מחכים לכם שם.