Aug 30, 2006

מתחתנים בשוויץ

אין סיכוי לרבנות - זה מה שבטוח. לא מוכן להתחתן ככה. לשמחתי גם יעלי שלי חושבת אותו הדבר, והאמת היא שאין לנו אף בן משפחה קרוב שזה מאוד מאוד משנה לו. איזה כיף!!!

כיף??!??!!!

אז הנה מתחיל כאב הראש של מי שרוצה להתחתן בחו"ל.

השיטה הקלה ביותר - חבילת חתונה בקפריסין! משלמים קצת, נוסעים, מתחתנים, חוזרים והמסמכים מגיעים בדואר קצת אחרי. יש חברות תיירות שמטפלות בכל מה שצריך, וזהו.

אבל אנחנו נעשה לעצמנו חיים קלים? מה פתאום! קפריסין היא אופציה שפסלתי כבר בהתחלה, אולי בגלל התחושה של תעשיית החתונות הזאת, שממנה רציתי להתרחק - אומרים שחתונה זה עניין רומנטי, לא?

אז איפה עוד אפשר?

אחותי התחתנה בזמנו בפירנצה, בחתונה יפהפיה. אז אולי שם, או בונציה? אנחנו מאוד אוהבים אוכל איטלקי.
מסתבר שבמדינות אירופה מבקשים מאזרחים זרים שבאים להתחתן בתחומן מסמך, שנקרא Nihil Obstat או לפעמים Nulla Osta.
המשמעות של המסמך הזה, היא שהמדינה שממנה מגיעים, לא רואה שום מניעה חוקית לנישואיהם של בני הזוג. את המסמך הזה מבקשים מכל אחד, אבל רק ישראלים לא יכולים לספק אותו. למה? כי מדינת ישראל לא מוכנה לתת לאזרחיה את המסמך הזה. מה פתאום?

פנייה למשרד הפנים בעניין נענתה ב"אני לא מכירה שום מסמך כזה. אין לנו כזה דבר".
-"אבל הנה, אני מסביר לך איזה מסמך אני צריך - אני צריך שתגידי שמבחינת מדינת ישראל, שאת מייצגת בתור אחת שעובדת במשרד הפנים, אין שום בעיה שאני אתחתן".
-"אני לא מבינה מה אתה רוצה. אף פעם לא שמעתי על מסמך כזה, ואין לי שום מסמך כזה".

אחרי כמה ניסיונות נוספים לקבל את המסמך במסגרת תמצית רישום ממרשם האוכלוסין, ואחר כך פירוט על מצבי האישי ואישור אי מניעת נישואין לפי חוק חופש המידע (התשובה לפניה לאחראי על יישום חוק חופש המידע במשרד הפנים הייתה שחוק מרשם האוכלוסין גובר על חוק חופש המידע, ועל כן עלי לפנות ללשכה למרשם אוכלוסין), חשבתי לפנות לעורך דין, ולאתגר שוב את בג"ץ בסוגיה - שהרי מדינת ישראל לא מסבירה בשום שלב מדוע אינה מוכנה לספק את המסמך הזה, שהינו מסמך מקובל בין מדינות.

כאן יעלי שלי כבר התערבה, ואמרה שהיא לא מתחילה לתבוע אנשים ולהגיש בג"צים סביב החתונה שלנו. נראה לי הגיוני. אומרים שחתונה זה עניין רומנטי, לא?

או קיי, אז נתחיל לחפש מקומות שבהם לא מבקשים את המסמך הזה. זה פוסל את מרבית מדינות אירופה (לפחות את אלו שכבר באיחוד). ארגנטינה? רחוק מדי. ארה"ב? יקר מדי. תאילנד? מה קשור אלינו תאילנד?

יש שמועות שישראלים מתחתנים בפראג. זה נכון? מוצאים טלפון של אחת משתי חברות תיירות שמארגנות חתונות בפראג, ומתעניינים בנוגע למסמך הזה. בחברות הנסיעות אומרים שמעולם לא התבקשו להציג את המסמך. עם זאת, פנייה ישירה לשגרירות צ'כיה בארץ נענית בפקס המציין בפירוש שיש צורך במסמך המאשר כשרות משפטית של ברית הנישואים. בפקס הצ'כי צויין שאת המסמך אפשר לקבל בשגרירות ישראל בפראג, אשר מצידה מתכחשת לחלוטין לתפקידה זה (שמועה! משרד החוץ הנחה את כל שגרירויות ישראל בחו"ל שלא לספק לישראלים את המסמך).

אז כן, שומעים על ישראלים שהתחתנו שם (אפילו יש לנו חבר, אבל הוא התחתן עם אזרחית צ'כית, ובכלל בסלובקיה). אבל אנחנו מאמינים גדולים בחוקי מרפי - בטח מאיתנו יבקשו את המסמך. נמשיך לחפש מקום אחר.

היי, אם גיברלטר הייתה מקום טוב מספיק לחתונה של שון קונרי ושל ג'ון לנון, למה זה לא מספיק טוב בשבילנו? אחרי כמה חילופי אי מייל, מגיעים למסקנה שאין שום צורך במסמך הזה. אנשים נחמדים יש שם בגיברלטר. אבל מה, חם שם נורא באוגוסט, ולהגיע לגיברלטר זה גם קצת סיוט. חוץ מזה, רק בשנה שעברה נסענו לטיול בדרום ספרד. לא כדאי לגוון?

חצי שמועה שגונבה לאוזננו, היא שאפשר להתחתן גם בשוויץ. שוויץ? כן, שוויץ! הם הסתירו את משפחת פון טראפ, ועכשיו הם יחתנו אותנו. נשמע כמו רעיון טוב.

שתי הודעות אי מייל נשלחו למשרדי רישום מצב משפחתי בשתי עיריות בדרום שוויץ, בואכה איטליה (אנחנו אוהבים אוכל איטלקי, אמרנו?), נענו תוך 3 דקות בדיוק. תשובה אחת קצרה וקורקטית באיטלקית, שמפנה אותנו לשגרירות שוויץ בתל אביב בשביל המידע המבוקש, ותשובה נוספת, מעיריית לוקרנו, ארוכה, חמימה ומשתפכת בשל האושר הגדול שאנו גורמים לאותו פקיד, בכך שאנחנו מעוניינים לכבד אותו בזכות לחתן זוג מישראל.

אותו פקיד, נקרא לו מאסימו, אישר לנו שאין צורך באותו מסמך ארור, והסביר לנו מה עלינו לעשות בשגרירות שוויץ בתל אביב (בעיקרון - לתת להם 800 שקל, למלא טופס, לתת להם את הדרכון, הם מתרגמים את הכל ושולחים את המסמכים לעירייה הרלוונטית בדואר דיפלומטי).

אחרי כמה שבועות, אותו מאסימו יצר איתנו קשר בפאניקה - מסתבר שהאחראי שלו בבירה המחוזית מעוניין לראות את המסמך, שהוא עצמו התחייב שלא נצטרך להציג.

במקרים כאלה, אפילו השוויצרים מוכנים לכופף את החוקים (אולי זו הקרבה לאיטליה והריחוק מהגבול הגרמני שסייעו לנו).

אם קונסול ישראל בברן ישלח פקס שבו כתוב שישראל תכיר במסמך הנישואין השוויצרי, אז זה יספיק. מכיוון שישראל באמת מחויבת להכיר במסמך נישואין ברגע שיש עליו חותמת אפוסטיל, קונסול ישראל הסכים לשתף פעולה ולשלוח את הפקס המבוקש.

מרגע זה ואילך הכל הלך חלק (ובאמת היה רומנטי) - שבוע קצת גשום בדרום שוויץ היפהפיה, חתונה מדהימה ביום שמש יפה, אוכל טעים ומה לא. תמונות יש בסט הזה בפליקר שלי.
אבל הנה אחת, שבה אנחנו הפכנו לפטריוטים שוויצרים חדשים - מיד נחליף את התמונה של הרצל בזו של ויליאם טל.

כמה שבועות אחר כך, שמענו על זוג חברים שטיילו בניו יורק, ולפתע התחשק להם להתחתן. נכנסו לעירייה, ושאלו מה צריך - אמרו להם: "חיזרו היום בערב עם הדרכונים שלכם", וזהו. התחתנו בו ביום.




Aug 23, 2006

קרן נועם לסטודנטים מצטיינים

קרן מלגות לסטודנטים מצטיינים תוקם על שמו של נועם גולדמן, שנהרג מפגיעת טיל נ"ט בכפר עיתא א-שייב במהלך הלחימה בלבנון. כך הודיע אמש עידו סום, מנכ"ל פרויקט נובה.
בכנס, שנערך באוניברסיטת תל אביב, נכחה גם משפחתו של גולדמן, ונתנה את ברכתה ליוזמה, הכוללת קרן תרומות המיועדת למלגות עבור סטודנטים אשר יצטיינו במהלך פעילותם בפרויקט נובה, במסגרתו התנדב נועם לפני שנתיים.

במהלך הכנס, בו השתתפו בכירים מהמגזר העסקי, בישר לנוכחים דקאן הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, פרופ' שמעון בנינגה, על שיתוף הפעולה בין הפקולטה לפרויקט נובה, במסגרתו יוענקו החל משנת הלימודים הקרובה נקודות זכות אקדמיות תמורת השתתפות בפרויקט, המשלב עשייה סטודנטיאלית עסקית בקרב עמותות וארגונים חברתיים.

הכנס השנתי, לציון שלוש שנות פעילות פרויקט נובה, הפך למקום מפגש קבע בין עמותות, סטודנטים נלהבים ואנשי עסקים, דוגמת יעקב בורק, מייסד אוורגרין ויו"ר מ.ע.ל.ה, יורם ברגר, בעלי ומנכ"ל ויטה לשעבר, יגאל גוזמן, שותף בכיר בזיו האפט, וניר זיכלינסקי, משנה למנכ"ל אריסון אחזקות המשמש גם כנשיא פרויקט נובה.

הכנס הסתיים בחלוקת מלגות לסטודנטים הבוגרים, אשר השלימו במהלך השנה האחרונה פרויקטים רבים של סיוע אסטרטגי וכלכלי לעמותות וארגונים חברתיים, ביניהם תוכנית לחממה תעסוקתית לנשים בעיר ערד, הקמת מכון לחקר מחלת ה-ALS, תוכנית עסקית להקמת בית דפוס המעסיק נוער בסיכון ומיסוד תחרות לכתיבת תוכניות עסקיות-חברתיות.

Aug 20, 2006

Yedda יוצאת לחופשי

חבר שלי, יניב גולן (גם הוא בפליקר), הקים את ידע.
ידע זו רשת חברתית של שאלות ותשובות, שמביאה עד אליך רק את השאלות שעליהן רוצים לענות.
לפני כמה חודשים נרשמתי לגרסת הבטא, והתמכרתי. לא סתם הגעתי למקום הראשון ברשימת התשובות שקיבלו פידבק חיובי (מאז הספקתי להתחתן ולנסוע לחו"ל, מה שהיווה תהליך גמילה די קשה, אבל אני מרגיש שאני מתחיל לצלול לשם שוב).
יש עוד המון דברים טובים להגיד על ידע, אבל נראה לי שכדאי שתסתכלו בעצמכם.

Apr 26, 2006

על 18 משפחות ומדינה אחת

השבוע פורסם בכלי התקשורת מדד הריכוזיות במשק אותו עורכת חברת BDI, ולפיו 18 משפחות גרפו בשנת 2005 32% מהכנסותיהן של 500 החברות המובילות בישראל.
אחרי הפרסום מיהרו החברתיים לשלוף את חיצי הארס מן האשפה, ולטעון כנגד חסידי השוק החופשי: "זה מה שרציתם, לא? הנה יישמנו את המנטרה שלכם על הפרטה, ועכשיו תראו לאן הגענו! אתם, המקדשים את צבירת העושר וסוגדים לאלפיון העליון, תבלעו את הצפרדע לה ייחלתם".

אם נבחן את תחומי העיסוק של אותן 18 משפחות, נוכל לראות כי ההכנסות הגבוהות להן הם זוכים, לאו דווקא נובעות מהצטיינות מיוחדת על פני המתחרים שלהם, ונראה שכמעט בכל הענפים בהם הן מעורבות, יש מידה רבה מאוד של ריכוזיות. היעדר תחרות בנמלים, באנרגיה, בבנקאות, בתקשורת ובמשק החלב – כולם תחומי עיסוק של 18 המשפחות.

שני התחומים החשובים והבעייתיים ביותר לטעמי הם התקשורת והבנקאות.

ראשית, רוב המשפחות שקנו את הנכסים מהממשלה עשו זאת בכספים לא שלהם, אלא בכספים שהבנקים נתנו להם - משפחת אריסון לא השקיעה מכספה בקנית בנק הפועלים אלא קיבלה הלואה מבנק לאומי שרוב מניותיו היו ברשות ממשלת ישראל, וחחזירה את ההלואה מרווחי בנק הפועלים (כלומר, אזרחי מדינת ישראל מימנו את תהליך הרכישה על ידי האריסונים).
ארבע קבוצות, משפחות אריסון, דנקנר ועופר ובנק לאומי, שולטות ב-40% מכל הנכסים בישראל. ריכוזיות זו היא מהגבוהות בעולם.

יתר-על-כן, בעלי הקשרים נהנים מאשראי בלתי-מוגבל עם מעט בטחונות. דבר זה גרם לקשיים הנוכחיים של הבנקים. הם לא מצליחים לגבות חלק גדול מהחובות שהם יצרו על-ידי נדיבותם הרבה כלפי ידידיהם. זו הסיבה שהמשק סובל ממחנק אשראי.
בנקים בארץ סלקטיביים מאוד במתן האשראי שלהם. כשלי ולך יש חוב של 3,000 שקל, אז הם אומרים לכו תמשכנו משהו. כשמדובר באנשי עסקים כאלה ואחרים, בגופים ממסדיים ומוסדיים ובכל מיני חברות, הבנקים יודעים לבוא לקראת גופים כאלה כשיש להם בעיית אשראי.
מי משלם, בסופו של דבר, את המחיר? אנחנו. כשנגמר להם הכסף, הבנק אומר קשה לי, ועכשיו אני אעלה את העמלה ואקשיח את הקריטריונים לקבלת אשראי עם משקי הבית הפרטיים. בסופו של דבר 70% מהאשראי הולכים ל-1% מהלווים, וזה אומר דרשני.

18 המשפחות קובעות גם את סדר היום התקשורתי, בהיותן בעלים של רוב מערכות התקשורת במדינה, וברור שהדרך לשלטון עוברת בתקשורת.
לאור זאת, לא פלא שסבר פלוצקר מצדיק את המצב הקיים
הוא חייב את לחמו לשתיים מתוך רשימת המשפחות הללו, שמחזיקות בשליטה על העיתון בו הוא עובד (קבוצת פישמן והבורוביצ'ים דרך קשרי נישואין לתמי מוזס).
רוב הנכסים מתרכזים בדרך זו בידי מספר מועט של גופים ושל משפחות, בידי אלה שיש להם מיומנות במניפולציה של קשרים עם הפוליטיקאים והבירוקרטיה, והזוכים בעקבות זאת להטבות מפליגות, ולזכויות יתר.

זו מערכת שהיא דו-כיוונית: הממשלה בתור הקניין הגדול ביותר במשק, נותנת את כל המכרזים שלה לחברות הגדולות. נותנים את מעט האדמות שלא בשליטת המדינה לאנשים כמו דנקנר, כי כולם משמשים מקור למשרות בשביל אותה פקידות שבאה אחר כך לעבוד אצלם במחירים גבוהים.

כוח כלכלי עצום מרוכז בידיהם של פקידים שאינם חייבים בדין וחשבון לאף אחד – מי בכלל יודע מה קורה במנהל מקרקעי ישראל שבו מתקבלות החלטות המעניקות זכויות בשיווי של מיליארדים למספר קטן של אנשים – ואלה יוצרים קרקע פורייה לשחיתות.

הממשלה מחליטה, כמובן, מי יקבל קרקע ואיזה שימוש הוא יוכל לעשות בה, מי יקבל זכויות שדור או תעופה, מי יקבל רשות לנהל עסק זה או אחר, או לייבא סחורות, ובאילו תנאים. הכוח הכלכלי מתרכז בדרך זו בידי משרדי הממשלה גם כשהנכסים לא בבעלות הממשלה בפועל. יש עסקים שונים ומשונים (חברות דלק, בזק), שהרישוי לעיסוק בהם מתבצע לפי שיקולי ביטחון, ולא פלא שמי שמגיע למקומות האלו הם בדרך כלל יוצאי צבא בכירים. הקלות הרבה שבה משפחות אלו מנכסות לעצמן עוד ועוד פריבילגיות מקוממת, במיוחד לאור העובדה שכל כך קשה לפתוח עסק קטן בארץ שזה מדהים.
נסו לפתוח קיוסק בנתניה. חוץ מזה שלא תקבלו אשראי אם תצטרכו (זוכרים את המערכת הבנקאית המעוותת?), תופנו לקבל אישורים ממשרד הבריאות, המשטרה, כיבוי אש, משרד העבודה , וטרינר, איכה"ס, משרד התחבורה, משרד הפנים, משרד החקלאות, משרד הביטחון, יח' התברואנים, ומלבד זאת, יש תקנות ספציפיות למי שמפעיל מזנון, בית קפה, מסעדה (לרבות שווארמה), מזנון להכנת פיצות או בורקס, אולם שמחות וכו' כולל כמה תאי שירותים צריכים להיות בהם – עושים את המוות למי שלא חבר באוליגרכיה הזו.

ההפרטות כפי שמתבצעות במדינת ישראל הן למעשה שימוש במינוח קפיטליסטי לתפיסת עולם סוציאליסטית - המונופול עובר מהממשלה לידיים פרטיות, אבל עדיין מונופול.
הפרטה בלי הגברת התחרותיות לא שווה הרבה לצרכן חוץ מאולי קצת יותר יעילות.
טוענים שיש בארץ שוק חופשי, אבל זה לא קיים, כי שוק חופשי בנוי קודם כל על תחרות. שוק חופשי מעדיף כישורים על קשרים, וזה לא המקרה לו אנו עדים.
הפיתרון הוא הגברת התחרותיות והפיכת המשק הישראלי לחופשי יותר. הקריטריון להתעשרות לגיטימית לא יהיה מידת הקרבה לפקיד שלטוני כזה או אחר, אלא אך ורק הצטיינות במעשיך, וכך ראוי שיהיה.

Mar 16, 2006

האו"ם מול ה-WTO - בחינה מדוקדקת

אמנם כבר התייחסתי לנושא זה בעבר, בפוסט הזה, אבל הפעם הרחבתי את הסקירה באמצעות דוגמאות ספציפיות יותר.
על רקע הבחירות לראשות הממשלה, הצפויות להיערך ב-28 במרץ השנה, עולה הרושם כי לא רק בישראל הולך הנושא הכלכלי ותופס לו מקום של כבוד בשיח הציבורי, תוך שימת דגש על הויכוח הוותיק שניטש בין תומכי הגישה הליברלית לכלכלה, לתומכי הגישה הסוציאליסטית.

אמנם רבות הן הבעיות ה"ביטחוניות" בהן עוסקים ארגונים ממשלתיים ומוסדות רב-לאומיים או בין-לאומיים, דוגמת המלחמה בטרור העולמי, או בעיית הגרעין (האיראני או הצפון-קוריאני לסירוגין). אך הנושאים של כלכלה, צדק ושוויון, עבודה, איכות סביבה והשילוב ביניהם מתעוררים גם הם בשדה הדיון הבין-לאומי.

מכיוון שבתחומים אלו מדובר בבעיות שלפתרונן צפויות השלכות על מרבית מדינות העולם, צפוי כי ארגון האומות המאוחדות יקים ארגונים וסוכנויות משנה לטיפול בהן, ואכן בין הארגונים הבולטים נמצא את סוכנויות האו"ם UNEP (United Nations Environmental Program) , לטיפול בבעיות הסביבה או ה-ILO (International Labor Organization), לטיפול בנושאי עבודה.

סוכנויות האו"ם הללו, למרות שפועלות כבר כמה עשרות שנים, לא הצליחו עד כה לפתור את הבעיות שלשמן קמו. עובדה זו מרמזת משהו על הלגיטימציה ממנה נהנים האו"ם וסוכנויות המשנה שלו. קופי ענאן , מזכ"ל האו"ם, מוצא שהאו"ם במבנהו ואופן תפקודו הנוכחיים מתקשה לתת את המענה הדרוש לבעיות הגלובליות. לטענתו המכשירים הבינלאומיים הקיימים היום אינם מספיקים להבטיח שהזכויות המוקנות לכל אדם באשר הוא אכן נשמרות בפועל.


כתוצאה מחולשתם של ארגון האו"ם ומוסדותיו, קמים ארגונים לא ממשלתיים, וארגונים על לאומיים, הנוטלים לעצמם את התפקיד של פתרון הבעיות.
מקרה מיוחד שכזה, הוא נושא איכות הסביבה, שכאמור עבורו הקים האו"ם את סוכנות ה-UNEP בשנת 1972. הכישלונות הרבים של התוכניות הסביבתיות של האו"ם וסוכנויותיו בהובלת ה-UNEP, בראשם חוסר היכולת להביא לחתימת ארה"ב על אמנת קיוטו לצמצום פליטת גזי חממה לאטמוספרה, הביאו אף למצב בו מדינות החברות בארגונים שונים, מביאות לארגונים אלו נושאים הקשורים באיכות הסביבה, אף שנושאים סביבתיים אינם כלולים בתחומי העיסוק של אותם הארגונים.
הדוגמא הבולטת ביותר היא העיסוק של ארגון הסחר העולמי (ה-WTO), אשר נתפס בעיני אנשים רבים כארגון אנטי-ירוק, בנושאי איכות הסביבה.

זוהי דוגמא מעניינת המאפשרת לבחון לא רק את החלופה שקמה לחוסר היכולת של סוכנות האו"ם לקדם את האג'נדה באופן פעיל, אלא גם את הדילמה העומדת בפני מדינות, אשר נציגיהן השונים חותמים על הסכמים במסגרות בינלאומיות, כאשר לעיתים המחויבויות שנוטלות על עצמן המדינות במסגרת ההסכמים, הינן סותרות.
סחר ואיכות הסביבה

התפתחות הדיון על סחר ואיכות הסביבה
הדיון על סחר ואיכות הסביבה אינו חדש. הקשר בין סחר להגנה סביבתית, שמורכב גם מהשפעת מדיניות סביבתית על סחר, כמו גם מהשפעת הסחר על הסביבה, היה מוכר כבר בתחילת שנות ה-70' של המאה הקודמת, אז עלתה דאגה בינלאומית, מההשפעה של הצמיחה הכלכלית על פיתוח חברתי והסביבה. דאגה זו הובילה לועידת שטוקהולם ב-1972 בנושא הסביבה.
תקופת GATT

במהלך השלב המקדים לוועידה, התבקשה מזכירות ארגון GATT לתרום את חלקה. המזכירות ערכה מחקר תחת הכותרת "פיקוח על זיהום תעשייתי וסחר בינלאומי". מחקר זה שיקף את דאגתם של פקידי סחר מכך שמדיניות כזו עשויה להפוך למכשול סחר, ולייצר סוג חדש של פרוטקציוניזם.

מנכ"ל GATT האיץ במדינות החברות לבחון את המשמעויות האפשריות של מדיניות סביבתית על סחר בינלאומי, ולאחר דיון הוצע לערוך בחינה מדוקדקת יותר של הנושא.

כבר בסיבוב טוקיו, אשר התקיים בין השנים 73'-79', עלתה שאלת ההגנה הסביבתית כמכשול סחר. בין השאר, עלתה קריאה לאי-אפליה בהכנת, אימוץ וקבלת תקנים וסטנדרטים טכניים, ושקיפותם. מדינות מתפתחות הביעו דאגה מכך שחומרים אסורים במדינות המפותחות בגלל נזק סביבתי, בריאותי או בטיחותי המשיכו להיות מיוצאים אליהן, ללא מידע מפורט על מהותם, מה שהקשה על הגבלת הסחר בהם.

במהלך סיבוב אורוגוואי (86'-93'), נעשו התאמות ושינויים שונים בקוד הסטנדרטים, אך במרכז העניין היה סכסוך הטונה בין ארה"ב למקסיקו, שהעלה שוב לכותרות את הקשר בין הגנה על הסביבה וסחר, כאשר ארה"ב הטילה אמברגו על יבוא טונה מקסיקנית לתחומיה, בשל נזק לאוכלוסיית הדולפינים במהלך דיג הטונה. בסופו של דבר, מקסיקו ערערה למוסדות GATT וזכתה בערעור. החלטה זו הביאה ביקורת חריפה מצד ארגונים סביבתיים, שחשו שחוקי הסחר היוו מכשול להגנה על הסביבה.
סחר וסביבה ב-WTO
לקראת תום סיבוב אורוגוואי, תשומת הלב הופנתה שוב לנושאים סביבתיים הקשורים בסחר, ולתפקיד ארגון הסחר העולמי החדש בנושא זה.
חברות ה-WTO הכירו בכך שקשריהן בתחום הסחר והפיתוח הכלכלי, צריכים להתקיים במטרה להעלות את רמת החיים תוך אפשרות לשימוש אופטימלי במשאבי העולם, בהתאם למטרות הפיתוח בר הקיימא, בחפשם להגן ולשמור על הסביבה, ולהגביר את האמצעים בהם נוקטים באופן תואם לצרכיהן ברמות השונות של הפיתוח הכלכלי.

במסגרת ה-WTO הוקמה הוועדה לסחר וסביבה (CTE). לוועדה זו ניתן מנדט רחב, במטרה לזהות את הקשר בין אמצעים לפיתוח הסחר, לבין אמצעים להגנה על הסביבה, במטרה להבין האם יש צורך לערוך שינויים במערכת הסחר המולטילטרלית.

בוועידה שפתחה את סיבוב דוחא, בשנת 2001, הוסכם לפתוח במו"מ על מספר נושאים הקשורים בסחר וסביבה. הדיונים אמורים להתקיים תחת ההנחות הבסיסיות שה-WTO אינו ארגון להגנה על הסביבה, אך חוקיו מספקים כר פעולה משמעותי להגנה על הסביבה, וכי יש להגביר את התיאום בין סחר להגנה על הסביבה.

מחקר שערך ה-WTO העלה שהמשך הורדת המחסומים לסחר בינלאומי דווקא עשוי להביא למצב בו כולם מרוויחים – הסחר העולמי, כמו גם הסביבה, מאחר וקידום הסחר מגביר את התחרות שמביאה לצריכת משאבים יעילה יותר, יש עלייה בנגישות למוצרים ושירותים הקשורים בסביבה בזכות ליברליזציה של השווקים, ויש תנאים טובים יותר לשיתוף פעולה בינלאומי בזכות התהליך המתמיד של המו"מ המולטילטרלי.

ארגון הסחר מול הסכמים סביבתיים
הבעיה מתחילה בכך שהסכמים מולטילטרליים סביבתיים (MEA) קובעים סנקציות בדמות מחסומי סחר, שעשויים להתנגש עם עקרון אי האפלייה של ה-WTO. אירוע כזה עלול להתרחש כאשר MEA מאשר סחר במוצר מסוים בין שתי חברות, אך אוסר אותו אל מול מדינות שאינן חברות (אך חברות ב-WTO).

כיום, היקף הבעיה אינו גדול כל כך, מאחר ומתוך כ-200 MEA הפועלים כיום, רק 20 מכילים דרכים שונות למגבלות על הסחר, דוגמת האמנה נגד סחר בזנים בסכנת הכחדה, פרוטוקול מונטריאול על פליטת גזי חממה, או אמנת באזל לפיקוח על תנועה חוצת גבולות של פסולת מסוכנת.

בסופו של דבר, עד היום לא הובא ל-WTO אף סכסוך הקשור בנושאי סחר שהופעלו על ידי MEA. אך יש לתת את הדעת למה שעלול להתרחש בעתיד, כפי שהבהיר הסכסוך בין צ'ילה למדינות אירופה בנוגע לדיג דג החרב, כאשר צ'ילה פנתה למועצת האו"ם ל חוק הים, והאירופים פנו ל-WTO. בסופו של דבר הצדדים הגיעו להסכמה ביניהם, אך מקרה זה מבהיר מדוע יש לקבוע כללים ברורים לפתרון התנגשויות מעין זו.

לכן ביקשו חברי WTO למצוא מסגרת משפטית המבוססת על החוק הבינלאומי, על מנת שאפשר יהיה לפתור מצבים בהם יש סתירה בין הגדרות ה-MEA לאלו של ה-WTO.

אמנת וינה משנת 1969 הוצעה כאפשרות לקבוע כיצד ה-WTO פועל מול MEA. העקרונות המשפטיים של Lex Specialis (ההסכם המומחה או המקצועי יותר גובר על הכללי), ו-Lex Posterior (ההסכם המאוחר יותר גובר על המוקדם), נובעים מהחוק הבינלאומי הציבורי, ויש הטוענים כי עקרונות אלו עשויים לסייע ל-WTO להגדיר את קשריו עם ה-MEA. אחרים גורסים כי יש צורך בבהירות משפטית רבה יותר.


כל המשאים ומתנים המולטילטרליים תלויים במידה מסוימת בהנהגה כלשהי, שתתניע ותביא לסיכום המו"מ. בשלבים הראשונים של המו"מ, המנהיג מביא שחקנים אחרים לשולחן הדיונים. עליו לנווט את התהליך כולו ולהביא לסגירתו של המו"מ. המנהיגים משתמשים בכוחם המשכנע לבניית קואליציה מנצחת מאחורי ההצעה שעל סדר היום.

בסיבובי השיחות של GATT, המעצמות הגדולות, בעיקר ארה"ב, שימשו כמנהיגות. הדינאמיקה של משחקי מעצמות, המערבים את ארה"ב, אירופה ויפאן, היו כוח מניע במו"מ. המנהיגות האמריקאית באה לידי ביטוי בסיבוב אורוגוואי, כאשר ארה"ב החליטה לא לשחק יותר כמנהיגה, וסיבוב השיחות הפך בעייתי לסיכום. באופן דומה, המחסור בהנהגה נחושה וחזקה תרם משמעותית לקושי להתחיל בסיבוב השיחות הראשון של ה-WTO. בשלב מאוחר יותר, ארה"ב ואירופה נטלו שוב את ההובלה וניסו לנתב את סדר היום של הארגון בהתאם לאינטרסים שלהן.

המו"מ על שינוי אקלימי נעדר הנהגה פוליטית חזקה של מעצמות גדולות באופן עקבי. ארה"ב לא רצתה לקדם מו"מ זה, והצעה אירופית להקמת סוכנות או"ם לנושאי סביבה ופיתוח נכשלה.
המחסור בהנהגה עשוי להסביר מדוע השיחות על שינויי האקלים נמשכות זמן כה רב, ותוצאותיהן כה זעומות. נקודת השיא של המו"מ הסביבתי עד כה היה פרוטוקול קיוטו, שכלל התחייבויות מצומצמות ביותר מצד המדינות להפחית בשיעור די קטן את פליטת גזי החממה שלהן.
ניתן לראות בפרוטוקול קיוטו הצלחה יחסית, מאחר והייתה זו הפעם הראשונה בה קבוצה יחסית גדולה של מדינות נטלה על עצמה מחויבויות כובלות על מנת להתחיל סוף סוף לעשות משהו נגד התופעה של ההתחממות הגלובלית, לאחר תהליך ארוך ביותר של שיחות.
במקרה של פרוטוקול קיוטו, התחליף למנהיג פוליטי היה הקהילה המדעית, או פשוט הידע המדעי שהצטבר על שינויי האקלים, כגורם מדרבן במו"מ.

אם נשליך מן התפיסה שהציג רוברט קגן במאמרו "כוח וחולשה", על פיה במערכת עולמית חד-קוטבית, כזו בה אנו חיים כיום, ההגמון יכול לעשות כרצונו מבחינה צבאית, אל כר הפעילות האזרחי, נבין בדיוק מדוע אותה נקודת שיא בפעילות סוכנות האו"ם לאיכות הסביבה, מהווה למעשה תעודת עניות.

אמנם בסופו של דבר הושג פרוטוקול, אך יש לזכור שמלבד חבלי הלידה הקשים שלו, המעצמה הגדולה בעולם, ואחת המזהמות העיקריות, עדיין לא חתמה עליו. המעצמה העולמית עושה כרצונה, ופועלת על פי האינטרסים שלה בלבד, בלי שלהחלטה על הפרוטוקול תהיה כל יכולת לכפות עליה לעשות זאת.

סוגיה זו מערפלת מושגים כגון עוצמה קשה מול עוצמה רכה במערכת הבינלאומית. כל פעילות האו"ם וסוכנויות כגון UNEP, מבוססת על עוצמה רכה – הרעיון של החלטות משותפות של החברות בארגון, ללא כפייה – והנה ניתן לראות בדוגמא זו, כי ללא עוצמה קשה שתתחרה בעוצמתו של ההגמון, לא ניתן לכפות עליו דבר בו הוא אינו מעוניין. ההגמון הוא המכתיב את הערכים לחיקוי, והוא זה המפעיל את העוצמה, בין אם היא רכה או קשה. כמו כן, ממקרה זה עולה הרושם, שאם ההגמון אינו מעוניין, לא ניתן להשתמש אף בערכים אותם הוא הכתיב מלכתחילה כדי לשכנעו, ומכאן שהעוצמה הרכה לא פועלת בכיוון ההפוך במקרה זה.

לעומת זאת, סקירת הסכסוכים העולים לפאנל ה-WTO לשם יישובם, מראה מקרים לא מעטים בהם ארה"ב קיבלה את הדין, ונאלצה לפעול בניגוד לאינטרסים שלה.
בנושאי סחר, ארה"ב מטיפה לפתיחת הגבולות לסחר בינלאומי חופשי, ולמעשה כל קיומו של ה-WTO נובע מעוצמתה של ארה"ב לשכנע את רוב המדינות שארגון שכזה יפעל לטובתן (לא פלא שהארגון הוקם רק לאחר קריסת בריה"מ וסיום המלחמה הקרה), אך במקרים מסוימים, בהם הסחר החופשי אינו פועל לטובתה של ארה"ב (חקלאות, טקסטיל וענפים עתירי עבודה אחרים), היא עושה מאמצים רבים לעכב התפתחות זו, אך בדרך כלל ללא הצלחה רבה.
מסתבר שארגון ה-WTO בכל זאת מביא תועלת רבה להגמון האמריקאי, ולכן הממשל אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם מארגון זה, כפי שנעשה עם ה-UNEP.

מסיבה זו, ארגוני סביבה לא ממשלתיים, פונים היום ל-WTO בתביעה לאינטגרציה של נושאים סביבתיים בהסכמיו וחוקיו, בסיבוב הסחר הבא. בפועל, תביעתם נענית כבר כיום, למרות שבאחת הפסיקות המפורסמות של מנגנון יישוב הסכסוכים של ה-WTO במקרה הידוע כפסיקת שרימפס/צבי הים, עלה הרושם כי קיימת העדפה לסחר ולא לאיכות הסביבה.

במקרה זה, ארה"ב הפסיקה לרכוש שרימפס מתוצרת תאילנד, כביכול בתואנה שבתהליך הדיג במדינות דרום מזרח אסיה, נלכדים גם צבי ים, ואוכלוסייתם הולכת ומדלדלת במהירות. 4 מדינות (הודו, מלזיה, פקיסטן ותאילנד) הגישו תלונה ב-WTO, והארגונים הסביבתיים ציפו לניצחון אמריקני ולניצחון ההגנה על בעלי החיים והסביבה. הפסיקה בסופו של דבר הייתה נגד ארה"ב, מאחר ולמדינות אחרות, בעיקר בחצי הכדור המערבי, היא העניקה סיוע טכני וכלכלי וזמן מעבר ארוך יותר לציוד שאינו פוגע בצבים. בכך עברה ארה"ב על עקרון אי האפליה, וברור היה כי סירובה לרכוש שרימפס תאילנדי היה משיקולים של הגנה על כוח העבודה המקומי, ולא מטעמים סביבתיים. הפסיקה לא קבעה כי אין להגן על צבי הים, אלא יש לעשות זאת באופן שווה והוגן לכל. להיפך, הפאנל קבע במפורש שארה"ב יכולה להמשיך ולפעול להצלת צבי הים.

בעקבות מקרים כאלו ואחרים, הארגונים הסביבתיים מצד אחד רואים ב-WTO ארגון אנטי-ירוק, אך מצד שני מבינים שמעבר להצהרות הכלליות של ה-WTO על דאגה לסביבה, משולבים נושאים סביבתיים גם בהסכמים ספציפיים, דוגמת ההיתר להעניק סובסידיות לצורך הגנה על הסביבה, והתחשבות בנושאים אלו גם בהסכמים הנוגעים לתקנים של מוצרים. בפסיקה אחרת, הותר על כנו חרם על מכירת מוצרי אזבסט על בסיס העובדה שהסכמי ה-WTO נותנים עדיפות לבריאות ובטיחות על פני סחר.

מסיבות אלו, החלו פעילים סביבתיים לפעול על מנת "לדחוף" נושאים סביבתיים ל-WTO. דוגמא בולטת לכך היא שמחתו של יורגן טריטן, השר הגרמני לאיכות הסביבה לאור הצלחתו להכניס נושאים סביבתיים לסיבוב השיחות הנוכחי של ארגון הסחר העולמי. במקביל, הוא מציע להפוך את UNEP, אותה סוכנות או"ם ותיקה, לארגון סביבתי עולמי, על מנת לחזקה ולהציב אל מול ה-WTO כוח שקול, שאינו קיים כיום.

מכאן עולה הרושם, כי בעולמם של הארגונים הבינלאומיים הבין-ממשלתיים, והלא-ממשלתיים גם יחד, ישנה היררכיה, ולמעשה קיימת מערכת חד קוטבית עולמית, בה מושלים ארגוני הסחר וארגונים כלכליים אחרים (ארגון הסחר העולמי, קרן המטבע והבנק העולמי) הנתפסים כמייצגים את האינטרסים של ההגמון במערכת החד קוטבית, וכדי לקדם נושאים נוספים, המתנגשים עם האינטרסים של ארגונים אלו, יש ליצור עוצמה בידי ארגונים מתחרים.

מעניין שמסקנה זו נראית ברורה, על אף שכאמור עדיין לא התרחש בפועל מקרה בו התנגשו עקרונות ארגון סביבתי בעל יכולת הטלת סנקציות כלכליות, לבין חוקי ארגון הסחר העולמי, ועליונותו של ארגון הסחר מעולם לא הוכחה.
נהפוך הוא, ארגון הסחר הקפיד עד כה להבהיר כי הוא לא רואה עצמו עליון להחלטות של גופים סביבתיים, ודווקא ההגמון אינו תמיד זוכה בהחלטות הארגון.

המעניין הוא שה-WTO מצליח לגרום למעצמה החזקה והבלעדית לציית ללא מערכת כפייה כוחנית, אלא אך ורק על ידי הרווח שרואה ארה"ב לנגד עיניה בכך שהיא חברה בארגון. ארגון הסחר מצליח להפעיל עוצמתו הרכה על ארה"ב, על מנת שלא תפר את עקרונותיו, ותפעל לפיהם.


האם קיימת דרך על פיה יכול היה גם UNEP להביא את ארה"ב לציית לפרוטוקול קיוטו, או לחילופין, לכל הצעה אחרת הנוגדת את האינטרסים האמריקנים?

להערכתי, מאחר ואת האינטרסים הכלכליים (אשר מהם נובעים גם הסביבתיים) האמריקנים מגדירים גופי לחץ ספציפיים המייצגים בדרך כלל חלק קטן מאוכלוסיית ארה"ב, UNEP יכול לפעול בשיטת ה"סוס הטרויאני" ולפנות ישירות לאוכלוסיית ארה"ב, על מנת ליצור דעת קהל אוהדת למטרותיו בקרב אזרחי ארה"ב.
אין הכוונה לפעול במטרה שאזרחי ארה"ב יפעילו לחץ על הממשל, אלא למצוא את הנקודה הרכה בבטן האמריקנית – הצרכנות. שכנוע הציבור האמריקני כי מוצרים ידידותיים לסביבה הם טובים יותר גם לו כצרכן, יתחיל הצרכן לחפש תוית המעידה על הגנה על הסביבה – מוצרי קוסמטיקה אשר לא נוסו על בעלי חיים, או תרסיסים שאינם פוגעים באוזון הם כבר דבר שבשגרה.
עובדת היותם ידידותיים לסביבה הפכה אותם דווקא לבעלי יתרון תחרותי בשוק, ובעלי המפעלים מבינים שכדאי להם להיות ידידותיים לסביבה (למרות שלכאורה האינטרס הראשוני שלהם היה דווקא לזהם או לפגוע בבעלי חיים), מכיוון שהאלטרנטיבה היא להפסיד בתחרות על ליבו של הצרכן ולפשוט את הרגל בסופו של דבר.
מלבד הדוגמאות שניתנו, ישנה התקדמות דומה גם בנושאים של תנאי העסקה למשל, כאשר צרכנים רבים מבקשים לרכוש מוצרים שהורכבו מחומרי גלם שנרכשו בתהליך סחר הוגן, שלא הועסקו ילדים בייצורם וכו'. תחום האחריות החברתית בעסקים, הכולל נושאי תעסוקה, סביבה, פיתוח בר קיימא, הוא פתח הכניסה של סוכנויות האו"ם לחברה האמריקנית, ודרכה שינוי תפיסת האינטרסים האמריקנים, ללא צורך בהשפעה ישירה על הממשל עצמו.


הסוגיה הבינלאומית אשר נידונה בסקירה זו הינה סבוכה לניתוח. בעיקר משום שעיסוקה במתח הקיים סביב התנגשות שעדיין לא התרחשה, בין עקרונות של ארגון סביבתי מטעם האו"ם, לבין חוקיו של ארגון בינלאומי חיצוני לאו"ם.
בחרתי להראות שני ארגונים בינלאומיים, אשר קיימת חפיפה מסוימת בתחומי פעילותם, אך התמודדות שונה של כל אחד מהם עם מבנה המערכת הבינלאומית, מביא לתוצאות שונות מבחינת הצלחת הארגונים להתמודד עם מלאכתם.

נראה כי הצלחת ה-WTO בכך שהפך למוקד עשייה משמעותי בנושאי סביבה, למרות המנדט המעורפל שיש לו לעסוק בנושאים אלו, מעידה בעיקר על כישלון UNEP לקדם את האג'נדה הסביבתית שלו, בעיקר בשל רגישות גבוהה להגמוניה של שחקן יחיד וחזק במערכת הבינלאומית. בעיה זו גורמת לסוכנות האו"ם לא להיות מסוגלת להביא החלטות לידי ביצוע ויישום.

סוכנויות האו"ם במידה רבה, אינן נהנות מלגיטימציה מצד מדינות רבות, מאחר והן נתפסות כבובה המשרתת את האינטרסים האמריקאים במקרה הרע, ובמקרה הטוב פשוט כארגון חסר יכולת לתפקד אם ארה"ב אינה חפצה ביקרו. לכן הן משליכות יהבן על ארגון אשר הוכיח את עצמו כמסוגל לפעול באופן עצמאי, גם אם הפעולה נוגדת אינטרסים אמריקאים.

הלגיטימציה הבינלאומית לפעול בנושאים שונים ורחבים (כאמור, תחומי פעילות ה-WTO החלו להתרחב גם לנושאי תנאי העסקה וזכויות יוצרים) אשר כלולים במנדט של סוכנויות או"ם שונות, עוברת לארגונים הנהנים מלגיטימציה רבה יותר מזו של האו"ם.

לטעמי, המפריד בין האו"ם כיום, להפיכתו לארגון הזוכה ללגיטימציה מצד החברות בו, המסוגל להוציא לפועל את החלטותיו, לכפות אותן על החברות המתנגדות להן ולפעול באופן עצמאי (גם אם לא באופן מלא, מכיוון שהוא עדיין זקוק למימון אמריקני משמעותי), כפי שקופי ענאן מבקש במאמרו, הוא העובדה כי למדינות רבות, ובוודאי לחזקות שבהן, לא ברור כיום מה הוא הרווח העומד בצידה של חברות בארגון.

כפי שלארה"ב ברור שכדאי לה להיות חברה ב-WTO, לעמוד בתנאי החברות ולקיים את דבר הארגון, כך על האו"ם להגדיר מערכת תמריצים אשר תבהיר מדוע כדאי לציית להחלטות המתקבלות בו. ולא, האו"ם ייוותר ארגון עקר וחסר זכות קיום.
לקריאה נוספת ולמקורות:
רוברט קגן, "כוח וחולשה", תכלת 15 (2003) עמ' 39-70.

Annan, K. Foreign Affairs, In Larger Freedom: Decision Time at the UN, NY: May/Jun 2005, Vol. 83, Iss. 3, pg. 63.

Sjöstedt, G. Negotiation on Trade and the Environment, Variation in the Multilateral Approach. In Kremenyuk, V. A. (ed.), (2002), International Negotiation: Analysis, Aproaches, Issues.(p' 370-371). San Francisco, CA : Jossey Bass.

Trittin, J. Global Environmental Politics, The role of the Nation State in International Environmental Policy, 4.1 (2004) 23-28.

Environment Backgrounder: Trade and Environment at the WTO: Background document, Available At [Online]: http://www.wto.org/English/tratop_e/envir_e/envir_backgrnd_e/contents_e.htm (4.3.2006).

Feb 9, 2006

הנטינגטון VS פוקויאמה

סמיואל הנטינגטון מציג בספרו "התנגשות הציביליזציות" את התזה שלו בנוגע לעולם שאחרי המלחמה הקרה - ציביליזציה היא דרגת הזהות הגבוהה ביותר של האדם המבדילה בין קבוצות שונות של בני אדם. הציביליזציות הן הכוח המניע הראשי במערכת היחסים הבינ"ל ולכן הקונפליקטים הבאים בין מדינות בעידן שלאחר המלחמה הקרה לא יהיו בעיקרם על בסיס כלכלי או אידיאולוגי, אלא בעיקר התנגשויות בין תרבויות.

בסקירה קצרה זו, אנסה לעמוד על טיעוניו העיקריים של הנטינגטון, ולבחון אותם לאורם של טיעוני נגד, המבוססים על דבריו של פרנסיס פוקויאמה במאמרו "קץ ההיסטוריה?" ועל ניתוח שלי את המערכת הבינלאומית כיום, מעט יותר מ-10 שנים לאחר פרסום מאמרו של הנטינגטון.

בפתח ספרו, הנטינגטון מציין, כאמור, כי "הציביליזציה היא הישות התרבותית הרחבה ביותר. כפרים, אזורים, קבוצות אתניות, קבוצות לאומיות, קבוצות דתיות, לכולם יש תרבויות ייחודיות ברמות שונות של הטרוגניות תרבותית. תרבותו של כפר בדרום איטליה, עשויה להיות שונה מתרבותו של כפר בצפון איטליה, אבל שניהם חולקים תרבות איטלקית משותפת, המבדילה אותם מן הכפרים הגרמניים. קהילות אירופיות חולקות מאפיינים תרבותיים המבחינים ביניהן ובין קהילות סיניות או הודיות. אולם הסינים, ההודים ואנשי המערב אינם חלק משום ישות תרבותית גדולה יותר. הם ציביליזציות. ציביליזציה היא אפוא האיגוד התרבותי הגבוה ביותר בסולם ההתארגנויות של בני האדם, והרובד הרחב ביותר של זהות תרבותית שיש להם... היא מוגדרת הן על פי יסודות משותפים אובייקטיביים, כגון לשון, היסטוריה, דת, מנהגים ומוסדות, והן על פי הזהות העצמית הסובייקטיבית של בני האדם... ציביליזציות הן ה"אנחנו" הגדול ביותר שבתוכו אנחנו מרגישים בבית מבחינה תרבותית ובאמצעותו אנחנו מבדילים את עצמנו מכל שאר ה"הם" שם בחוץ" (עמ' 37).

טענה זו בעייתית בעיקר מן ההיבט שהיא שוללת את אחד המושגים הבסיסיים בליברליזם, שהצליח להשיג אחיזה חוצת-ציביליזציות במידה רבה – מושג השוויון בין בני האדם, וזכויותיהם הטבעיות – מושג זה מגדיר למעשה איחוד תרבותי גבוה מזה של הציביליזציה – השייכות למין האנושי והזכויות הטבעיות נובעות משייכות זו, ולא משום תת שייכות אחרת.

מובן שנוכל לראות מנהיגי מדינות שונות בעולם הכופרים בחשיבותו של עיקרון זה, במסגרת התנגדותם לליברליזם. מעניין לבחון את ההתאמה בין מנהיגים המתנערים מזכויות טבעיות של בני ציביליזציות אחרות עליהן הם קוראים תיגר, לבין יחסם לנתיניהם. מנהיגים אלו, הנוקטים בשיטות אלימות על מנת לכפות את שלטונם בקרב אזרחי מדינתם, אינם מיצגיה הבלעדיים של הציביליזציה אליה הם משתייכים. המשמעות היא שמרגע שמרבית האזרחים מבקשים לשחרר עצמם מיד הרודנים השולטים בהם, הם מפנימים את הרעיון הליברלי, שבזכותו ערערו את התוקף המוסרי של שליטת הרודן בהם עצמם.

עובדה היא שבני ציביליזציות אחרות, מבקשים כל דרך אפשרית לעבור לחיות או ללמוד במדינות המערב – הנטינגטון עצמו מסכים שהמערב הפך למושא קנאתן של הציביליזציות האחרות, בזכות המודרנה שהביא עימו.
סביר כי קיים קשר בין ראיית המודל המערבי כרצוי לכך שהוא מייצג את שאיפת האזרחים בציביליזציות האחרות, למרות המקרים בהם המנהיגים טוענים אחרת.

בנוסף, העובדה שרבים מאלו שמתחנכים ולומדים במערב הם דווקא בני אליטות בציביליזציות אחרות, מרמזת שכשאלו יחזרו למדינותיהם, ולציביליזציות שלהם, וינהיגו אותן בעתיד, יישמו את הערכים עליהם התחנכו במערב.

הנטינגטון טוען אמנם כי המקור לרעיונות החירות האישית, הדמוקרטיה הפוליטית, שלטון החוק, זכויות האדם והחופש התרבותי הוא אירופה. אלה הם רעיונות אירופיים; לא אסיאניים, לא אפריקניים, לא מזרח-תיכוניים. אך לטעמי, עדיין טעונה עליו חובת ההוכחה שרעיונות אלו אינם מתקבלים בברכה על ידי בני הציביליזציות הלא מערביות.

אם נבחן את האיומים האידיאולוגיים שאתגרו במהלך המאה ה-20 את הליברליזם, נוכל להבחין בארבעה עיקריים:
פאשיזם וקומוניזם, אשר חלפו מן העולם והביאו למה שפרנסיס פוקויאמה כינה "קץ ההיסטוריה" לפחות ברמה התיאורטית.

דת - אחד ממרכיבי הציביליזציה על פי הנטינגטון. עליית הפונדמנטליזם הדתי בשנים האחרונות בדתות הגדולות היא בולטת. תחיית הדת באה אולי כמענה לחוסר שביעות הרצון מהואקום הרוחני שבחברות הצרכניות הליברליות. אך עם זאת, רק האיסלאם הציע מדינה תיאוקרטית כאלטרנטיבה פוליטית לליברליזם ולדוקטרינה זו משיכה מעטה עבור לא מוסלמים, וקשה להאמין שהתנועה תקבל משמעות אוניברסלית. דחפים דתיים אחרים, מאורגנים פחות, מסופקים במסגרת החיים הפרטיים שמתאפשרים בחברות ליברליות.
לאומנות – תת מרכיב נוסף בציביליזציה. כאן ראוי לציין שלמרות שפוקויאמה מבטל את הרגשות הלאומיים באירופה מאז המלחמה, קיימת תחייה לאומנית גם שם, על רקע הרצון להתנער מן האיחוד האירופי במדינות מסוימות, וכדרך התמודדות עם ההגירה של בני ציביליזציות אחרות, בעיקר המוסלמית, למדינות אלו. למעשה, ההיסטוריה המשותפת היחידה בין מדינות אירופה, נדבך מרכזי בציביליזציה המערבית, היא זו של המלחמות בינן לבין עצמן. בשנים האחרונות מדינות אירופה מלוכדות בעיקר במאבקי כוח שונים מול ארה"ב, שותפתן העיקרית לציביליזציה.
נקודה זו מוכיחה את טענתו של הנטינגטון בדבר הכרסום במעמדה של הציביליזציה המערבית - במאה העשרים היו במערב הרבה מן המאפיינים הכלכליים, הדמוגרפיים והפוליטיים של ציביליזציות על סף שקיעה. מבחינה כלכלית היה המערב עשיר בהרבה מכל ציביליזציה אחרת ונהנה מעליונות מדעית וטכנולוגית, אבל הסתמנו בו שיעורים נמוכים של צמיחה, של חיסכון ושל השקעה, משום שהוא העדיף את הצריכה על פני יצירת בסיסים כלכליים וצבאיים עתידיים. מבחינה דמוגרפית הסתמן בו קיטון באוכלוסייה, במיוחד בהשוואה לארצות האסלאם. מבחינה פוליטית הופיעו בו סימנים ברורים של התפוררות מורלית, של פלגנות פוליטית ושל "התאבדות תרבותית".

עם זאת, אין להתעלם מן העובדה שמאפיינים דומים קיימים גם בציביליזציות אחרות, בעיקר בציביליזציה המוסלמית, אשר יחד עם זו הסינית מהוות לטעמו של הנטינגטון את האיום הגדול ביותר על המערב.

הנטינגטון מתעלם מן המכשיר המשמעותי ביותר של הגישה הליברלית למניעת התנגשות הציביליזציות – הכלכלה הגלובלית. האינטגרציה ההולכת ומתהדקת של מדינות ושווקים, מתאפיינת בחופש תנועה ל-5 גורמים – סחורות, שירותים, בני אדם (כוח עבודה), הון ולא פחות מאלו – רעיונות.

סין היא מדינה בה תהליכים אלו מבשילים לאט, אך בכל זאת ניכר בה שינוי. מאז המהפך בתפיסה הסינית באמצע שנות ה-70', השתנתה המדינה בהיבטים רבים – היא עדיין רחוקה מלהיות דמוקרטיה ליברלית בעלת שוק חופשי, אך ממדינה שבתקופה שבה נכתב המאמר על התנגשות הציביליזציות דורסת מפגינים באמצעות טנקים, היא הפכה למדינה שבה מותר להצהיר בפומבי בתמיכה במתנגד משטר שנפטר – הרעיונות הליברליים מחלחלים לתוך החברה הסינית, למרות ניסיונות המשטר לעכב תהליכים אלו.
ברור כי האינטרסים הכלכליים הם אלו שמובילים את גישור הפערים הזה בין התרבויות השונות. היום אף ניתן למצוא בסין יותר תלמידים לאנגלית מאשר דוברי אנגלית בארה"ב – גם מחסום השפה כמאפיין תרבותי מרכזי אצל הנטינגטון, עתיד להיפרץ.

דוגמאות אחרות לכך שהליברליזם הפוליטי עוקב אחרי הליברליזם הכלכלי ניתן למצוא גם בעולם המוסלמי, בו הנשים מתחילות ליהנות מזכויות רבות יותר, בעיקר בשל ההבנה שהדרתן ממערכת ההשכלה ומשוק העבודה פוגעת בפוטנציאל השגשוג הכלכלי של מדינות אלו.

ככלל, המדינות השונות הפנימו כי רצוי להן לשתף פעולה עם הגישה הליברלית לכלכלה, מכיוון שהדבר יתרום לשגשוגן. הדוגמא הבולטת ביותר היא זו של שתי הקוריאות – מדינות בעלות היסטוריה, תרבות, עם ושפה משותפים, שלאחר 50 שנות הבדלי משטר וכלכלה, אחת חזרה לחשכת ימי הביניים והשנייה הצטרפה לסטנדרטים המערביים – מדינות אחרות הולכות בעקבותיה של דרום קוריאה, ונפתחות לכלכלה העולמית כדי לשפר את מצבן.
ראייה לכך היא העובדה כי לארגון הסחר העולמי הצטרפו כבר 32 מתוך 50 המדינות הלא מפותחות (שרידי העולם השלישי), והשאר עומדות בתור על מנת להצטרף.

הציביליזציה המוסלמית ממאנת להיחשף לתופעה זו מסיבה פשוטה – היא מורכבת בעיקרה ממדינות המתבססות על משאב טבע יחיד ויקר – הנפט – אשר מצוי בידי אליטת מיעוט. כלכלת מדינות אלו מפגרת ביותר, ביחס למדינות נטולות משאבי טבע, דוגמת טייוואן או יפאן, אשר בזכות הכלכלה הגלובלית הומרצו לפתח כלכלה בעלת בסיס רחב, אשר אינה מתבססת על משאב יחיד. הבסיס הרחב מאפשר למספר גדול של אזרחים ליהנות מפירות הכלכלה הגלובלית, ובכך להפריך את הרעיון של התנגשות ציביליזציות.

האינטרס של העולם המערבי הוא להרחיב את הבסיס הכלכלי גם במדינות המוסלמיות, על מנת להשיג את אותו האפקט. כמו כן, החלה מוחלטת של העקרונות הליברליים על הסחר העולמי, כולל פתיחת הסחר בחקלאות ובטקסטיל, על מנת לאפשר למדינות העניות לשגשג, תוציא את העוקץ מן הקואליציה האנטי-אמריקנית שמתגבשת על הרקע הכלכלי בין העולם המוסלמי למדינות מסוימות באמריקה הלטינית ובאפריקה.

לעניות דעתי, בשיתוף הפעולה הכלכלי המפתח למנוע את התנגשות הציביליזציות עליה מדבר הנטינגטון, ולמנוע את התגבשות מוקד ההזדהות הציביליזציוני כעיקרי בעיני בני האדם. אמנם אנו עדיין רחוקים מן החזון של ההגדרה העצמית של בני האדם כ"אזרחי העולם", והמגמות הן אכן סותרות, אך במידה והאינטגרציה הכלכלית הגלובלית מבית המדרש המערבי-ליברלי תמשיך לשגשג ולפרוח, ותכלול בתוכה יותר ויותר מדינות (כולל מדינות הליבה של הציביליזציות האחרות), ניתן יהיה לומר כי צדק פרנסיס פוקויאמה בטענתו כי לא קמה אלטרנטיבה שתקרא תיגר על הסדר הדמוקרטי-ליברלי-מערבי, והוא ייוותר הדומיננטי, ולכן טעה הנטינגטון כשחזה את התנגשות הציביליזציות, וקריסת תרבות המערב.

Jan 12, 2006

אבות אכלו בוסר

"שכר הלימוד בישראל נמוך בצורה קיצונית", כך טען קובי הבר, הממונה על התקציבים באוצר, בכנס שנערך באוניברסיטה העברית (חדשות וואלה! 11.1.06). דבריו נותנים לארגוני הסטודנטים הזדמנות נוספת להפגין עוצמתם, לאיים בשביתות והפגנות, ולצעוק חמס כנגד הרעיון הנבזי להעלות את שכר הלימוד.
לדידם של מנהיגי הסטודנטים, על כולנו לעצום עינינו, להתעלם מהמשבר הקשה שפוקד את מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, ולגלגל את הבעיה אל הדור הבא של הסטודנטים, בדיוק כפי שעשו קודמיהם, או ליתר דיוק להחריף את הבעיה של הדורות הבאים, ולהוריד את שכר הלימוד עוד יותר.

בחינה של מערכות ההשכלה הגבוהה במדינות אחרות, מראה שבעולם כולו מתמודדים עם בעיות דומות – דרישה הולכת וגדלה להשכלה גבוהה, במקביל לעלויות גדלות בהתמדה, וממשלות שאינן מסוגלות להדביק את הגידול בביקוש בעזרת גידול בסבסוד.
הדרישה הגבוהה נובעת מהאמונה בהשכלה הגבוהה כאחד המנועים העיקריים של התקדמות חברתית וכלכלית, עבור החברה והכלכלה כולה, אך בעיקר עבור הפרט.
ממשלות ברוב המדינות, אינן מסוגלות לעמוד בקצב של לחצי העלות דרך ההכנסות ממיסים.
מה שעולה מן השילוב הזה בין ביקוש גבוה, עלויות גבוהות ויכולת מוגבלת לגייס כסף מהציבור הוא השאלה כיצד ניתן לענות על הביקוש הגובר ליותר השכלה גבוהה, בעלויות ציבוריות נמוכות יותר לכל סטודנט?

פתרון אפשרי אחד הינו מיזוג מוסדות, הגדלת כמות הסטודנטים בפקולטות, הקפאת שכר לעובדים ושיטות נוספות, אשר כבר נהוגות במחוזותינו, ולצערי, פוגעות פגיעה אנושה באיכות ההשכלה הגבוהה שאנו מקבלים – צפיפות באולמות ההרצאות ובחדרי הסמינרים, צמצום במבחר הקורסים, סגירת ספריות ואי רכישת ספרים, מחסור בעוזרי הוראה ומתרגלים ועוד. גם אם מנסים לייעל את המערכת, ולקצץ בביורוקרטיה, אסור לעשות זאת על חשבון איכות ההוראה ועל חשבונם של הסטודנטים.

האפשרות השנייה היא השלמת התקציב הציבורי באמצעות גיוס משאבים פרטי, על ידי שכר לימוד, או יזמות של המוסד האקדמי, דוגמת מכירת מחקרים, פטנטים ושירותים נוספים לציבור הרחב.

מדינות רבות בעולם החלו לבחור בפתרון השני. לא רק מתוקף ההבנה כי זהו הפתרון היחיד שיכול לכלכל את מערכת ההשכלה הגבוהה בטווח הארוך, אלא גם בזכות היותו פתרון מוסרי יותר, אשר משיג "צדק חברתי" רב יותר.
המערכת הנוכחית בישראל הינה דוגמא לאופן בו העניים מסבסדים את העשירים – רק כ-20% מהאוכלוסייה מחזיקים בתואר אקדמי. ההשכלה הגבוהה כמוה כהשקעה המוצלחת ביותר של הפרט בעצמו – הסיכוי למציאת עבודה והשכר עולים עם כל שנת לימוד שצבר – מדוע על 80 האחוזים הנותרים לסבסד את שכר הלימוד של אותו מיעוט? העניים שאינם לומדים, אך מממנים את השכלתם של אחרים, מנציחים את הישארותם מאחור, בכספי המיסים שלהם עצמם.

מדינות אשר החלו לגבות שכר לימוד אמיתי מן הסטודנטים, יצאו נשכרות מן המהלך. למוסדות ההשכלה הגבוהה בארה"ב יש משאבים גדולים פי 5 מאשר באירופה, מה שמיתרגם לכיתות קטנות יותר, מרצים טובים יותר וגם מחקר איכותי יותר, שמושכים 400,000 חוקרים אירופאים למדינה, בה 18 מ-20 מוסדות ההשכלה הגבוהה האיכותיים בעולם.

דוגמא מוכרת פחות היא זו של צ'ילה, אשר לה אוכלוסייה גדולה פי 3 מזו של ישראל, ומכילה פי 12 יותר אוניברסיטאות, שהולכות ומקבלות את ההכרה כטובות באמריקה הלטינית. בתחילת שנות ה-80' החלה להצטמצם מעורבותה של ממשלת צ'ילה במערכת ההשכלה הגבוהה. יחד עם הליברליזציה המאסיבית (היום הממשלה מממנת רק כ-25 מתוך כ-250 מוסדות לימוד גבוהים), גדלה באופן משמעותי הנגישות של כלל חלקי האוכלוסייה להשכלה הגבוהה – מ-7.2% משכבת הגיל הרלוונטית בשנת 81', רובה באזור הבירה סנטיאגו, ל-29.9% בשנת 98' בכל רחבי המדינה הארוכה – שיעור השתתפות דומה לגבוהים בקרב מדינות
OECD.

בצ'ילה, כבמרבית המדינות בהן נהוג תשלום שכר לימוד ריאלי, לסטודנטים ניתנת אפשרות לקבל הלוואה בערבות המדינה למימון שכר הלימוד, והוצאות מחייה. את ההלוואה מחזירים לאורך שנים לאחר שמשתכרים את השכר הממוצע בענף,.
המסקנה מהדוגמה הצ'יליאנית היא ששכר לימוד ריאלי, במקביל למערכת הלוואות לסטודנטים מאפשרים ליותר אנשים לרכוש השכלה גבוהה.

בועז טופורובסקי, יו"ר אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, מציע ליישם שיטת הלוואות כזו בארץ, יחד עם הורדת שכר הלימוד ב-50%, בהתאם למסקנות ועדת וינוגרד. מדוע שיטת ההלוואות טובה לשכר לימוד נמוך, אך רעה לשכר לימוד גבוה, שיאפשר לאוניברסיטאות לספק שירות טוב יותר ללקוחותיהן?

על כלל ציבור הסטודנטים להפנים את העובדה שאין ארוחות חינם – אי אפשר להוריד את שכר הלימוד, ולצפות שמערכת ההשכלה הגבוהה תשתפר. זה היה הקו שהנחה את מדיניות ארגוני הסטודנטים לאורך השנים, ודור הסטודנטים הנוכחי הוא הסובל מכך.

עדיף היה לו היו מנהיגי הסטודנטים מסבירים לקהל אותו הם מתיימרים לייצג, כיצד הורדת שכר הלימוד פוגעת בו ובמערכת ההשכלה הגבוהה, במקום להפיק רווחים פוליטיים מסיכול פופוליסטי של היוזמות השונות להצלת ההשכלה הגבוהה בישראל. בינתיים, הם רק מותירים את מערכת ההשכלה הגבוהה מתבוססת בבינוניותה.

Dec 19, 2005

מצלמים לנובה סרט תדמית

טוב, אז החלטנו שכדאי לעשות לנובה סרט תדמית, הפעם אמיתי ולא מצויר, שאולי יעזור להכניס קצת כסף (סרטון האנימציה מכוון בעיקר להסביר את הקונספט של נובה לסטודנטים ולחבר'ה הצעירים יותר).
מסתבר שלהכניס קצת כסף זה לא דבר פשוט, גם בשביל רעיון מוצלח כמו נובה. החברות הגדולות מעדיפות בכל זאת לתת סכומים גדולים ומתוקשרים יפה, והחברות הקטנות עדיין לא מבינות כל כך מה יוצא להן מזה. העניין הוא שמתחיל כאן גלגל מרגיז - בעיתונים לא יכתבו על פרויקט קטן, שלא מעורבות בו חברות גדולות, וחברות גדולות לא יתערבו בפרויקט קטן שלא כותבים עליו בעיתונים. נצטרך למצוא דרך לצאת מזה. בינתיים, סרט תדמית בהפקה סטודנטיאלית אמור לעזור לנו להעביר את המסר של נובה ביתר חדות. קשה להעביר מסר שלא נכנס במשפט אחד ופשוט. בכל פעם שמנסים להסביר מה זה נובה, זה דורש הסבר מקדים - מה זה עמותות? למה הן צריכות עזרה? איזה סוג של עזרה הן צריכות?

עם זאת, יותר ויותר אנשים הופכים מודעים - היי, אפילו בפקולטות למנהל עסקים באוניברסיטאות כבר יש תוכניות להכשרת מנהלים למלכ"רים. כנראה שברור לכולם שכדאי שעובדים סוציאליים יעסקו בתחומם המקצועי, ולעמותות יהיו מנהלים שמבינים בניהול.
אז החלטנו להכניס לסרט את הפרויקט הכי גדול שלנו עד היום, וזה שגם מצטלם הכי טוב - כלים שלובים.

למי שלא יודע, הפרויקט הזה כולל כמה מפעלים שיקומיים לאוכלוסיה בעלת צרכים מיוחדים, שצוותי נובה הראשונים התחילו לעבוד עימם ב-2003. מסתבר שהתנהלות המפעלים הללו נתקלה בקשיים - לא הייתה הפרדה בין פסי ייצור, לא היה רישום מלאי, לא ידעו כמה צריך לייצר וכמה מתעתדים למכור, ואת חומרי הגלם רכשו בחנויות הרגילות במחירים גבוהים.

אז כמה סטודנטים מהנדסת תעשייה וניהול נכנסו לעובי הקורה, וכתבו דו"ח אבחון למפעלים. לאחר מכן, היה צורך לשפר את נושא שיווק המוצרים, שנמכרו עד אז במפעלים עצמם, הרחק מהעין הצרכנית הרלוונטית במרכז הארץ בעיקר.

כמה מוכשרים מבצלאל, החלו לעבוד על המיתוג, האריזה, הלוגו וכל מה שעשוי לסייע להדגיש שלא מדובר במוצרים נחותים - אל תקנו אותם כדי לעשות טובה לאף אחד! קנו אותם כי אלו מוצרים יפים וטובים, בדיוק כמו מוצרים בכל חנות רגילה. הערך המוסף הוא שהם יוצרו על ידי בעלי צרכים מיוחדים.
אחרים בחנו חלופות לנקודת המכירה, בדקו אפשרות לשכור שטח בדיזנגוף סנטר, ולבסוף יצרו קשר עם אדון פישמן, בין השאר מבעלי רשת הום סנטר, שהחליט להקדיש שטח נכבד מחנות הדגל של הרשת בשפיים, כדי לפתוח חנות בתוך חנות, שתמכור את כלי הבית והמתנות המיוצרים במפעלים השיקומיים הללו.

בסופו של דבר נפתח לראשונה בישראל שטח מדף לממכר מוצרים ממותגים חברתית, בסיומו של פרויקט שמדגים היטב את המעגל (או המשולש) שסוגרת נובה, בשיתוף הפעולה בין המגזר העסקי, האקדמיה (לפחות מצד הסטודנטים) והמגזר השלישי.

נראה לי שהסרט מצליח להעביר את המסר בכמה דקות, בלי להפוך לטרחני, וגם בלי לנסות לסחוט דמעות כמו סרטי תדמית אחרים של עמותות. תודתנו נתונה לצוריה המפיקה ולטל הצלם והעורך המוכשרים, שביצעו את עבודתם ללא דופי, ובכיף גדול.

את התוצאה הסופית תוכלו לראות כאן:


Dec 17, 2005

האו"ם - ארגון לא אפקטיבי

מזכ"ל האו"ם קופי אנאן, מנתח במאמרו In Larger Freedom: Decision time at the UN, את האיומים הנשקפים למדינות העולם במאה ה-21, וקושר את אותן סכנות אחת בשנייה – הטרור קשור בהפצת הנשק הגרעיני, בעוני ובמחלות בכל העולם. לדידו, הפיתרון ההולם לבעיות אלו, יכול להימצא רק באמצעות שיתוף פעולה בינלאומי.

אך עם זאת, מוצא המזכ"ל, שהאו"ם במבנהו ואופן תפקודו הנוכחיים מתקשה לתת את המענה הדרוש לבעיות הגלובליות. המכשירים הבינלאומיים הקיימים כיום, אינם מספיקים להבטיח שהזכויות המוקנות לכל אדם באשר הוא, אכן נשמרות בפועל, וכי יש צורך ברפורמות משמעותיות לחיזוק הרלוונטיות, האפקטיביות והאחריות של הארגון. הוא מציע שינויים מבניים במועצת הביטחון, ובמזכירות האו"ם.

מר אנאן קורא למנהיגי העולם לחזק את הביטחון הקולקטיבי, לגבש אסטרטגיה גלובלית לפיתוח, לקדם את זכויות האזרח והדמוקרטיה בכל המדינות, ולהקים מערכות שיבטיחו שהתחייבויות אלו מתורגמות למעשים.
הוא ממליץ על גיבוש אמנה בינלאומית נגד טרור לסוגיו השונים (מה שלא הצליחו לעשות עד כה 12 אמנות אחרות שגיבש האו"ם בנושא), תוהה בנוגע לעתיד האמנה על אי הפצת נשק גרעיני (NPT), מציע לחזק את כוחה של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בכל הנוגע לפיקוח, ולהגביל את נגישותם של גורמים שאינם מדינתיים לחומרים מסוכנים.
כמו כן הוא ממליץ על הקמת גוף בינלאומי חדש – מועצה לבניית שלום, שבה יגובשו אסטרטגיות ומדיניות, ויועברו משאבים במטרה לתאם את פעילות בניית השלום בעולם כולו. כל אלו, לדבריו, הינן פעולות מניעה שהעולם צריך לקיים, אך במידה ואלו נכשלות, האו"ם צריך לדעת להפעיל גם כוח.

אנאן מציין במאמרו אמנות, הסכמים, אסטרטגיות, תוכניות, פורומים בינלאומיים ועוד צורות אחרות של הסכמה בינלאומית על נושאים ספציפיים, כדרך לפתרון הבעיות. אך הוא אינו מתייחס לבעיות אקוטיות אחרות, הנובעות ממבנה האו"ם ומאופן פעולתו – כיצד מתמודדים עם הפגיעה באמינות האו"ם ושליחיו? כיצד יוצרים תמריצים אמיתיים, שיבהירו למדינות כי כדאי לשתף פעולה? כיצד יוצרים כוח הרתעה שיפעל לא רק על המדינות הקטנות והחלשות, אלא גם על הגדולות והעשירות?

ארגון בינלאומי אחר, אשר מצליח באופן יחסי להתמודד עם בעיות אלו, הוא ארגון הסחר העולמי, WTO. מדובר בארגון בינלאומי אשר כולל 150 מדינות חברות (נכון לאתמול, עם הצטרפותה של טונגה לארגון) ועוד מעל 30 מדינות במעמד של משקיפות.
אמנם בקרב הציבור קיים דימוי של ה-WTO כארגון שבו המדינות העשירות והמפותחות מכתיבות למדינות העניות, ודרכו למעשה מושלות בהן ללא צורך בכוחות מזוינים, אך בפועל ניתן לראות כי 32 מתוך 50 המדינות הלא מפותחות ברשימת האו"ם הצטרפו לארגון הסחר העולמי, וכי במוקד הנושאים הנידונים בימים אלו ממש בועידת הסחר בהונג קונג, נמצאים החקלאות והטקסטיל, אותם נושאים אשר ניסו המדינות העשירות להותיר בחוץ ללא הצלחה. עקרון הקונצנזוס על פיו מתקבלות ההחלטות ב-WTO, הינו גורם חשוב באיזון הכוח במערכת קבלת ההחלטות בארגון זה.

ב-WTO קיימת ההבנה כי ההסכמים הבינלאומיים הטובים ביותר אינם שווים הרבה, אם אין דרך לאכוף את ההתחייבויות שהמדינות החברות נטלו על עצמן. מנגנון אפקטיבי ליישוב סכסוכים מעלה את הערך המעשי של המחויבויות של המדינות החברות.
יישוב סכסוכים באופן מובנה וקצוב בזמן הוא חשוב. הדבר מסייע למנוע השפעות מזיקות של קונפליקטים בינלאומיים לא פתורים, ולהקל על חוסר האיזון שבין שחקנים חזקים וחלשים בכך שהסכסוכים נפתרים על בסיס חוקים יותר מאשר על בסיס עוצמה הקובעת את התוצאה הסופית.
מטרת מנגנון זה היא לספק ביטחון למערכת הסחר המולטילטרלית, ולהפוך אותה לצפויה יותר. המנגנון מצליח לאכוף את חוקיו לא רק על מדינות, אלא דרכן גם על גורמים פנים מדינתיים (חברות פרטיות למשל), המהוות את הנתח העיקרי של הסחר הבינלאומי. את החלטות המנגנון יש ליישם באופן מיידי, תחת צל האיום של סנקציות בסחר שיוטלו על מי שלא יעשה כן.

העובדה כי בארגון האו"ם לא קיים מנגנון אפקטיבי שכזה, היא המעיבה על האפשרות כי הרפורמות השונות שמציע אנאן, יצליחו במלואן.

למרות אזכור הצורך בשימוש בכוח לעיתים, קשה לאו"ם לאכוף את דרישותיו מן המדינות החברות. האמנה לאי הפצת נשק גרעיני שהזכיר, ויכולות הפיקוח של הסוכנות לאנרגיה אטומית, הן מוגבלות ביותר בלשון המעטה.
מדינות חתומות על האמנה עושות כרצונן, או פורשות ממנה, ללא תגובה תקיפה וחריפה מצד המדינות האחרות.
יכולת הפיקוח האמיתית על נגישות קבוצות טרור לנשק גרעיני כמעט ולא קיימת, במקרה שהמדינה המארחת קבוצות אלו אינה מעוניינת לשתף פעולה עם הקהילה הבינלאומית.
כמו כן, לא חסרות דוגמאות לחוסר היכולת של האו"ם לאכוף את עקרונותיו על המדינות החזקות. הדוגמא הבולטת לכך, היא סירובה של ארה"ב לחתום על אמנת קיוטו, הנוגעת בזיהום סביבתי, וחוסר היכולת לאלץ אותה לעשות זאת.

לא בכדי, מדינות רבות מביאות ל-WTO נושאים, אשר האו"ם הקים לפני שנים רבות סוכנויות לטיפול בהם, ביניהם נושאים סביבתיים, נושאי זכויות יוצרים, ונושאים של יחסי עבודה, אף שהקשר הישיר בין נושאים אלו לתחומי העיסוק המקוריים בהם נועד ה-WTO לטפל אינו חזק במיוחד. כל זאת נעשה מתוקף ההבנה כי ל-WTO יכולת טובה יותר מזו של האו"ם לטפל בנושאים שונים.

על ראשי האו"ם להבין כי כל היוזמות, ההסכמים וועידות הפסגה, כל האסטרטגיות המשותפות, וההתחייבויות של ראשי המדינות, לא יצליחו לפתור את אותן בעיות הרות גורל שמזכיר אנאן, ללא אמון של המדינות החברות במנגנונים של קבלת ההחלטות, וללא מערכת יישוב סכסוכים אמינה שתסייע לפתור את בעיות הפנימיות של הארגון ללא משוא פנים.
ארגון האומות המאוחדות חייב לפתח תמריצים למדינות לשתף פעולה (בדיוק כפי שלמרות שה-WTO הוא ארגון שההצטרפות אליו נעשית בהתנדבות, עדיין רוב מדינות העולם בחרו להצטרף אליו, מכיוון שהאינטרס שבהצטרפות היה ברור להן), אך יחד עם זאת, הוא צריך להבהיר למדינות העולם את המחיר שבהצטרפות, ולהגדיר תנאים להצטרפות לארגון.

טענתו של מזכ"ל האו"ם כי אין ברירה אלא לקבל לשורותיו מדינות לא דמוקרטיות, למרות שהבסיס לקיומו של הארגון, והטענה המרכזית שלו בנוגע לזכויות השמורות לכל אדם באשר הוא נובעים מקיומו של משטר דמוקרטי בכל המדינות החברות, מהווה סתירה שאי אפשר ליישב, והיא אבן נגף בתדמית הארגון.

הגדרת הדמוקרטיה כתנאי מקדים והכרחי לחברות באו"ם, עשויה להגביר את המכנה המשותף בתפיסת העולם של המדינות החברות, ולקדם את שיתוף הפעולה. זה עשוי להיות צעד ראשון בשיפור המנגנונים הבינלאומיים של האו"ם.
ברגע שמדינות יבינו כי כדאי להן להצטרף לאו"ם, בזכות מערכת התמריצים שהאו"ם צריך לפתח, וכי הן חייבות לעמוד בתנאים מסוימים כדי להצטרף לארגון זה, יקל על מציאת הפתרונות והדרך לאכוף אותם בפועל.

Oct 31, 2005

סרטון אנימציה לנובה

ירון מירלמן מארטפקטורי, חברה לשיווק ויראלי באינטרנט, התלהב מהרעיון של נובה. פשוט התלהב, ומיד ניגש ליצור לנו סרטון אנימציה שיעזור להסביר מה זה נובה, בצורה פשוטה ומעניינת.
והכל בהתנדבות מלאה - הסרטון.