צילום דיגיטלי בטיולים

אחרי שכתבתי לא מעט בפורום הטיולים של דרום אמריקה באתר למטייל, פנו אלי מהנהלת האתר, וביקשו ממני לסכם במילים פשוטות מה שצריך לדעת המטייל שמעוניין לצלם במצלמה דיגיטלית בטיול. מה שיצא בסוף, זו רשימה שמכילה כמה טיפים בנוגע לצילום דיגיטלי בטיול, אבל בעיקר מהווה מדריך קנייה להדיוטות בשפה כמה שיותר פשוטה ולא טכנית.

השתדלתי באמת שלא להשתמש במונחים טכניים, ולהסביר את אלו שהייתי חייב. הביקורות על הכתבה שהתפרסמה באתר היו טובות, ומכיוון ששם היא פתוחה רק למשתמשים רשומים, החלטתי להעתיק אותה לכאן לטובת כולם.

ובכן, המצלמה הדיגיטלית ניחנה ביתרון גדול על מצלמת הפילם: אין לה פילם. כל המידע נשמר בצורה דיגיטלית, לכן אין צורך בפילמים ופיתוח (הוצאה לא קטנה בכלל). פילם הוא חד פעמי. אם הוא נחשף (או במקרה אסון- נשרף) אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.

אם צילמתם תמונה ובפיתוח גיליתם שהיא נדפקה כי מישהו בדיוק נכנס לפריים, אין ברירה אלא לצלם שוב תמונה חדשה, אם זה אפשרי. במצלמה דיגיטלית התוצר הוא מידי, ואם צריך אפשר למחוק ולצלם שוב במקום. תוספת קטנה ונחמדה היא האפשרות לצלם קטעי וידאו קצרים ולשלוח אותם באינטרנט.

ההסבר שיובא כאן מפרק את השפה והטרמינולוגיה של הצילום הדיגיטלי לחתיכות קלות לעיכול, ומונחים פשוטים יותר.

סוגי מצלמות דיגיטליות:
מצלמות "כוון וצלם" – המצלמות הזולות ביותר. זום בסיסי ביותר אם בכלל, כרטיס זכרון קטן (או זכרון פנימי בלבד), רזולוציה נמוכה יחסית, פלאש מובנה ובדרך כלל אוטומטיות לחלוטין עם כמה מצבי צילום קבועים מראש.

מצלמות מתקדמות מעט יותר הפונות לצלם החובב המעוניין בשליטה רבה יותר על המצלמה. מדובר במצלמות העוברות בדרך כלל את ה-4 מגה פיקסל (הסבר בהמשך). כדי להפיק תועלת מהערך המוסף של היכולות הידניות במצלמה, יש צורך בידע מסוים בצילום.

מצלמות לצלם החובב ה``חצי מקצועני`` – בדרך כלל מעל 6 מגה פיקסל, עם זום רציני יותר, ובדרך כלל אף יכולת להחליף עדשות עם מצלמות ריפלקס של אותו יצרן.

מצלמות מקצועיות – מהירות, עדשות מתחלפות, 10-14 מגה פיקסל, יכולות אחסון אדירות וכמובן יקרות ביותר.

כשרוכשים מצלמה דיגיטלית, יש כמה דברים שצריך להביא בחשבון:

מגה פיקסלים:

מה זה בכלל מגה פיקסל ולמה זה חשוב? מגה פיקסל הם בעצם מיליון פיקסלים.

אה... עכשיו הכל ברור, לא? ובכן, באופן שטחי ובסיסי ביותר, ניתן לומר שפיקסל הוא נקודה קטנה מאוד של צבע.

כאשר מסדרים הרבה מאוד נקודות צבע כאלו אחת ליד השנייה, מתקבלת התמונה.

ועכשיו להסבר מפורט מעט יותר – בגוף המצלמה מותקן חיישן, אשר דרך העדשה קולט את האור המוחזר אליו מעצמים שונים בסביבה. חיישן זה מחולק להמון חלקים קטנים, שכל אחד מהם אחראי על קליטת החזר האור מנקודה מסוימת. האור מגיע לחיישנים האלו בעוצמות שונות (לפי הצבעים והמרחק של העצמים בסביבה מהמצלמה עצמה), וטוען אותם בעוצמה חשמלית, אשר נמדדת ומתורגמת על ידי ה"מוח" של המצלמה לצבעים השונים של התמונה.

מה שכל יחידה קטנה כזו קולטת, הופך בסופו של התהליך לפיקסל בתמונה. ככל שיש יותר פיקסלים בתמונה, המשמעות היא שהעצם אותו מצלמים נתפס על ידי יותר חיישנים, ולמעשה יש עליו הרבה יותר מידע.

נסתכל על הדוגמא הבאה (אגב, הקרדיט לדוגמן, בן דוד שלי, אריאל...):

שתי התמונות נראות זהות לחלוטין, אך בפועל לא כך הוא הדבר. בתמונה השמאלית יותר פיקסלים מאשר בימנית. מתי נוכל להבחין בכך? כאשר נבצע פעולה של התמקדות (zoom in) על אזור מסוים בתמונה:

כאשר אנו מתמקדים על העין, אנו יכולים לראות שהתמונה הימנית מטושטשת יותר, וכי בתמונה השמאלית אנו יכולים להבחין בפרטים רבים יותר באופן ברור (לדוגמא, ההשתקפויות בעין וגרגירי החול שמעליה).

עכשיו בוודאי רבים חושבים לעצמם – אבל מה זה משנה לי בכלל? הרי אם אני מצלם תמונה, אני אהיה מעוניין לראות את כולה, ולא רק חלק קטן ממנה. ובכן, כאשר מסתכלים על התמונות על גבי מסך המחשב, זה באמת בדרך כלל לא משנה, כיוון שאפשר להציג את התמונה בגודלה האופטימלי, אשר בו לא נבחין בטשטוש הזה (אגב, נהוג לכנות את הטשטוש הזה פיקסליזציה, כיוון שככל שמתמקדים יותר על חלק מהתמונה, אפשר להבחין בפיקסלים עצמם).

אך גם הנחה זו אינה לגמרי מדויקת – אם נצלם תמונה שבה מעט פיקסלים, ונרצה להציגה בגודל אופטימלי שכזה, התמונה שתוצג לנו על גבי המסך תהיה קטנה מאוד, ועל מנת להציגה בגודל נוח לצפייה, נצטרך להגדילה, כלומר לבצע את אותה פעולת zoom in ש"מפקסלת" את התמונה.

בנוסף, הטשטוש הזה יפריע לנו במיוחד כאשר נרצה להדפיס את התמונות.

פעולת ההדפסה מתאימה את התמונה שרואים על המסך, לגודל הנייר עליו אנו מדפיסים. אם נרצה להדפיס תמונה על נייר גדול על מנת לתלות על הקיר, ולא רק לשים באלבום, ובתמונה מעט פיקסלים, ההדפסה תהיה מטושטשת בדיוק כמו בדוגמא שמימין, כיוון שאנו "מותחים" את התמונה בעזרת זום אין כדי שתתאים לגודל הנייר המודפס.

המונח "רזולוציה" למעשה מתאר את כמות הפיקסלים שיש בתמונה, וניתן לציינו בשני אופנים עיקריים:

1) מגה פיקסלים – מצלמה של 2 מגה פיקסל מצלמת תמונות בהן 2,000,000 פיקסלים, בעוד שמצלמה של 4.1 מגה פיקסל היא מצלמה המצלמת תמונות בעלות 4,100,000 פיקסלים.

2) מכפלה של כמות הפיקסלים באורך התמונה עם כמות הפיקסלים ברוחבה. תמונות של 1600X1200 הן תמונות המכילות למעשה 1,920,000 פיקסלים, כלומר 2 מגה פיקסל בקירוב.

דרך פשוטה וקלה להבין עד הסוף את הנושא היא באמצעות התרגיל הבא:

ראשית, קרבו את אפכם למסך המחשב (ודאו קודם שאיש מסביב אינו מסתכל עליכם). בוודאי תוכלו להבחין שמה שמוצג על גבי המסך מורכב מהמון ריבועים קטנים – ובכן, כל ריבוע קטן כזה הוא למעשה פיקסל ממנו מורכבת התמונה המוצגת על המסך.

עכשיו גשו למאפייני התצוגה (הקלקה עם הכפתור הימני של העכבר על שולחן העבודה, ובחירה באפשרות "מאפיינים" בתפריט). הלשונית האחרונה בחלון שנפתח היא לשונית ה"הגדרות". שם תוכלו לראות את האפשרות "רזולוציית מסך" ומעין כפתור שניתן להסיע ובאמצעותו לבחור את הרזולוציה אותה המסך מציג (האפשרויות מוגבלות בדרך כלל על ידי כרטיס המסך המותקן במחשבכם, אך רוב כרטיסי המסך מהשנים האחרונות מאפשרים הצגה של לפחות 2-3 רזולוציות שונות).

אם תקטינו את הרזולוציה (תבחרו במכפלה של מספרים קטנים יותר), ותלחצו על כפתור "אישור", תוכלו לראות ששולחן העבודה השתנה קצת – האייקונים הפכו גדולים יותר, ואם ננסה לפתוח מספר חלונות, נראה שהמסך יכול להכיל פחות חלונות מאשר במצב התצוגה הקודם.

הסיבה לכך היא שהקטנו את הרזולוציה – אותו מידע שהצגנו קודם לכן על מסך המחשב מיוצג על ידי פחות פיקסלים – כלומר כל פיקסל מייצג שטח גדול יותר מהמסך.

תרגיל נוסף – קחו תמונה כלשהי השמורה על גבי המחשב שלכם, ופתחו אותה באמצעות תוכנת עיבוד תמונה כלשהי (פוטושופ, עורך התמונות של office או כל דבר אחר).

בכל תוכנה כזו אפשרות לשמור תמונות ברזולוציות שונות. שחקו עם הרזולוציות האלו, ובכל רזולוציה, התחילו להיכנס ב-zoom in על אזור מסוים – תוכלו להבחין שככל שהרזולוציה נמוכה יותר, מתחילים להבחין בפיקסלים בשלב מוקדם יותר, וניתן להגדיל את התמונה פחות.

אותו הדבר בדיוק קורה עם התמונות שהצגתי בהתחלה – אם צילמתי את אריאל ברזולוציה נמוכה, יש מעט פיקסלים המייצגים את אריאל, ולכן כל פיקסל מייצג חלק גדול יותר ממנו. כאשר אגדיל את התמונה, אראה בבירור את הפיקסלים עצמם, והתמונה תהיה מטושטשת.

אם אצלם ברזולוציה גבוהה, וכל פיקסל ייצג חלק קטן יותר מאריאל, גם כשאגדיל אותה, התמונה תהיה ``חלקה`` כיוון שהפיקסלים קטנים עד כדי כך שאצטרך להגדיל את התמונה הרבה מאוד כדי להבחין בהם.

אז ת'כלס, אחרי ההסבר המעלף הזה, מה צריך לבדוק בנוגע לרזולוציה כשקונים מצלמה דיגיטלית? ובכן, צריך לחשוב על השימושים שיהיו לנו במצלמה – האם נרצה להציג את התמונות המצולמות על גבי מסך המחשב בעיקר, או שנרצה להדפיסן ולשמור באלבום? האם נרצה לצלם תמונות ולהדפיסן בהגדלה, כדי שנוכל למסגר את התמונות היפות ולתלות על הקיר, או בעיקר לשלוח אותן באי מייל לקרובים בחו"ל?

אמנם איכות התמונות משתנה בין יצרניות מצלמות שונות, ומושפעת מאיכות העדשה וגורמים נוספים, אך באופן כללי ניתן לומר שאם מדפיסים את התמונות, הרזולוציות הבאות מספיקות לגדלים הבאים:

1 מגה פיקסל נותן הדפסה לא רעה של תמונות 10X15 ס``מ סטנדרטיות.

2 מגה פיקסל יאפשרו הדפסה טובה של תמונות 15X20 ס``מ.
3 מגה פיקסל כבר מאפשרים להדפיס יפה 20X25 ס``מ.
5 מגה פיקסל מדפיסים תמונה של עד 25X30 ס``מ באיכות טובה.
10 מגה פיקסל מדפיסים 36X50 באיכות טובה מאוד.

כלומר אם תרצו בעיקר להדפיס תמונות כדי לשים באלבום שרוולים סטנדרטי, גם מצלמה של 1-2 מגה פיקסל תספיק, כיוון שבהדפסה של תמונה בגודל קטן, לא נבחין בהבדלים בין 2 ל-8 מגה פיקסל (בדיוק כמו בדוגמא הראשונה, בה שתי התמונות נראות אותו דבר).

אם תרצו להדפיס כפולת אמצע של פלייבוי, תצטרכו מצלמה בעלת רזולוציה גבוהה, שתאפשר לכם להדפיס תמונות על נייר גדול בלי לפגוע באיכות התמונה המודפסת.

לכן לצלם החובב מומלץ לרכוש מצלמה של 3-4 מגה פיקסל, שתאפשר להדפיס את התמונות לאלבום סטנדרטי, אך במידה וירצה להדפיס תמונה מוצלחת במיוחד ולמסגר אותה, יוכל גם לבחור בהדפסה גדולה יותר, בלי לפגוע באיכות.

איך זה קשור למחיר המצלמה? מצלמות בעלות רזולוציה גבוהה (הרבה מגה פיקסלים), נחשבות איכותיות יותר ולכן יקרות יותר. כיום, הרזולוציה הממוצעת של מצלמה במחיר ממוצע היא כ-3-4 מגה פיקסל. ככל שעובר הזמן, ומצלמות חדשות מגיעות לשוק, הרזולוציה הממוצעת למחיר הממוצע הולכת וגדלה – כלומר, יתכן שבעוד שנה מהיום נראה שהרזולוציה הממוצעת למצלמה במחיר ממוצע היא 5 או 6 מגה פיקסל. המשמעות היא שמחירי המצלמות של 3-4 מגה פיקסל ירדו, כפי שהיום ניתן להשיג במחירים מצחיקים ממש מצלמות של 2 מגה פיקסל, שעד לפני שנתיים-שלוש עלו הון תועפות.

יש לקחת בחשבון שרוב המצלמות החדשות מאפשרות לצלם במספר רזולוציות, וכי הרזולוציה המצוינת על גבי המצלמה היא המקסימלית.

למה זה חשוב בכלל? תמונה ברזולוציה גבוהה מכילה לא מעט מידע, והמשמעות היא שהקובץ שמתקבל כתוצאה מהצילום הוא גדול יותר מקובץ של תמונה ברזולוציה נמוכה. מאוחר יותר נסקור את נושא הזיכרון של המצלמה, אך לצורך העניין חשוב להבין שתמונות באיכות גבוהה, תופסות מקום רב יותר על זיכרון המצלמה, ולכן ניתן לצלם פחות תמונות ברזולוציה גבוהה על גבי אותו כרטיס.

כמו כן, אם אנו מצלמים על מנת לשלוח למישהו תמונה בדואר אלקטרוני, כדאי שנבין שלמרות עידן הפס הרחב, עדיין לוקח לא מעט זמן לקבצים גדולים להישלח ברשת האינטרנט, כך שתמונות הנשלחות באי מייל, רצוי שיהיו בעלות רזולוציה נמוכה יותר.

ישנה תכונה נוספת במצלמות הדיגיטליות, שלרזולוציה של התמונה המצולמת יש השפעה מסוימת עליה – פער הזמן בין צילום שתי תמונות. לעיתים נרצה לצלם במהירות שתי תמונות, האחת אחרי השנייה, אך מרבית המצלמות הדיגיטליות הקיימות היום בשוק (לפחות אלו במחירים הסבירים), נתקלות בפער זמן מסוים, של כשנייה או שתיים, בין שתי תמונות. הפער הזה הולך וגדל ככל שהרזולוציה בה מצלמים גבוהה יותר, כיוון שמתבצע תהליך של שמירת התמונה לכרטיס הזיכרון.

אגב, פער זמן זה שעובר מרגע הלחיצה על הכפתור ועד רגע הצילום, מחייב תרגול רציני של שימוש במצלמה לפני הטיול. מי שרוכש את המצלמה יום לפני הטיול, בדיוטי פרי לפני העלייה למטוס או סתם לא נוגע במצלמה מרגע שקנה אותה ועד שאורז את התיק, בדרך כלל מקבל 2-3 ימים של צילומים גרועים ממש, רק בגלל חוסר היכרות עם המצלמה ויכולותיה.

לוקח זמן להתרגל למצלמה, כך שמומלץ לשחק איתה קצת קודם.

המלצתי היא, למרות החסרונות, לצלם ברזולוציה הגבוהה ביותר שהמצלמה מאפשרת. הסיבה לכך היא פשוטה – אין תסכול גדול מזה הנובע מהרצון להגדיל תמונה מוצלחת במיוחד, שלרוע המזל צולמה ברזולוציה נמוכה רק מטעמי חיסכון במקום על כרטיס הזיכרון...

אף פעם לא תוכלו לדעת לפני הצילום אם התמונה שתצלמו תהיה באמת מדהימה או לא, ורק בשביל הסיכוי שכן, לא נרצה לסגור בפנינו את האפשרות להגדיל את התמונה בעתיד.

זום

הזום במצלמה מאפשר "לקרב" עצמים מרוחקים מבלי להתקרב אליהם בפועל, ולכן הוא שימושי במרבית המקרים בצילומי חוץ, בהם מעוניינים להתמקד מרחוק על עצמים מסוימים, בעלי חיים, או פרט נוף מסוים שקשה להתקרב אליו.

גם כאן, כאשר בוחנים מצלמות לרכישה, חשוב להבין מה יהיה השימוש העיקרי שלנו במצלמה – אם נצלם בעיקר את המשפחה במסיבות יום הולדת, אין לנו כל צורך בזום משמעותי, כיוון שבדרך כלל נהיה קרובים לאובייקטים אותם אנו מצלמים.

אם אנו רוכשים מצלמה כדי להשתמש בה בטיול, או בעיקר בצילומים מחוץ לבית, כדאי שיהיה זום בעל משמעות.

קירוב האלמנטים המרוחקים מתבצע על ידי שינוי המרחק שבין שתי עדשות. גם במצלמות הישנות, יכולנו לראות עדשות המתייחסות לטווחים של 35-80 מ"מ, או 35-350 מ"מ. מצלמות הכיס הסטנדרטיות (אלו שכשמדליקים אותן, או כשמפעילים את הזום רואים את העדשה זזה) מאפשרות בדרך כלל זום של 35-105 מ"מ, והמשמעות היא שבזום מקסימלי, העצמים נראים קרוב פי שלושה מאשר במצב הבסיסי של הצילום.

יש לשים לב שהמצב הבסיסי אינו המצב אותו רואה העין כאשר לא מסתכלים דרך המצלמה – במצב הבסיסי (השדה הרחב ביותר של העדשה) ישנה מעין "התרחקות" על מנת לתפוס יותר פרטים. נוצר מצב שבו אותו זום שמקרב את העצמים פי שלושה (105 מ"מ), הוא זה שמקביל למה שרואה העין.

כלומר, כאשר מבצעים פעולה של זום מקסימלי במצלמת 35-105 מ"מ, התמונה תמחיש את המרחק מהאובייקטים כפי שראתה העין.

המצלמות הזולות במיוחד בדרך כלל אינן מציעות זום כלל, והמצלמות הממוצעות מקבילות למצלמות הכיס הסטנדרטיות, ומציעות זום X3 המקביל ל-35-105 מ"מ.

אבל שימו לב!!! מנסים לעבוד עליכם!!!כשמוכרי המצלמות מדברים איתכם על הזום שיש למצלמה שהם מנסים למכור לכם, אתם שומעים פתאום על מספרים דו ספרתיים של הזום (56X למשל).

איך זה יכול להיות? ובכן, במצלמות דיגיטליות שני סוגי זום – אופטי ודיגיטלי. הזום האופטי הוא הזום העובד בשיטה שהזכרתי עם תזוזה של העדשה, והוא הזום ה"אמיתי". הזום הדיגיטלי הוא למעשה אופציה בתוכנה המותקנת על גבי המצלמה, המבצעת את אותה פעולה שביצעתי בהתמקדות על העין של אריאל – המצלמה לוקחת את מרכז התמונה, חותכת אותו ו"מותחת" אותו לגודל התמונה, וכך מתקבל אפקט הזום.

למה זה לא טוב? כיוון שכפי שראינו קודם, המתיחה הזו פוגעת באיכות התמונה. מה גם שכיוון שמדובר ברכיב התוכנה של המצלמה, זו פעולה שניתן לבצע אחר כך על גבי המחשב, ואין סיבה להרוס את התמונה המקורית.

רוב המצלמות הדיגיטליות נמכרות עם זום אופטי וגם דיגיטלי, וכך אפשר לראות פרסומים על מצלמות המכילות זום אופטי X7 ודיגיטלי X8, ורבים אף מציינים שלמצלמה כזו זום "משולב" של X56 – נשמע מפוצץ, אך בפועל זה חסר משמעות.

קחו בחשבון שבמרבית המצלמות בהן שני סוגי הזום, הדיגיטלי נכנס לפעולה באופן אוטומטי אחרי שהגענו לקצה הזום האופטי. אנו כמעט ולא מרגישים את ההבדל בזמן הצילום, ובסופו של דבר התמונות יוצאות רע. לכן מומלץ מאוד פשוט לכבות את הזום הדיגיטלי (ברוב תפריטי ההגדרות של המצלמות יש אופציה כזו), וכך לא לדאוג ששימוש יתר בזום הדיגיטלי ידפוק לנו את התמונות.

באופן כללי, ככל שהזום האופטי גדול יותר, כך ניתן לצלם תמונות ממרחק רב יותר, ולכן אם אתם יוצאים לטיול בטבע, תרצו זום אופטי כמה שיותר גדול.

זכרו שבדרך כלל זום אופטי גדול אומר מצלמה גדולה וכבדה יותר, כך שכדאי להקדיש מחשבה לחשיבות של נוחות הנשיאה של המצלמה – לא נרצה להגיע למצב שבגלל משקל המצלמה נעדיף להשאיר אותה בבית – יש למצוא את האיזון בין מצלמה שנוח לקחת (קשה למצוא מצלמה עם זום אופטי רציני שנכנסת לכיס), לבין מצלמה שתאפשר לנו לצלם מה שנרצה ולא תגביל אותנו.

הסיבה שעד היום לא ראינו כמעט מצלמות דיגיטליות עם זום גבוה במחירים סבירים, היא שבדרך כלל הזום הרציני דורש עדשות רציניות, אשר מגדילות באופן משמעותי את גוף המצלמה ומשקלה, והופך אותה לפחות נוחה לנשיאה ולשימוש. מרבית רוכשי המצלמות הדיגיטליות ביקשו לרכוש מצלמות כיס פשוטות יחסית לתפעול, ולכן מצלמות בעלות זום גבוה נתפסו כ"מקצועיות" והביקוש להן היה נמוך.

כיום ניתן למצוא כמה מצלמות יחסית קומפקטיות עם זום אופטי X10, ואף במחירים סבירים ביותר.

אגב, אם תבחנו את גוף המצלמה, ותראו כל מיני זיזים באזור העדשה, ככל הנראה הם מרמזים על כך שיצרנית המצלמה מציעה למכירה תוספות לעדשה – עדשות נוספות לזום, צילומי מקרו (צילומים מקרוב מאוד של פרחים, חרקים וכו`), עדשה רחבה, פילטרים וכו`.

תוספות אלו בדרך כלל אינן כלולות בערכת המצלמה שרוכשים, אך כדאי לברר אם יש כאלו, ואת הצורך שלנו בתוספות השונות.

כאמור, יש יצרניות מצלמות, שמאפשרות אף להוסיף עדשות מתחלפות ממצלמות הפילם הישנות (במצלמות ה-DSLR), ולכן אם ברשותכם מצלמת ריפלקס של יצרן פופולרי שמייצר גם דיגיטליות, וכבר רכשתם בעבר סט עדשות למצלמה, אולי תרצו לרכוש מצלמת ריפלקס דיגיטלית של אותו יצרן, שתאפשר לכם להשתמש באותן עדשות....

אמצעי האחסון

המקום בו נשמרות התמונות במצלמה הדיגיטלית הוא בדרך כלל כרטיס קטן, הנכנס לחריץ מיוחד במצלמה. כמובן שהוא אינו חד פעמי כמו פילם, וניתן להשתמש בו פעמים רבות.

יש כמה סוגים של כרטיסי זיכרון כאלו, וחלקם נפוצים יותר מאחרים. כרטיסים מסוג ה-compact flash (ובקיצור- CF) היו הראשונים שהפכו לנפוצים במיוחד. גודלם בערך כגודל קופסת גפרורים, אך הם דקים הרבה יותר. היתרון של כרטיסים אלו על האחרים הוא שהם קשיחים יחסית ולכן לא נשברים בקלות. החסרון הוא שהם קצת יותר גדולים ועבים מכרטיסים אחרים, ולכן על המצלמות המשתמשות בהם להיות מעט יותר גדולות.

סוג נוסף של כרטיסים נקרא Smart Media (ובקיצור- SM) – מדובר בכרטיסים קטנים יותר, דקים יותר, ומעט גמישים, שיש עליהם מעין משטח מוזהב (כמו זה שעל כרטיסי ה-SIM בסלולרי). כיוון שהם דקים, לעיתים יש להם נטייה להתעקם או להישבר, אך הם משמעותית יותר קטנים מה-CF.

כרטיס מסוג נוסף הוא ה-Memory Stick (ובקיצור- MS) שפיתחה חברת Sony (ולכן כמעט כל מצלמות סוני נושאות את הכרטיס הזה). ל-MS שני סוגים – רגיל ו-Duo. ה-MS הרגיל הוא כרטיס קשיח, דק ומוארך (בדרך כלל בצבע סגול). כרטיס ה-Duo קצר במחצית מהרגיל, והוא תוכנן עבור מצלמות קטנות במיוחד. אם יש לכם כרטיס Duo ומצלמה המתאימה לכרטיס MS רגיל, לא לדאוג, אפשר לקנות מעין ``שרוולים`` בעלי מידות הכרטיס הרגיל, שאליהם אפשר להכניס את כרטיס ה-Duo ולהשתמש בהם כאילו היו כרטיס רגיל. כמובן שהפוך זה לא עובד – אי אפשר להכניס כרטיס רגיל וגדול למצלמה שהחריץ בה מותאם לכרטיס הקצר.

כרטיס פופולרי נוסף הוא כרטיס ה-Secure Digital (ובקיצור-SD). מדובר בכרטיס קשיח וקטן (בדומה ל-MS Duo).

כמעט כל הכרטיסים מגיעים בנפחי זיכרון שונים – אפשר למצוא כרטיסים של 4, 8, 16, 32, 64, 96, 128, 256, 512 ואף 1024 מגה בייט, מכל ארבעת הסוגים שצוינו (קיימים סוגים נוספים, אך הם באמת פחות נפוצים).

חשוב לדעת שכל מצלמה מתאימה לסוג מסוים של כרטיס זיכרון. כשרוכשים מצלמה, חשוב לדעת אילו כרטיסי זיכרון מתאימים לה, כדי שנדע אילו כרטיסים לרכוש. ישנן חברות שמייצרות מספר דגמי מצלמות, כאשר כל דגם משתמש בסוג אחר של כרטיס זיכרון, למרות שרוב היצרניות נוטות לאחידות. כמו כן, קיימים מספר דגמים בודדים של מצלמות בהן חריצים המתאימים למספר סוגי כרטיסי זיכרון.אין הבדלים משמעותיים מדי בין מחירי הכרטיסים השונים, כך שמחירו של כרטיס בנפח 256MB יהיה דומה בין אם מדובר ב-SD או ב-MS פלוס מינוס כמה עשרות שקלים.

קיימות מצלמות בעלות זיכרון פנימי, אך זה משהו שכבר בקושי רואים בשוק. כמו כן, יש מצלמות שמצלמות על מדיות נוספות שהן אינן כרטיסי זיכרון מהסוג שהזכרתי – מצלמות בעלות צורב דיסקים או DVD פנימי, אשר מצלמות ישירות על גבי הדיסק, מצלמות המצלמות על גבי דיסקטים, מצלמות עם חריץ ל-Disk On Key ומצלמות מקצועיות המצלמות על גבי כרטיסי PCMCIA (כרטיסי הרחבה של מחשבים ניידים), המכילים כמה ג`יגות של נפח איחסון.

מה נפח הכרטיס שאני צריך?

גודל התמונה משתנה בהתאם לכמות הצבעים בשטח המצולם – תמונה שנצלם בשלג, תהיה קטנה יותר מתמונה של הרבה פרחים ועצים, גם אם שתי התמונות יצולמו באותה הרזולוציה, כיוון שקובץ התמונה בשלג לא צריך לשמור מידע רב על הצבעים בתמונה.

גודלן של תמונות ברזולוציה של 1200X1600 (כלומר 2 מגה פיקסל) הוא בין 500 – 950 קילובייט, כך שלרוב ניתן להכניס בין 250-300 תמונות כאלו על כרטיס אחד של 256MB.

כמה שיותר זיכרון, ככה יותר טוב, כי כך מתאפשר לצלם יותר מבלי שנהיה חייבים לפרוק את התמונות מן המצלמה אל המחשב.

לא בטוח שכדאי לקחת כרטיס אחד גדול, ואולי עדיף שיהיו כמה קטנים יותר (2-3 כרטיסים של 128 מגה בייט נשמע כמו רעיון טוב) – בבחינת לא לשים את כל הביצים בסל אחד – אם כרטיס מתקלקל, אובד, נשבר וכו` תמיד יש את האחרים (בוודאי אם לא פרקנו עדיין את התמונות, לפחות לא כולן אבדו, אלא רק חלק...).

כאשר מטיילים, אם יש אפשרות למחוק תמונות מהכרטיס כשהוא בתוך המצלמה (ברוב המצלמות יש כזו אפשרות), כדאי לעשות את זה בסוף כל יום. פשוט עוברים על התמונות מאותו יום ומוחקים מה שיצא מטושטש, לא יפה וכו`. לא כדאי לנסות ולמחוק תמונות בדיוק כשאתם לחוצים לצלם משהו ואין מקום על הכרטיס, כי אז בטעות מוחקים דברים שכן רוצים לשמור.

זה חשוב במיוחד כשאתם בטרק או יודעים שתהיו כמה ימים בלי גישה למחשב עם צורב. ככה לא תתקעו בלי מקום בכרטיס ביום שלאחר מכן אם פתאום תחליטו לצלם הרבה.

כדי להעביר את המידע מכרטיס הזיכרון למחשב יש כמה אפשרויות: דבר ראשון שצריך זו תוכנה מתאימה. כדי שהמחשב ידע איזה מין מכשיר מחובר בצידו השני של הכבל, צריך תוכנה מיוחדת, או בלשון העם "דרייבר".

זה בעצם מה שצריך להתקין גם בבית כדי שהמחשב יכיר את סוג המצלמה וידע לטפל בה כמו שצריך. היום התוכנות האלו מגיעות על דיסק יחד עם המצלמה. אם אתם מסתובבים בטיול עם הדיסק הזה והכבל, לא אמורה להיות שום בעיה.

מה שמיוחד בחלונות XP זה שיש בה באופן מובנה ומוכן מראש את רוב התוכנות המתאימות למצלמות דיגיטליות ולחיבורי USB שלהן. כלומר, ברגע שמחברים את המצלמה למחשב, בלי להתקין שום דבר, המחשב מזהה את המצלמה, ואפילו פותח תוכנה משלו שהיא נוחה מאוד, שמאפשרת לבחור את התמונות שמעתיקים למחשב, בו זמנית למחוק אותן מהכרטיס ולתת להן שמות.

הבעיה היא שבמדינות העולם השלישי, שבהן עיקר התרמילאים מבקרים, במקומות רבים עם חיבור לאינטרנט, אין את הגרסה הזאת של חלונות, למרות שכמעט בכל מקום בו תטיילו יש לפחות בית קפה אחד שכן יש בו.

אם יש לכם מצלמה סטנדרטית של חברה שנותנת שירות טוב, בוודאי תוכלו למצוא את אותו הדרייבר לגרסאות חלונות שאינן XP גם באתר החברה באינטרנט, וגם אם נתקעים בלי הדיסק, אפשר להוריד את הדרייבר ולהתקין אותו.

חיבור ישיר של המצלמה למחשב מתבצע בדרך כלל על ידי חיבור ישיר של כבל USB בין המצלמה למחשב.

הבעייתיות עם חיבור כזה היא שלא כל גרסה של חלונות מכירה אותו. ויש צורך להתקין דרייבר מתאים. השקע לחיבור קיים כמעט בכל מחשב.

הכבל בדרך כלל אינו ארוך ואינו עבה, ולכן אין בעיה לדחוף אותו לנרתיק המצלמה גם אם הנרתיק הזה קטן.

כפי שכבר כתבתי, אין באמת צורך להסתובב עם דיסק הדרייברים של המצלמה, כיוון שאפשר למצוא אותם בדרך כלל גם באתר האינטרנט של יצרנית המצלמה, אך ליתר ביטחון מומלץ עוד לפני הטיול להוציא מהדיסק את קובץ הדרייבר הרלוונטי (בדרך כלל יש יותר מאחד – לכמה מערכות הפעלה שונות), ולשלוח אותו לעצמכם באי מייל לכתובת בה תשתמשו במהלך הטיול – הגעתם לאינטרנט קפה, עם המצלמה והכבל בלי הדיסק, ובאתר האינטרנט אין את הדרייבר? אין שום בעיה, היכנסו לאי מייל שלכם, ותורידו את הדרייבר משם.

עוד אפשרות: לקחת עותק צרוב של הדיסק ואת המקורי להשאיר בבית.

מתאם לכרטיס הזיכרון: בשיטה זו, המצלמה בכלל לא מתחברת למחשב. הרעיון הוא ששולפים את כרטיס הזיכרון מחוץ למצלמה ומכניסים אותו למכשיר שהמחשב מכיר ויודע לקרוא ממנו את הקבצים. מדובר במכשיר שמתחבר בכבל גם הוא למחשב. לתוך המכשיר הזה תוקעים את כרטיס הזיכרון, והוא מתפקד כמו כונן נוסף. יש מכשירים כאלו לכל סוג של כרטיס זיכרון בנפרד, וגם מכשירים שכוללים כמה חריצים בגדלים שונים ומתאימים לכל סוגי הכרטיסים. אם אתם מתכוונים להחליף את המצלמה מתישהו, או שיהיה לכם עוד מכשיר עם סוג אחר של כרטיס זיכרון, זו קניה די כדאית כי היא מתאימה להרבה מכשירים ובעתיד ולא תצטרכו לקנות כמה מתאמים.

יתרון קטן הוא שכשמשתמשים במתאם, לא צריך להיסחב עם המצלמה עצמה לאינטרנט קפה - במרבית המקומות יש קוראי כרטיסים מוכנים ומחוברים למחשבים, או שאפשר לקחת איתנו את קורא הכרטיסים שלנו, שהוא דק ושוקל מעט מאוד. פעמים רבות עוברים לצרוב תמונות בערב לפני שהולכים לדיסקוטק או משהו כזה, ואז נתקעים עם מצלמה שיכולה קצת להגביל, מפחד שהיא תיהרס או תיגנב.

צריבה ושמירת תמונות בטיול:

בהרבה מקומות לא תעשו זאת לבד, אלא האחראי במקום יעשה זאת בשבילכם, ואתם רק צריכים להזכיר לו, ולדאוג שהצריבה תיעשה במצב MultiSession – כלומר, לאפשר צריבה רב פעמית על אותו דיסק. ברוב תוכנות הצריבה ישנה אופציה של Close Session and leave disc open שמשמעותה סגירת הצריבה הנוכחית אבל השארת הדיסק פתוח לצריבות נוספות. אין צורך בדיסק ReWritable, כיוון שאלו מתאימים לכתיבה ומחיקה. מומלץ מאוד שלמרות שאפשר להוסיף תמונות לאותו דיסק, ולמעשה להסתובב עם דיסק אחד ובו כל התמונות, לעשות גיבוי לעיתים תכופות של כל התמונות על דיסק אחר, ולשמור אותו במקום נפרד או לשלוח הביתה בחבילות מדי פעם.

לדיסקים יש נטייה להדפק, להישרט, להיהרס בצריבה, צריבה שדורסת את כל הצריבות הקודמות וכו`. חוויתי זאת אף על בשרי. בתחילת הטיול צרבתי על דיסק אחד, שבשלב מסוים, באחד המקומות בהם לא צרבתי בעצמי, האחראי במקום סגר את הדיסק ולא ניתן היה להמשיך ולצרוב עליו. את הדיסק הזה שלחתי הביתה בחבילה, והמשכתי לצרוב על דיסק חדש, וביום האחרון לפני הטיסה הביתה, הבחור שצרב לי את הדיסק בבואנוס איירס דפק אותו, ומחק לי 3 שבועות של תמונות. חלק מהן שחזרתי מהדיסק ששלחתי הביתה, וחלק מאי מיילים ששלחתי, אך היו תמונות מצוינות שאי אפשר היה לשחזר.

שליחת התמונות למשפחה וחברים:

אחד הדברים הנחמדים ביותר כשמטיילים עם מצלמה דיגיטלית, הוא היכולת לשתף בזמן הטיול את המשפחה בנופים ובחוויות, בין אם בתמונות או בצילומי וידיאו קצרים. הבעיה היא ששליחת תמונות באי מייל או טעינתן לאתרי תמונות כגון webshots, fotki, pic4u ורבים אחרים, אורכת זמן רב, גם אם מדובר בחיבור מהיר לאינטרנט, מה שבמקומות רבים קשה מאוד למצוא.

הפתרון לשליחת תמונות באי מייל הוא כיווץ התמונות לפני שליחתן. יש תוכנות רבות, חלקן אפילו מגיעות כחלק ממערכת ההפעלה, שמאפשרות את הקטנת הרזולוציה של התמונות על גבי המחשב, כדי ליצור מהן קבצים קטנים בהרבה מהקבצים המקוריים. "דחיסה" של תמונה אשר שומרת על איכות לא רעה (כמובן שלא כמו התמונה המקורית, אבל תוצאה יפה בהחלט), מאפשרת הקטנת הקובץ פי 10 ויותר, כדי להקל על שליחת התמונות.

בכל מקרה לא תוכלו לשלוח באי מייל את כל התמונות שצילמתם, גם אם תשבו ותכווצו אותן. זה תהליך שגוזל זמן, ונחמד לעשותו פעם ב... ולתמונות בודדות בלבד (למרות שתוסף נחמד לחלונות xp שניתן להוריד בחינם מאתר מיקרוסופט ונקרא image resizer powertoy מאפשר לכווץ הרבה תמונות במכה). כך שאת התמונות המקוריות מומלץ לשמור על דיסק ולא להסתמך על שליחת התמונות בדואר אלקטרוני או טעינתן לאתר.

שימו לב ששימוש בתוכנת כיווץ רגילה דוגמת winzip או winrar לא תקטין את גודל הקבצים, מאחר ומרבית המצלמות משתמשות בפורמט jpeg שהוא פורמט דחוס ומכווץ מלכתחילה.

טיפ: אם אתם משתמשים בסוללות נטענות למצלמה, קחו איתכם את המטען כמובן. אם לא, צאו לטיולים עם סוללות ספייר.

אחד הדברים שצורכים הרבה מאוד כח מהסוללות הוא מסך ה-LCD שדרכו ניתן לראות מה מצולם במקום דרך העינית. עדיף לצלם דרך העינית ולחסוך את בזבוז הסוללה כשרואים שהיא עומדת להיגמר.

למי שממש מפחד מהנושא של הצריבה, או למי שמתכנן טיול של טרקים ארוכים ולא רוצה שיגמר לו המקום על כרטיסי הזכרון באמצע הטרק, יש פתרון נוסף. קיימים מספר מכשירים שהם למעשה קופסה עם הארד דיסק (הסטנדרטים באים היום עם 20-40 ג`יגה שמספיקים למשהו כמו 4000 תמונות ברזולוציה גבוהה) וחריצים לסוגים שונים כרטיסי הזכרון (בדרך כלל מתאימים לCF ול-SM, אבל יש מתאמים שמאפשרים להשתמש במכשיר גם אם יש כרטיס MS של סוני). פשוט מוציאים את הכרטיס מהמצלמה ותוקעים במכשיר. התמונות מועתקות להארד דיסק הזה, וזהו. המכשיר קטן ולא כבד, כך שניתן לקחת אותו איתכם לכל מקום (עובד על סוללה נטענת). בסוף הטיול מחברים את המכשיר למחשב בבית בעזרת כבל USB ושופכים לתוכו את כל התמונות.

המכשיר יכול כמובן לשמש כהארד דיסק לכל דבר, ולא רק כ"ארנק אלקטרוני" לתמונות, וזה טוב במיוחד להעברת קבצים בין מחשבים וכו`.

היום כמעט כל נגני ה-mp3 החדשים בעלי הנפח הגדול (20, 40, 60 ואף 80 ג`יגה) מאפשרים העתקת תמונות אליהם, בין אם מהמחשב (בדיוק כמו שמעתיקים מוזיקה), בין אם חיבור ישיר של המצלמה בכבל USB למכשיר ובין אם בעזרת חריץ שאליו נכנסים כרטיסי הזיכרון. מכשירים רבים מאפשרים דפדוף נוח בין התמונות, חיבור למסך טלוויזיה להצגת התמונות וכו`.אפילו ה-iPod הפופולרי ונגנים מתחרים אחרים מגיעים בדגמים שמשלבים טיפול בתמונות מהמצלמה הדיגיטלית שלכם.

החסרון הוא בעצם העובדה שמדובר בדיסק קשיח. הדיסק הקשיח מורכב מלא מעט חלקים נעים, המחוברים בברגים ודרכים נוספות. זהו מכשיר מכני, וכשהוא יושב בתוך מחשב בבית אז הסיכוי שמשהו בו יידפק הוא לא גדול, אבל בתוך מכשיר שמיטלטל בתוך מוצ`ילה זה כבר יכול להיות סיפור אחר. המכשירים האלו מתוכננים במיוחד לצרכים האלה, והסיכוי שמשהו יקרה לא גדול כל כך, אבל לא הייתי רוצה להיות זה שזה קורה לו...

כמו כן, המכשירים האלו מושכים גנבים, כך שמומלץ לא להסתמך עליהם בתור ארנק התמונות שלכם לכל התמונות מהטיול, אלא רק כאופציה לרוקן את כרטיס הזיכרון במהלך טרקים, ולאחריהם לצרוב את התמונות על גבי CD או DVD, כדי לא לאבד את כל התמונות במקרה של גניבה.

אגב, כדאי לדעת שנגני mp3 שאינם מבוססים על הארד דיסק, נושאים גם הם כרטיסי זיכרון, כך שאם בכוונתכם לרכוש מכשיר כזה בזמן הקרוב, או שיש כבר אחד ברשותכם, נסו לדאוג שתוכלו להשתמש באותו סוג כרטיסי זיכרון עבור המצלמה הדיגיטלית כמו גם נגן ה-mp3, וכך תוכלו לחסוך לעצמכם מעט כסף...

זהו, עכשיו אתם מומחים לענייני הצרכים שלכם מהמצלמה הדיגיטלית, ויודעים כל מה שצריך כדי להיות מסוגלים לקחת אותה לחו"ל ולצלם איתה בטיול.