היום נכחתי בערב עיון בנושא מדיניות הגרעין שנערך על ידי בית הספר לממשל ולמדיניות באוניברסיטת תל אביב, ובמהלכו התדיינו פרופ' יצחק בן ישראל (ראש התוכנית ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב, אלוף במיל', ראש מפא"ת לשעבר ופעמיים חתן פרס ביטחון ישראל), פרופ' עוזי ארד (ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, לשעבר ראש אגף מחקר במוסד, יועץ מדיני לממשלה ולוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ומייסד ויו"ר כנס הרצליה) ויעקב עמידרור (סגן נשיא מכון לנדר למדיניות במרכז האקדמי ירושלים, אלוף במיל', לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן והמזכיר הצבאי של שר הביטחון).
כותרתו של ערב העיון הייתה "בין המקל לבין הגזר: כיצד ניתן להתמודד עם התגרענות מדינות?".
ובכן, כל הדוברים היו תמימי דעים באופן מפתיע - הוצגה דיכוטומיה ברורה בין אלטרנטיבה של מניעת התגרענות איראן, לבין אלטרנטיבה של הרתעת איראן משימוש בנשק גרעיני לאחר שכבר יהיה לה כזה. האלטרנטיבה של הגזר כלל לא עלתה לחלל האוויר, ואני יצאתי עם תחושה קשה שהאנשים המשפיעים בתחום, החוקרים, האסטרטגים ומעצבי המדיניות, לא מצליחים לחשוב מחוץ לקופסה, כאשר מדובר דווקא באנשים מוערכים בעולם האקדמי ומחוצה לו.
ואז נזכרתי בתרגיל מחשבתי קצר שהתבקשתי לערוך במסגרת קורס במו"מ בינלאומי באוניברסיטה בשנה שעברה, בנוגע לתרחיש דמיוני של מו"מ בין ישראל לאיראן. בתרגיל הרשיתי לעצמי להתפרע כדי לבחון את כל אותן אלטרנטיבות שמחוץ לחשיבה השבלונית המקובלת בקרב מקבלי ההחלטות, והייתי רוצה להאמין שגם במקומות המשפיעים, יש אנשים שמרשים לעצמם להתפרע, או אם לצטט את אחד הדוברים היום בכנס בהקשר אחר לחלוטין מזה אשר במסגרתו נאמרו הדברים המקוריים: To think the unthinkable.
אז הנה התרגיל, ואני מקווה שתמצאו אותו ואת התובנות שבו מעניינים.
על פי פרסומים טריים בעיתון הוושינגטון פוסט, בשנת 2003 דחתה ארה"ב בזלזול הצעה איראנית לנרמול היחסים עם ישראל ושיתוף פעולה בתחום הגרעין. ההצעה האיראנית הגיעה לנוכח בהלתה מהכיבוש המהיר של עיראק בידי ארה"ב, והחלפת המשטר במדינה היריבה, שאיראן לא יכלה לה במלחמה בת 8 השנים שהתחוללה ביניהן. ההצעה האיראנית אף כללה נכונות להפסיק את הסיוע האיראני לארגוני הטרור השונים, הפועלים נגד ישראל.
היום, שלוש שנים מאוחר יותר, המצב שונה בתכלית. ההסתבכות האמריקאית בבוץ העיראקי, יחד עם התקדמות תוכנית הגרעין האיראנית, הפכו את היוצרות, והיום ארה"ב מבקשת להיכנס למו"מ עם איראן, על מנת להרגיע את הרוחות.
היחסים בין ישראל לאיראן מוסברים כנהוג במקרים של מירוץ חימוש, דרך תורת המשחקים, על פי משחק דילמת האסיר – לכל אחת מן המדינות אפשרות להתחמש או להתפרק מנשקה, או לחילופין לנקוט באסטרטגיה שלומנית או תוקפנית, והתוצאה הכאובה היא של שיווי משקל תוקפני ויקר – שתי המדינות ממשיכות להתחמש, ושומרות על מצב של שקילות ביניהן, בהוצאה עצומה של משאבים, לאור החשש מחוסר אונים לנוכח מתקפה של הצד השני המחומש היטב.
מה צריך להתרחש, אם כן, כדי להביא את הממשל האיראני להביע שוב נכונות להכיר בישראל, ולהפסיק את תמיכתו בארגוני הטרור?
ובכן, אם נדבק בתורת המשחקים, נראה כי קיומו של נשק גרעיני בידי איראן ויצירת מאזן אימה במזרח התיכון, משנה מעט את התמונה. כעת שימוש בתוקפנות מצד שני הצדדים עשוי להביא לתוצאות הרות אסון לשני הצדדים, ומהווה את תוצאת המשחק הגרועה ביותר, ממנה ינסו שניהם להימנע, מקרה הדומה במאפייניו למשחק הפחדן.
משחק הפחדן הינו מקרה קלאסי של עוינות בין שני צדדים המנסים להתגבר האחד על השני, המשולבת בהבנה שאי שיתוף פעולה יוביל לתוצאה הרת אסון הגרועה ביותר לשני הצדדים. על מנת להימנע מתוצאה זו, זקוקים הצדדים לתקשורת ביניהם, לאמון הדדי ולמוסדות שיפקחו על ביצוע ההסכמים.
בתרגיל זה אנסה לבחון את האפשרות של משא ומתן לכינוס יחסים דיפלומטיים בין איראן לישראל לאחר השלמת פרויקט הגרעין האיראני, בהנחה שזה לא יופסק בעקבות מו"מ מול מדינות המערב או מתקפה צבאית.
רקע, אינטרסים, אלטרנטיבות ומקורות העוצמה
כבר בשנות ה-60' ניסה בן גוריון לעקוף את הבידוד הדיפלומטי של ישראל באמצעות מדיניות הפריפריה, שכללה ניסיונות ליצירת קשרים עם מדינות לא ערביות במזרח התיכון, על בסיס אינטרסים משותפים. אחת המדינות הללו הייתה איראן, ציר חשוב במדיניות הפריפריה במשך כ-20 שנה. איראן הכירה בישראל דה פאקטו כבר ב-1950, וב-59' כבר היה הסכם לשיתוף פעולה צבאי בין המדינות. היחסים בין המדינות נסבו בעיקר על רקע שיתוף פעולה מודיעיני, כמו גם טכנולוגי בתחומי הצבא והחקלאות. נוסף על כך, איראן הייתה ספקית הנפט העיקרית של ישראל.
המהפכה החומייניסטית באיראן הורידה את המסך על מדיניות הפריפריה של מדינת ישראל, מכיוון שלא התקיימו יותר יחסים רשמיים בין השתיים, המשטר החדש שלל את זכותה של ישראל מלהתקיים, ואף תמך בארגונים שיעים שפעלו נגד ישראל באזור.
עם נפילת משטרו של השאה, ישראל הפסידה מקור נפט עיקרי, את ספק הנפט היחיד בקו אילת אשקלון, לקוח גדול לתוצר התעשייתי והחקלאי שלה, מקור הכנסה לחברות ישראליות רבות, בת ברית במאבק נגד חדירה סובייטית לאזור, בת ברית נגד השתלטות ערבית על כל האזור שמדרום לים האדום, ואת המדינה המוסלמית היחידה שתמכה ביוזמת השלום של סאדאת.
למרות העוינות הרשמית, התפתחו יחסים חשאיים בין המדינות על רקע מלחמת איראן-עיראק, וישראל סייעה לאיראן במכירת נשק במספר הזדמנויות, המפורסמת ביותר הייתה פרשת איראן-קונטרס, במסגרתה ישראל תיווכה בעסקת מכירת נשק אמריקני לאיראן.
עם תום מלחמת איראן-עיראק, וביתר שאת מאז מלחמות המפרץ שהפילו את המשטר בעיראק, האויב המשותף של שתי המדינות, נפל הבסיס לשיתוף הפעולה בין המדינות, ואיראן הפכה לאחד הגורמים הקיצוניים ביותר הפועלים נגד ישראל במזרח התיכון.
איראן אמנם אינה פועלת ישירות במאבק צבאי נגד ישראל, אך היא מממנת פעילות גורמי טרור באזור, דוגמת חמאס, חיזבאללה והג'יהאד האיסלאמי, ראיות קושרות את הממשל האיראני למעורבות במימון ובביצוע הפיגועים בבניין AMIA ובשגרירות ישראל בבואנוס איירס, קיימות עדויות הקושרות את איראן למעורבות בחטיפתו והחזקתו של הנווט השבוי רון ארד, ומתקיימת פעילות דיפלומטית איראנית ענפה במוסדות בינלאומיים שמטרתה לפגוע באינטרסים ישראליים.
לכך מצטרפות הצהרותיו האחרונות של נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, כי יש למחוק את ישראל מן המפה, וכי לציונות אין זכות קיום, בנוסף להכחשת השואה.
עם זאת, המטרד הגדול ביותר בעיניה של ישראל, הוא המרוץ האיראני אחר יכולת ייצור עצמאית של נשק גרעיני. האיראנים הפנימו את לקחי המתקפה הישראלית על הכור העיראקי באוסיראק, ולכן פיצלו את תוכנית הגרעין שלהם למספר רב של אתרים, רובים תת-קרקעיים, ממוגנים היטב ומרוחקים מטווח הפגיעה של ישראל. הערכות ישראליות מציינות כי תוך פחות משנה תגיע איראן לנקודת ה"אל חזור" שמשמעותה יכולת העשרת אוראניום עצמאית, ונדמה כי המאמצים הדיפלומטיים של ארה"ב ומדינות אירופה לא נושאים פרי, בעיקר בזכות קשריה הטובים של איראן עם מדינות כסין ורוסיה, בעלות זכות וטו במועצת הביטחון של האו"ם.
בחינת העוינות בין המדינות לאור המתודולוגיה של "סולם הסכסוך" עשויה להראות לנו כי ישראל קולטת את הצהרותיו של אחמדינג'אד ומנהיגים איראנים נוספים עוד לפניו, ואת תוכנית פיתוח הגרעין האיראנית, ומסיקה כי איראן חותרת להשמדתה, ועל כן פועלת על מנת לחסל את האיום הזה במישור הדיפלומטי ואולי אף הצבאי-מבצעי, וזאת כאשר התמריץ לפיתוח תוכנית הגרעין האיראנית אולי היה דווקא הנוכחות המאיימת של עיראק השכנה, או איום של מעצמות גרעין ממזרח דווקא.
מנגד איראן מודעת ליכולותיה הגרעיניות הבלעדיות של ישראל באזור, וזאת בשילוב עם תפיסתה העצמית כמגנת הזכויות של העם הפלשתיני, יחד עם הדוקרטינה האיסלאמית הקיצונית שהיא מובילה, מביאות אותה לפרשנות לפיה ישראל תנסה לפגוע במתקני הגרעין שלה כפי שעשתה בעיראק, על מנת לשמר את הבלעדיות הגרעינית שלה במזרח התיכון. ההוכחה לכך היא כיבוש עיראק על ידי ארה"ב, שליחתה של ישראל ביישום המזימה הציונית הזו.
אינטרסים
העוינות בין איראן לבין ישראל אינה נוגעת לסכסוך ספציפי על שליטה בטריטוריה מסוימת, ואף אינה ניזונה ממשקעי עבר. מדובר בעוינות אידיאולוגית גרידא - ישראל נתפשת על-ידי האיראנים כ"שטן קטן" לעומת אמריקה שהיא "השטן הגדול"; ישראל נתפשת כראש נפץ מערבי שהבסתו תסמן את הצעד הראשון בהשתלטות על הציביליזציה המערבית וכינון ח'ליפות גלובלית חדשה. מאז המהפכה של חומייני, עמדתה האנטי-ישראלית של איראן הפכה לחלק ממהות קיומה, כמו גם לאבן הפינה במדיניות החוץ שלה והיא פועלת תחת השם "אומת האיסלאם".
עם זאת, העוינות הזו משרתת אינטרסים מסוימים בשתי המדינות:
איראן מעוניינת להמשיך במיתוגה כמדינה החזקה ביותר במזרח התיכון. עם היעלמותה של עיראק כאיום הביטחוני הגדול והקרוב ביותר, נותרה ישראל כצידוק היחיד כמעט להמשך ההשקעות העצומות בצבא ובפיתוח נשק באיראן.
כמו כן, ביצור מעמדה של איראן כמובילת העולם המוסלמי בהפצת האיסלאם, ובמלחמה בכופרים מהווה אינטרס נוסף של המשטר האיראני. לשם כך, צריכה איראן להוביל את המהלכים הקיצוניים ביותר נגד ישראל, על מנת להוכיח לשכנותיה את מנהיגותה בתחום זה.
הסטת תשומת הלב מן הבעיות החברתיות באיראן גם היא משמשת צידוק להמשך העוינות - החינוך המוסלמי-המהפכני לא הצליח להרחיק את הנוער האיראני מ"תחלואיה" של החברה המערבית: האינטרנט, התקשורת הסלולרית ושאר "תועבות" דוגמת לבוש מערבי, מוזיקה, סמים, וזנות המצויים ברחובותיה של איראן.
הדגשת העוינות מול ישראל והמערב משרתת אינטרס זה, ומאחדת את אזרחי איראן סביב סוגיה זו.
נושא זה מתקשר לאינטרס נוסף, והוא שמירה על יציבות המשטר באיראן. רעיונות פוליטיים מחלחלים לחברה האיראנית ביתר שאת מאז הרפורמות של המנהיג הקודם, חתאמי. זאת יחד עם העובדה כי רבים באיראן ממורמרים משלטונו של אחמדינג'אד, מכיוון שהעבירם מעמדות המפתח בהם שירתו, והחליפם באנשיו, ולאור המאבקים בחברה האיראנית בין הרפורמה לשמרנות, בין דור ההנהגה הראשון של מהפכת 79' לדור בוגרי מלחמת איראן-עיראק, ובין תיאולוגים לפוליטיקאים מחייבים את ראשי המשטר להציג הישגים של עמידה איתנה בזירה הבינלאומית, אל מול השטן הגדול והקטן, כדי להוכיח שהם עומדים מאחורי הצהרותיהם.
אינטרס אישי נוסף של אחמדינג'אד הוא להשלים את החלפת השלטון בהדחת השליט הרוחני של איראן, עלי חמנאי, והחלפתו באייאתולה יאזדי, מורו ורבו. נשיא איראן נותן ביטוי לתפיסה הדתית של יאזדי, הגורסת כי יש לעורר כאוס בעולם, על מנת לזרז את ביאת המהדי, המשיח המוסלמי, ולרדוף את כל הכופרים, בהם גם המוסלמים הסונים, על מנת להביא את הגאולה.
אחד האינטרסים הישראליים דומה לזה האיראני – עם כיבוש עיראק בידי ארה"ב, נותרה איראן האיום האסטרטגי הראשון במעלה על ישראל. טיפוח העוינות בין המדינות מאפשרת המשך יישום מדיניות השקעה בביטחון, והמשך חימוש בתמיכה אמריקאית. זהו אינטרס ארגוני של פלגים מסוימים במערכת הפוליטית הישראלית.
הצגת הקשר בין איראן לארגונים הפלשתינים מאפשרת לישראל להציג את הסכסוך הפלשתיני כחלק מהמאבק התרבותי-דתי העולמי, ולא רק בפריזמה של מאבק לאומי פלשתיני מקומי, דבר שמשרת את האינטרס של ישראל בניסיון לזכות בדעת הקהל העולמית.
כמו כן, הצגת איראן כאויב משותף לישראל ולארה"ב מסייעת לכרוך את האינטרסים הישראלים באלו של מעצמת העל.
ולבסוף, ישראל מעוניינת להישאר כמעצמה הגרעינית היחידה במזרח התיכון, ובכך לשמר את ההרתעה הצבאית שלה אל מול מדינות ערב.
אלטרנטיבות
נקודת המוצא ההיפותטית הראשונה לפתיחת המשא ומתן היא, כאמור, פיתוח של יכולת גרעינית איראנית והגעה למצב של מאזן אימה בין איראן לישראל.
בפני איראן עומדות האלטרנטיבות הבאות:
פתיחה במתקפה גרעינית נגד ישראל בהתאם להצהרות – האלטרנטיבה הגרועה ביותר (WATNA -Worst Alternative to a Negotiated Agreement). תביא להשמדה הדדית, לפגיעה אנושה באיראן, ולנידוי עולמי.
פירוק הנשק הגרעיני וחתירה לשלום מול ישראל – נראה כי לאור האינטרסים האיראנים, אין להם סיבה טובה מספיק לעשות זאת. גם כפייה מצד הקהילייה הבינלאומית לא נראית סבירה, מאחר ולסין ורוסיה אינטרס לשתף פעולה עם איראן, ואין לעולם יכולת משמעותית להטיל סנקציות כלכליות על המדינה לאור שליטתה במקורות נפט וגז רבים.
שמירה על הסטטוס קוו – מצב של מאזן אימה מול ישראל. שתי המדינות ממשיכות להחזיק בנשק גרעיני, ונוקטות ברטוריקה מאיימת. זו האלטרנטיבה הטובה ביותר של איראן (BATNA - Best Alternative to a Negotiated Agreement), שמצליחה לשרת בצורה המוצלחת ביותר את האינטרסים האיראניים, כפי שפורטו לעיל.
ישראל רואה לנגד עיניה את האלטרנטיבות הבאות:
תקיפת מתקני הגרעין האיראניים – האלטרנטיבה הגרועה ביותר. הסיכוי להצלחת פעולה כזו הוא מזערי, ועלול להצית מלחמה כוללת, במהלכה ישראל תושמד לחלוטין. כמו כן, פעולה כזו תגרור נידוי בינלאומי של ישראל.
חתירה לשלום מול איראן – אלטרנטיבה בעייתית, מכיוון שסיום העימות בין המדינות ימקד את תשומת הלב העולמית בנעשה בזירה הפלשתינית, וישראל לא תוכל עוד להציג את עצמה כקורבן המתגונן בפני אויבים רבים וחזקים ממנו. דבר זה ידרוש מישראל ויתורים מול הפלשתינים. כמו כן, מיתון איראני יוביל גם להידוק הקשרים עם ארה"ב, ולפעילות לטובת האינטרסים האמריקניים באיראן על חשבון ישראל. עם זאת, אלטרנטיבה זו תאפשר לישראל לקצץ בהוצאות הביטחון עם היעלמות האיומים האסטרטגיים עליה, ולהעביר תקציבים לפיתוח אלמנטים אחרים בישראל, כמו גם תגביר את הסיכוי לנורמליזציה מול מדינות מוסלמיות אחרות.
שמירה על הסטטוס קוו תוך ניסיון לאחד את העולם הערבי הסוני ברובו, נגד איראן השיעית. חסרונותיה של אלטרנטיבה זו הן יתרונותיה של קודמתה – סטטוס קוו זה יכריח את ישראל להמשיך בהשקעה בביטחון על חשבון תחומים אחרים הדורשים טיפול תקציבי בחברה הישראלית.
ניתוח האלטרנטיבות העומדות בפני המדינות מראה כי התנאי של היכולת הגרעינית בידי איראן אינו מספיק, וכי יש צורך באירועים נוספים שידחפו את הצדדים למו"מ. ההנחה היא שהנזק הכלכלי הנגרם למדינות כתוצאה ממאזן האימה וההשקעות האדירות בהמשך חימוש לא מהווה Mutually Hurting Stalemate מספק על פי תיאורית ההבשלה, וכי הוא דווקא משרת כמה מן האינטרסים של שני הצדדים.
אז מה עוד צריך לקרות?
השלמה מוצלחת של הפרויקט האמריקני בעיראק ובאפגניסטאן עשוי להוכיח לאיראנים כי הם מיהרו להספיד את יכולתה של מעצמת העל, ולהעלות שוב חששות לשלום המשטר. זה עשוי לדרבן אותם לשתף פעולה עם ארה"ב, ולנרמל את היחסים עם ישראל במסגרת זו.
אפשרות נוספת היא דווקא כישלון חרוץ של החלפת המשטר בעיראק, והקמת משטר קיצוני ועוין לאיראן כמו גם לישראל. אויב משותף שיצוץ שוב בין שתי המדינות עשוי לספק את הרקע ליוזמות חשאיות דוגמת אלו שהתקיימו בשנות ה-80', ואלו עשויות להתפתח למו"מ מתקדם בין המדינות.
לחץ מכיוון העולם הערבי עשוי גם הוא לתרום לעניין. מדינת המפתח היא סעודיה, מובילת אופ"ק ומדינה סונית ברובה, החוששת מהתפשטות השיעה. הפצצה הגרעינית האיראנית נתפשת בעולם הסוני כפצצה שיעית, ולא פצצה מוסלמית, ולכן חוששים ממנה.
לכך ניתן לקשור גם אפשרות של החלפת המשטר באיראן באמצעות הפיכה פנימית, או גורם חיצוני דוגמת קואליציה סונית או אף מבצע צבאי אמריקני כפי שנעשה בעיראק.
בשל אופיו האידיאולוגי של הסכסוך בין המדינות, סביר להניח שייתכן מו"מ המערב את המשטר האיראני הנוכחי, מתוך שיקולים של רציונליות פוליטית ותו לא. מדובר בהנהגה המחזיקה בהשקפת עולם דתית שאינה מאפשרת לה פשרות ארוכות טווח עם מי שנתפסים ככופרים.
דחיפה אחרונה של איראן לכיוון מו"מ מול ישראל עשוי לספק פיתוח של מקורות אנרגיה אלטרנטיביים. אלו יפחיתו את הצורך בנפט ובגז האיראני, ויספקו למדינות המערב מנופי לחץ רבים יותר על איראן, בעיקר בתחום הכלכלי, אשר יאפשרו לכפות עליה לשבת לשולחן המו"מ. כמו כן, המשטר הנוכחי באיראן עושה שימוש בהכנסותיו מענף הנפט ליישום מדיניות פופוליסטית של פרויקטי הזנה לעניים, ובכך משמר את התמיכה בו בתוך המדינה. משבר כלכלי באיראן עשוי לזרז את החלפת המשטר.
מקורות העוצמה
איראן שואבת את עוצמתה בכניסה למו"מ עם ישראל בתנאים שצוינו ממספר מקורות:
עוצמה כלכלית – אמנם כלכלתה של ישראל מפותחת יותר, אך כלכלות העולם תלויות יותר בנפט האיראני, ולכן איראן יכולה להפעיל מנופים כלכליים על מדינות אחרות על מנת שילחצו על ישראל.
עוצמת הסירוב – יכולת סירוב גבוהה לדרישה להתפרק מנשקה הגרעיני בתביעה להדדיות – פירוק הגרעין האיראני יגרור דרישה לפירוק הגרעין הישראלי (בהנחה שקיים כזה J).
עוצמת ה"משוגע" – איראן, בהיותה תיאוקרטיה שאינה מונחית בהכרח על ידי שיקולים רציונליים קרים יכולה לאיים ביתר אמינות בפרישה מן המו"מ ובשימוש באמצעים אלימים קיצוניים. אחמדינג'אד יצר לעצמו תדמית של מנהיג מטורף – זהו אינטרס ברור של שחקן במשחק הפחדן, שמטרתו לגרום ליריבו להתקפל.
לישראל מקורות עוצמה שונים בתכלית:
עוצמה תדמיתית – איראן ומנהיגה המשוגע נתפסים כמאיימים על השלום העולמי, בשאיפתם להשיג נשק גרעיני ובאיומיהם הקיצוניים נגד מדינת ישראל.
עוצמת האלטרנטיבה – בהנחה שהתקיים אחד התרחישים שהוצעו כאלו שעשויים להביא את איראן לשולחן המו"מ, נראה כי האלטרנטיבה האיראנית של שמירה על הסטטוס קוו אינה אטרקטיבית יותר, או אף לא ישימה בגלל שינויים במצב הפוליטי, הכלכלי או האסטרטגי באזור. לעומת זאת, מבנה התשלומים של בחירת ישראל באלטרנטיבה למו"מ לא השתנה.
עוצמה צבאית ואסטרטגית – אמנם לאיראן צבא גדול יותר מזה של ישראל, אך יש לזכור כי צבא זה לא הוכיח את עצמו בלחימה, לעומת הצבא הישראלי שהוכיח את עליונותו פעם אחר פעם גם מול צבאות גדולים וחזקים ממנו לכאורה. כמו כן, חשוב לזכור את התמיכה הצבאית האמריקנית, המתנגדת גם היא לנשק הגרעיני האיראני.
דגשים נוספים
תרבות
הבנה של ההבדלים התרבותיים בין המערב לאיסלאם, והדרך שבה הם משתקפים באופן ניהול המו"מ, עשויה להקל על מציאת פתרונות וקידום המו"מ לקראת סיום מוצלח.
אמנם חשיבותה של השפה פחותה במקרה זה, מאחר והשפה באיראן היא פרסית (מקור לרגשי נחיתות אל מול שאר העולם הערבי שדובר את שפת הקוראן), אך הבנת חשיבות תפיסת הזמן, והתקדימים ההיסטוריים עשויה להיות קריטית. המוסלמים משתמשים בקוראן כמנחה, ומחפשים תקדימים למקרים דומים. פרשנות מוצלחת למקרה המתואר בקוראן, והתאמתה למקרה הנידון עשויה לקדם את המו"מ. פרשנות יצירתית של הקוראן מקנה גמישות הכרחית למו"מ.
תיווך
מציאת מתווך מתאים ומוסכם על שני הצדדים עשויה להיות משימה קשה ביותר במו"מ בין איראן לישראל, אך ככל הנראה הכרחית, מן הטעם האמור שללא מנוף לחץ חיצוני חזק מספיק, יקשה על ישראל להביא את איראן לשולחן המו"מ.
מדינות קטנות אמנם עשויות ליהנות מלגיטימציה רבה יותר בסיוע לפתרון מוצלח, מכיוון שאין להן את היכולת לכפות הסכם בין הצדדים, אך עם זאת, הן נעדרות את יכולת הכפייה והתגמול שנתונה בידי מדינות גדולות, אשר לטעמי עשויות להיות אלו שיצליחו לסייע בפתרון הסכסוך.
במצב הנוכחי, קשה לחשוב על מדינה חזקה שתצליח לעמוד בקריטריונים הדרושים מן המתווך. המועמדת הטבעית, ארה"ב, לא נהנית מלגיטימציה מצד האיראנים, בעוד שלישראל ברור שלרוסיה או לסין אין אינטרס לכפות דבר על איראן מתוקף שיתוף הפעולה הכלכלי והצבאי ביניהן. אמנם שילוב בין תיווך אירופאי לסעודי עשוי להניב תוצאות מעניינות, אך אלו יתקשו לכפות את התוצאות הרצויות על שני הצדדים.
בכל מקרה נראה שדווקא קיומו של נשק גרעיני איראני מספק את העיתוי המוצלח ביותר להתערבותו של מתווך, מכיוון שזה נתפס כעיתוי "בשל" כאשר הצדדים מגיעים להבנה שהם שקולים.
סיכום
הסכסוך בין ישראל לאיראן אינו סכסוך רגיל. הוא אף עשוי להוות מקרה מבחן להתנגשות הציביליזציות לה ממתינים רבים, ואשר ניצנים ראשונים לה ניתן לראות במלחמה האמריקנית נגד הטרור האיסלאמי באשר הוא.
נהוג לחשוב שהתנגשות תרבותית אינה קונפליקט שניתן לפתור בדרכי שלום, וכי לאורך ההיסטוריה תרבויות דחקו האחת את השנייה באמצעים כוחניים.
עם זאת, יחסי ישראל ואיראן בעבר מדגימים כיצד גם כאשר הפער התרבותי והאידיאולוגי גדול, אינטרסים משותפים ורציונליות פוליטית מביאים לשיתוף פעולה מסוים.
הסכם השלום, שאת הדרך אליו התבקשתי לנתח, הוא צעד רחוק הרבה יותר משיתוף פעולה צבאי חשאי על רקע אויב משותף. על מנת להגיע אליו, יש צורך לשנות באופן מהותי את מפת האינטרסים של אחד הצדדים, או את תפיסת האלטרנטיבות שלו.
השינויים בהם עסקתי בתרגיל זה נדרשים כמעט כולם מן הצד האיראני, מאחר והוא זה שעבורו מהווה שמירה על הסטטוס קוו המתוח BATNA ברורה.
נראה אם כן, כי רק החלפת המשטר, שינוי קיצוני במצב בעיראק לכאן או לכאן, או מהפיכה כלכלית בדמות מקור אנרגיה חדש עשויים להביא את איראן לשולחן המו"מ מול ישראל.
לשם הצלחת המו"מ יש לבחור בקפידה את הגורם המתווך המתאים ביותר, ולתת את הדעת להבדלים התרבותיים הקיימים בין המדינות, והדרך שבה הם באים לידי ביטוי בפרוצדורה של המו"מ.
.jpg)
.jpg)
