Dec 24, 2006

מדוע באמת הם נוטשים?

הבוקר קראתי בעיתון הארץ קטע שכתב ראש החוג הקודם שלי, ד"ר איל חוברס, ובו הוא מנסה לברר מדוע נוטשים החוקרים את האקדמיה הישראלית (ובכותרת הוא רומז שהם נוסעים מערבה כמובן).
ד"ר חוברס מסביר שבעולם אקדמי גלובלי, בו לא ממש משנה היכן מתגורר החוקר, יילך איש האקדמיה למקום שבו יקבל תמורה כספית גבוהה יותר, מקום שבו יהיו לו אפשרויות להתפתח מחקרית, ומקום שבו הוא יוערך על מעשיו.
חוברס תולה את הבעיה במבנה הניהולי של האוניברסיטה, ומעיד על כך שלמרות עזיבת חוקרים ותיקים, מקוצץ מספר התקנים לחוקרים צעירים בגלל השינוי לרעה במעורבות הסגל האקדמי במנגנוני קבלת ההחלטות ברפורמה מלפני 4 שנים.
אכן, צמצום ודלדול הסגל האקדמי באוניברסיטאות הישראליות הוא בעיה מהותית, אשר השלכותיה נוגעות ישירות לאיכות ההשכלה הגבוהה בישראל, שעל הידרדרותה כתבתי בעבר - סגל חוג מן המניין שמונה רק 4-5 מרצים, לא יכול לתת מענה בגיוון אקדמי ובהנחייה מעמיקה של סטודנטים וחוקרים צעירים כנדרש, וההכשרה האקדמית לתואר ראשון ושני הופכת להיות צרה ושטחית מאוד.
בסוף דבריו כותב ד"ר חוברס על כך שהאוניברסיטאות הישראליות נותרו תועות באחו הקפיטליזם הגלובלי, מה שמעלה את השאלה - מדוע האוניברסיטאות שמושכות אליהן את החוקרים הישראלים אינן תועות כאחיותיהן הישראליות, ומוצאות את דרכן אל העשב הטוב ביותר באחו?
מיהן אותן האוניברסיטאות שמושכות אליהן את החוקרים הישראלים (ואחרים ממדינות נוספות)? עיתון הפייננשל טיימס מפרסם מדי שנה את רשימת 10 האוניברסיטאות הטובות בעולם בתחום מנהל העסקים, אותו מזכיר חוברס כראשון להתמוטט בישראל מבחינת נטישת חוקרים, וזו כוללת בשנת 2006 את בי"ס וורטון שבאוניברסיטת פנסילבניה, הרווארד, סטנפורד, קולומביה, לונדון ביזנס סקול, אוניברסיטת שיקאגו, אוניברסיטת ניו יורק, דארטמות' קולג', אינסאד והמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס.
קל לראות כי אוניברסיטאות אלו מציעות לחוקרים את אותם שלושת הדברים שציין ד"ר חוברס כאטרקטיביים לחוקרים - הערכה, התקדמות מקצועית-מחקרית וכמובן תמורה כספית נאותה.
היכולת של אוניברסיטאות אלו לספק את שלושת גורמי המפתח מצביעה על דבר נוסף משותף באופן בולט לכולן - אלו מוסדות שגובים שכר לימוד מלא מן הסטודנטים, ולא תלויים בפירורים מן התקציב הממשלתי.
מתי יבינו אנשי הסגל האקדמי והסטודנטים בארץ, שהבעיה אינה נעוצה במבנה ניהולי כזה או אחר, או בשימוש לא מושכל בתקציבים הקיימים? גורמים אלו אולי מחריפים מעט את הבעיה, אך התמקדות בבעיות אלו משולה להדבקת פלסטר על פצע ענק ומדמם. הגיע הזמן לרפורמה אמיתית במערכת ההשכלה הגבוהה, שתאפשר לאוניברסיטאות הישראליות להופיע בשנה הבאה ברשימת ה-10 הגדולות. דיינו אם יצליחו להשתחל לפחות לרשימת ה-100, בה אין ולו אוניברסיטה ישראלית אחת.
בכל אופן, בעיתון הארץ לא הסכימו לפרסם את הטקסט הזה (בניסוח מהוקצע יותר כמובן) בתור מאמר תגובה, אבל הסכימו לתת לעניין במה לפחות במדור המכתבים למערכת.

Dec 20, 2006

הרטוריקה של מנהיגי הסטודנטים

בעלון שהתגלגל לידי אתמול באוניברסיטה מציינת אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב את המשך המאבק בוועדת שוחט.
אגודת הסטודנטים (יחד עם ארגוני הסגל האקדמי) מלינים על כך שאת ועדת שוחט מרכיבים אנשים שעמדתם ידועה מראש (תוך התקפה אישית בעיקר על קובי הבר), אשר ימליצו על קיצוצים נוספים במערכת ההשכלה הגבוהה.
לטענתם, אין טעם בהקמת ועדה שתוצאותיה ידועות מראש, ודאי כאשר התוצאות מנוגדות לעמדות שמציגים ארגונים אלו.
בעלון שהפיצה האגודה מצוינות דרישותיה:
1. הקמת ועדה חדשה בראשות שופט ובהשתתפות נציגי סטודנטים וסגל.
2. החזרת הקיצוצים בתקציבי ההשכלה הגבוהה (מיליארד וחצי ש"ח).
3. יישום מסקנות ועדת וינוגרד - הורדת שכר הלימוד ל-5,500 ש"ח.
שאלתי לראשי אגודת הסטודנטים היא - מדוע להקים ועדה חדשה? טענתם כנגד הועדה הקיימת עודה עומדת גם כנגד הועדה אותה מציעים הם עצמם, אשר תוצאותיה גם כן ידועות מראש.
אם יחזירו את הקיצוצים בתקציבי ההשכלה הגבוהה, ויישמו את מסקנות ועדת וינוגרד, על מה בדיוק תדון הועדה? אילו כלים יהיו לה לפתור את מצוקות המערכת? ושאלת השאלות - מי יהיו חברי הועדה שתוקם כדי להוציא את מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל מן הבוץ אליו הם מכניסים אותה?

Dec 15, 2006

על ועידת העשוקים

כבכל שנה התקיימה אל מול שערי מלון דיוויד אינטרקונטיננטל "ועידת העשוקים" זו השנה השביעית, כועידת נגד לועידת העסקים שמתקיימת בתוך האולמות המפוארים של המלון.

מדובר בועידת הפסגה של הפעילים החברתיים מכלל ארגוני השמאל הכלכלי והמדיני (על הבעייתיות בצימוד הזה בפוסט נפרד), כמו גם ארגונים שלא ברור הקשר שלהם לפעילות הזאת, דוגמת אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב או ארגון מגמה ירוקה שחרת על דגלו מאבקים למען איכות הסביבה, וההצטרפות ל"סולידריות ארגונית" כזו לדעתי רק פוגעת בו, מאחר שהיא לא מאפשרת קואליציות עם אנשי עסקים חסרי לב במקרים שבהם האינטרסים של שני הצדדים עולים בקנה אחד.

באתר האינטרנט של הועידה ניתן למצוא לא מעט התייחסויות למחאה נגד הקשר הון-שלטון. על כך כבר כתבתי בעבר, אבל אחזור שוב לסתירה הפנימית בעמדתם של אנשי השמאל הכלכלי - אי אפשר לצפות מהממשלה להתערב בכל אספקט של החיים שלנו, ושבאותה העת לא יהיה לה כוח רב מדי. כאשר הממשלה חולשת על הפעילות הכלכלית (בדיוק כפי שמצפים המפגינים), מטבע הדברים הוא שתיווצר שחיתות וקשרים עם "בעלי הון" שיכולים להפיק תועלת רבה מקשריהם עם אנשי השררה. לאנשי עסקים אין אינטרס בחברויות עם פוליטיקאים שלא יכולים לעזור להם (אלא אם הם אנשים נחמדים לכשעצמם כמובן - אני מניח שיש פוליטיקאים שיש להם חברים).

בכל מקרה, היום קראתי בעיתון העיר סיקור של אותה ועידה, או בשמה הרשמי, "ועידת הצדק החברתי". אתייחס למספר ציטוטים נבחרים מפי המשתתפים בועידה כשהתבקשו לפרט מדוע המצב כל כך גרוע לדעתם:

"לא נותנים יותר דמי אבטלה לאנשים מתחת לגיל 28" - האם מישהו יכול להסביר לי מדוע צריך לתת באופן גורף דמי אבטלה לאנשים צעירים (בהנחה שאין להם מוגבלות פיסית או נפשית לצאת לעבודה)? בכל מקרה, מזל שהשנה אהיה בן 28, כך אוכל להפסיק לעבוד.

אגב, הנושא הזה של עבודת צעירים מטריד לא רק את הצעירים בארץ. מסתבר שגם הצעירים בחו"ל מעדיפים לא לעבוד. ראו מה קרה בצרפת לפני מספר חודשים, במהלך מאבק הסטודנטים נגד ה-CPE - Contrat Première Embauche או "חוזה העסקה ראשון", רפורמה שמקילה על המעסיקים לפטר עובדים מתחת לגיל 26 במהלך השנתיים הראשונות להעסקתם.

המצב היום בצרפת הוא כזה שעובד המתקבל לעבודה נהנה מתנאים אותם אנו מכנים בשפת הקודש כ"קביעות", ופיטורין הם תהליך ארוך וכואב למעסיק. ברור ששינוי מצב זה הוא לרעת המועסקים הצעירים שעלולים למצוא את עצמם ברחובות ללא עזרת ארגון העובדים או בית הדין לענייני עבודה. האמנם?

התוצאה של המצב היום היא שמעסיקים מעדיפים להעסיק אנשים מבוגרים, אשר יש להם רקורד מוכח בשוק העבודה - יודעים בדיוק מה העובד שווה, או כמה הוא מתאים לצרכי המעסיק. לעומת זאת, בחור צעיר, שזה עתה סיים ללמוד באוניברסיטה, אבל עדיין לא הוכיח את עצמו בעבודה הוא סיכון למעסיק, מכיוון שאין דרך לדעת האם הוא מתאים לעבודה או לא. הבעיה היא שכאשר המעסיק מגלה שהצעיר לא מתאים לו, הוא תקוע איתו, בגלל אותם תנאים להם זכאי העובד.

מה הפיתרון שמוצאים כיום המעסיקים? לא להעסיק צעירים. שיעורי האבטלה בצרפת גבוהים במיוחד גם כך ביחס למדינות המערב, אך בקרב צעירים מדובר ב-25% אבטלה - כל צעיר רביעי בצרפת מובטל, כך שניתן לומר שהמצב היום לא ממש מיטיב עם הצעירים. לא בטוח שהרפורמה הספציפית המוצעת הייתה מביאה לפתרון המוצלח ביותר, אך היא בהחלט הייתה מעודדת מעסיקים לקחת לעבודה גם חבר'ה צעירים, שבמקרה הגרוע ביותר יצטרכו לחפש לעצמם עבודה אם הם אינם מתאימים.

"קיצצו בתקציבים לעיירות פיתוח" - שם מעניין, עיירות פיתוח. אני חושב שצריך לקרוא להן עיירות ניוון - שום דבר לא התפתח שם לכל אורך השנים בהם הן נהנו מתמיכה ממשלתית.

"תוכנית וויסקונסין ממשיכה לרוץ" - שומו שמיים, מכריחים אנשים לחפש עבודה כתנאי לקבלת סיוע סוציאלי. לא יודע איפה בדיוק שכחו במפלגת העבודה או בנוער העובד והלומד את הערך המרכזי אותו נושא שמם - עבודה, עבודה ועבודה.

והכי אהבתי את "הכלכלה חולה - הלוואי שתמות". ברור לנו שהכלכלה היא איזה גוף נפרד מאיתנו, שקשור בחבל הטבור לאנשי עסקים, עושקי העשוקים, שרים מושחתים ומנצלי העובדים (או לפחות אלו שלא רוצים לעבוד, אבל מכריחים אותם בתוכניות כמו וויסקונסין וביטול דמי אבטלה לצעירים).

מה טוב יהיה לנו אם הכלכלה תמות. היא גם ככה לא קשורה אלינו, ואנו לא נושפע כלל ממותה. היא רק תסלק מכאן את כל אותם חורשי רעה ומזימות, ואנחנו נוכל סוף סוף לחיות בשקט, בעולם ללא כסף, ללא מסחר, וללא צורך לעבוד בכלל.

Dec 12, 2006

הפצצה האיראנית ואנחנו

היום נכחתי בערב עיון בנושא מדיניות הגרעין שנערך על ידי בית הספר לממשל ולמדיניות באוניברסיטת תל אביב, ובמהלכו התדיינו פרופ' יצחק בן ישראל (ראש התוכנית ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב, אלוף במיל', ראש מפא"ת לשעבר ופעמיים חתן פרס ביטחון ישראל), פרופ' עוזי ארד (ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, לשעבר ראש אגף מחקר במוסד, יועץ מדיני לממשלה ולוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ומייסד ויו"ר כנס הרצליה) ויעקב עמידרור (סגן נשיא מכון לנדר למדיניות במרכז האקדמי ירושלים, אלוף במיל', לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן והמזכיר הצבאי של שר הביטחון).

כותרתו של ערב העיון הייתה "בין המקל לבין הגזר: כיצד ניתן להתמודד עם התגרענות מדינות?".

ובכן, כל הדוברים היו תמימי דעים באופן מפתיע - הוצגה דיכוטומיה ברורה בין אלטרנטיבה של מניעת התגרענות איראן, לבין אלטרנטיבה של הרתעת איראן משימוש בנשק גרעיני לאחר שכבר יהיה לה כזה. האלטרנטיבה של הגזר כלל לא עלתה לחלל האוויר, ואני יצאתי עם תחושה קשה שהאנשים המשפיעים בתחום, החוקרים, האסטרטגים ומעצבי המדיניות, לא מצליחים לחשוב מחוץ לקופסה, כאשר מדובר דווקא באנשים מוערכים בעולם האקדמי ומחוצה לו.


ואז נזכרתי בתרגיל מחשבתי קצר שהתבקשתי לערוך במסגרת קורס במו"מ בינלאומי באוניברסיטה בשנה שעברה, בנוגע לתרחיש דמיוני של מו"מ בין ישראל לאיראן. בתרגיל הרשיתי לעצמי להתפרע כדי לבחון את כל אותן אלטרנטיבות שמחוץ לחשיבה השבלונית המקובלת בקרב מקבלי ההחלטות, והייתי רוצה להאמין שגם במקומות המשפיעים, יש אנשים שמרשים לעצמם להתפרע, או אם לצטט את אחד הדוברים היום בכנס בהקשר אחר לחלוטין מזה אשר במסגרתו נאמרו הדברים המקוריים: To think the unthinkable.


אז הנה התרגיל, ואני מקווה שתמצאו אותו ואת התובנות שבו מעניינים.


על פי פרסומים טריים בעיתון הוושינגטון פוסט, בשנת 2003 דחתה ארה"ב בזלזול הצעה איראנית לנרמול היחסים עם ישראל ושיתוף פעולה בתחום הגרעין. ההצעה האיראנית הגיעה לנוכח בהלתה מהכיבוש המהיר של עיראק בידי ארה"ב, והחלפת המשטר במדינה היריבה, שאיראן לא יכלה לה במלחמה בת 8 השנים שהתחוללה ביניהן. ההצעה האיראנית אף כללה נכונות להפסיק את הסיוע האיראני לארגוני הטרור השונים, הפועלים נגד ישראל.


היום, שלוש שנים מאוחר יותר, המצב שונה בתכלית. ההסתבכות האמריקאית בבוץ העיראקי, יחד עם התקדמות תוכנית הגרעין האיראנית, הפכו את היוצרות, והיום ארה"ב מבקשת להיכנס למו"מ עם איראן, על מנת להרגיע את הרוחות.
היחסים בין ישראל לאיראן מוסברים כנהוג במקרים של מירוץ חימוש, דרך תורת המשחקים, על פי משחק דילמת האסיר – לכל אחת מן המדינות אפשרות להתחמש או להתפרק מנשקה, או לחילופין לנקוט באסטרטגיה שלומנית או תוקפנית, והתוצאה הכאובה היא של שיווי משקל תוקפני ויקר – שתי המדינות ממשיכות להתחמש, ושומרות על מצב של שקילות ביניהן, בהוצאה עצומה של משאבים, לאור החשש מחוסר אונים לנוכח מתקפה של הצד השני המחומש היטב.


מה צריך להתרחש, אם כן, כדי להביא את הממשל האיראני להביע שוב נכונות להכיר בישראל, ולהפסיק את תמיכתו בארגוני הטרור?


ובכן, אם נדבק בתורת המשחקים, נראה כי קיומו של נשק גרעיני בידי איראן ויצירת מאזן אימה במזרח התיכון, משנה מעט את התמונה. כעת שימוש בתוקפנות מצד שני הצדדים עשוי להביא לתוצאות הרות אסון לשני הצדדים, ומהווה את תוצאת המשחק הגרועה ביותר, ממנה ינסו שניהם להימנע, מקרה הדומה במאפייניו למשחק הפחדן.


משחק הפחדן הינו מקרה קלאסי של עוינות בין שני צדדים המנסים להתגבר האחד על השני, המשולבת בהבנה שאי שיתוף פעולה יוביל לתוצאה הרת אסון הגרועה ביותר לשני הצדדים. על מנת להימנע מתוצאה זו, זקוקים הצדדים לתקשורת ביניהם, לאמון הדדי ולמוסדות שיפקחו על ביצוע ההסכמים.


בתרגיל זה אנסה לבחון את האפשרות של משא ומתן לכינוס יחסים דיפלומטיים בין איראן לישראל לאחר השלמת פרויקט הגרעין האיראני, בהנחה שזה לא יופסק בעקבות מו"מ מול מדינות המערב או מתקפה צבאית.


רקע, אינטרסים, אלטרנטיבות ומקורות העוצמה




כבר בשנות ה-60' ניסה בן גוריון לעקוף את הבידוד הדיפלומטי של ישראל באמצעות מדיניות הפריפריה, שכללה ניסיונות ליצירת קשרים עם מדינות לא ערביות במזרח התיכון, על בסיס אינטרסים משותפים. אחת המדינות הללו הייתה איראן, ציר חשוב במדיניות הפריפריה במשך כ-20 שנה. איראן הכירה בישראל דה פאקטו כבר ב-1950, וב-59' כבר היה הסכם לשיתוף פעולה צבאי בין המדינות. היחסים בין המדינות נסבו בעיקר על רקע שיתוף פעולה מודיעיני, כמו גם טכנולוגי בתחומי הצבא והחקלאות. נוסף על כך, איראן הייתה ספקית הנפט העיקרית של ישראל.
המהפכה החומייניסטית באיראן הורידה את המסך על מדיניות הפריפריה של מדינת ישראל, מכיוון שלא התקיימו יותר יחסים רשמיים בין השתיים, המשטר החדש שלל את זכותה של ישראל מלהתקיים, ואף תמך בארגונים שיעים שפעלו נגד ישראל באזור.

עם נפילת משטרו של השאה, ישראל הפסידה מקור נפט עיקרי, את ספק הנפט היחיד בקו אילת אשקלון, לקוח גדול לתוצר התעשייתי והחקלאי שלה, מקור הכנסה לחברות ישראליות רבות, בת ברית במאבק נגד חדירה סובייטית לאזור, בת ברית נגד השתלטות ערבית על כל האזור שמדרום לים האדום, ואת המדינה המוסלמית היחידה שתמכה ביוזמת השלום של סאדאת.


למרות העוינות הרשמית, התפתחו יחסים חשאיים בין המדינות על רקע מלחמת איראן-עיראק, וישראל סייעה לאיראן במכירת נשק במספר הזדמנויות, המפורסמת ביותר הייתה פרשת איראן-קונטרס, במסגרתה ישראל תיווכה בעסקת מכירת נשק אמריקני לאיראן.


עם תום מלחמת איראן-עיראק, וביתר שאת מאז מלחמות המפרץ שהפילו את המשטר בעיראק, האויב המשותף של שתי המדינות, נפל הבסיס לשיתוף הפעולה בין המדינות, ואיראן הפכה לאחד הגורמים הקיצוניים ביותר הפועלים נגד ישראל במזרח התיכון.

איראן אמנם אינה פועלת ישירות במאבק צבאי נגד ישראל, אך היא מממנת פעילות גורמי טרור באזור, דוגמת חמאס, חיזבאללה והג'יהאד האיסלאמי, ראיות קושרות את הממשל האיראני למעורבות במימון ובביצוע הפיגועים בבניין AMIA ובשגרירות ישראל בבואנוס איירס, קיימות עדויות הקושרות את איראן למעורבות בחטיפתו והחזקתו של הנווט השבוי רון ארד, ומתקיימת פעילות דיפלומטית איראנית ענפה במוסדות בינלאומיים שמטרתה לפגוע באינטרסים ישראליים.
לכך מצטרפות הצהרותיו האחרונות של נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, כי יש למחוק את ישראל מן המפה, וכי לציונות אין זכות קיום, בנוסף להכחשת השואה.

עם זאת, המטרד הגדול ביותר בעיניה של ישראל, הוא המרוץ האיראני אחר יכולת ייצור עצמאית של נשק גרעיני. האיראנים הפנימו את לקחי המתקפה הישראלית על הכור העיראקי באוסיראק, ולכן פיצלו את תוכנית הגרעין שלהם למספר רב של אתרים, רובים תת-קרקעיים, ממוגנים היטב ומרוחקים מטווח הפגיעה של ישראל. הערכות ישראליות מציינות כי תוך פחות משנה תגיע איראן לנקודת ה"אל חזור" שמשמעותה יכולת העשרת אוראניום עצמאית, ונדמה כי המאמצים הדיפלומטיים של ארה"ב ומדינות אירופה לא נושאים פרי, בעיקר בזכות קשריה הטובים של איראן עם מדינות כסין ורוסיה, בעלות זכות וטו במועצת הביטחון של האו"ם.


בחינת העוינות בין המדינות לאור המתודולוגיה של "סולם הסכסוך" עשויה להראות לנו כי ישראל קולטת את הצהרותיו של אחמדינג'אד ומנהיגים איראנים נוספים עוד לפניו, ואת תוכנית פיתוח הגרעין האיראנית, ומסיקה כי איראן חותרת להשמדתה, ועל כן פועלת על מנת לחסל את האיום הזה במישור הדיפלומטי ואולי אף הצבאי-מבצעי, וזאת כאשר התמריץ לפיתוח תוכנית הגרעין האיראנית אולי היה דווקא הנוכחות המאיימת של עיראק השכנה, או איום של מעצמות גרעין ממזרח דווקא.


מנגד איראן מודעת ליכולותיה הגרעיניות הבלעדיות של ישראל באזור, וזאת בשילוב עם תפיסתה העצמית כמגנת הזכויות של העם הפלשתיני, יחד עם הדוקרטינה האיסלאמית הקיצונית שהיא מובילה, מביאות אותה לפרשנות לפיה ישראל תנסה לפגוע במתקני הגרעין שלה כפי שעשתה בעיראק, על מנת לשמר את הבלעדיות הגרעינית שלה במזרח התיכון. ההוכחה לכך היא כיבוש עיראק על ידי ארה"ב, שליחתה של ישראל ביישום המזימה הציונית הזו.


אינטרסים


העוינות בין איראן לבין ישראל אינה נוגעת לסכסוך ספציפי על שליטה בטריטוריה מסוימת, ואף אינה ניזונה ממשקעי עבר. מדובר בעוינות אידיאולוגית גרידא - ישראל נתפשת על-ידי האיראנים כ"שטן קטן" לעומת אמריקה שהיא "השטן הגדול"; ישראל נתפשת כראש נפץ מערבי שהבסתו תסמן את הצעד הראשון בהשתלטות על הציביליזציה המערבית וכינון ח'ליפות גלובלית חדשה. מאז המהפכה של חומייני, עמדתה האנטי-ישראלית של איראן הפכה לחלק ממהות קיומה, כמו גם לאבן הפינה במדיניות החוץ שלה והיא פועלת תחת השם "אומת האיסלאם".


עם זאת, העוינות הזו משרתת אינטרסים מסוימים בשתי המדינות:


איראן מעוניינת להמשיך במיתוגה כמדינה החזקה ביותר במזרח התיכון. עם היעלמותה של עיראק כאיום הביטחוני הגדול והקרוב ביותר, נותרה ישראל כצידוק היחיד כמעט להמשך ההשקעות העצומות בצבא ובפיתוח נשק באיראן.


כמו כן, ביצור מעמדה של איראן כמובילת העולם המוסלמי בהפצת האיסלאם, ובמלחמה בכופרים מהווה אינטרס נוסף של המשטר האיראני. לשם כך, צריכה איראן להוביל את המהלכים הקיצוניים ביותר נגד ישראל, על מנת להוכיח לשכנותיה את מנהיגותה בתחום זה.


הסטת תשומת הלב מן הבעיות החברתיות באיראן גם היא משמשת צידוק להמשך העוינות - החינוך המוסלמי-המהפכני לא הצליח להרחיק את הנוער האיראני מ"תחלואיה" של החברה המערבית: האינטרנט, התקשורת הסלולרית ושאר "תועבות" דוגמת לבוש מערבי, מוזיקה, סמים, וזנות המצויים ברחובותיה של איראן.


הדגשת העוינות מול ישראל והמערב משרתת אינטרס זה, ומאחדת את אזרחי איראן סביב סוגיה זו.


נושא זה מתקשר לאינטרס נוסף, והוא שמירה על יציבות המשטר באיראן. רעיונות פוליטיים מחלחלים לחברה האיראנית ביתר שאת מאז הרפורמות של המנהיג הקודם, חתאמי. זאת יחד עם העובדה כי רבים באיראן ממורמרים משלטונו של אחמדינג'אד, מכיוון שהעבירם מעמדות המפתח בהם שירתו, והחליפם באנשיו, ולאור המאבקים בחברה האיראנית בין הרפורמה לשמרנות, בין דור ההנהגה הראשון של מהפכת 79' לדור בוגרי מלחמת איראן-עיראק, ובין תיאולוגים לפוליטיקאים מחייבים את ראשי המשטר להציג הישגים של עמידה איתנה בזירה הבינלאומית, אל מול השטן הגדול והקטן, כדי להוכיח שהם עומדים מאחורי הצהרותיהם.


אינטרס אישי נוסף של אחמדינג'אד הוא להשלים את החלפת השלטון בהדחת השליט הרוחני של איראן, עלי חמנאי, והחלפתו באייאתולה יאזדי, מורו ורבו. נשיא איראן נותן ביטוי לתפיסה הדתית של יאזדי, הגורסת כי יש לעורר כאוס בעולם, על מנת לזרז את ביאת המהדי, המשיח המוסלמי, ולרדוף את כל הכופרים, בהם גם המוסלמים הסונים, על מנת להביא את הגאולה.


אחד האינטרסים הישראליים דומה לזה האיראני – עם כיבוש עיראק בידי ארה"ב, נותרה איראן האיום האסטרטגי הראשון במעלה על ישראל. טיפוח העוינות בין המדינות מאפשרת המשך יישום מדיניות השקעה בביטחון, והמשך חימוש בתמיכה אמריקאית. זהו אינטרס ארגוני של פלגים מסוימים במערכת הפוליטית הישראלית.


הצגת הקשר בין איראן לארגונים הפלשתינים מאפשרת לישראל להציג את הסכסוך הפלשתיני כחלק מהמאבק התרבותי-דתי העולמי, ולא רק בפריזמה של מאבק לאומי פלשתיני מקומי, דבר שמשרת את האינטרס של ישראל בניסיון לזכות בדעת הקהל העולמית.


כמו כן, הצגת איראן כאויב משותף לישראל ולארה"ב מסייעת לכרוך את האינטרסים הישראלים באלו של מעצמת העל.


ולבסוף, ישראל מעוניינת להישאר כמעצמה הגרעינית היחידה במזרח התיכון, ובכך לשמר את ההרתעה הצבאית שלה אל מול מדינות ערב.


אלטרנטיבות


נקודת המוצא ההיפותטית הראשונה לפתיחת המשא ומתן היא, כאמור, פיתוח של יכולת גרעינית איראנית והגעה למצב של מאזן אימה בין איראן לישראל.


בפני איראן עומדות האלטרנטיבות הבאות:


פתיחה במתקפה גרעינית נגד ישראל בהתאם להצהרות – האלטרנטיבה הגרועה ביותר (WATNA -Worst Alternative to a Negotiated Agreement). תביא להשמדה הדדית, לפגיעה אנושה באיראן, ולנידוי עולמי.


פירוק הנשק הגרעיני וחתירה לשלום מול ישראל – נראה כי לאור האינטרסים האיראנים, אין להם סיבה טובה מספיק לעשות זאת. גם כפייה מצד הקהילייה הבינלאומית לא נראית סבירה, מאחר ולסין ורוסיה אינטרס לשתף פעולה עם איראן, ואין לעולם יכולת משמעותית להטיל סנקציות כלכליות על המדינה לאור שליטתה במקורות נפט וגז רבים.


שמירה על הסטטוס קוו – מצב של מאזן אימה מול ישראל. שתי המדינות ממשיכות להחזיק בנשק גרעיני, ונוקטות ברטוריקה מאיימת. זו האלטרנטיבה הטובה ביותר של איראן (BATNA - Best Alternative to a Negotiated Agreement), שמצליחה לשרת בצורה המוצלחת ביותר את האינטרסים האיראניים, כפי שפורטו לעיל.



ישראל רואה לנגד עיניה את האלטרנטיבות הבאות:


תקיפת מתקני הגרעין האיראניים – האלטרנטיבה הגרועה ביותר. הסיכוי להצלחת פעולה כזו הוא מזערי, ועלול להצית מלחמה כוללת, במהלכה ישראל תושמד לחלוטין. כמו כן, פעולה כזו תגרור נידוי בינלאומי של ישראל.


חתירה לשלום מול איראן – אלטרנטיבה בעייתית, מכיוון שסיום העימות בין המדינות ימקד את תשומת הלב העולמית בנעשה בזירה הפלשתינית, וישראל לא תוכל עוד להציג את עצמה כקורבן המתגונן בפני אויבים רבים וחזקים ממנו. דבר זה ידרוש מישראל ויתורים מול הפלשתינים. כמו כן, מיתון איראני יוביל גם להידוק הקשרים עם ארה"ב, ולפעילות לטובת האינטרסים האמריקניים באיראן על חשבון ישראל. עם זאת, אלטרנטיבה זו תאפשר לישראל לקצץ בהוצאות הביטחון עם היעלמות האיומים האסטרטגיים עליה, ולהעביר תקציבים לפיתוח אלמנטים אחרים בישראל, כמו גם תגביר את הסיכוי לנורמליזציה מול מדינות מוסלמיות אחרות.

שמירה על הסטטוס קוו תוך ניסיון לאחד את העולם הערבי הסוני ברובו, נגד איראן השיעית. חסרונותיה של אלטרנטיבה זו הן יתרונותיה של קודמתה – סטטוס קוו זה יכריח את ישראל להמשיך בהשקעה בביטחון על חשבון תחומים אחרים הדורשים טיפול תקציבי בחברה הישראלית.


ניתוח האלטרנטיבות העומדות בפני המדינות מראה כי התנאי של היכולת הגרעינית בידי איראן אינו מספיק, וכי יש צורך באירועים נוספים שידחפו את הצדדים למו"מ. ההנחה היא שהנזק הכלכלי הנגרם למדינות כתוצאה ממאזן האימה וההשקעות האדירות בהמשך חימוש לא מהווה Mutually Hurting Stalemate מספק על פי תיאורית ההבשלה, וכי הוא דווקא משרת כמה מן האינטרסים של שני הצדדים.

אז מה עוד צריך לקרות?

השלמה מוצלחת של הפרויקט האמריקני בעיראק ובאפגניסטאן עשוי להוכיח לאיראנים כי הם מיהרו להספיד את יכולתה של מעצמת העל, ולהעלות שוב חששות לשלום המשטר. זה עשוי לדרבן אותם לשתף פעולה עם ארה"ב, ולנרמל את היחסים עם ישראל במסגרת זו.

אפשרות נוספת היא דווקא כישלון חרוץ של החלפת המשטר בעיראק, והקמת משטר קיצוני ועוין לאיראן כמו גם לישראל. אויב משותף שיצוץ שוב בין שתי המדינות עשוי לספק את הרקע ליוזמות חשאיות דוגמת אלו שהתקיימו בשנות ה-80', ואלו עשויות להתפתח למו"מ מתקדם בין המדינות.

לחץ מכיוון העולם הערבי עשוי גם הוא לתרום לעניין. מדינת המפתח היא סעודיה, מובילת אופ"ק ומדינה סונית ברובה, החוששת מהתפשטות השיעה. הפצצה הגרעינית האיראנית נתפשת בעולם הסוני כפצצה שיעית, ולא פצצה מוסלמית, ולכן חוששים ממנה.

לכך ניתן לקשור גם אפשרות של החלפת המשטר באיראן באמצעות הפיכה פנימית, או גורם חיצוני דוגמת קואליציה סונית או אף מבצע צבאי אמריקני כפי שנעשה בעיראק.

בשל אופיו האידיאולוגי של הסכסוך בין המדינות, סביר להניח שייתכן מו"מ המערב את המשטר האיראני הנוכחי, מתוך שיקולים של רציונליות פוליטית ותו לא. מדובר בהנהגה המחזיקה בהשקפת עולם דתית שאינה מאפשרת לה פשרות ארוכות טווח עם מי שנתפסים ככופרים.

דחיפה אחרונה של איראן לכיוון מו"מ מול ישראל עשוי לספק פיתוח של מקורות אנרגיה אלטרנטיביים. אלו יפחיתו את הצורך בנפט ובגז האיראני, ויספקו למדינות המערב מנופי לחץ רבים יותר על איראן, בעיקר בתחום הכלכלי, אשר יאפשרו לכפות עליה לשבת לשולחן המו"מ. כמו כן, המשטר הנוכחי באיראן עושה שימוש בהכנסותיו מענף הנפט ליישום מדיניות פופוליסטית של פרויקטי הזנה לעניים, ובכך משמר את התמיכה בו בתוך המדינה. משבר כלכלי באיראן עשוי לזרז את החלפת המשטר.


מקורות העוצמה


איראן שואבת את עוצמתה בכניסה למו"מ עם ישראל בתנאים שצוינו ממספר מקורות:

עוצמה כלכלית – אמנם כלכלתה של ישראל מפותחת יותר, אך כלכלות העולם תלויות יותר בנפט האיראני, ולכן איראן יכולה להפעיל מנופים כלכליים על מדינות אחרות על מנת שילחצו על ישראל.

עוצמת הסירוב – יכולת סירוב גבוהה לדרישה להתפרק מנשקה הגרעיני בתביעה להדדיות – פירוק הגרעין האיראני יגרור דרישה לפירוק הגרעין הישראלי (בהנחה שקיים כזה J).

עוצמת ה"משוגע" – איראן, בהיותה תיאוקרטיה שאינה מונחית בהכרח על ידי שיקולים רציונליים קרים יכולה לאיים ביתר אמינות בפרישה מן המו"מ ובשימוש באמצעים אלימים קיצוניים. אחמדינג'אד יצר לעצמו תדמית של מנהיג מטורף – זהו אינטרס ברור של שחקן במשחק הפחדן, שמטרתו לגרום ליריבו להתקפל.

לישראל מקורות עוצמה שונים בתכלית:

עוצמה תדמיתית – איראן ומנהיגה המשוגע נתפסים כמאיימים על השלום העולמי, בשאיפתם להשיג נשק גרעיני ובאיומיהם הקיצוניים נגד מדינת ישראל.

עוצמת האלטרנטיבה – בהנחה שהתקיים אחד התרחישים שהוצעו כאלו שעשויים להביא את איראן לשולחן המו"מ, נראה כי האלטרנטיבה האיראנית של שמירה על הסטטוס קוו אינה אטרקטיבית יותר, או אף לא ישימה בגלל שינויים במצב הפוליטי, הכלכלי או האסטרטגי באזור. לעומת זאת, מבנה התשלומים של בחירת ישראל באלטרנטיבה למו"מ לא השתנה.

עוצמה צבאית ואסטרטגית – אמנם לאיראן צבא גדול יותר מזה של ישראל, אך יש לזכור כי צבא זה לא הוכיח את עצמו בלחימה, לעומת הצבא הישראלי שהוכיח את עליונותו פעם אחר פעם גם מול צבאות גדולים וחזקים ממנו לכאורה. כמו כן, חשוב לזכור את התמיכה הצבאית האמריקנית, המתנגדת גם היא לנשק הגרעיני האיראני.


דגשים נוספים


תרבות


הבנה של ההבדלים התרבותיים בין המערב לאיסלאם, והדרך שבה הם משתקפים באופן ניהול המו"מ, עשויה להקל על מציאת פתרונות וקידום המו"מ לקראת סיום מוצלח.


אמנם חשיבותה של השפה פחותה במקרה זה, מאחר והשפה באיראן היא פרסית (מקור לרגשי נחיתות אל מול שאר העולם הערבי שדובר את שפת הקוראן), אך הבנת חשיבות תפיסת הזמן, והתקדימים ההיסטוריים עשויה להיות קריטית. המוסלמים משתמשים בקוראן כמנחה, ומחפשים תקדימים למקרים דומים. פרשנות מוצלחת למקרה המתואר בקוראן, והתאמתה למקרה הנידון עשויה לקדם את המו"מ. פרשנות יצירתית של הקוראן מקנה גמישות הכרחית למו"מ.

תיווך


מציאת מתווך מתאים ומוסכם על שני הצדדים עשויה להיות משימה קשה ביותר במו"מ בין איראן לישראל, אך ככל הנראה הכרחית, מן הטעם האמור שללא מנוף לחץ חיצוני חזק מספיק, יקשה על ישראל להביא את איראן לשולחן המו"מ.


מדינות קטנות אמנם עשויות ליהנות מלגיטימציה רבה יותר בסיוע לפתרון מוצלח, מכיוון שאין להן את היכולת לכפות הסכם בין הצדדים, אך עם זאת, הן נעדרות את יכולת הכפייה והתגמול שנתונה בידי מדינות גדולות, אשר לטעמי עשויות להיות אלו שיצליחו לסייע בפתרון הסכסוך.


במצב הנוכחי, קשה לחשוב על מדינה חזקה שתצליח לעמוד בקריטריונים הדרושים מן המתווך. המועמדת הטבעית, ארה"ב, לא נהנית מלגיטימציה מצד האיראנים, בעוד שלישראל ברור שלרוסיה או לסין אין אינטרס לכפות דבר על איראן מתוקף שיתוף הפעולה הכלכלי והצבאי ביניהן. אמנם שילוב בין תיווך אירופאי לסעודי עשוי להניב תוצאות מעניינות, אך אלו יתקשו לכפות את התוצאות הרצויות על שני הצדדים.


בכל מקרה נראה שדווקא קיומו של נשק גרעיני איראני מספק את העיתוי המוצלח ביותר להתערבותו של מתווך, מכיוון שזה נתפס כעיתוי "בשל" כאשר הצדדים מגיעים להבנה שהם שקולים.

סיכום


הסכסוך בין ישראל לאיראן אינו סכסוך רגיל. הוא אף עשוי להוות מקרה מבחן להתנגשות הציביליזציות לה ממתינים רבים, ואשר ניצנים ראשונים לה ניתן לראות במלחמה האמריקנית נגד הטרור האיסלאמי באשר הוא.


נהוג לחשוב שהתנגשות תרבותית אינה קונפליקט שניתן לפתור בדרכי שלום, וכי לאורך ההיסטוריה תרבויות דחקו האחת את השנייה באמצעים כוחניים.


עם זאת, יחסי ישראל ואיראן בעבר מדגימים כיצד גם כאשר הפער התרבותי והאידיאולוגי גדול, אינטרסים משותפים ורציונליות פוליטית מביאים לשיתוף פעולה מסוים.


הסכם השלום, שאת הדרך אליו התבקשתי לנתח, הוא צעד רחוק הרבה יותר משיתוף פעולה צבאי חשאי על רקע אויב משותף. על מנת להגיע אליו, יש צורך לשנות באופן מהותי את מפת האינטרסים של אחד הצדדים, או את תפיסת האלטרנטיבות שלו.

השינויים בהם עסקתי בתרגיל זה נדרשים כמעט כולם מן הצד האיראני, מאחר והוא זה שעבורו מהווה שמירה על הסטטוס קוו המתוח BATNA ברורה.


נראה אם כן, כי רק החלפת המשטר, שינוי קיצוני במצב בעיראק לכאן או לכאן, או מהפיכה כלכלית בדמות מקור אנרגיה חדש עשויים להביא את איראן לשולחן המו"מ מול ישראל.


לשם הצלחת המו"מ יש לבחור בקפידה את הגורם המתווך המתאים ביותר, ולתת את הדעת להבדלים התרבותיים הקיימים בין המדינות, והדרך שבה הם באים לידי ביטוי בפרוצדורה של המו"מ.

Dec 5, 2006

כנפיים ברוטב

האמת היא שעברה בערך שנה מאז הפעם האחרונה שהכנתי את המנה הזו. לא יודע למה. בסך הכל, כמעט כולם אהבו אותה, ובאו לפה במיוחד בשביל זה.
אז היום הכנתי שוב, ונזכרתי שבעצם עשיתי מיש מש מכמה מתכונים והמצאתי רוטב משלי לכנפיים.
אז מה הוא כולל?
0.75 כוס קטשופ

0.75 כוס רוטב מייפל (אמיתי, לא "בטעם" מייפל)

0.75 כוס רוטב צ'ילי מתוק
כף רוטב סויה
2 שיני שום כתושות
קצת פלפל שחור גרוס
כף חרדל דיז'ון עם גרגירים
כמה טיפות טבסקו
כמה טיפות שמן שומשום
חצי מיכל שמנת (לאוהבי הכשרות, אפשר לוותר על השמנת, אבל אז זה באמת פחות טעים...)

מערבבים את כל החומרים יחד ליצירת עיסה אחידה.




לוקחים כ-15 כנפיים, מסדרים בתבנים, ויוצקים מעל את הרוטב. מכסים בנייר אלומיניום ושמים במקרר ל-4 שעות לפחות.




עכשיו, אפשר להמשיך עם הכנת הכנפיים בדרך המועדפת (בגריל, בתנור או במחבת).




מי שלא אוהב לעבוד עם כנפיים "גולמיות" יכול להצליח עם הכנפיים בגריל של חברת מאמא עוף - אחרי ההשרייה במקרר, שמים בתנור של 180 מעלות למשך 50 דקות (עם נייר האלומיניום), ואחר כך מורידים את נייר האלומיניום ל-10 דקות נוספות בתנור וזהו. הכל מוכן.




אמנם לא דיקסי, אבל גרסה ביתית לא רעה וטעימה מאוד.

Dec 4, 2006

מצלמות טלוויזיה בכדורגל? לעולם לא!

האמת היא שנדרשתי לנושא הזה כבר יותר מפעם אחת, ואחרי שאתמול נתתי למישהו תשובה לעניין בידע, החלטתי שהגיע הזמן לכתוב את העניין באופן מסודר.

השימוש באמצעים טכנולוגיים בעולם הכדורגל הוא נושא שנידון לא מעט, בעיקר בהיבט של סיוע לשופטים לקבל החלטות נכונות בזמן אמת.

זכור הניסיון להכניס שבב לתוך הכדור, שיעזור לקבוע האם הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער או אם לאו.
בכל מקרה, ברור שבמוקד הדיון, עומדת שאלת השימוש במצלמות הטלוויזיה כעזר שיפוט לגיטימי תוך כדי המשחק.
היתרונות של השימוש במצלמות הטלוויזיה ברורים לכולם:
במהלך המשחק ישנם אירועים רבים שלשופט (וגם לעוזריו על הקווים), אין סיכוי לראותם - דברים המתרחשים מאחורי גבו, דברים המתרחשים רחוק ממנו או דברים המתרחשים במהירות רבה מדי.

שגיאות שיפוט עלולות להטות את המשחק, ולהשפיע באופן ישיר על התוצאה הסופית, דבר אשר לעיתים מביא להשלכות כלכליות משמעותיות עבור הקבוצה המפסידה.

התומכים באישור השימוש במצלמות הטלוויזיה טוענים שהתבססות על הצילומים, על ההילוכים החוזרים או על זוויות צילום שונות במקרים בהם יש לשופטים ספק, תמנע את כל אותן השגיאות שציינתי קודם.
אולם מעטים האנשים שמכירים את צידו השני של המטבע, ומבינים מדוע ההתאחדות העולמית מונעת את הרפורמה הזו.
נסו לחשוב מדוע הכדורגל הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר בעולם? אחת הסיבות היא בוודאי העובדה שעל מנת לשחק כדורגל, כל מה שצריך הוא חפץ כדורי כלשהו וזהו. כל ילד בעולם יכול לשחק ולדמיין שהוא בעיצומו של מהלך באצטדיון ענק לנגד עיני 100,000 צופים (כמו הצעירים שצילמתי בתמונה למעלה, המשחקים על חוף הים בריילי ביץ', תאילנד).
אין צורך בקסדה, מחבט או מגינים ועזרים אחרים כפי שדרוש בענפי ספורט אחרים, פחות פופולריים.
הרעיון הפשוט בכדורגל הוא שהמשחק משוחק באותו אופן בכל מקום, ואין זה משנה אם יש כסף או אין. מדוע לדעתכם הכדורגל האמריקני משוחק כמעט אך ורק בארה"ב ובמספר מדינות עשירות נוספות? מכיוון שיש צורך בתשתית כלכלית חזקה ביותר כדי לקיים ליגה.
כעת, אם נחזור לעניין המצלמות, יש לזכור שלא כל משחקי הכדורגל הם משחקי גביע העולם או ליגת האלופות, המצולמים באמצעות 17 מצלמות בו זמנית (והמצלמה שלי שתפסה מהיציע את בקהאם בבעיטה חופשית נגד ליון).
רוב משחקי הכדורגל הרשמיים בעולם כלל לא מצולמים על ידי מצלמות טלוויזיה, והתרת השימוש בהן כעזר שיפוט רק בליגות עשירות עלולה להיות החלטה בעלת השלכות הרות אסון לפופולריות של הענף בעולם כולו.
זאת מכיוון שאוהדי הכדורגל רוצים וצריכים לדעת שגם אם הקבוצות בליגות העשירות יכולות לרכוש שחקנים טובים יותר, וציוד ומתקני אימונים טובים יותר, עדיין חלים אותם תנאי שיפוט בסיסיים בין אם מדובר במשחק בליגה הספרדית, בפרימיירשיפ באנגליה או במשחק ליגה שלישית לנשים בצ'ילה.
לכולנו ברור שהשופטים הם רק בני אנוש, ושגיאותיהם היו תמיד חלק מהמשחק. משחקים היסטוריים רבים יזכרו לדורות רק בגלל החלטה שנויה במחלוקת של השופט (תשאלו את הגרמנים מה קרה בגמר של 66'), וזה חלק מהיופי של המשחק שאינו נשלט על ידי רובוטים, ולא נעצר בכל כמה דקות רק כדי לוודא מה תפסה המצלמה שאולי חמק מעינו של השופט על המגרש.
תנו לנו להיות מסוגלים להמשיך להגיע לאצטדיון ולצאת ממנו בקריאות השופט בנז... ולהינות גם מהצדדים האנושיים של המשחק היפה הזה.

Dec 2, 2006

עיתונאות

עד שסוף סוף מישהו הסכים לפרסם משהו שכתבתי, כולם צוחקים עלי.
ערן בר טל, העורך הכלכלי של השבועון ה"לאומי" מקור ראשון, ביקש ממני להעביר לו קטע שכתבתי, כדי לאזן קצת את החבר'ה מהשמאל הכלכלי שכותבים שם לאחרונה.
אז שלחתי משהו רלוונטי - הרי בכל שנה עולה שוב עניין הרפורמה בהשכלה הגבוהה, וגם השנה, סביב ועדת שוחט, התחילו הסטודנטים לצעוק שוב.
אחרי שכתוב קצר, שלחתי את הקטע, שבעצמו התפרסם ביום שישי האחרון אחרי עריכה קלה.
בכל מקרה, אמא כבר אמרה לי שהיא לא מסכימה עם מה שכתבתי, שלא לדבר על איפה שזה התפרסם...
אבל היי, כמו שאומרים, אין דבר כזה פרסום שלילי, לא?
אז עכשיו שמי הונצח לדראון עולם על דפי עיתון שעיקר תפוצתו בבני ברק, קריית ארבע ואפרת. לא שזה רע, רק שזה לא הקהל שאני רגיל אליו.
הלוואי שקצת יותר סטודנטים תל אביביים היו נחשפים לקטע הזה. אולי מישהו מהם היה משתכנע.
העניין הוא שזה קצת קשה, מכיוון שאגודת הסטודנטים השולטת ביד רמה בעיתון הסטודנטים "תזה", דחתה את הקטע הזה כבר יותר מפעם אחת - סתימת פיות מעניינת. אולי השבוע אצליח להכניס את הקטע לעיתון "העיר" התל אביבי, כתגובה לסקירת "מצילי ההשכלה הגבוהה" שנלחמים כאריות בפקידות האוצר כדי לטרפד את הרפורמה המוצעת.
זה אולי גם ישכנע קצת את אמא שאני כותב גם לשמאלנים...