ע"ר 580438786

זהו, פרויקט נובה מופיע באופן רשמי אצל רשם העמותות (ע"ר 580438786). אחרי חצי שנה של סחבת וטיפול משפטי, אנחנו סוף סוף עמותה רשומה.

לא זוכרים מה זה נובה?

על מה הוא מדבר?

התגובה הזו שלי התפרסמה בעיתון The Marker ב-3/5/05

נמרוד הלפרן תובע במאמרו "מלכודת השיח של כלכלת השוק" (The Marker 29/4), לזנוח את "אבני הבניין" של השיח הקפיטליסטי, אך לאורכו של כל המאמר הוא עצמו עושה שימוש במושגים אלו, ומתאמץ לסתור אותם, תוך התעלמות מוחלטת ממספר היבטים.

ראשית, ההתייחסות למושגים כ"ניידות חברתית" ו"תחרותיות" כמושגים "נגועים בהטיה אידיאולוגית המשקפת את האינטרסים של בעלי ההון" היא חידוש עבורי – עד כמה שאני יודע, עדיף היה לבעלי ההון לו איש לא יכול היה לאיים על מעמדם הכלכלי ההגמוני, ולהתחרות בהם. עדיף היה להם להציע מרכולתם במחירים הגבוהים ביותר אותם היו יכולים לקבוע כראות עיניהם, כפי שקורה במונופולים שונים אשר עדיין קיימים גם בישראל.

הכותב אף סותר את עצמו בהמשך, בקביעתו כי אינטרס נוסף של בעלי ההון הינו "פיקוח תאגידי רופף" – הרי כל סטודנט לכלכלה יודע כי משמעות הגברת התחרותיות במשק כרוכה בשבירתם של מונופולים, קרטלים ושאר רעות חולות מסוג זה, לטובת ה"אזרח הקטן".
אולי זה המקום לציין שבשיח של כלכלת השוק, אין דבר כזה, אזרח קטן. כל אזרח הוא גדול, ומהווה מערכת קבלת החלטות עצמאית ומשוכללת, אשר אינו צריך שמישהו אחר יאמר לו מה לעשות וכיצד. זהו בדיוק הבסיס הליברלי עליו מושתתת כלכלת השוק.

בניגוד לכתוב במאמר, ניתן לבחון מחקרים דוגמת זה של מכון Sphere, שנוסד בידי כמה פרופסורים מאוניברסיטת סטנפורד, אשר בחן את המסלול הכלכלי שעשו עובדים במדינת קליפורניה, ומצא כי בשנת 88' 40% ממקבלי השכר הנמוך ביותר עבדו בקמעונאות, בעוד שעד שנת 2000 למעלה ממחצית מחברי הקבוצה הזו עברו לתעשיות אחרות, כאשר עליית השכר הממוצעת שלהם, בניכוי האינפלציה הייתה של 83%, עד למעלה מ-32,000$ בשנה.

העובדים שנשארו בקמעונאות היו בדרך כלל בעלי השכר הגבוה ביותר שם, והרוויחו כ-10,000$ בשנה יותר מן העוזבים.

לאורך 12 שנים, 88% ממי שאכלסו את השלב הכלכלי הנמוך ביותר בקליפורניה התקדמו כלפי מעלה, והכנסותיהם עלו ככל שצברו ניסיון במשרה וותק במקום העבודה – שני דברים ששוק העבודה מתגמל.

באוניברסיטת מישיגן, הראו כי כ-20% מאנשי החמישון התחתון בארה"ב עולים לפחות שלב אחד בתוך שנה. מחקרים נוספים מלמדים דברים דומים.

את התייחסות הכותב לאשליה הסטטיסטית, הנובעת מהעובדה שקומץ מיליארדרים המגדילים את הכנסתם מגדילים את הצמיחה בשכר הממוצע במשק, ניתן לתקוף לאור העובדה כי השיח המרקסיסטי עושה שימוש בנתונים מסוג זה בדיוק באותו האופן, בבואו לפרסם את דו"ח העוני בכל שנה, שהרי העוני נמדד בדוחות מסוג זה באופן יחסי, ועלייה בביקוש ובשכר עובדי היי-טק למשל, מביאה לגידול פתאומי בכמות העניים בישראל, אף על פי שמצבם של אותם "עניים חדשים" כלל לא השתנה.

מר הלפרן קושר בין שיעורים גבוהים של דיכאון (10%) וחרדות (13%) בציבור האמריקאי לבין שעות העבודה הרבות והשכר הנמוך מדי כהגדרתו. מה שלא בחר לספר לנו, הוא ששיעור הסובלים מדיכאון בפינלנד בשנה האחרונה היה 9%, וכי בשנת 2001 היו בפינלנד, על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, 21 התאבדויות על כל 100,000 תושבים, לעומת 10.4 בארה"ב. ידוע כי הגורמים לדיכאון, חרדות והתאבדות הינם רבים ומגוונים, והצבעה על קשר ישיר בין רמת השכר של אדם למצב בריאותו הנפשית מעוררת תמיהה.

לבסוף כותב מחבר המאמר על קריסת השיח הכלכלי הימני אל מול כוחה של המציאות הכלכלית האנושית. עד כה לפחות, השיח הכלכלי היחידי שקרס היה דווקא זה המרקסיסטי, ואת הדוגמאות האמפיריות ניתן לראות בבריה"מ שאינה קיימת יותר, או בדוגמה חיה כצפון קוריאה.

כל מדינה חפצת חיים צועדת לכיוון כלכלה חופשית יותר. אפילו הכלכלה השבדית, מדינת הרווחה הקלאסית, שהייתה בשנות ה-70' במקום הרביעי בעולם במונחים של תמ"ג לנפש, נושקת לתחתית רשימת המדינות המתועשות כיום, והממשלה שם נאלצת לצמצם את הוצאותיה. מה גם שמרבית אותן מדינות סוציאל-דמוקרטיות, נהנות מהומוגניות חברתית רבה, אשר מאותגרת כיום על ידי הגירה מאסיבית למדינות אלו, בעיקר של אוכלוסייה מוסלמית, ויחד איתה גם נכונות האזרחים לממן את מדינת הרווחה הולכת ופוחתת.

אנשי הכלכלה החופשית יסכימו כי השקעה ציבורית בחינוך, בבריאות ובמוצרים ציבוריים אחרים היא חיונית, והכותב היה למד זאת, אילו קרא את ספרו של הפרידמן הנכון – זוכה פרס נובל בכלכלה, פרופ' מילטון פרידמן, אשר מהווה את ההשראה האמיתית לעולם המושגים של חסידי השוק, ולא תום פרידמן העיתונאי מהניו יורק טיימס.

לדידם של אנשי השוק החופשי, על מנת שהשקעה ציבורית כזו תצלח, על הממשלה לעסוק אך ורק בנושאים אלו, ולאפשר לכל אותם אזרחים גדולים לדאוג לרווחתם הכלכלית בעצמם.