על הכיס של הסטודנטים

"סטודנטים נאבקים רק על הכיס שלהם!" עולה הטענה חדשות לבקרים. ואני אומר: מצוין!

לא אספר על כל מעלליי בשבועות האחרונים. זה כבר עניין לפוסט אחר. רק אציין שבין שאר הדברים, הקמנו את "מטה המאבק נגד שביתת הסטודנטים", ששם לו למטרה להפסיק את השביתה המגוחכת הזו.

לקראת הפגנת הסטודנטים שהתקיימה השבוע, פנו אלינו שני חבר'ה נחמדים מאוניברסיטת בן גוריון, בבקשה להצטרף אליהם להפגנת נגד.
מכיוון שמטה המאבק הוא בית לכל מתנגדי השביתה, ללא קשר למניעים להתנגדות, הנטייה הייתה להסכים וחברינו אף הגיעו לתמוך בהם במהלך ההפגנה.

הטענה העיקרית שלהם היא שהסטודנטים מפגינים ושובתים רק כשזה נוגע לכיס שלהם, ולא עושים דבר בסוגיות לאומיות אחרות כמו ניצולי השואה, השבת החטופים וכו'.
עם זאת, הגיע הזמן שנאמר את האמת - אין שום סיבה שארגוני הסטודנטים יפגינו על משהו שהוא לא שכר הלימוד שלהם.

יש לי בעיה עם שני דברים בטיעון של הבאר שבעים - עם תיאור המצב המצוי, ועם תיאור המצב הרצוי.

החבר'ה האלו שואפים למצב שבו הסטודנטים ישביתו את הלימודים או יביעו עמדה בנושאים "חברתיים" או "לאומיים", כפי שנעשה תדיר במדינות אחרות.
אני מאמין שארגוני הסטודנטים נבחרים כדי לעסוק אך ורק בעניינים סטודנטיאליים – נושאים שבתוך הקמפוס, וייצוג האינטרס ה"סטודנטיאלי" כלפי חוץ בתור קבוצת לחץ במוסדות מוניציפליים וארציים – דוגמת העיסוק בסוגיות של שכר הלימוד וכו'.

בשביל להביע עמדה בסוגיות לאומיות שאינן קשורות בנושאים סטודנטיאליים מתקיימת מערכת הבחירות הכללית לכנסת, וקיימים אלפי ארגונים במה שקרוי "החברה האזרחית" שבהם הסטודנטים יכולים לפעול כאינדיבידואלים או להצטרף לקבוצה המאמינה באותם ערכים – אך לפעילות זו אין קשר לעובדת היותם סטודנטים אלא לעמדתם הפוליטית, לתפיסת העולם החברתית שלהם ולאלפי דברים אחרים שאין להם דבר ולו חצי דבר עם הסטטוס הסטודנטיאלי שלהם. ה"סטודנטים" אינם גוף בעל אג'נדה פוליטית.

אני למשל, אינני מסכים עם מטרותיהם של רבים מהמאבקים ה"חברתיים" בישראל, ולכן לא מעוניין שאגודת הסטודנטים תשתמש בשמי כמייצגת אותי במאבקים כאלו. אם היינו בוחרים באגודת הסטודנטים על סמך מצע "לאומי", אני מניח שהתוצאות היו דומות יותר לתוצאות הבחירות לכנסת, ואפשר היה לוותר לחלוטין על הבחירות לאגודה. האגודה נבחרת כדי לעסוק בעניינים סטודנטיאליים, ואין פסול בכך שהיא לא תעסוק בשום דבר מעבר לכך.

יש לקחת בחשבון שבבחירות לאגודות הסטודנטים מוצנע לחלוטין המצע ה"לאומי" של המועמדים ולנו מוצגת רק האג'נדה הקמפוסיאלית, מבלי לומר לנו איזה נציג משתייך לאיזה תא סטודנטים, מה גם שרבים מן הסטודנטים כלל לא מודעים לקשר שבין תאים מסוימים למפלגות פוליטיות (למה "להלבין" את השם "מפלגת העבודה" תחת הכותרת "הדור החדש"? מה מנסים להסתיר?).

הציפייה שאגודת הסטודנטים תשתתף לפי ראות עיניה באירועים ציבוריים שאינם סטודנטיאליים, כמייצגת 250,000 סטודנטים, היא בעייתית, מכיוון שמכניסים שחקן למשחק הפוליטי, מבלי שאף אחד נתן לו באמת לגיטימציה לייצג את עמדותיו במשחק הפוליטי.

הלגיטימציה (המוטלת בספק ממילא) ניתנה לשחקן הזה כדי לשחק במשחק אחר בכלל – זה הסטודנטיאלי.

כאשר יו"ר ארגון סטודנטים, שהוא גם חבר מרכז מפלגה מסוימת, מאיים או לחילופין מבטיח לחבר מפלגה אחר את תמיכתו, ומציג את עצמו בכובע של יו"ר ארגון שמייצג 250,000 איש, זה מטעה ומסלף את העובדות - הוא לא באמת יכול לגייס את 250,000 האנשים לעמדתו בנושא פוליטי מסוים, מכיוון שלא זהו המנדט שניתן לו.

ואם ניגע בתיאור המצב המצוי, בשנה האחרונה אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב השתתפה בהפגנות רבות (בעיקר של גופי שמאל כמובן) שמטרתן נושאים חברתיים, וכלל לא סטודנטיאליים גרידא. הדוגמה הבולטת היא השתתפותה הרשמית בועידת העשוקים לצדק חברתי מוקדם יותר השנה.

כמו כן, קיימים ארגוני סטודנטים הפועלים כל הזמן לשיפור מצב החברה בישראל, צמצום הפערים, נגד הגדר, סיוע לתושבי הצפון בזמן המלחמה, ובנוסף עליהם, רבים הם הסטודנטים שפועלים כאינדיבידואלים במסגרות שונות על רקע נושאים חברתיים שאינם סטודנטיאליים (איך אפשר בלי להזכיר את נובה).

סטודנט המעוניין בכך, מוזמן ויכול להביע עמדה על כל נושא שבעולם, ולפעול לקידום מטרותיו, אך לא תחת הכותרת של גוף שאמור לייצג ולפעול למען הסטודנטים מתוקף מעמדם כסטודנטים, או השתייכותם לקבוצת הסטודנטים באוכלוסייה. ישנן מסגרות לגיטימיות יותר לשם כך.

לכן אל לנו להתלונן על כך שהסטודנטים כקבוצה לא מוחים על עוולות חברתיות כאלה ואחרות, מכיוון שהסטודנטים כקבוצה צריכים למחות על עניינים שקשורים בסטודנטים כקבוצה. מלבד עניינים אלו, אין משמעות להיותם קבוצה.

אם אגודת הסטודנטים לא תשבית את הלימודים ותדאג ל"תחת של הסטודנטים" כפי שמתרעמים גיא חזן ואיל מזרחי,הסטודנטים מבן גוריון, היא תמעל באמון הסטודנטים שלשם כך שלחו אותה. ידידי עוסטי היה מוסיף שחבל שהיא שוכחת לנגב אותו מדי פעם.

על זכות השביתה (ועל ייעוץ משפטי בחינם באינטרנט)

אני לא משפטן. אף פעם לא הייתי, ולמרות שבזמנו זה היה מאוד פופולרי, אף פעם לא ראיתי את עצמי לומד משפטים. אפילו לא בתור ילד כשראיתי פרקליטי אל. איי. זה פשוט לא עשה לי את זה. בטח לא אחרי שראיתי את מיטב חבריי כורעים תחת נטל ההתמחות במשרדים השונים.

עם זאת, לצרכים מקצועיים, מדי פעם אני חוטא ובודק את לשון החוק והפרשנויות העולות ממנה.

מכיוון שכאן הנושא מעורפל יותר, אני פונה אל כל המשפטנים הקוראים שורות אלו בבקשה לקבל טיפ (אני יודע שעל כל דבר יותר מטיפ כבר אצטרך לשלם יותר מכפי שאני מעוניין כרגע, ולכן אסתפק בטיפ).

הנושא, כפי שבוודאי קוראים נאמנים כבר מנחשים, נוגע לשביתת הסטודנטים, ולזכות השביתה בכלל.

למי שלא יודע, לאחר כמה ימי שביתה במהלך שנת הלימודים האחרונה, וסביב הדיון הציבורי בעקבות הקמת ועדת שוחט, צפויה השבתת לימודים נוספת ביום שלישי הקרוב, שוב בתמיכת ארגוני הסגל הבכיר והזוטר (כלומר - גם הם שובתים).

כמה שאלות משפטיות מעניינות (לדעתי) עולות מהמקרה הזה, ואשמח לקבל תשובות או הבהרות:

ראשית, האם ניתן בכלל לכנות את מה שהסטודנטים עושים כ"שביתה"?
שביתה, עד כמה שידוע לי, מוגדרת כצעד שנוקט ארגון עובדים, או עובדים בכלל, כנגד מעסיקם, במהלך סכסוך ביניהם.
במקרה שלנו, הסטודנטים אינם מועסקים על ידי האוניברסיטה, ולא מקבלים ממנה משכורת. כפי שכתבתי כבר בעבר, יותר מאשר שביתה, מדובר כאן בהחרמת נותן שירות (באופן מטומטם מספיק, לאחר שכבר ניתן התשלום על השירות הזה).
אם לא שביתה, ניתן לומר שהסטודנטים החליטו (באופן מאורגן כזה או אחר), שלא להגיע ללימודים, וכעת הם מבקשים מארגוני הסגל להשבית את הלימודים, כדי למנוע תמריצים לסטודנטים "לשבור" את שביתת הסטודנטים מחשש שמא יפסידו לימודים עליהם יצטרכו להיבחן בסוף הסמסטר.

אם התשובה לשאלה הקודמת היא שלילית, נשאלת השאלה האם שביתת הסגל נכללת בהגדרה של שביתת אהדה, שהיא שביתה של עובדיו של מעסיק אחד המזדהים עם מטרתם של עובדיו של מעסיק אחר, למרות שלראשונים אין כלל סכסוך עם מעסיקם.
שהרי אם אין כאן שביתת סטודנטים, אזי שביתת הסגל אינה עומדת בהגדרה הצרה כפי שתיארתי.

ולבסוף, אם השביתה היחידה המתקיימת היא שביתת הסגל, האם היא עומדת במבחן המשפטי? האם היא מוצדקת?
ושאלת השאלות - האם יש משהו שסטודנטים המעוניינים ללמוד יכולים לעשות כדי למנוע את השביתה הזו ולהחזיר את שנת הלימודים לפסים שפויים?

למי שמעוניין לקרוא על הנושא, זה מסמך שמצאתי על נושא שביתת האהדה.

אגב, לפי המידע המתפרסם בעיתונות, שביתת הסטודנטים נעשית בתמיכת הסגל ובשיתוף פעולה מלא איתו. מה זה אומר? האם זה אומר שהסגל לא שובת אלא סתם מחליט לא ללמד? האם זה מותר? האם להנהלת האוניברסיטה אין מה לעשות בנידון?

אשמח לשמוע לדעת גדולים.

על דמוקרטיה ובחירות (או, מתי למרות שיש בחירות אפשר לומר שזו לא ממש דמוקרטיה)

הפוסט הזה היה מתוכנן לעלות כבר מזמן, אבל מכיוון שהוא מהווה תשובה לא רעה לשאלה שנתתי לסטודנטים שלי בבחינה, החלטתי להמתין מעט, כדי שאם במקרה מישהו מהם מופרע מספיק כדי לקרוא את הבלוג שלי, הוא לא יזכה לנקודות במתנה...

מתי אנשים יוצאים מהבית והולכים להצביע בבחירות? לא מעט חוקרים דנו בשאלה הזו, וניסו לנסח מעין נוסחה חשבונאית שתצדיק את פעולת הבחירה ותציג אותה כפעולה רציונלית, שהרי אם כל כך הרבה אנשים (לפחות בישראל) עושים את הפעולה הזו פעם בשנתיים, כנראה שהיא רציונלית.

בבסיס הרעיון יש לבחון האם האדם שמחליט ללכת לבחור מפיק יותר תועלת מפעולת הבחירה מאשר עצם העלות של הבחירה הזו. אם עלות הבחירה נמוכה מהתועלת, הרי ניתן לומר שפעולת הבחירה היא אכן רציונלית.

לכן, נראה מה מרכיב את שיקול התועלת לעומת מרכיביה של עלות הבחירה.

על פי הנוסחה הבסיסית ביותר, התועלת של הבוחר מהצבעה בבחירות מורכבת ממכפלה של ההשפעה של הקול הבודד על תוצאת הבחירות, והתועלת שיקבל הפרט מכך שהמועמד העדיף עליו אכן יצליח להיבחר.

כיצד נמדוד את ההשפעה של הקול הבודד?
יש מספר גורמים שרצוי להתייחס אליהם.
ראשית, גודלו של הגוף הבוחר - משקלו של קול אחד מתוך 12 דיירים בבחירות לועד הבית גדול בהרבה מההשפעה שיש לקול אחד בבחירות הכלליות לכנסת במדינת ישראל (1 מתוך 5 מיליון רשומים בפנקס הבוחרים, או 3 מיליון מצביעים בפועל בבחירות האחרונות).
שנית, גודלה של קבוצת הבוחרים המהווה גוף השפעה. למשל, גודל התמיכה הדרוש להשגת מושב אחד בכנסת הוא כ-30,000 קולות, כך שהפרט הבודד יכול לראות את עצמו כאחד מתוך 30,000 שמצליח להגדיל את כוחה של מפלגתו, וזהו יחס טוב יותר.
שלישית, יש לבחון את הפער הנתפס בין המועמדים לזכייה. ככל שהפער נתפס כקטן יותר, כך מרגיש כל בוחר שתרומתו הסגולית לנצחון המועמד העדיף בעיניו רבה יותר, מכיוון שהוא הוא אחד הבודדים שיטו את הכף בסופו של דבר. זו אגב, הסיבה שבגללה המועמדים נוטים לומר שהפער קטן, על מנת לגייס למאמץ את כל אותם אלו שמתלבטים האם ללכת ולהצביע (וזה היה מקור טעותו של אולמרט שטען שניצח כבר 3 שבועות לפני הבחירות האחרונות).

מרכיב העלות במשוואה הזו קשור בגורמים שונים ומשונים גם כן.
ביטוי לא רע לעניין אפשר למצוא בפרק הפתיחה של הספר "על הפיקחון" של סראמאגו, אבל כדי לתמצת אפשר לומר שלהירשם בפנקס הבוחרים, לנסוע עד לקלפי, לעמוד בתור כדי להצביע, לצאת מהבית ביום לא נעים, להפסיד שעות עבודה, לעבד מידע פוליטי כדי להחליט באופן מושכל וכו' - כל אלו מרכיבים את העלות שהבוחר הפוטנציאלי רואה לנגד עיניו ביום הבחירות.
בישראל אגב, עושים מאמץ רב כדי להקטין כמה שיותר את ההשפעה של אלמנטים אלו - הרישום בפנקס הבוחרים נעשה באופן אוטומטי בלי שהאזרח יצטרך לעשות זאת בעצמו, יש פיזור גבוה של קלפיות כדי שלא יהיו מרחקים גדולים מדי עד לקלפי, בדרך כלל מזג האוויר נעים, יום הבחירות הוא יום שבתון מהעבודה, ותעמולת הבחירות אמורה להעביר באופן מתומצת את עיקרי המצעים של המפלגות כדי להקל על הבוחר להבין מה כל מועמד אומר.

למרות כל אלו, מכיוון שההשפעה של הבוחר היחיד על תוצאות הבחירות עדיין עשויה להיות קטנה מאוד, יתכן שהנוסחה תיתן בכל זאת ערך שלילי (עלות גבוהה מתועלת), ולכן חיפשו דרך להראות בכל זאת שפעולת הבחירה היא רציונלית, והחליטו להוסיף למרכיב התועלת גם את התועלת של הפרט מעצם פעולת הבחירה עצמה - כל אותם סוכני סוציאליזציה שפועלים כדי להבטיח שביום הבחירות הבוחר ילך ויצביע, מכיוון שיראה את עצמו כחלק מקבוצה חשובה שקובעת את גורל המדינה וכו' (וזכור לכולנו הפרק בסאות'פארק שבו סטאן לא רוצה להצביע עבור קמע חדש לבית הספר ונאלץ לצאת לגלות מהעיירה).

ובכן, חוץ מזה שלימדתי קורס בכלכלה פוליטית, מה הסיבה שבגללה אני מספר לכם את כל זה?

אתמול קיבלתי עותק של תכתובת בין סטודנט למתימטיקה לבין ראש מחלקת ההסברה של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, גיל גולדנברג, ובו טוען אותו גולדנברג שהסיבה שהבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב נראו כפי שנראו הייתה שהאגודה עושה את עבודתה נאמנה, ולכן אין צורך באופוזיציה.

אולי זה המקום להסביר למי שלא מכיר כיצד נראו הבחירות לאגודת הסטודנטים השנה.

ובכן, מתוך 30,000 סטודנטים הגיעו לקלפי רק 2,500 (8.3% הצבעה) ושלחו למועצה 75 נציגים. בבחירות זכו נציגי תא הסטודנטים "דור חדש" המזוהה עם מפלגת העבודה (אשר עד כמה שידוע לי, רצו לבחירות במשותף עם החבר'ה מתא מרצ). כך היה גם ב-19 מתוך 21 השנים האחרונות! 35 נציגים מתוך ה-75 נכנסו למועצה ללא בחירות בכלל, מכיוון שהיו הנציגים היחידים מן החוגים שלהם.

כעת ננסה לבחון את יום הבחירות הזה (שהיה יום גשום וסוער במיוחד) לאור ההסבר שתיארתי בתחילת הפוסט הארוך הזה. ראשית נבחן את מרכיבי העלות - כל סטודנט חבר אגודה רשאי באופן אוטומטי להצביע בבחירות למועצת אגודת הסטודנטים, והקלפיות מפוזרות בקמפוס, כך שאלו לא אמורים להוות בעיה.
עם זאת, ברור שלא כל הסטודנטים מגיעים ללימודים בכל ימות השבוע, ולא ממש ברור מדוע לא מאריכים את הבחירות לשבוע שלם על מנת לאפשר לכל סטודנט להיות בקמפוס כאשר מתקיימות הבחירות (הדבר אינו כרוך בעלויות רבות למשק, מאחר והבחירות אינן יום שבתון, ואפילו הבחירות הכלליות באיטליה נמשכות יומיים או שלושה, כדי לתת לכולם הזדמנות להצביע). הסבירות שסטודנט שאינו לומד ביום הבחירות יגיע במיוחד לקמפוס כדי להצביע, היא נמוכה ביותר.
כמו כן, לא מתקיימת תעמולת בחירות משמעותית, ופעמים רבות (בייחוד באותם חוגים שבהם יש רק מועמד אחד) מחליט המועמד לרוץ לבחירות ביום האחרון לרישום המועמדים (פעמים רבות בלחץ ראשי האגודה המכהנים), וכך לרוב הבוחרים אין מידע משמעותי בנוגע למצע של המועמדים והתועלת הצפויה להם מבחירתם.

זה מביא אותנו היישר לצידה השני של המשוואה - התועלת.
ראשית נבחן את מידת ההשפעה של הסטודנט הבודד על תוצאות הבחירות. אמנם להיות חלק מגוף בוחר של 30,000 איש זה עדיף בהרבה על גוף בוחר של כמה מיליונים, ולכאורה הסטודנט אמור לראות עצמו כמשפיע ביותר לעומת השפעתו על תוצאות הבחירות הכלליות, אך למעשה ההפרש הגדול שבו מנצחים אנשי תא "דור חדש" כבר 20 שנה, גורם לסטודנטים להבין שהפער אינו ניתן למחיקה, ואין טעם ללכת להצביע.

בנוסף, כפי שכבר אמרתי, לא ברורה בדיוק התועלת של הסטודנט מכך שמועמד מסוים ייבחר, שהרי כל המועמדים מציעים כמעט את אותו הדבר - צילומים בזול, מקראות, ייצוג האינטרסים של הסטודנטים בועדות אקדמיות שונות, יום סטודנט שמח, בירה בחינם וכמובן מאבק נצחי בפוליטיקאים המאיימים להעלות את שכר הלימוד.
אם כולם מציעים את אותו הדבר, איזו סיבה יש לטרוח ולבחור, שהרי הסטודנטים אדישים לחלוטין לזהותם של חברי המועצה שלהם (לזה מתקשרת תורת הניתוח המרחבי של מערכות בחירות של אנת'וני דאונס, שעליה לא ארחיב כאן).
ההבדלים היחידים בין המועמדים הם לעיתים הארגון הפוליטי עמו הם מזוהים, אך מכיוון שלפוליטיקה הציבורית השפעה וקשר מעטים על חיי הקמפוס, הרלוונטיות קטנה ביותר. היחידים שהביאו עמם מצע "מבחוץ" השנה היו נציגי תא הירוקים שהגיעו עם אג'נדה סביבתית לקמפוס, והצליחו להשחיל 4 נציגים למועצה.

בנוגע לתוספת של התועלת שרואה הפרט בעצם פעולת הבחירה, ניתן להניח שמכיוון שאין באמת סוכני סוציאליזציה הפועלים לשכנע את הסטודנטים שעליהם ללכת ולהצביע, היחידים שטורחים לעשות זאת הם חבריהם של המועמדים שמעוניינים לסייע בקידום הקריירה הפוליטית הסטודנטיאלית של חבריהם ורואים בכך תועלת ותחושת סיפוק אישית בלבד (ואולי אחר כך נהנים מקשרים עם חברי המועצה שיכולים לקמבן אותם בפעילויות שונות בקמפוס או לארגן להם עוד חולצה או דיסק און קי).

ובכן, קל לראות שלא פעילותה המוצלחת של אגודת הסטודנטים לאורך השנים היא הסיבה למצב העגום והסמי-דמוקרטי בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב.
מדוע סמי דמוקרטי? כאן כבר יש לפנות למשנתו של קנת' ארו, זוכה פרס נובל לכלכלה, שניסח את משפט אי האפשרות כאשר בחן את מהותה של הדמוקרטיה. הוא הגדיר את המושג קבוצה מכריעה כקבוצה שכאשר היא בוחרת במועמד מסוים, הוא המועמד הזוכה. אם הקבוצה הזו היא קבוצת הרוב באוכלוסיה, אז אין שום בעיה, אך כאשר הקבוצה המכריעה היא קבוצת מיעוט או אדם בודד, יש הפרה של אחד התנאים לדמוקרטיה, שהוא תנאי אי הדיקטטורה.
כלומר, העובדה שיש פרוצדורה דמוקרטית, לא מבטיחה לנו שאכן מתקיימת דמוקרטיה בפועל, וזה משהו שבאגודת הסטודנטים לא מצליחים להבין.

מה יכולים באגודה לעשות כדי לשנות את המצב?

בעצם, מדוע שירצו לשנות את המצב? החברים הנוכחיים במועצה מרוויחים המון מהמצב הנוכחי שמבטיח להם שגם בשנה הבאה יבחרו אותם אנשים.
כפי שהצעתי קודם, הארכת הבחירות למספר ימים או אף שבוע, תבטיח שכל סטודנט יבקר בקמפוס ביום שבו מתקיימות בחירות, והסיכוי שישתתף יגבר.

כמו כן, בידול טוב יותר של המועמדים יכול לסייע גם כן להגדלת אחוזי ההשתתפות בבחירות (למרות שכשכמעט כל המועמדים שייכים לאותו תא סטודנטים, קשה לחשוב על בידול ראוי).

בנוסף יש לשקול את שינוי שיטת הבחירות או את מבנה המועצה לכזה שיאפשר בחירות כלליות (מדוע סטודנט לקולנוע לא יכול להצביע עבור מועמד של מפלגת הירוקים מהחוג למתימטיקה, אם במקרה אין מועמד של הירוקים בחוג לקולנוע?).
ההיגיון העומד מאחורי בחירות "אזוריות" (לכל אחד מותר להצביע אך ורק עבור נציגים מן החוג או הפקולטה שלו) ברור - סטודנטים מחוג מסוים מעוניינים שיהיה מישהו ספציפי אליו יוכלו לפנות בעניינים פנימיים של החוג.
עם זאת, ישנם נושאים כלליים, בייחוד במישור של התנהלות הסטודנטים כגוף מאורגן כלפי הממשלה או אף בפעילויות כלל-סטודנטיאליות בתוך הקמפוס, אשר לטובתן יש לאפשר לסטודנטים להצביע באופן חופשי עבור כל מועמד הראוי בעיניהן, וכך תימנע כניסתם של מועמדים למועצה רק בגלל שלא הייתה אלטרנטיבה לסטודנטים מאותו חוג. פיצול מוסדות האגודה למועצה כללית וגוף לטיפול בנושאים פקולטטיים תאפשר ליהנות משני העולמות גם יחד.