על חוצפה

בחזרה לעניינים סטודנטיאליים,

היום קיבלתי הודעה מאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, לפיה החליטה האגודה לפרוש מהסיכום של התאחדות הסטודנטים הארצית עם שרת החינוך, ולהמשיך במאבק בכל זאת. במסגרת זו צפויה השבתת לימודים באוניברסיטת תל אביב ביום שלישי הקרוב.

לטענת האגודה התל אביבית, הסיכום עם שרת החינוך כלל אינו מספק, ולא כולל אף הישג ממשי לסטודנטים (מה שנכון, נכון).

עם זאת, משהו מאוד תמוה באמירה הזו של האגודה של תל אביב.

האגודה התל אביבית שבה ואיחדה כוחות השנה עם התאחדות הסטודנטים הארצית, בכדי לנהל מאבק משותף. בהצטרפות זו הביעה האגודה של תל אביב את הסכמתה לכך שהתאחדות הסטודנטים הארצית תייצג גם אותה במאבק, ובכלל זה בסיכומים עם גורמי הממשלה השונים.

אך ברגע שהסיכום שהושג אינו לרוחם של אנשי האגודה בתל אביב, החליטו לפרוש מהסיכום. אך מה שווה סיכום של נציגי סטודנטים עם שרת החינוך, כאשר נציגי הסטודנטים לא מייצגים את הסטודנטים (למרות שהתחייבו שהם כן מדברים בשמם כשהחלו השיחות)?

מה שמרגיז כאן באמת הוא שלסטודנטים עצמם אין את הפריבילגיה לנהוג כפי שנוהגת האגודה שלהם. הסטודנטים המעוניינים להגיע להרצאות ביום שלישי, לא יוכלו לעשות זאת. האגודה מונעת זאת מהם בכוח.

כנראה שהאגודה לא סומכת על כך שרוב הסטודנטים תומכים במאבקה כפי שהיא מציינת, ולכן נאלצת למנוע את כניסת הסטודנטים לקמפוס. הרי אם כל הסטודנטים היו מסכימים עם עמדת האגודה, מדוע היה צורך לנעול את השערים במנעול ושרשרת?

האגודה "שברה" את הסיכום עם ההתאחדות הארצית, בעוד שהיא לא מאפשרת לסטודנטים המעוניינים בכך "לשבור" את השביתה. זהו מוסר כפול, ויותר מכל, גם מרגיז.

ואם כבר דנים בכלי השביתה הזה, שהאגודה מאיימת להפעילו חדשות לבקרים - במי בדיוק השביתה פוגעת? בסטודנטים!

השביתה אינה פוגעת באוכלוסייה הרחבה, בניגוד למקרים שבהם ועד עובדים של מונופול משבית את הפעילות וכולנו סובלים מהפסקת חשמל/מים/פינוי אשפה ובעקבות זאת נרצה אולי להפעיל לחץ על הרשויות להיענות לתביעת השובתים.

מה גם שבניגוד למצב שבו עובדים משביתים מפעל מסוים, ובלעדיהם המפעל לא יכול לעבוד, ולכן נדרש להתפשר עימם, הסטודנטים אינם עובדים של האוניברסיטה, אלא צרכנים שלה.
משול הדבר למצב שבו צרכנים יקיימו חרם על חברה, לא יצרכו את מוצריה, אך ישלמו בעבורם בכל זאת. לא נשמע לי הגיוני.

כדי להוסיף חוצפה על חוצפה, קיבלתי גם הודעה מהממונה על הביטחון באוניברסיטה, אשר מודיע כי מטעמי חיסכון תותיר מחלקת הביטחון רק 4 שערי כניסה פתוחים, והשאר ייסגרו ביום השביתה, שהרי ממילא לא צפויים להגיע סטודנטים.

הסטודנטים משלמים אגרת ביטחון, והחיסכון הזה לא ינוכה מאגרה זו בסוף השנה.

נוסף על כך, בעצם סגירת השערים מסייעת מחלקת הביטחון לסטודנטים השובתים, מכיוון שהיא מקילה עליהם את העבודה בכך שעליהם לחסום רק 4 שערים לכניסת סטודנטים, ויתכן שהתפרסות על פני כל 13 השערים הייתה משימה קשה יותר לאגודה, וכך היה מתאפשר לסטודנטים המעוניינים בכך להיכנס לקמפוס וללמוד.

הרהורים על לבנון

הפוסט של אלעד גרם לי לקחת את הדברים דווקא לנושא הנסיגה מלבנון. בדיוק שלשום הלכתי לראות את הסרט בופור בקולנוע. מלבד הקשר האישי שלנו לסיפור (נועם ברנע, עליו מבוססת דמותו של זיו פארן קצין היחס"פ, היה שנתיים מעלינו בתיכון), מדובר בסרט מצוין, עשוי היטב, משוחק כהלכה, מעוצב לעילא וחזק. חזק מאוד.

הסרט הזה, כמה חודשים לאחר המלחמה בלבנון, בא להזכיר לכל אלו ששכחו, שאולי הנסיגה לא הייתה מהלך כל כך שגוי. קל לשכוח את האבסורד שבמצב ששרר אז, ולומר שאילולא נסוגונו מלבנון, המלחמה האחרונה לא הייתה פורצת.

נכון, ב-6 השנים שעברו מאז הנסיגה החיזבאללה ניצל את ההזדמנות כדי להכין את עצמו למלחמה באופן שלא יכול היה לעשות כל עוד צה"ל נכח בשטח, אך לצה"ל היו דרכים אחרות לדעת מה מעשיו של החיזבאללה בשטח גם לאחר הנסיגה.

העובדה שלא עשה זאת, היא מחדל אותו יש לבחון היטב, וכולי תקווה שהנושא לא יישכח בינות הטחות ההאשמות בין החוקרים לפוליטיקאים ואנשי הצבא.

לא סתם אין בעברית תרגום מדויק למילה Accountability...

על בטיחות בדרכים והאח הגדול

בימים האחרונים יצא לי לשמוע לא מעט על יוזמות כאלו ואחרות בנושא הקטל בדרכים. ירון מירלמן מקדיש את חודש מרץ שלו לפעילות בנושא (זהו הפוסט האחרון מבין שלושה שהוא פירסם בימים האחרונים).

בין הרעיונות שעלו, סיפר רפי על מספר פתרונות טכנולגיים מסוגים שונים, שחלקם נשמעים מצוינים. בין הרעיונות המוצעים, מייחל רפי: "אם לכל מכונית היה אמצעי זיהוי אלחוטי, הרי שמערכת בקרה מרכזית היתה יכולה לרשום לרכב עבירות כמו מעבר באור אדום, אי שמירת מרחק,עקיפה מסוכנת ועוד...."

לאחר שהעליתי בפני רפי את סוגיית הפגיעה האפשרית בחירויות הפרט שנובעת מהתקנת מערכת כזו בכל כלי הרכב, כתב לי בתגובה ש"מי שרוצה להציל חיי אדם ולשפר את איכות החיים והסביבה, חייב לסמוך על טכנולוגיות חדשות וכנראה צריך גם לשלם במחיר האפשרות לפגיעה בפרטיות". כדוגמא, נתן רפי כתבה על השימוש שעושים הורים במצלמות מעקב ביתיות כדי לרגל אחרי מעשי ילדיהם המתבגרים (במטרה למנוע התדרדרות לא רצויה לסקס, סמים ואלכוהול כמובן).

מכיוון שאני לא מקבל אכסיומות כאלו כמובנות מאליהן, התחלתי לשאול את עצמי את השאלות הבאות:

מדוע חייבים לשלם במחיר הפגיעה בפרטיות?
האם אין דרכים אחרות להציל חיי אדם ולשפר איכות חיים וסביבה מבלי לפגוע בפרטיות?

האם מובטח לי שכשאשלם בפרטיות שלי, יינצלו חיי אדם וישתפרו איכות החיים והסביבה?

יעלי שלי כבר תפסה את הצד של רפי (זו הדינמיקה בבית שלנו :), אבל בכל זאת חשוב לי להתעכב על שאלות אלו, שממעטים להתעכב עליהן, וזה מסוכן.

אני טכנופיל שממהר לאמץ טכנולוגיות, ובעצמי לא תמיד מקדיש מחשבה למחיר שאני משלם בעבור שימוש במכשיר שאני תופס כמשפר את חיי, או מוסיף לי מרכיב מהותי של נוחות. ברור לי שכבר כיום, טכנולוגיות שאנו מאמצים לשימושנו הפרטי מאפשר לשלטונות לעקוב אחרינו במידת הצורך. רפי מזכיר את המידע שכולנו חושפים על עצמנו ברשתות חברתיות, אך עדיין זהו מידע שאנו בחרנו לחשוף מרצוננו החופשי וביודעין.

עם זאת, כאשר הטכנולוגיה המפותחת מגיעה לידי הרשויות, ולא לשימושו של האזרח, המצב הופך מסוכן פי כמה. בוודאי כשמתעלמים מההנחה המובלעת שהרשויות לא יעשו בכלים אלו שימוש לרעה כנגדנו, הנחה בעייתית כשלעצמה בימים אלו ממש.

לכן אני גם לא מקבל את ההקבלה למקרה ההורים ומצלמות הוידיאו שעוקבות אחר ילדיהם.

עד כמה שזה חולה, מעוות, ועלול לפגוע באמון במערכת היחסים בתוך המשפחה, זו החלטה של התא המשפחתי לסכן מערכת יחסים זו בשם הרצון להיות עם "אצבע על הדופק" בכל הנוגע לילדים בבית ולהתקין מצלמות מעקב (כאילו שהם לא יכולים לעשות את כל אותם הדברים מחוץ לבית).
מערכת שמספרת לשלטונות בכל פעם שעברתי על החוק היא בעייתית, ולו רק כי גם החוקים עצמם לא תמיד קיימים במטרה לשמור על איכות החיים והסביבה או להציל חיי אדם. אני מעדיף להשיג את אותו האפקט באמצעות הצבת שוטר בכל צומת (גם במחיר עלות גבוהה יותר), מאשר להתקין ברכב מערכת שמלבד הודעה לרשויות על עבירות תנועה, יכולה לספר היכן אני נמצא ולאן אני נוסע.

אני מאמין שעצירת הקטל בכבישים ושמירה של חירויות הפרט יכולות לבוא בכפיפה אחת.

ברור שלמערכת המוצעת יש אפקט מרתיע, אך אם לא מונעים את העבירה לפני שהיא מתרחשת, גם אם המשטרה תדע על חציית צומת באור אדום בדיעבד, זה לא ישנה כלום להולך הרגל שנהרג באותה תאונה.

יש מקומות בעולם שבהם בצמתים עירוניים ישנו מעין עמוד פלדה החוסם את המעבר כל עוד הרמזור אדום, ו"נבלע" בכביש בזמן שהרמזור ירוק - איש לא יחשוב על להתקרב לצומת כשהאור צהוב, אם הוא יודע שיתכן ויתנגש בעמוד פלדה כזה, או ייסע על דוקרנים (כמו ביציאות מחניונים) הקופצים בזמן שהרמזור אדום.
יש מערכות טכנולוגיות שניתן להתקין ברכבים ובכביש שימנעו מעבר על החוק מלכתחילה (במקום להלשין על מי שעבר עליו), ודברים נוספים שניתן לעשות, כדי להציל חיים ולהשיג אפקטים נוספים, וזאת מבלי לתת לשלטון כוח נוסף להתעמר באזרחים.

עוד טוען רפי, שמלחמה בטרור, בפשע ובתאונות הדרכים "שוות" את המחיר של הפגיעה בפרטיות. אני אומר שזהו מדרון חלקלק מדי. תחת הכותרת של מלחמה בטרור, אנו כבר יודעים שניתן להכליל דברים רבים ומשונים, וכמובן שאין מניעה בעתיד להרחיב את התחומים ש"שווים" פגיעה בחירויות הפרט (ולא רק בזכות לפרטיות), מרגע שהכלים המתאימים כבר בידי הרשויות.

אחד המגיבים לפוסט כתב: "אני מתייחס אליה (לטענת ה"אח הגדול") בביטול, שכן נהיגה במכונית ובעלות על מכונית אינה זכות מוקנית לאף אדם, כשם שבעלות על אקדח אינה זכות מוקנית של אף אדם. כך, אדם שמעוניין להיות בעל רכב או בעל אקדח נדרש לרשיון ואין כל בעיה חוקתית או מוסרית לחייבו גם להסכים לכך שניתן יהיה לעקוב אחר פעולותיו בכלי הרכב שרכש, בדיוק כשם שהוא מסכים לקבל על עצמו את מגבלות דיני התעבורה."

לעניות דעתי תגובה זו מסכמת את דבריי הקודמים מבלי להוסיף מילה.

הטיעון האחרון שמעלה רפי בעניין הוא שעו"ד קלגסבד למשל, לא היה מתנגד לתוספת של כמה מאות דולרים להתקנת מערכת כזו על רכב שעלותו 600,000 ש"ח. עוד טוען רפי שהמדינה ממילא גובה מיליוני שקלים במיסים על רכבים ודלק, ולכן כסף לא אמור להוות בעיה.

אז זהו, שדווקא כאן טמונה הבעיה בעניין זה. יבואני הרכב מצהירים חדשות לבקרים שבגלל שיעור המס הגבוה המוטל על כלי רכב בארץ (בעיקר מס קנייה), הם נמנעים מלייבא לארץ את הדגמים היקרים והמאובזרים יותר, מכיוון שהם יודעים שלא יוכלו למכור אותם בגלל המחיר הגבוה. לכן הדגמים שמגיעים לארץ הם אלו עם אבזור הבטיחות המינימלי שיוצא ממפעל היצרן. דווקא הפחתת שיעור המס על הרכב עשויה לתרום לכך שרכבים מאובזרים ובטוחים יותר (ומזהמים פחות, אגב), יהיו נגישים יותר לצרכן הישראלי, וגם תעודד החלפת מכוניות בתדירות גבוהה יותר, ובכך תצמצם את כמות המכוניות הישנות, הלא בטיחותיות והמזהמות על הכביש (טענה שעשויה לסתור את הטיעון שמיסים גבוהים על רכב מביאים לצמצום זיהום האוויר הנפלט ממכוניות). תוספת של כמה אלפי שקלים לרכב אינה דבר של מה בכך עבור רוב רוכשי המכוניות שלא נוהגים בג'יפ של פולקסווגן כמו זה של עו"ד קלגסבד.

3 דקות על הצלחה

אולי זה קשור לפוסט הקודם. אולי בכלל לדברים שאני עושה בימים אלו, אבל בכל אופן, לא משנה הסיבה, אני רוצה לחלוק איתכם את ההרצאה הנפלאה הזו, שאורכה 3 דקות בלבד, על מה גורם לאנשים להיות מצליחים.

תודה לעידן על ההפנייה. ניפגש בכנס TED בעוד 3 שנים?

סטארטאפ פוליטי

אני יודע שמה שאני הולך לכתוב קצת חריג.

חריג מכיוון שבדרך כלל, יזמים עם רעיון לסטארטאפ לא נוהגים לחשוף אותו לקהל הרחב כשהוא עוד בחיתוליו. בטח שלא בלי להחתים אנשים על הסכמי סודיות, שמא הרעיון ייגנב ומישהו אחר יגזור את הקופון. אז אני אומר - קחו את זכויות היוצרים על הרעיון שלי, כי לי לא יהיה זמן להתחיל לממש אותו בשנים הקרובות. יש לי תוכניות אחרות. אם אף אחד לא יקפוץ על הרעיון עד שאמחק עוד כמה שורות מה-Task list של החיים שלי, אתחיל להזיז עניינים בעצמי.

יעלי שלי כבר מזמן הפסיקה לקרוא את העיתון, וכשהיא מדי פעם שוכחת את זה ומתחילה לדפדף, מיד חושכות עיניה, והיא צועקת לעברי - מתי תהיה כבר ראש ממשלה?

גם עזרא אמר שמתי שאבקש הוא יהיה שם, אוסף את החתימות הדרושות.

לא עושה רושם שצריכה להיות בעיה גדולה. אני יכול לעבוד יותר מ-4 שעות ביום. זה כבר אמור לתת לי יתרון מסוים, לא?

ובכל זאת, אנשים ישאלו מה אני מציע. לא סתם בוחרים אנשים לראשות הממשלה או לכנסת (הממ... צריך לבדוק את התקפות של המשפט הזה...).

אז הנה הרעיון לסטארטאפ - ימין כלכלי ושמאל מדיני. לא. לא מפלגת מרכז. ימין כלכלי ושמאל מדיני. נכון, שחור ולבן יוצא אפור, ושוקו ווניל יוצא שוניל. ובכל זאת. לא מפלגת מרכז. ימין כלכלי ושמאל מדיני. לא ממוצע. לא באמצע. לא בערך. גם וגם.

אז יוסי שאל אותי לפני כמה חודשים כשהיינו ביחד בבאר שבע, איך זה מסתדר לך? איך זה יכול להיות? זה בכלל יכול ללכת ביחד? בטח שכן! אם ליברל, אז עד הסוף.

אני מניח שזה לא המקום להסביר מהו ליברליזם. מי שרוצה לקרוא את הגרסא המקוצרת, שילך לויקיפדיה. מי שרוצה את הגרסא המלאה, מוזמן להתחיל ללקט ערימת ספרים ליד המיטה. יש הרבה מה לקרוא.

אבל בכל זאת, אם הערך הבסיסי הוא חופש, אז החופש הזה רלוונטי לכל תחומי החיים. אי אפשר לבקש חופש כלכלי, בלי להבין שהמקורות המוסריים לתביעה זו חייבים לגזור גם חופש פוליטי. לאנשים בכלל. אפילו אם הם פלשתינאים.

אה, גם ההיפך הוא הנכון, לתשומת ליבם של אנשי השמאל בארץ.

ועכשיו שימו לב לשוס - אין כזה דבר במפלגה אחת בישראל. פשוט אין. איכשהו, כל השמאל הפוליטי בישראל הוא שמאל מדיני וכלכלי, והימין ימין בשני התחומים גם כן. המקסימום שיש זה הערבוב ההפוך, עם מפלגות "חברתיות" שהן גם ימין פוליטי.

הדבר הכי קרוב הוא שינוי של שנות ה-80', וגם זה בערך. מאז, גורנישט, וזה מדהים, מכיוון שאם נדבר קצת במונחים של תוכנית עסקית, דווקא במהלך שנות ה-90' נוצר כאן שוק הולם לרעיון הזה.

אז הנה, אפשר להמשיך להתלונן שנמאס. אפשר להחליט שעוזבים הכל והולכים מכאן. ואפשר להחליט שעושים משהו כדי לשנות. נשמע מצחיק כשאני אומר את זה, בו בזמן שאני לא מתכוון לעשות את זה בעצמי בשנים הקרובות. אבל כמו שאמרתי, יש לי תוכניות אחרות. לפחות בינתיים. ובכלל, אני חושב שכדאי שאני אעשה עוד כמה דברים בחיים שלי, לפני שאבקש מאנשים אחרים לסמוך עליי. אז בינתיים, אם מישהו רוצה לגנוב לי את הרעיון, אני מבטיח לא לתבוע. מקסימום לבקש להצטרף כשיגיע הזמן.