המכון הליברלי הישראלי

מסתבר שאין כזה דבר, וחבל.

אז נפגשנו כמה חברים, כולם בוגרי או יוצאי המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי, והתחלנו לשחק עם הרעיון של הקמת מרכז חשיבה, Think Tank בפי הלועזים, שיתרכז בנקודת המבט הליברלית, כאשר עיקר הפעילות תהיה פעילות חינוכית. אם היה מי שהצליח להקים את המכללה הכלכלית-חברתית, אין סיבה שלא תקום מכללה ללימודים ליברליים.

אז התחלנו לנסח פרופיל ראשוני, שיעזור לנו לגייס קצת כסף לפרויקט, שנמצא כרגע בחיתוליו, והגענו למשהו כזה:

המכון הליברלי הישראלי (מל"י), הינו ארגון ייחודי א-מפלגתי, ללא כוונת רווח, ששם לו למטרה להסביר ולהפיץ רעיונות ליברליים בקרב הציבור הישראלי, בכלל זה פוליטיקאים, סטודנטים, אנשי תקשורת, אנשי עסקים, אנשי רוח ואקדמיה.

רבים בחברה ובהנהגה הישראלית מתעלמים מערכי היסוד של חירות הפרט, קדושת הקניין הפרטי, שקיפות ושלטון החוק, רוח היזמות וכלכלת השוק. משימתו של המכון הינה לאתגר מגמה זו, מתוך תפיסה שערכים אלו חיוניים להמשך קיומה של מדינת ישראל.

אנו רוצים לחיות בישראל בה החופש, השגשוג הכלכלי, ההזדמנויות והחברה האזרחית פורחים, ופועלים להגשמת חזון זה, תוך הפריית השיח הציבורי בישראל בנושאי כלכלה וחברה.

המכון הליברלי הישראלי אינו רק צוות חשיבה (Think Tank), אלא צוות עשייה (Do Tank)!

המכון מציע תוכנית חינוכית מקיפה בנושאים ליברליים, ופעילויותיו מגוונות וכוללות קורסים, סמינרים, הרצאות, ימי עיון וסדנאות. פעילויות המכון מהוות מקום מפגש לסטודנטים וצעירים, המהווים את הדור הבא של ההנהגה הישראלית במגזר הציבורי והפרטי.

פעילות הדגל של המכון הינה הקמת המכללה הליברלית הישראלית – מוסד ייחודי וראשון מסוגו בישראל, בעל יעדים חינוכיים וארוכי טווח, אשר יציע מגוון רחב של קורסים ופעילויות בנושאי חברה, כלכלה ומחשבה ליברלית, תוך איתור ועידוד אינטלקטואלים, חוקרים וסטודנטים מצטיינים, במטרה להביא לשינוי בדפוסי החשיבה המקובלים בקרב ההנהגה והחברה בישראל.

עצמאות כלכלית הינה תנאי חיוני להצלחתנו. איננו מסתמכים על כספי משלם המיסים, ופועלים על בסיס גיוס משאבים מתורמים פרטיים, חברות וארגונים לא ממשלתיים, ומפעילויות המכון.
פעילותנו מצליחה ביתר שאת בזכות האנשים המוקירים את הערכים בהם אנו דוגלים, ותורמים להפצתם.

עד כאן טיוטת הפרופיל.

אז איזה קורסים אנחנו רוצים להציע? הנה רשימה חלקית:

קורסים
מבוא למחשבה הליברלית.
היסטוריה כלכלית עולמית מהזווית הליברלית.
היסטוריה כלכלית של ישראל במבט ביקורתי.
גלובליזציה וסחר בינלאומי.
מונופולים ורגולציה בישראל – איך מתמודדים עם "כשלי שוק"?
מערכת הבנקאות בישראל – היסטוריה, מבנה וכשלים.
"פעם בחודש" – סדרת הרצאות חודשיות (לקהל הרחב בתשלום?) במגוון נושאים.

Top 10 – סדרה בת 10 מפגשים עם יזמים ואנשי שוק אחרים.

סמינרים
מילטון פרידמן והחופש לבחור.
כלכלת השוק ובריאות.
כלכלת השוק ואיכות הסביבה.
ליברליזם ומשפט – זכויות קניין וחופש הפרט.
כלכלת השוק וחינוך.
ריכוזיות ותחרות במשק הישראלי – הקשר הון-שלטון, השחיתות והסכנה לדמוקרטיה.

סדנאות מעשיות
כלכלת שוק יישומית – הצעות מעשיות לרפורמות שוק בישראל.
2030 – העולם/ישראל בעוד 25 שנה.

ההרשמה עוד לא נפתחה, וכולי תקווה שב-2010 מכללה כזו כבר תעמוד על הרגליים, ותעשיר את הציבור בקצת ידע. נשמח לקבל עוד רעיונות, והצעות מאנשים שמעוניינים לעזור.

מילטון פרידמן והדוגמא השבדית

השבוע נפטר מילטון פרידמן. כל כך הרבה נכתב על האיש, שאני לא מרגיש צורך לכתוב מילה נוספת. אבל בהקשר זה הופיע השבוע דניאל דורון, מייסד ומנהל המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי אצל לונדון וקירשנבאום, כדי לספר קצת על האיש, שהיה חבר קרוב

לצידו של דניאל, ישב פעיל חברתי, מהאייטם הקודם שטופל בתוכנית (משהו על גיידמק כמובן), שטען שפרידמן גרם נזק לאנושות, ודוגמא למדינה משגשגת ומוצלחת, שעושה את ההיפך ממה שהמליץ פרידמן, היא שבדיה.

לא להאמין שבשנת 2006 יש מישהו שעוד מאמין שהמודל השבדי עובד (אפילו אחרי שהשבדים עצמם לא נתנו מספיק קולות למפלגות השמאל כדי להקים קואליציה, ואת הממשלה מרכיבות מפלגות מרכז וימין).

ובכן, המודל השבדי לא עובד יותר!!!

קל להצליח עם מדיניות סוציאליסטית כשיש לך כסף לחלק לאנשים. הו, ולשבדים היה הרבה מהכסף הזה (ככה זה כשאתה לא משתתף בשתי מלחמות העולם, מוכר ברזל לשני הצדדים הנלחמים, והכלכלה שלך לא נחרבת בעקבות המלחמה שהורגת חלק ניכר מכוח העבודה שלך).

ברור שבשנות ה-50 לשבדים היה המון כסף לחלק בתוכניות רווחה, וזה מצוין. אבל כפי שאפשר לקרוא במאמרים שצירפתי כאן בהמשך, השיטה הזו מפסיקה לעבוד כשאין יותר כסף לחלק, ומה לעשות שהשיטה עצמה לא מעודדת ייצור של יותר כסף, אלא להיפך - מעודדת אנשים להיות טרמפיסטים ולסמוך על אחרים.

בבריה"מ, השיטה הייתה קשוחה יותר, ולכן הקריסה הגיעה אחרי 70 שנה. אצל הסוציאל דמוקרטים, הולכים ו"מפשירים" עוד ועוד תחומים, והופכים אותם לליברליים יותר, כדי לדחות את הקץ, ולמנוע את פשיטת הרגל - כלומר הופכים להיות פחות ופחות סוציאליסטים, כי מבינים שהקופה מתרוקנת.

לא רק שהמגזר היצרני בשבדיה עובר למדינות אחרות, בהן צריך לשלם פחות מיסים, או שבהן העובדים לא משתמטים מכל כך הרבה ימי עבודה בשנה בגלל מחלה, חופשות או יציאה לפנסיה מוקדמת, גם האזרחים השבדים עצמם כבר מתחילים במעין "מרד מיסים" משלהם, וכלכלת חליפין הולכת ומתפתחת באזורים שונים, המנסים להימנע מתשלום מיסים באמצעות אי שימוש בכסף, שיחייב את תיעוד העסקה והעברת המסמכים לרשויות המס.

את הצייתנות והנכונות של השבדי הממוצע לשלם מיסים גבוהים (בעבר), ניתן היה להסביר בכך ששבדיה, כשאר מדינות סקנדינביה היו מהמדינות ההומוגניות ביותר מבחינה אתנית ותרבותית בעולם כולו - מה, לא כולם בלונדינים עם עיניים כחולות?

השבדי מוכן לתת חלק נכבד ממשכורתו, על מנת לממן מערכות בריאות וחינוך שמהן ייהנו שבדים אחרים, אשר נראים כמוהו, חושבים כמוהו, ועמם הוא מזדהה.

אז מה קרה בשנים האחרונות? מערכת החינוך המצוינת בשבדיה, הביאה לשיעור גבוה של משכילים, מה שיצר צורך בידיים עובדות בעבודות הפשוטות יותר.

שבדיה פתחה את שעריה יותר מכל מדינה אירופאית אחרת להגירה מוסלמית, והיום כ-450,000 מ-9 מיליון תושביה (6%) הם מוסלמים - כשליש מתושבי העיר מאלמו, השלישית בגודלה במדינה, הם מהגרים מוסלמים.

השבדי הממוצע, שמשום מה מצטייר בעינינו כפחות גזען מעמיתיו הקונטיננטליים החל להסתכל מסביב, ופתאום ראה שלא כולם כבר נראים אותו הדבר. עכשיו הוא חושב פעמיים האם לממן מערכת בריאות שבה ישתמשו אנשים שיש לו פחות מן המשותף עמם.

אנו רואים התבטאויות קשות מאוד בתקשורת של ראשי המשטרה, הממשלה וכמובן הכמורה בשבדיה נגד המוסלמים ככלל, בעקבות הפשיעה הגואה באזורים מסוימים, וההתקפות על רקע מיני בהן מעורבים לעיתים בחורים ממוצא מוסלמי וצעירות שבדיות. מן הסתם, המהומות על רקע הקריקטורות בדנמרק, לא סייעו לתדמיתו של המוסלמי במדינות סקנדינביה.

גם אם נרצה לטעון שמודל מדינת הרווחה הסקנדינבית הוא מודל מצוין, וגם אם נרצה לטעון שהוא כן יכול להחזיק מעמד לאורך זמן בלי לפשוט יד ורגל בגלל התרוקנות הקופה, אני מאמין שהדרך היחידה שבה העניין יכול לתפקד פחות או יותר, היא הומוגניות חברתית (על רקע אתני, דתי, תרבותי וכו').

עתה בואו ונבחן את החברה הישראלית, המאופיינת במספר שסעים עיקריים:

ישראלים vs פלשתינאים

יהודים vs ערביי ישראל

נוצרים vs מוסלמים

אשכנזים vs מזרחים

עולים vs ותיקים

רוסים vs אתיופים

דתיים vs חילוניים

אורתודוקסים vs רפורמים

להמשיך?

הקבוצות שמהוות צדדים בשסעים הלאומי, הדתי והעדתי בישראל (עוד לא הזכרנו שסע מגדרי), אינן אוכלוסיות הרגילות לחיות בצוותא ולהתפשר זו עם זו, אלא מתקיימות כבר עשורים רבים בעימות מתמיד.

קשה לומר שהחברה הישראלית היא הומוגנית, ואם מצרפים עובדה זו למרכזיותו של מושג ה"פראייר" בז'רגון הלאומי, קשה גם לצפות מהישראלי שיהיה מוכן להפריש חלק נכבד ממשכורתו כדי לממן אחרים. כל ישראל ערבים זה לזה תופס רק כשישראלי נמצא במצוקה בחו"ל (אלא אם הוא ישראלי-ערבי כמובן)...

זו סיבה לא רעה שבגללה מודל רווחה עשוי להיכשל בישראל, גם אם נשקר לעצמנו ונאמין שהוא מוצלח במדינות סקנדינביה.

כמובן שהממשלה עשתה לאורך השנים מאמצים רבים כדי ליצור באופן מלאכותי את ההומוגניות התרבותית הזו, דרך מערכת החינוך, שכתוב ספרי ההיסטוריה ובאמצעים אחרים. כל ממשלה עושה זאת, ואין זה מפתיע שגם כאן העניין נוסה. עם זאת, מבט על מדינות מהגרים אחרות, או מדינות בעלות שסע לאומי/אתני/תרבותי פנימי מראה שרובן ויתרו על מודל הרווחה בשלב כלשהו.

תזה זו לא באה לטעון שהמודל באמת אכן מוצלח במדינות סקנדינביה. היא גם לא באה לטעון שרמת השיסוע החברתי היא הגורם היחיד המשפיע על הצלחה או כישלון של מדיניות רווחה. כמו כן, אין כאן גם טענה שהומוגניות חברתית היא דבר רצוי בעיני.
מדובר רק בסדרת הנחות רעיוניות לגבי מידת ההצלחה הצפויה של יישום מדיניות כזו בישראל.

האבטלה בשבדיה

השבדים, בניסיונם לצייר תמונה ורודה של הנעשה בארצם הסוציאל דמוקרטית, מזכירים לעיתים תכופות את שיעורי האבטלה הנמוכים במדינה, כסימן להצלחה המסחררת של המדיניות החברתית.

הנתון הרשמי של הלשכה השבדית לסטטיסטיקה מדבר על 5.4% אבטלה (242,000 אנשים) ב-2005.

זה נשמע כמו נתון מצוין, שבהחלט מתקרב לנתונים של ארה"ב (4.8%), בריטניה (5%), אירלנד (4.5%) ואוסטרליה (5.1%), ורחוק מאוד מהנתונים הלא מחמיאים של מדינות מערב אירופה למשל (סביבות ה-9-13% בצרפת, גרמניה ואחרות).

העניין הוא שהשבדים החליטו למדוד אבטלה מעט אחרת ממדינות אחרות. למשל, אלו שמחפשים עבודה אבל לומדים באותו זמן, לא כלולים בנתוני האבטלה. זאת בניגוד להמלצות ה-ILO (ארגון העבודה העולמי), ובשונה מכמעט כל מדינה אחרת. קבוצה זו כוללת כ-87,000 איש נוספים.
בנוסף, יש יותר מ-121,000 מובטלים שנמצאים בתוכניות מיוחדות במימון ממשלתי (מיסים כמובן), שמטרתן להביאם לשוק העבודה בשלב כלשהו, אשר גם הם אינם כלולים בסטטיסטיקה הזו.

לכן, הנתונים המדויקים יותר בנוגע לאבטלה בשבדיה לקראת סוף 2005 הם: 242,000 + 87,000 + 121,000 שזה יוצא 450,000 איש. נתון זה כבר מתקרב לאזור ה-10% מתוך כוח העבודה השבדי שכולל קצת יותר מ-4.5 מיליון איש (אוכלוסיית שבדיה מונה 9 מיליון).

צפייה בנתונים שפורסמו בתקופת הבחירות בשבדיה על ידי מפלגת המרכז (ולכן יש לקחת בערבון קצת מוגבל את הנתונים שבוודאי מוקצנים לכיוון השני), מראה שלעומת הנתון הרשמי של 4.8% אבטלה במאי 2006, מציינים בימין השבדי 1,037,000 שבדים שאינם עובדים או לומדים, ומהווים 17.9% מכוח העבודה. נושא האבטלה היה אחד המרכזיים בבחירות האחרונות בשבדיה, לאור התרעומת על כשלונה של הממשלה הסוציאל דמוקרטית לטפל בבעיה.

אז אפשר לקרוא עוד המון על הנעשה בשבדיה, והנה כמה מקומות שאפשר להתחיל בהם (מאמרים קצרים יחסית ופשוטים להבנה):

תרגום לעברית של מאמרו של פיטר שטיין, לשעבר יו"ר המכון השבדי לחקר החברה והמדיניות הכלכלית.

מאמר המנפץ במידה מסוימת את המיתוס השבדי.

ועוד אחד.

ועוד אחד - עם דגש על נושא העלמות המס, הכלכלה השחורה וההיעדרות מעבודה.

קטע שכתב סטודנט לכלכלה מפינלנד שביקר בישראל בשנה שעברה, וסיפר על הנעשה במדינתו.

אז אולי כדאי להפסיק להלל מודל שכבר משנות ה-70' הראה שהוא לא באמת עובד. אולי כדאי להפסיק לבחון באופן נקודתי היכן המצב הכלכלי הטוב ביותר, ולהתחיל להסתמך על מגמות שמראות היכן מצבם של האנשים הולך ומשתפר לאורך זמן.