Dec 24, 2006
Dec 20, 2006
הרטוריקה של מנהיגי הסטודנטים
Posted by Gaby at 12:57 PM 0 comments
Dec 15, 2006
על ועידת העשוקים
כבכל שנה התקיימה אל מול שערי מלון דיוויד אינטרקונטיננטל "ועידת העשוקים" זו השנה השביעית, כועידת נגד לועידת העסקים שמתקיימת בתוך האולמות המפוארים של המלון.
מדובר בועידת הפסגה של הפעילים החברתיים מכלל ארגוני השמאל הכלכלי והמדיני (על הבעייתיות בצימוד הזה בפוסט נפרד), כמו גם ארגונים שלא ברור הקשר שלהם לפעילות הזאת, דוגמת אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב או ארגון מגמה ירוקה שחרת על דגלו מאבקים למען איכות הסביבה, וההצטרפות ל"סולידריות ארגונית" כזו לדעתי רק פוגעת בו, מאחר שהיא לא מאפשרת קואליציות עם אנשי עסקים חסרי לב במקרים שבהם האינטרסים של שני הצדדים עולים בקנה אחד.
באתר האינטרנט של הועידה ניתן למצוא לא מעט התייחסויות למחאה נגד הקשר הון-שלטון. על כך כבר כתבתי בעבר, אבל אחזור שוב לסתירה הפנימית בעמדתם של אנשי השמאל הכלכלי - אי אפשר לצפות מהממשלה להתערב בכל אספקט של החיים שלנו, ושבאותה העת לא יהיה לה כוח רב מדי. כאשר הממשלה חולשת על הפעילות הכלכלית (בדיוק כפי שמצפים המפגינים), מטבע הדברים הוא שתיווצר שחיתות וקשרים עם "בעלי הון" שיכולים להפיק תועלת רבה מקשריהם עם אנשי השררה. לאנשי עסקים אין אינטרס בחברויות עם פוליטיקאים שלא יכולים לעזור להם (אלא אם הם אנשים נחמדים לכשעצמם כמובן - אני מניח שיש פוליטיקאים שיש להם חברים).
בכל מקרה, היום קראתי בעיתון העיר סיקור של אותה ועידה, או בשמה הרשמי, "ועידת הצדק החברתי". אתייחס למספר ציטוטים נבחרים מפי המשתתפים בועידה כשהתבקשו לפרט מדוע המצב כל כך גרוע לדעתם:
"לא נותנים יותר דמי אבטלה לאנשים מתחת לגיל 28" - האם מישהו יכול להסביר לי מדוע צריך לתת באופן גורף דמי אבטלה לאנשים צעירים (בהנחה שאין להם מוגבלות פיסית או נפשית לצאת לעבודה)? בכל מקרה, מזל שהשנה אהיה בן 28, כך אוכל להפסיק לעבוד.
אגב, הנושא הזה של עבודת צעירים מטריד לא רק את הצעירים בארץ. מסתבר שגם הצעירים בחו"ל מעדיפים לא לעבוד. ראו מה קרה בצרפת לפני מספר חודשים, במהלך מאבק הסטודנטים נגד ה-CPE - Contrat Première Embauche או "חוזה העסקה ראשון", רפורמה שמקילה על המעסיקים לפטר עובדים מתחת לגיל 26 במהלך השנתיים הראשונות להעסקתם.
המצב היום בצרפת הוא כזה שעובד המתקבל לעבודה נהנה מתנאים אותם אנו מכנים בשפת הקודש כ"קביעות", ופיטורין הם תהליך ארוך וכואב למעסיק. ברור ששינוי מצב זה הוא לרעת המועסקים הצעירים שעלולים למצוא את עצמם ברחובות ללא עזרת ארגון העובדים או בית הדין לענייני עבודה. האמנם?
התוצאה של המצב היום היא שמעסיקים מעדיפים להעסיק אנשים מבוגרים, אשר יש להם רקורד מוכח בשוק העבודה - יודעים בדיוק מה העובד שווה, או כמה הוא מתאים לצרכי המעסיק. לעומת זאת, בחור צעיר, שזה עתה סיים ללמוד באוניברסיטה, אבל עדיין לא הוכיח את עצמו בעבודה הוא סיכון למעסיק, מכיוון שאין דרך לדעת האם הוא מתאים לעבודה או לא. הבעיה היא שכאשר המעסיק מגלה שהצעיר לא מתאים לו, הוא תקוע איתו, בגלל אותם תנאים להם זכאי העובד.
מה הפיתרון שמוצאים כיום המעסיקים? לא להעסיק צעירים. שיעורי האבטלה בצרפת גבוהים במיוחד גם כך ביחס למדינות המערב, אך בקרב צעירים מדובר ב-25% אבטלה - כל צעיר רביעי בצרפת מובטל, כך שניתן לומר שהמצב היום לא ממש מיטיב עם הצעירים. לא בטוח שהרפורמה הספציפית המוצעת הייתה מביאה לפתרון המוצלח ביותר, אך היא בהחלט הייתה מעודדת מעסיקים לקחת לעבודה גם חבר'ה צעירים, שבמקרה הגרוע ביותר יצטרכו לחפש לעצמם עבודה אם הם אינם מתאימים.
"קיצצו בתקציבים לעיירות פיתוח" - שם מעניין, עיירות פיתוח. אני חושב שצריך לקרוא להן עיירות ניוון - שום דבר לא התפתח שם לכל אורך השנים בהם הן נהנו מתמיכה ממשלתית.
"תוכנית וויסקונסין ממשיכה לרוץ" - שומו שמיים, מכריחים אנשים לחפש עבודה כתנאי לקבלת סיוע סוציאלי. לא יודע איפה בדיוק שכחו במפלגת העבודה או בנוער העובד והלומד את הערך המרכזי אותו נושא שמם - עבודה, עבודה ועבודה.
והכי אהבתי את "הכלכלה חולה - הלוואי שתמות". ברור לנו שהכלכלה היא איזה גוף נפרד מאיתנו, שקשור בחבל הטבור לאנשי עסקים, עושקי העשוקים, שרים מושחתים ומנצלי העובדים (או לפחות אלו שלא רוצים לעבוד, אבל מכריחים אותם בתוכניות כמו וויסקונסין וביטול דמי אבטלה לצעירים).
מה טוב יהיה לנו אם הכלכלה תמות. היא גם ככה לא קשורה אלינו, ואנו לא נושפע כלל ממותה. היא רק תסלק מכאן את כל אותם חורשי רעה ומזימות, ואנחנו נוכל סוף סוף לחיות בשקט, בעולם ללא כסף, ללא מסחר, וללא צורך לעבוד בכלל.
Posted by Gaby at 9:12 AM 1 comments
Dec 12, 2006
הפצצה האיראנית ואנחנו
היום נכחתי בערב עיון בנושא מדיניות הגרעין שנערך על ידי בית הספר לממשל ולמדיניות באוניברסיטת תל אביב, ובמהלכו התדיינו פרופ' יצחק בן ישראל (ראש התוכנית ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב, אלוף במיל', ראש מפא"ת לשעבר ופעמיים חתן פרס ביטחון ישראל), פרופ' עוזי ארד (ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, לשעבר ראש אגף מחקר במוסד, יועץ מדיני לממשלה ולוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ומייסד ויו"ר כנס הרצליה) ויעקב עמידרור (סגן נשיא מכון לנדר למדיניות במרכז האקדמי ירושלים, אלוף במיל', לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן והמזכיר הצבאי של שר הביטחון).
כותרתו של ערב העיון הייתה "בין המקל לבין הגזר: כיצד ניתן להתמודד עם התגרענות מדינות?".
ובכן, כל הדוברים היו תמימי דעים באופן מפתיע - הוצגה דיכוטומיה ברורה בין אלטרנטיבה של מניעת התגרענות איראן, לבין אלטרנטיבה של הרתעת איראן משימוש בנשק גרעיני לאחר שכבר יהיה לה כזה. האלטרנטיבה של הגזר כלל לא עלתה לחלל האוויר, ואני יצאתי עם תחושה קשה שהאנשים המשפיעים בתחום, החוקרים, האסטרטגים ומעצבי המדיניות, לא מצליחים לחשוב מחוץ לקופסה, כאשר מדובר דווקא באנשים מוערכים בעולם האקדמי ומחוצה לו.
ואז נזכרתי בתרגיל מחשבתי קצר שהתבקשתי לערוך במסגרת קורס במו"מ בינלאומי באוניברסיטה בשנה שעברה, בנוגע לתרחיש דמיוני של מו"מ בין ישראל לאיראן. בתרגיל הרשיתי לעצמי להתפרע כדי לבחון את כל אותן אלטרנטיבות שמחוץ לחשיבה השבלונית המקובלת בקרב מקבלי ההחלטות, והייתי רוצה להאמין שגם במקומות המשפיעים, יש אנשים שמרשים לעצמם להתפרע, או אם לצטט את אחד הדוברים היום בכנס בהקשר אחר לחלוטין מזה אשר במסגרתו נאמרו הדברים המקוריים: To think the unthinkable.
אז הנה התרגיל, ואני מקווה שתמצאו אותו ואת התובנות שבו מעניינים.
על פי פרסומים טריים בעיתון הוושינגטון פוסט, בשנת 2003 דחתה ארה"ב בזלזול הצעה איראנית לנרמול היחסים עם ישראל ושיתוף פעולה בתחום הגרעין. ההצעה האיראנית הגיעה לנוכח בהלתה מהכיבוש המהיר של עיראק בידי ארה"ב, והחלפת המשטר במדינה היריבה, שאיראן לא יכלה לה במלחמה בת 8 השנים שהתחוללה ביניהן. ההצעה האיראנית אף כללה נכונות להפסיק את הסיוע האיראני לארגוני הטרור השונים, הפועלים נגד ישראל.
היום, שלוש שנים מאוחר יותר, המצב שונה בתכלית. ההסתבכות האמריקאית בבוץ העיראקי, יחד עם התקדמות תוכנית הגרעין האיראנית, הפכו את היוצרות, והיום ארה"ב מבקשת להיכנס למו"מ עם איראן, על מנת להרגיע את הרוחות.
היחסים בין ישראל לאיראן מוסברים כנהוג במקרים של מירוץ חימוש, דרך תורת המשחקים, על פי משחק דילמת האסיר – לכל אחת מן המדינות אפשרות להתחמש או להתפרק מנשקה, או לחילופין לנקוט באסטרטגיה שלומנית או תוקפנית, והתוצאה הכאובה היא של שיווי משקל תוקפני ויקר – שתי המדינות ממשיכות להתחמש, ושומרות על מצב של שקילות ביניהן, בהוצאה עצומה של משאבים, לאור החשש מחוסר אונים לנוכח מתקפה של הצד השני המחומש היטב.
מה צריך להתרחש, אם כן, כדי להביא את הממשל האיראני להביע שוב נכונות להכיר בישראל, ולהפסיק את תמיכתו בארגוני הטרור?
ובכן, אם נדבק בתורת המשחקים, נראה כי קיומו של נשק גרעיני בידי איראן ויצירת מאזן אימה במזרח התיכון, משנה מעט את התמונה. כעת שימוש בתוקפנות מצד שני הצדדים עשוי להביא לתוצאות הרות אסון לשני הצדדים, ומהווה את תוצאת המשחק הגרועה ביותר, ממנה ינסו שניהם להימנע, מקרה הדומה במאפייניו למשחק הפחדן.
משחק הפחדן הינו מקרה קלאסי של עוינות בין שני צדדים המנסים להתגבר האחד על השני, המשולבת בהבנה שאי שיתוף פעולה יוביל לתוצאה הרת אסון הגרועה ביותר לשני הצדדים. על מנת להימנע מתוצאה זו, זקוקים הצדדים לתקשורת ביניהם, לאמון הדדי ולמוסדות שיפקחו על ביצוע ההסכמים.
בתרגיל זה אנסה לבחון את האפשרות של משא ומתן לכינוס יחסים דיפלומטיים בין איראן לישראל לאחר השלמת פרויקט הגרעין האיראני, בהנחה שזה לא יופסק בעקבות מו"מ מול מדינות המערב או מתקפה צבאית. רקע, אינטרסים, אלטרנטיבות ומקורות העוצמה
כבר בשנות ה-60' ניסה בן גוריון לעקוף את הבידוד הדיפלומטי של ישראל באמצעות מדיניות הפריפריה, שכללה ניסיונות ליצירת קשרים עם מדינות לא ערביות במזרח התיכון, על בסיס אינטרסים משותפים. אחת המדינות הללו הייתה איראן, ציר חשוב במדיניות הפריפריה במשך כ-20 שנה. איראן הכירה בישראל דה פאקטו כבר ב-1950, וב-59' כבר היה הסכם לשיתוף פעולה צבאי בין המדינות. היחסים בין המדינות נסבו בעיקר על רקע שיתוף פעולה מודיעיני, כמו גם טכנולוגי בתחומי הצבא והחקלאות. נוסף על כך, איראן הייתה ספקית הנפט העיקרית של ישראל.
המהפכה החומייניסטית באיראן הורידה את המסך על מדיניות הפריפריה של מדינת ישראל, מכיוון שלא התקיימו יותר יחסים רשמיים בין השתיים, המשטר החדש שלל את זכותה של ישראל מלהתקיים, ואף תמך בארגונים שיעים שפעלו נגד ישראל באזור.
עם נפילת משטרו של השאה, ישראל הפסידה מקור נפט עיקרי, את ספק הנפט היחיד בקו אילת אשקלון, לקוח גדול לתוצר התעשייתי והחקלאי שלה, מקור הכנסה לחברות ישראליות רבות, בת ברית במאבק נגד חדירה סובייטית לאזור, בת ברית נגד השתלטות ערבית על כל האזור שמדרום לים האדום, ואת המדינה המוסלמית היחידה שתמכה ביוזמת השלום של סאדאת.
למרות העוינות הרשמית, התפתחו יחסים חשאיים בין המדינות על רקע מלחמת איראן-עיראק, וישראל סייעה לאיראן במכירת נשק במספר הזדמנויות, המפורסמת ביותר הייתה פרשת איראן-קונטרס, במסגרתה ישראל תיווכה בעסקת מכירת נשק אמריקני לאיראן.
עם תום מלחמת איראן-עיראק, וביתר שאת מאז מלחמות המפרץ שהפילו את המשטר בעיראק, האויב המשותף של שתי המדינות, נפל הבסיס לשיתוף הפעולה בין המדינות, ואיראן הפכה לאחד הגורמים הקיצוניים ביותר הפועלים נגד ישראל במזרח התיכון.
איראן אמנם אינה פועלת ישירות במאבק צבאי נגד ישראל, אך היא מממנת פעילות גורמי טרור באזור, דוגמת חמאס, חיזבאללה והג'יהאד האיסלאמי, ראיות קושרות את הממשל האיראני למעורבות במימון ובביצוע הפיגועים בבניין AMIA ובשגרירות ישראל בבואנוס איירס, קיימות עדויות הקושרות את איראן למעורבות בחטיפתו והחזקתו של הנווט השבוי רון ארד, ומתקיימת פעילות דיפלומטית איראנית ענפה במוסדות בינלאומיים שמטרתה לפגוע באינטרסים ישראליים.
לכך מצטרפות הצהרותיו האחרונות של נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, כי יש למחוק את ישראל מן המפה, וכי לציונות אין זכות קיום, בנוסף להכחשת השואה.
עם זאת, המטרד הגדול ביותר בעיניה של ישראל, הוא המרוץ האיראני אחר יכולת ייצור עצמאית של נשק גרעיני. האיראנים הפנימו את לקחי המתקפה הישראלית על הכור העיראקי באוסיראק, ולכן פיצלו את תוכנית הגרעין שלהם למספר רב של אתרים, רובים תת-קרקעיים, ממוגנים היטב ומרוחקים מטווח הפגיעה של ישראל. הערכות ישראליות מציינות כי תוך פחות משנה תגיע איראן לנקודת ה"אל חזור" שמשמעותה יכולת העשרת אוראניום עצמאית, ונדמה כי המאמצים הדיפלומטיים של ארה"ב ומדינות אירופה לא נושאים פרי, בעיקר בזכות קשריה הטובים של איראן עם מדינות כסין ורוסיה, בעלות זכות וטו במועצת הביטחון של האו"ם.
בחינת העוינות בין המדינות לאור המתודולוגיה של "סולם הסכסוך" עשויה להראות לנו כי ישראל קולטת את הצהרותיו של אחמדינג'אד ומנהיגים איראנים נוספים עוד לפניו, ואת תוכנית פיתוח הגרעין האיראנית, ומסיקה כי איראן חותרת להשמדתה, ועל כן פועלת על מנת לחסל את האיום הזה במישור הדיפלומטי ואולי אף הצבאי-מבצעי, וזאת כאשר התמריץ לפיתוח תוכנית הגרעין האיראנית אולי היה דווקא הנוכחות המאיימת של עיראק השכנה, או איום של מעצמות גרעין ממזרח דווקא.
מנגד איראן מודעת ליכולותיה הגרעיניות הבלעדיות של ישראל באזור, וזאת בשילוב עם תפיסתה העצמית כמגנת הזכויות של העם הפלשתיני, יחד עם הדוקרטינה האיסלאמית הקיצונית שהיא מובילה, מביאות אותה לפרשנות לפיה ישראל תנסה לפגוע במתקני הגרעין שלה כפי שעשתה בעיראק, על מנת לשמר את הבלעדיות הגרעינית שלה במזרח התיכון. ההוכחה לכך היא כיבוש עיראק על ידי ארה"ב, שליחתה של ישראל ביישום המזימה הציונית הזו.
אינטרסים
העוינות בין איראן לבין ישראל אינה נוגעת לסכסוך ספציפי על שליטה בטריטוריה מסוימת, ואף אינה ניזונה ממשקעי עבר. מדובר בעוינות אידיאולוגית גרידא - ישראל נתפשת על-ידי האיראנים כ"שטן קטן" לעומת אמריקה שהיא "השטן הגדול"; ישראל נתפשת כראש נפץ מערבי שהבסתו תסמן את הצעד הראשון בהשתלטות על הציביליזציה המערבית וכינון ח'ליפות גלובלית חדשה. מאז המהפכה של חומייני, עמדתה האנטי-ישראלית של איראן הפכה לחלק ממהות קיומה, כמו גם לאבן הפינה במדיניות החוץ שלה והיא פועלת תחת השם "אומת האיסלאם".
עם זאת, העוינות הזו משרתת אינטרסים מסוימים בשתי המדינות:
איראן מעוניינת להמשיך במיתוגה כמדינה החזקה ביותר במזרח התיכון. עם היעלמותה של עיראק כאיום הביטחוני הגדול והקרוב ביותר, נותרה ישראל כצידוק היחיד כמעט להמשך ההשקעות העצומות בצבא ובפיתוח נשק באיראן.
כמו כן, ביצור מעמדה של איראן כמובילת העולם המוסלמי בהפצת האיסלאם, ובמלחמה בכופרים מהווה אינטרס נוסף של המשטר האיראני. לשם כך, צריכה איראן להוביל את המהלכים הקיצוניים ביותר נגד ישראל, על מנת להוכיח לשכנותיה את מנהיגותה בתחום זה.
הסטת תשומת הלב מן הבעיות החברתיות באיראן גם היא משמשת צידוק להמשך העוינות - החינוך המוסלמי-המהפכני לא הצליח להרחיק את הנוער האיראני מ"תחלואיה" של החברה המערבית: האינטרנט, התקשורת הסלולרית ושאר "תועבות" דוגמת לבוש מערבי, מוזיקה, סמים, וזנות המצויים ברחובותיה של איראן.
הדגשת העוינות מול ישראל והמערב משרתת אינטרס זה, ומאחדת את אזרחי איראן סביב סוגיה זו.
נושא זה מתקשר לאינטרס נוסף, והוא שמירה על יציבות המשטר באיראן. רעיונות פוליטיים מחלחלים לחברה האיראנית ביתר שאת מאז הרפורמות של המנהיג הקודם, חתאמי. זאת יחד עם העובדה כי רבים באיראן ממורמרים משלטונו של אחמדינג'אד, מכיוון שהעבירם מעמדות המפתח בהם שירתו, והחליפם באנשיו, ולאור המאבקים בחברה האיראנית בין הרפורמה לשמרנות, בין דור ההנהגה הראשון של מהפכת 79' לדור בוגרי מלחמת איראן-עיראק, ובין תיאולוגים לפוליטיקאים מחייבים את ראשי המשטר להציג הישגים של עמידה איתנה בזירה הבינלאומית, אל מול השטן הגדול והקטן, כדי להוכיח שהם עומדים מאחורי הצהרותיהם.
אינטרס אישי נוסף של אחמדינג'אד הוא להשלים את החלפת השלטון בהדחת השליט הרוחני של איראן, עלי חמנאי, והחלפתו באייאתולה יאזדי, מורו ורבו. נשיא איראן נותן ביטוי לתפיסה הדתית של יאזדי, הגורסת כי יש לעורר כאוס בעולם, על מנת לזרז את ביאת המהדי, המשיח המוסלמי, ולרדוף את כל הכופרים, בהם גם המוסלמים הסונים, על מנת להביא את הגאולה.
אחד האינטרסים הישראליים דומה לזה האיראני – עם כיבוש עיראק בידי ארה"ב, נותרה איראן האיום האסטרטגי הראשון במעלה על ישראל. טיפוח העוינות בין המדינות מאפשרת המשך יישום מדיניות השקעה בביטחון, והמשך חימוש בתמיכה אמריקאית. זהו אינטרס ארגוני של פלגים מסוימים במערכת הפוליטית הישראלית.
הצגת הקשר בין איראן לארגונים הפלשתינים מאפשרת לישראל להציג את הסכסוך הפלשתיני כחלק מהמאבק התרבותי-דתי העולמי, ולא רק בפריזמה של מאבק לאומי פלשתיני מקומי, דבר שמשרת את האינטרס של ישראל בניסיון לזכות בדעת הקהל העולמית.
כמו כן, הצגת איראן כאויב משותף לישראל ולארה"ב מסייעת לכרוך את האינטרסים הישראלים באלו של מעצמת העל.
ולבסוף, ישראל מעוניינת להישאר כמעצמה הגרעינית היחידה במזרח התיכון, ובכך לשמר את ההרתעה הצבאית שלה אל מול מדינות ערב.
אלטרנטיבות
נקודת המוצא ההיפותטית הראשונה לפתיחת המשא ומתן היא, כאמור, פיתוח של יכולת גרעינית איראנית והגעה למצב של מאזן אימה בין איראן לישראל.
בפני איראן עומדות האלטרנטיבות הבאות:
פתיחה במתקפה גרעינית נגד ישראל בהתאם להצהרות – האלטרנטיבה הגרועה ביותר (WATNA -Worst Alternative to a Negotiated Agreement). תביא להשמדה הדדית, לפגיעה אנושה באיראן, ולנידוי עולמי.
פירוק הנשק הגרעיני וחתירה לשלום מול ישראל – נראה כי לאור האינטרסים האיראנים, אין להם סיבה טובה מספיק לעשות זאת. גם כפייה מצד הקהילייה הבינלאומית לא נראית סבירה, מאחר ולסין ורוסיה אינטרס לשתף פעולה עם איראן, ואין לעולם יכולת משמעותית להטיל סנקציות כלכליות על המדינה לאור שליטתה במקורות נפט וגז רבים.
שמירה על הסטטוס קוו – מצב של מאזן אימה מול ישראל. שתי המדינות ממשיכות להחזיק בנשק גרעיני, ונוקטות ברטוריקה מאיימת. זו האלטרנטיבה הטובה ביותר של איראן (BATNA - Best Alternative to a Negotiated Agreement), שמצליחה לשרת בצורה המוצלחת ביותר את האינטרסים האיראניים, כפי שפורטו לעיל.
ישראל רואה לנגד עיניה את האלטרנטיבות הבאות:
תקיפת מתקני הגרעין האיראניים – האלטרנטיבה הגרועה ביותר. הסיכוי להצלחת פעולה כזו הוא מזערי, ועלול להצית מלחמה כוללת, במהלכה ישראל תושמד לחלוטין. כמו כן, פעולה כזו תגרור נידוי בינלאומי של ישראל.
חתירה לשלום מול איראן – אלטרנטיבה בעייתית, מכיוון שסיום העימות בין המדינות ימקד את תשומת הלב העולמית בנעשה בזירה הפלשתינית, וישראל לא תוכל עוד להציג את עצמה כקורבן המתגונן בפני אויבים רבים וחזקים ממנו. דבר זה ידרוש מישראל ויתורים מול הפלשתינים. כמו כן, מיתון איראני יוביל גם להידוק הקשרים עם ארה"ב, ולפעילות לטובת האינטרסים האמריקניים באיראן על חשבון ישראל. עם זאת, אלטרנטיבה זו תאפשר לישראל לקצץ בהוצאות הביטחון עם היעלמות האיומים האסטרטגיים עליה, ולהעביר תקציבים לפיתוח אלמנטים אחרים בישראל, כמו גם תגביר את הסיכוי לנורמליזציה מול מדינות מוסלמיות אחרות.
שמירה על הסטטוס קוו תוך ניסיון לאחד את העולם הערבי הסוני ברובו, נגד איראן השיעית. חסרונותיה של אלטרנטיבה זו הן יתרונותיה של קודמתה – סטטוס קוו זה יכריח את ישראל להמשיך בהשקעה בביטחון על חשבון תחומים אחרים הדורשים טיפול תקציבי בחברה הישראלית.
ניתוח האלטרנטיבות העומדות בפני המדינות מראה כי התנאי של היכולת הגרעינית בידי איראן אינו מספיק, וכי יש צורך באירועים נוספים שידחפו את הצדדים למו"מ. ההנחה היא שהנזק הכלכלי הנגרם למדינות כתוצאה ממאזן האימה וההשקעות האדירות בהמשך חימוש לא מהווה Mutually Hurting Stalemate מספק על פי תיאורית ההבשלה, וכי הוא דווקא משרת כמה מן האינטרסים של שני הצדדים.
אז מה עוד צריך לקרות?
השלמה מוצלחת של הפרויקט האמריקני בעיראק ובאפגניסטאן עשוי להוכיח לאיראנים כי הם מיהרו להספיד את יכולתה של מעצמת העל, ולהעלות שוב חששות לשלום המשטר. זה עשוי לדרבן אותם לשתף פעולה עם ארה"ב, ולנרמל את היחסים עם ישראל במסגרת זו.
אפשרות נוספת היא דווקא כישלון חרוץ של החלפת המשטר בעיראק, והקמת משטר קיצוני ועוין לאיראן כמו גם לישראל. אויב משותף שיצוץ שוב בין שתי המדינות עשוי לספק את הרקע ליוזמות חשאיות דוגמת אלו שהתקיימו בשנות ה-80', ואלו עשויות להתפתח למו"מ מתקדם בין המדינות.
לחץ מכיוון העולם הערבי עשוי גם הוא לתרום לעניין. מדינת המפתח היא סעודיה, מובילת אופ"ק ומדינה סונית ברובה, החוששת מהתפשטות השיעה. הפצצה הגרעינית האיראנית נתפשת בעולם הסוני כפצצה שיעית, ולא פצצה מוסלמית, ולכן חוששים ממנה.
לכך ניתן לקשור גם אפשרות של החלפת המשטר באיראן באמצעות הפיכה פנימית, או גורם חיצוני דוגמת קואליציה סונית או אף מבצע צבאי אמריקני כפי שנעשה בעיראק.
בשל אופיו האידיאולוגי של הסכסוך בין המדינות, סביר להניח שייתכן מו"מ המערב את המשטר האיראני הנוכחי, מתוך שיקולים של רציונליות פוליטית ותו לא. מדובר בהנהגה המחזיקה בהשקפת עולם דתית שאינה מאפשרת לה פשרות ארוכות טווח עם מי שנתפסים ככופרים.
דחיפה אחרונה של איראן לכיוון מו"מ מול ישראל עשוי לספק פיתוח של מקורות אנרגיה אלטרנטיביים. אלו יפחיתו את הצורך בנפט ובגז האיראני, ויספקו למדינות המערב מנופי לחץ רבים יותר על איראן, בעיקר בתחום הכלכלי, אשר יאפשרו לכפות עליה לשבת לשולחן המו"מ. כמו כן, המשטר הנוכחי באיראן עושה שימוש בהכנסותיו מענף הנפט ליישום מדיניות פופוליסטית של פרויקטי הזנה לעניים, ובכך משמר את התמיכה בו בתוך המדינה. משבר כלכלי באיראן עשוי לזרז את החלפת המשטר.
מקורות העוצמה
איראן שואבת את עוצמתה בכניסה למו"מ עם ישראל בתנאים שצוינו ממספר מקורות:
עוצמה כלכלית – אמנם כלכלתה של ישראל מפותחת יותר, אך כלכלות העולם תלויות יותר בנפט האיראני, ולכן איראן יכולה להפעיל מנופים כלכליים על מדינות אחרות על מנת שילחצו על ישראל.
עוצמת הסירוב – יכולת סירוב גבוהה לדרישה להתפרק מנשקה הגרעיני בתביעה להדדיות – פירוק הגרעין האיראני יגרור דרישה לפירוק הגרעין הישראלי (בהנחה שקיים כזה J).
עוצמת ה"משוגע" – איראן, בהיותה תיאוקרטיה שאינה מונחית בהכרח על ידי שיקולים רציונליים קרים יכולה לאיים ביתר אמינות בפרישה מן המו"מ ובשימוש באמצעים אלימים קיצוניים. אחמדינג'אד יצר לעצמו תדמית של מנהיג מטורף – זהו אינטרס ברור של שחקן במשחק הפחדן, שמטרתו לגרום ליריבו להתקפל.
לישראל מקורות עוצמה שונים בתכלית:
עוצמה תדמיתית – איראן ומנהיגה המשוגע נתפסים כמאיימים על השלום העולמי, בשאיפתם להשיג נשק גרעיני ובאיומיהם הקיצוניים נגד מדינת ישראל.
עוצמת האלטרנטיבה – בהנחה שהתקיים אחד התרחישים שהוצעו כאלו שעשויים להביא את איראן לשולחן המו"מ, נראה כי האלטרנטיבה האיראנית של שמירה על הסטטוס קוו אינה אטרקטיבית יותר, או אף לא ישימה בגלל שינויים במצב הפוליטי, הכלכלי או האסטרטגי באזור. לעומת זאת, מבנה התשלומים של בחירת ישראל באלטרנטיבה למו"מ לא השתנה.
עוצמה צבאית ואסטרטגית – אמנם לאיראן צבא גדול יותר מזה של ישראל, אך יש לזכור כי צבא זה לא הוכיח את עצמו בלחימה, לעומת הצבא הישראלי שהוכיח את עליונותו פעם אחר פעם גם מול צבאות גדולים וחזקים ממנו לכאורה. כמו כן, חשוב לזכור את התמיכה הצבאית האמריקנית, המתנגדת גם היא לנשק הגרעיני האיראני. דגשים נוספים
תרבות
הבנה של ההבדלים התרבותיים בין המערב לאיסלאם, והדרך שבה הם משתקפים באופן ניהול המו"מ, עשויה להקל על מציאת פתרונות וקידום המו"מ לקראת סיום מוצלח.
אמנם חשיבותה של השפה פחותה במקרה זה, מאחר והשפה באיראן היא פרסית (מקור לרגשי נחיתות אל מול שאר העולם הערבי שדובר את שפת הקוראן), אך הבנת חשיבות תפיסת הזמן, והתקדימים ההיסטוריים עשויה להיות קריטית. המוסלמים משתמשים בקוראן כמנחה, ומחפשים תקדימים למקרים דומים. פרשנות מוצלחת למקרה המתואר בקוראן, והתאמתה למקרה הנידון עשויה לקדם את המו"מ. פרשנות יצירתית של הקוראן מקנה גמישות הכרחית למו"מ.
תיווך
מציאת מתווך מתאים ומוסכם על שני הצדדים עשויה להיות משימה קשה ביותר במו"מ בין איראן לישראל, אך ככל הנראה הכרחית, מן הטעם האמור שללא מנוף לחץ חיצוני חזק מספיק, יקשה על ישראל להביא את איראן לשולחן המו"מ.
מדינות קטנות אמנם עשויות ליהנות מלגיטימציה רבה יותר בסיוע לפתרון מוצלח, מכיוון שאין להן את היכולת לכפות הסכם בין הצדדים, אך עם זאת, הן נעדרות את יכולת הכפייה והתגמול שנתונה בידי מדינות גדולות, אשר לטעמי עשויות להיות אלו שיצליחו לסייע בפתרון הסכסוך.
במצב הנוכחי, קשה לחשוב על מדינה חזקה שתצליח לעמוד בקריטריונים הדרושים מן המתווך. המועמדת הטבעית, ארה"ב, לא נהנית מלגיטימציה מצד האיראנים, בעוד שלישראל ברור שלרוסיה או לסין אין אינטרס לכפות דבר על איראן מתוקף שיתוף הפעולה הכלכלי והצבאי ביניהן. אמנם שילוב בין תיווך אירופאי לסעודי עשוי להניב תוצאות מעניינות, אך אלו יתקשו לכפות את התוצאות הרצויות על שני הצדדים.
סיכום
בכל מקרה נראה שדווקא קיומו של נשק גרעיני איראני מספק את העיתוי המוצלח ביותר להתערבותו של מתווך, מכיוון שזה נתפס כעיתוי "בשל" כאשר הצדדים מגיעים להבנה שהם שקולים.
הסכסוך בין ישראל לאיראן אינו סכסוך רגיל. הוא אף עשוי להוות מקרה מבחן להתנגשות הציביליזציות לה ממתינים רבים, ואשר ניצנים ראשונים לה ניתן לראות במלחמה האמריקנית נגד הטרור האיסלאמי באשר הוא.
נהוג לחשוב שהתנגשות תרבותית אינה קונפליקט שניתן לפתור בדרכי שלום, וכי לאורך ההיסטוריה תרבויות דחקו האחת את השנייה באמצעים כוחניים.
עם זאת, יחסי ישראל ואיראן בעבר מדגימים כיצד גם כאשר הפער התרבותי והאידיאולוגי גדול, אינטרסים משותפים ורציונליות פוליטית מביאים לשיתוף פעולה מסוים.
הסכם השלום, שאת הדרך אליו התבקשתי לנתח, הוא צעד רחוק הרבה יותר משיתוף פעולה צבאי חשאי על רקע אויב משותף. על מנת להגיע אליו, יש צורך לשנות באופן מהותי את מפת האינטרסים של אחד הצדדים, או את תפיסת האלטרנטיבות שלו.
השינויים בהם עסקתי בתרגיל זה נדרשים כמעט כולם מן הצד האיראני, מאחר והוא זה שעבורו מהווה שמירה על הסטטוס קוו המתוח BATNA ברורה.
נראה אם כן, כי רק החלפת המשטר, שינוי קיצוני במצב בעיראק לכאן או לכאן, או מהפיכה כלכלית בדמות מקור אנרגיה חדש עשויים להביא את איראן לשולחן המו"מ מול ישראל.
לשם הצלחת המו"מ יש לבחור בקפידה את הגורם המתווך המתאים ביותר, ולתת את הדעת להבדלים התרבותיים הקיימים בין המדינות, והדרך שבה הם באים לידי ביטוי בפרוצדורה של המו"מ.
Dec 5, 2006
כנפיים ברוטב
אז היום הכנתי שוב, ונזכרתי שבעצם עשיתי מיש מש מכמה מתכונים והמצאתי רוטב משלי לכנפיים.
0.75 כוס קטשופ
0.75 כוס רוטב מייפל (אמיתי, לא "בטעם" מייפל)
Dec 4, 2006
מצלמות טלוויזיה בכדורגל? לעולם לא!
השימוש באמצעים טכנולוגיים בעולם הכדורגל הוא נושא שנידון לא מעט, בעיקר בהיבט של סיוע לשופטים לקבל החלטות נכונות בזמן אמת.
במהלך המשחק ישנם אירועים רבים שלשופט (וגם לעוזריו על הקווים), אין סיכוי לראותם - דברים המתרחשים מאחורי גבו, דברים המתרחשים רחוק ממנו או דברים המתרחשים במהירות רבה מדי.
שגיאות שיפוט עלולות להטות את המשחק, ולהשפיע באופן ישיר על התוצאה הסופית, דבר אשר לעיתים מביא להשלכות כלכליות משמעותיות עבור הקבוצה המפסידה.
התומכים באישור השימוש במצלמות הטלוויזיה טוענים שהתבססות על הצילומים, על ההילוכים החוזרים או על זוויות צילום שונות במקרים בהם יש לשופטים ספק, תמנע את כל אותן השגיאות שציינתי קודם.
Dec 2, 2006
עיתונאות
Posted by Gaby at 5:35 PM 1 comments
Nov 25, 2006
המכון הליברלי הישראלי
רבים בחברה ובהנהגה הישראלית מתעלמים מערכי היסוד של חירות הפרט, קדושת הקניין הפרטי, שקיפות ושלטון החוק, רוח היזמות וכלכלת השוק. משימתו של המכון הינה לאתגר מגמה זו, מתוך תפיסה שערכים אלו חיוניים להמשך קיומה של מדינת ישראל.
אנו רוצים לחיות בישראל בה החופש, השגשוג הכלכלי, ההזדמנויות והחברה האזרחית פורחים, ופועלים להגשמת חזון זה, תוך הפריית השיח הציבורי בישראל בנושאי כלכלה וחברה.
המכון הליברלי הישראלי אינו רק צוות חשיבה (Think Tank), אלא צוות עשייה (Do Tank)!
פעילות הדגל של המכון הינה הקמת המכללה הליברלית הישראלית – מוסד ייחודי וראשון מסוגו בישראל, בעל יעדים חינוכיים וארוכי טווח, אשר יציע מגוון רחב של קורסים ופעילויות בנושאי חברה, כלכלה ומחשבה ליברלית, תוך איתור ועידוד אינטלקטואלים, חוקרים וסטודנטים מצטיינים, במטרה להביא לשינוי בדפוסי החשיבה המקובלים בקרב ההנהגה והחברה בישראל.
עצמאות כלכלית הינה תנאי חיוני להצלחתנו. איננו מסתמכים על כספי משלם המיסים, ופועלים על בסיס גיוס משאבים מתורמים פרטיים, חברות וארגונים לא ממשלתיים, ומפעילויות המכון.
פעילותנו מצליחה ביתר שאת בזכות האנשים המוקירים את הערכים בהם אנו דוגלים, ותורמים להפצתם.
מבוא למחשבה הליברלית.
היסטוריה כלכלית עולמית מהזווית הליברלית.
היסטוריה כלכלית של ישראל במבט ביקורתי.
גלובליזציה וסחר בינלאומי.
מונופולים ורגולציה בישראל – איך מתמודדים עם "כשלי שוק"?
מערכת הבנקאות בישראל – היסטוריה, מבנה וכשלים.
"פעם בחודש" – סדרת הרצאות חודשיות (לקהל הרחב בתשלום?) במגוון נושאים.
סמינרים
מילטון פרידמן והחופש לבחור.
כלכלת השוק ובריאות.
כלכלת השוק ואיכות הסביבה.
ליברליזם ומשפט – זכויות קניין וחופש הפרט.
כלכלת השוק וחינוך.
ריכוזיות ותחרות במשק הישראלי – הקשר הון-שלטון, השחיתות והסכנה לדמוקרטיה.
סדנאות מעשיות
כלכלת שוק יישומית – הצעות מעשיות לרפורמות שוק בישראל.
2030 – העולם/ישראל בעוד 25 שנה.
Posted by Gaby at 11:29 AM 0 comments
Nov 19, 2006
מילטון פרידמן והדוגמא השבדית
אז מה קרה בשנים האחרונות? מערכת החינוך המצוינת בשבדיה, הביאה לשיעור גבוה של משכילים, מה שיצר צורך בידיים עובדות בעבודות הפשוטות יותר.
השבדי הממוצע, שמשום מה מצטייר בעינינו כפחות גזען מעמיתיו הקונטיננטליים החל להסתכל מסביב, ופתאום ראה שלא כולם כבר נראים אותו הדבר. עכשיו הוא חושב פעמיים האם לממן מערכת בריאות שבה ישתמשו אנשים שיש לו פחות מן המשותף עמם.
גם אם נרצה לטעון שמודל מדינת הרווחה הסקנדינבית הוא מודל מצוין, וגם אם נרצה לטעון שהוא כן יכול להחזיק מעמד לאורך זמן בלי לפשוט יד ורגל בגלל התרוקנות הקופה, אני מאמין שהדרך היחידה שבה העניין יכול לתפקד פחות או יותר, היא הומוגניות חברתית (על רקע אתני, דתי, תרבותי וכו').
זו סיבה לא רעה שבגללה מודל רווחה עשוי להיכשל בישראל, גם אם נשקר לעצמנו ונאמין שהוא מוצלח במדינות סקנדינביה.
כמובן שהממשלה עשתה לאורך השנים מאמצים רבים כדי ליצור באופן מלאכותי את ההומוגניות התרבותית הזו, דרך מערכת החינוך, שכתוב ספרי ההיסטוריה ובאמצעים אחרים. כל ממשלה עושה זאת, ואין זה מפתיע שגם כאן העניין נוסה. עם זאת, מבט על מדינות מהגרים אחרות, או מדינות בעלות שסע לאומי/אתני/תרבותי פנימי מראה שרובן ויתרו על מודל הרווחה בשלב כלשהו.
מדובר רק בסדרת הנחות רעיוניות לגבי מידת ההצלחה הצפויה של יישום מדיניות כזו בישראל.
בנוסף, יש יותר מ-121,000 מובטלים שנמצאים בתוכניות מיוחדות במימון ממשלתי (מיסים כמובן), שמטרתן להביאם לשוק העבודה בשלב כלשהו, אשר גם הם אינם כלולים בסטטיסטיקה הזו.
לכן, הנתונים המדויקים יותר בנוגע לאבטלה בשבדיה לקראת סוף 2005 הם: 242,000 + 87,000 + 121,000 שזה יוצא 450,000 איש. נתון זה כבר מתקרב לאזור ה-10% מתוך כוח העבודה השבדי שכולל קצת יותר מ-4.5 מיליון איש (אוכלוסיית שבדיה מונה 9 מיליון).
אז אפשר לקרוא עוד המון על הנעשה בשבדיה, והנה כמה מקומות שאפשר להתחיל בהם (מאמרים קצרים יחסית ופשוטים להבנה):
Posted by Gaby at 2:34 PM 5 comments
Oct 24, 2006
תאילנד תאילנד
האמת היא שזה היה טיול של בטן/גב, אוכל, מלונות יפים, בריכה וים. לא יותר. לא עלינו אפילו ל-view point אחד.
יש מספיק דברים יפים לראות מגובה פני הים.
את כל הפרטים הטכניים - איפה היינו, כמה עולה, מה אכלנו, איפה כדאי לישון וכל מה שתיירים בפוטנציה אוהבים לברר - אוסיף כשיהיה לי קצת זמן ל-Yahoo Trip Planner.
500 גרם עוף (ללא עור, ללא עצמות) חתוך לקוביות
30 גרם פטריות חצויות
30 גרם פרוסות גלאנגל
30 גרם למון גראס חתוך לרצועות של 2.5 ס"מ
4-5 עלי קאפיר ליים - בארץ אפשר למצוא רק עלים מיובשים.
2-3 פלפלוני צ'ילי טריים חצויים
שליש כוס מיץ ליים
3 כפות רוטב דגים
3 כפיות סוכר
כפית מלח
2 כפות גרגירי כוסברה טחונים
כף רוטב צ'ילי
הכנה:
שמים חלב קוקוס בסיר בינוני, מוסיפים כוס מים, ומרתיחים בחום בינוני.
בתיאבון
Posted by Gaby at 7:29 PM 0 comments
Aug 30, 2006
מתחתנים בשוויץ
השיטה הקלה ביותר - חבילת חתונה בקפריסין! משלמים קצת, נוסעים, מתחתנים, חוזרים והמסמכים מגיעים בדואר קצת אחרי. יש חברות תיירות שמטפלות בכל מה שצריך, וזהו.
Posted by Gaby at 2:19 PM 2 comments
Aug 23, 2006
קרן נועם לסטודנטים מצטיינים
בכנס, שנערך באוניברסיטת תל אביב, נכחה גם משפחתו של גולדמן, ונתנה את ברכתה ליוזמה, הכוללת קרן תרומות המיועדת למלגות עבור סטודנטים אשר יצטיינו במהלך פעילותם בפרויקט נובה, במסגרתו התנדב נועם לפני שנתיים.
במהלך הכנס, בו השתתפו בכירים מהמגזר העסקי, בישר לנוכחים דקאן הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, פרופ' שמעון בנינגה, על שיתוף הפעולה בין הפקולטה לפרויקט נובה, במסגרתו יוענקו החל משנת הלימודים הקרובה נקודות זכות אקדמיות תמורת השתתפות בפרויקט, המשלב עשייה סטודנטיאלית עסקית בקרב עמותות וארגונים חברתיים.
הכנס השנתי, לציון שלוש שנות פעילות פרויקט נובה, הפך למקום מפגש קבע בין עמותות, סטודנטים נלהבים ואנשי עסקים, דוגמת יעקב בורק, מייסד אוורגרין ויו"ר מ.ע.ל.ה, יורם ברגר, בעלי ומנכ"ל ויטה לשעבר, יגאל גוזמן, שותף בכיר בזיו האפט, וניר זיכלינסקי, משנה למנכ"ל אריסון אחזקות המשמש גם כנשיא פרויקט נובה.
הכנס הסתיים בחלוקת מלגות לסטודנטים הבוגרים, אשר השלימו במהלך השנה האחרונה פרויקטים רבים של סיוע אסטרטגי וכלכלי לעמותות וארגונים חברתיים, ביניהם תוכנית לחממה תעסוקתית לנשים בעיר ערד, הקמת מכון לחקר מחלת ה-ALS, תוכנית עסקית להקמת בית דפוס המעסיק נוער בסיכון ומיסוד תחרות לכתיבת תוכניות עסקיות-חברתיות.
Posted by Gaby at 12:33 PM 1 comments
Aug 20, 2006
Yedda יוצאת לחופשי
Posted by Gaby at 1:20 PM 0 comments
Apr 26, 2006
על 18 משפחות ומדינה אחת
אם נבחן את תחומי העיסוק של אותן 18 משפחות, נוכל לראות כי ההכנסות הגבוהות להן הם זוכים, לאו דווקא נובעות מהצטיינות מיוחדת על פני המתחרים שלהם, ונראה שכמעט בכל הענפים בהם הן מעורבות, יש מידה רבה מאוד של ריכוזיות. היעדר תחרות בנמלים, באנרגיה, בבנקאות, בתקשורת ובמשק החלב – כולם תחומי עיסוק של 18 המשפחות.
שני התחומים החשובים והבעייתיים ביותר לטעמי הם התקשורת והבנקאות.
ראשית, רוב המשפחות שקנו את הנכסים מהממשלה עשו זאת בכספים לא שלהם, אלא בכספים שהבנקים נתנו להם - משפחת אריסון לא השקיעה מכספה בקנית בנק הפועלים אלא קיבלה הלואה מבנק לאומי שרוב מניותיו היו ברשות ממשלת ישראל, וחחזירה את ההלואה מרווחי בנק הפועלים (כלומר, אזרחי מדינת ישראל מימנו את תהליך הרכישה על ידי האריסונים).
ארבע קבוצות, משפחות אריסון, דנקנר ועופר ובנק לאומי, שולטות ב-40% מכל הנכסים בישראל. ריכוזיות זו היא מהגבוהות בעולם.
יתר-על-כן, בעלי הקשרים נהנים מאשראי בלתי-מוגבל עם מעט בטחונות. דבר זה גרם לקשיים הנוכחיים של הבנקים. הם לא מצליחים לגבות חלק גדול מהחובות שהם יצרו על-ידי נדיבותם הרבה כלפי ידידיהם. זו הסיבה שהמשק סובל ממחנק אשראי.
בנקים בארץ סלקטיביים מאוד במתן האשראי שלהם. כשלי ולך יש חוב של 3,000 שקל, אז הם אומרים לכו תמשכנו משהו. כשמדובר באנשי עסקים כאלה ואחרים, בגופים ממסדיים ומוסדיים ובכל מיני חברות, הבנקים יודעים לבוא לקראת גופים כאלה כשיש להם בעיית אשראי.
18 המשפחות קובעות גם את סדר היום התקשורתי, בהיותן בעלים של רוב מערכות התקשורת במדינה, וברור שהדרך לשלטון עוברת בתקשורת.
לאור זאת, לא פלא שסבר פלוצקר מצדיק את המצב הקיים
זו מערכת שהיא דו-כיוונית: הממשלה בתור הקניין הגדול ביותר במשק, נותנת את כל המכרזים שלה לחברות הגדולות. נותנים את מעט האדמות שלא בשליטת המדינה לאנשים כמו דנקנר, כי כולם משמשים מקור למשרות בשביל אותה פקידות שבאה אחר כך לעבוד אצלם במחירים גבוהים.
כוח כלכלי עצום מרוכז בידיהם של פקידים שאינם חייבים בדין וחשבון לאף אחד – מי בכלל יודע מה קורה במנהל מקרקעי ישראל שבו מתקבלות החלטות המעניקות זכויות בשיווי של מיליארדים למספר קטן של אנשים – ואלה יוצרים קרקע פורייה לשחיתות.
הממשלה מחליטה, כמובן, מי יקבל קרקע ואיזה שימוש הוא יוכל לעשות בה, מי יקבל זכויות שדור או תעופה, מי יקבל רשות לנהל עסק זה או אחר, או לייבא סחורות, ובאילו תנאים. הכוח הכלכלי מתרכז בדרך זו בידי משרדי הממשלה גם כשהנכסים לא בבעלות הממשלה בפועל. יש עסקים שונים ומשונים (חברות דלק, בזק), שהרישוי לעיסוק בהם מתבצע לפי שיקולי ביטחון, ולא פלא שמי שמגיע למקומות האלו הם בדרך כלל יוצאי צבא בכירים. הקלות הרבה שבה משפחות אלו מנכסות לעצמן עוד ועוד פריבילגיות מקוממת, במיוחד לאור העובדה שכל כך קשה לפתוח עסק קטן בארץ שזה מדהים.
ההפרטות כפי שמתבצעות במדינת ישראל הן למעשה שימוש במינוח קפיטליסטי לתפיסת עולם סוציאליסטית - המונופול עובר מהממשלה לידיים פרטיות, אבל עדיין מונופול.
הפרטה בלי הגברת התחרותיות לא שווה הרבה לצרכן חוץ מאולי קצת יותר יעילות.
טוענים שיש בארץ שוק חופשי, אבל זה לא קיים, כי שוק חופשי בנוי קודם כל על תחרות. שוק חופשי מעדיף כישורים על קשרים, וזה לא המקרה לו אנו עדים.
הפיתרון הוא הגברת התחרותיות והפיכת המשק הישראלי לחופשי יותר. הקריטריון להתעשרות לגיטימית לא יהיה מידת הקרבה לפקיד שלטוני כזה או אחר, אלא אך ורק הצטיינות במעשיך, וכך ראוי שיהיה.
Posted by Gaby at 11:18 AM 0 comments
Mar 16, 2006
האו"ם מול ה-WTO - בחינה מדוקדקת
אמנם רבות הן הבעיות ה"ביטחוניות" בהן עוסקים ארגונים ממשלתיים ומוסדות רב-לאומיים או בין-לאומיים, דוגמת המלחמה בטרור העולמי, או בעיית הגרעין (האיראני או הצפון-קוריאני לסירוגין). אך הנושאים של כלכלה, צדק ושוויון, עבודה, איכות סביבה והשילוב ביניהם מתעוררים גם הם בשדה הדיון הבין-לאומי.
מכיוון שבתחומים אלו מדובר בבעיות שלפתרונן צפויות השלכות על מרבית מדינות העולם, צפוי כי ארגון האומות המאוחדות יקים ארגונים וסוכנויות משנה לטיפול בהן, ואכן בין הארגונים הבולטים נמצא את סוכנויות האו"ם UNEP (United Nations Environmental Program) , לטיפול בבעיות הסביבה או ה-ILO (International Labor Organization), לטיפול בנושאי עבודה.
סוכנויות האו"ם הללו, למרות שפועלות כבר כמה עשרות שנים, לא הצליחו עד כה לפתור את הבעיות שלשמן קמו. עובדה זו מרמזת משהו על הלגיטימציה ממנה נהנים האו"ם וסוכנויות המשנה שלו. קופי ענאן , מזכ"ל האו"ם, מוצא שהאו"ם במבנהו ואופן תפקודו הנוכחיים מתקשה לתת את המענה הדרוש לבעיות הגלובליות. לטענתו המכשירים הבינלאומיים הקיימים היום אינם מספיקים להבטיח שהזכויות המוקנות לכל אדם באשר הוא אכן נשמרות בפועל.
כתוצאה מחולשתם של ארגון האו"ם ומוסדותיו, קמים ארגונים לא ממשלתיים, וארגונים על לאומיים, הנוטלים לעצמם את התפקיד של פתרון הבעיות.
זוהי דוגמא מעניינת המאפשרת לבחון לא רק את החלופה שקמה לחוסר היכולת של סוכנות האו"ם לקדם את האג'נדה באופן פעיל, אלא גם את הדילמה העומדת בפני מדינות, אשר נציגיהן השונים חותמים על הסכמים במסגרות בינלאומיות, כאשר לעיתים המחויבויות שנוטלות על עצמן המדינות במסגרת ההסכמים, הינן סותרות.
התפתחות הדיון על סחר ואיכות הסביבה
במהלך השלב המקדים לוועידה, התבקשה מזכירות ארגון GATT לתרום את חלקה. המזכירות ערכה מחקר תחת הכותרת "פיקוח על זיהום תעשייתי וסחר בינלאומי". מחקר זה שיקף את דאגתם של פקידי סחר מכך שמדיניות כזו עשויה להפוך למכשול סחר, ולייצר סוג חדש של פרוטקציוניזם.
מנכ"ל GATT האיץ במדינות החברות לבחון את המשמעויות האפשריות של מדיניות סביבתית על סחר בינלאומי, ולאחר דיון הוצע לערוך בחינה מדוקדקת יותר של הנושא.
כבר בסיבוב טוקיו, אשר התקיים בין השנים 73'-79', עלתה שאלת ההגנה הסביבתית כמכשול סחר. בין השאר, עלתה קריאה לאי-אפליה בהכנת, אימוץ וקבלת תקנים וסטנדרטים טכניים, ושקיפותם. מדינות מתפתחות הביעו דאגה מכך שחומרים אסורים במדינות המפותחות בגלל נזק סביבתי, בריאותי או בטיחותי המשיכו להיות מיוצאים אליהן, ללא מידע מפורט על מהותם, מה שהקשה על הגבלת הסחר בהם.
במהלך סיבוב אורוגוואי (86'-93'), נעשו התאמות ושינויים שונים בקוד הסטנדרטים, אך במרכז העניין היה סכסוך הטונה בין ארה"ב למקסיקו, שהעלה שוב לכותרות את הקשר בין הגנה על הסביבה וסחר, כאשר ארה"ב הטילה אמברגו על יבוא טונה מקסיקנית לתחומיה, בשל נזק לאוכלוסיית הדולפינים במהלך דיג הטונה. בסופו של דבר, מקסיקו ערערה למוסדות GATT וזכתה בערעור. החלטה זו הביאה ביקורת חריפה מצד ארגונים סביבתיים, שחשו שחוקי הסחר היוו מכשול להגנה על הסביבה.
חברות ה-WTO הכירו בכך שקשריהן בתחום הסחר והפיתוח הכלכלי, צריכים להתקיים במטרה להעלות את רמת החיים תוך אפשרות לשימוש אופטימלי במשאבי העולם, בהתאם למטרות הפיתוח בר הקיימא, בחפשם להגן ולשמור על הסביבה, ולהגביר את האמצעים בהם נוקטים באופן תואם לצרכיהן ברמות השונות של הפיתוח הכלכלי.
במסגרת ה-WTO הוקמה הוועדה לסחר וסביבה (CTE). לוועדה זו ניתן מנדט רחב, במטרה לזהות את הקשר בין אמצעים לפיתוח הסחר, לבין אמצעים להגנה על הסביבה, במטרה להבין האם יש צורך לערוך שינויים במערכת הסחר המולטילטרלית.
בוועידה שפתחה את סיבוב דוחא, בשנת 2001, הוסכם לפתוח במו"מ על מספר נושאים הקשורים בסחר וסביבה. הדיונים אמורים להתקיים תחת ההנחות הבסיסיות שה-WTO אינו ארגון להגנה על הסביבה, אך חוקיו מספקים כר פעולה משמעותי להגנה על הסביבה, וכי יש להגביר את התיאום בין סחר להגנה על הסביבה.
מחקר שערך ה-WTO העלה שהמשך הורדת המחסומים לסחר בינלאומי דווקא עשוי להביא למצב בו כולם מרוויחים – הסחר העולמי, כמו גם הסביבה, מאחר וקידום הסחר מגביר את התחרות שמביאה לצריכת משאבים יעילה יותר, יש עלייה בנגישות למוצרים ושירותים הקשורים בסביבה בזכות ליברליזציה של השווקים, ויש תנאים טובים יותר לשיתוף פעולה בינלאומי בזכות התהליך המתמיד של המו"מ המולטילטרלי.
כיום, היקף הבעיה אינו גדול כל כך, מאחר ומתוך כ-200 MEA הפועלים כיום, רק 20 מכילים דרכים שונות למגבלות על הסחר, דוגמת האמנה נגד סחר בזנים בסכנת הכחדה, פרוטוקול מונטריאול על פליטת גזי חממה, או אמנת באזל לפיקוח על תנועה חוצת גבולות של פסולת מסוכנת.
בסופו של דבר, עד היום לא הובא ל-WTO אף סכסוך הקשור בנושאי סחר שהופעלו על ידי MEA. אך יש לתת את הדעת למה שעלול להתרחש בעתיד, כפי שהבהיר הסכסוך בין צ'ילה למדינות אירופה בנוגע לדיג דג החרב, כאשר צ'ילה פנתה למועצת האו"ם ל חוק הים, והאירופים פנו ל-WTO. בסופו של דבר הצדדים הגיעו להסכמה ביניהם, אך מקרה זה מבהיר מדוע יש לקבוע כללים ברורים לפתרון התנגשויות מעין זו.
לכן ביקשו חברי WTO למצוא מסגרת משפטית המבוססת על החוק הבינלאומי, על מנת שאפשר יהיה לפתור מצבים בהם יש סתירה בין הגדרות ה-MEA לאלו של ה-WTO.
אמנת וינה משנת 1969 הוצעה כאפשרות לקבוע כיצד ה-WTO פועל מול MEA. העקרונות המשפטיים של Lex Specialis (ההסכם המומחה או המקצועי יותר גובר על הכללי), ו-Lex Posterior (ההסכם המאוחר יותר גובר על המוקדם), נובעים מהחוק הבינלאומי הציבורי, ויש הטוענים כי עקרונות אלו עשויים לסייע ל-WTO להגדיר את קשריו עם ה-MEA. אחרים גורסים כי יש צורך בבהירות משפטית רבה יותר.
כל המשאים ומתנים המולטילטרליים תלויים במידה מסוימת בהנהגה כלשהי, שתתניע ותביא לסיכום המו"מ. בשלבים הראשונים של המו"מ, המנהיג מביא שחקנים אחרים לשולחן הדיונים. עליו לנווט את התהליך כולו ולהביא לסגירתו של המו"מ. המנהיגים משתמשים בכוחם המשכנע לבניית קואליציה מנצחת מאחורי ההצעה שעל סדר היום.
בסיבובי השיחות של GATT, המעצמות הגדולות, בעיקר ארה"ב, שימשו כמנהיגות. הדינאמיקה של משחקי מעצמות, המערבים את ארה"ב, אירופה ויפאן, היו כוח מניע במו"מ. המנהיגות האמריקאית באה לידי ביטוי בסיבוב אורוגוואי, כאשר ארה"ב החליטה לא לשחק יותר כמנהיגה, וסיבוב השיחות הפך בעייתי לסיכום. באופן דומה, המחסור בהנהגה נחושה וחזקה תרם משמעותית לקושי להתחיל בסיבוב השיחות הראשון של ה-WTO. בשלב מאוחר יותר, ארה"ב ואירופה נטלו שוב את ההובלה וניסו לנתב את סדר היום של הארגון בהתאם לאינטרסים שלהן.
המו"מ על שינוי אקלימי נעדר הנהגה פוליטית חזקה של מעצמות גדולות באופן עקבי. ארה"ב לא רצתה לקדם מו"מ זה, והצעה אירופית להקמת סוכנות או"ם לנושאי סביבה ופיתוח נכשלה.
במקרה של פרוטוקול קיוטו, התחליף למנהיג פוליטי היה הקהילה המדעית, או פשוט הידע המדעי שהצטבר על שינויי האקלים, כגורם מדרבן במו"מ.
אם נשליך מן התפיסה שהציג רוברט קגן במאמרו "כוח וחולשה", על פיה במערכת עולמית חד-קוטבית, כזו בה אנו חיים כיום, ההגמון יכול לעשות כרצונו מבחינה צבאית, אל כר הפעילות האזרחי, נבין בדיוק מדוע אותה נקודת שיא בפעילות סוכנות האו"ם לאיכות הסביבה, מהווה למעשה תעודת עניות.
אמנם בסופו של דבר הושג פרוטוקול, אך יש לזכור שמלבד חבלי הלידה הקשים שלו, המעצמה הגדולה בעולם, ואחת המזהמות העיקריות, עדיין לא חתמה עליו. המעצמה העולמית עושה כרצונה, ופועלת על פי האינטרסים שלה בלבד, בלי שלהחלטה על הפרוטוקול תהיה כל יכולת לכפות עליה לעשות זאת.
סוגיה זו מערפלת מושגים כגון עוצמה קשה מול עוצמה רכה במערכת הבינלאומית. כל פעילות האו"ם וסוכנויות כגון UNEP, מבוססת על עוצמה רכה – הרעיון של החלטות משותפות של החברות בארגון, ללא כפייה – והנה ניתן לראות בדוגמא זו, כי ללא עוצמה קשה שתתחרה בעוצמתו של ההגמון, לא ניתן לכפות עליו דבר בו הוא אינו מעוניין. ההגמון הוא המכתיב את הערכים לחיקוי, והוא זה המפעיל את העוצמה, בין אם היא רכה או קשה. כמו כן, ממקרה זה עולה הרושם, שאם ההגמון אינו מעוניין, לא ניתן להשתמש אף בערכים אותם הוא הכתיב מלכתחילה כדי לשכנעו, ומכאן שהעוצמה הרכה לא פועלת בכיוון ההפוך במקרה זה.
לעומת זאת, סקירת הסכסוכים העולים לפאנל ה-WTO לשם יישובם, מראה מקרים לא מעטים בהם ארה"ב קיבלה את הדין, ונאלצה לפעול בניגוד לאינטרסים שלה.
מסיבה זו, ארגוני סביבה לא ממשלתיים, פונים היום ל-WTO בתביעה לאינטגרציה של נושאים סביבתיים בהסכמיו וחוקיו, בסיבוב הסחר הבא. בפועל, תביעתם נענית כבר כיום, למרות שבאחת הפסיקות המפורסמות של מנגנון יישוב הסכסוכים של ה-WTO במקרה הידוע כפסיקת שרימפס/צבי הים, עלה הרושם כי קיימת העדפה לסחר ולא לאיכות הסביבה.
במקרה זה, ארה"ב הפסיקה לרכוש שרימפס מתוצרת תאילנד, כביכול בתואנה שבתהליך הדיג במדינות דרום מזרח אסיה, נלכדים גם צבי ים, ואוכלוסייתם הולכת ומדלדלת במהירות. 4 מדינות (הודו, מלזיה, פקיסטן ותאילנד) הגישו תלונה ב-WTO, והארגונים הסביבתיים ציפו לניצחון אמריקני ולניצחון ההגנה על בעלי החיים והסביבה. הפסיקה בסופו של דבר הייתה נגד ארה"ב, מאחר ולמדינות אחרות, בעיקר בחצי הכדור המערבי, היא העניקה סיוע טכני וכלכלי וזמן מעבר ארוך יותר לציוד שאינו פוגע בצבים. בכך עברה ארה"ב על עקרון אי האפליה, וברור היה כי סירובה לרכוש שרימפס תאילנדי היה משיקולים של הגנה על כוח העבודה המקומי, ולא מטעמים סביבתיים. הפסיקה לא קבעה כי אין להגן על צבי הים, אלא יש לעשות זאת באופן שווה והוגן לכל. להיפך, הפאנל קבע במפורש שארה"ב יכולה להמשיך ולפעול להצלת צבי הים.
בעקבות מקרים כאלו ואחרים, הארגונים הסביבתיים מצד אחד רואים ב-WTO ארגון אנטי-ירוק, אך מצד שני מבינים שמעבר להצהרות הכלליות של ה-WTO על דאגה לסביבה, משולבים נושאים סביבתיים גם בהסכמים ספציפיים, דוגמת ההיתר להעניק סובסידיות לצורך הגנה על הסביבה, והתחשבות בנושאים אלו גם בהסכמים הנוגעים לתקנים של מוצרים. בפסיקה אחרת, הותר על כנו חרם על מכירת מוצרי אזבסט על בסיס העובדה שהסכמי ה-WTO נותנים עדיפות לבריאות ובטיחות על פני סחר.
מסיבות אלו, החלו פעילים סביבתיים לפעול על מנת "לדחוף" נושאים סביבתיים ל-WTO. דוגמא בולטת לכך היא שמחתו של יורגן טריטן, השר הגרמני לאיכות הסביבה לאור הצלחתו להכניס נושאים סביבתיים לסיבוב השיחות הנוכחי של ארגון הסחר העולמי. במקביל, הוא מציע להפוך את UNEP, אותה סוכנות או"ם ותיקה, לארגון סביבתי עולמי, על מנת לחזקה ולהציב אל מול ה-WTO כוח שקול, שאינו קיים כיום.
מכאן עולה הרושם, כי בעולמם של הארגונים הבינלאומיים הבין-ממשלתיים, והלא-ממשלתיים גם יחד, ישנה היררכיה, ולמעשה קיימת מערכת חד קוטבית עולמית, בה מושלים ארגוני הסחר וארגונים כלכליים אחרים (ארגון הסחר העולמי, קרן המטבע והבנק העולמי) הנתפסים כמייצגים את האינטרסים של ההגמון במערכת החד קוטבית, וכדי לקדם נושאים נוספים, המתנגשים עם האינטרסים של ארגונים אלו, יש ליצור עוצמה בידי ארגונים מתחרים.
מעניין שמסקנה זו נראית ברורה, על אף שכאמור עדיין לא התרחש בפועל מקרה בו התנגשו עקרונות ארגון סביבתי בעל יכולת הטלת סנקציות כלכליות, לבין חוקי ארגון הסחר העולמי, ועליונותו של ארגון הסחר מעולם לא הוכחה.
נהפוך הוא, ארגון הסחר הקפיד עד כה להבהיר כי הוא לא רואה עצמו עליון להחלטות של גופים סביבתיים, ודווקא ההגמון אינו תמיד זוכה בהחלטות הארגון.
המעניין הוא שה-WTO מצליח לגרום למעצמה החזקה והבלעדית לציית ללא מערכת כפייה כוחנית, אלא אך ורק על ידי הרווח שרואה ארה"ב לנגד עיניה בכך שהיא חברה בארגון. ארגון הסחר מצליח להפעיל עוצמתו הרכה על ארה"ב, על מנת שלא תפר את עקרונותיו, ותפעל לפיהם.
האם קיימת דרך על פיה יכול היה גם UNEP להביא את ארה"ב לציית לפרוטוקול קיוטו, או לחילופין, לכל הצעה אחרת הנוגדת את האינטרסים האמריקנים?
להערכתי, מאחר ואת האינטרסים הכלכליים (אשר מהם נובעים גם הסביבתיים) האמריקנים מגדירים גופי לחץ ספציפיים המייצגים בדרך כלל חלק קטן מאוכלוסיית ארה"ב, UNEP יכול לפעול בשיטת ה"סוס הטרויאני" ולפנות ישירות לאוכלוסיית ארה"ב, על מנת ליצור דעת קהל אוהדת למטרותיו בקרב אזרחי ארה"ב.
הסוגיה הבינלאומית אשר נידונה בסקירה זו הינה סבוכה לניתוח. בעיקר משום שעיסוקה במתח הקיים סביב התנגשות שעדיין לא התרחשה, בין עקרונות של ארגון סביבתי מטעם האו"ם, לבין חוקיו של ארגון בינלאומי חיצוני לאו"ם.
בחרתי להראות שני ארגונים בינלאומיים, אשר קיימת חפיפה מסוימת בתחומי פעילותם, אך התמודדות שונה של כל אחד מהם עם מבנה המערכת הבינלאומית, מביא לתוצאות שונות מבחינת הצלחת הארגונים להתמודד עם מלאכתם.
נראה כי הצלחת ה-WTO בכך שהפך למוקד עשייה משמעותי בנושאי סביבה, למרות המנדט המעורפל שיש לו לעסוק בנושאים אלו, מעידה בעיקר על כישלון UNEP לקדם את האג'נדה הסביבתית שלו, בעיקר בשל רגישות גבוהה להגמוניה של שחקן יחיד וחזק במערכת הבינלאומית. בעיה זו גורמת לסוכנות האו"ם לא להיות מסוגלת להביא החלטות לידי ביצוע ויישום.
סוכנויות האו"ם במידה רבה, אינן נהנות מלגיטימציה מצד מדינות רבות, מאחר והן נתפסות כבובה המשרתת את האינטרסים האמריקאים במקרה הרע, ובמקרה הטוב פשוט כארגון חסר יכולת לתפקד אם ארה"ב אינה חפצה ביקרו. לכן הן משליכות יהבן על ארגון אשר הוכיח את עצמו כמסוגל לפעול באופן עצמאי, גם אם הפעולה נוגדת אינטרסים אמריקאים.
הלגיטימציה הבינלאומית לפעול בנושאים שונים ורחבים (כאמור, תחומי פעילות ה-WTO החלו להתרחב גם לנושאי תנאי העסקה וזכויות יוצרים) אשר כלולים במנדט של סוכנויות או"ם שונות, עוברת לארגונים הנהנים מלגיטימציה רבה יותר מזו של האו"ם.
לטעמי, המפריד בין האו"ם כיום, להפיכתו לארגון הזוכה ללגיטימציה מצד החברות בו, המסוגל להוציא לפועל את החלטותיו, לכפות אותן על החברות המתנגדות להן ולפעול באופן עצמאי (גם אם לא באופן מלא, מכיוון שהוא עדיין זקוק למימון אמריקני משמעותי), כפי שקופי ענאן מבקש במאמרו, הוא העובדה כי למדינות רבות, ובוודאי לחזקות שבהן, לא ברור כיום מה הוא הרווח העומד בצידה של חברות בארגון.
כפי שלארה"ב ברור שכדאי לה להיות חברה ב-WTO, לעמוד בתנאי החברות ולקיים את דבר הארגון, כך על האו"ם להגדיר מערכת תמריצים אשר תבהיר מדוע כדאי לציית להחלטות המתקבלות בו. ולא, האו"ם ייוותר ארגון עקר וחסר זכות קיום.
Annan, K. Foreign Affairs, In Larger Freedom: Decision Time at the UN, NY: May/Jun 2005, Vol. 83, Iss. 3, pg. 63.
Sjöstedt, G. Negotiation on Trade and the Environment, Variation in the Multilateral Approach. In Kremenyuk, V. A. (ed.), (2002), International Negotiation: Analysis, Aproaches, Issues.(p' 370-371). San Francisco, CA : Jossey Bass.
Trittin, J. Global Environmental Politics, The role of the Nation State in International Environmental Policy, 4.1 (2004) 23-28.
Environment Backgrounder: Trade and Environment at the WTO: Background document, Available At [Online]: http://www.wto.org/English/tratop_e/envir_e/envir_backgrnd_e/contents_e.htm (4.3.2006).
Posted by Gaby at 1:40 PM 0 comments
Feb 9, 2006
הנטינגטון VS פוקויאמה
בסקירה קצרה זו, אנסה לעמוד על טיעוניו העיקריים של הנטינגטון, ולבחון אותם לאורם של טיעוני נגד, המבוססים על דבריו של פרנסיס פוקויאמה במאמרו "קץ ההיסטוריה?" ועל ניתוח שלי את המערכת הבינלאומית כיום, מעט יותר מ-10 שנים לאחר פרסום מאמרו של הנטינגטון.
בפתח ספרו, הנטינגטון מציין, כאמור, כי "הציביליזציה היא הישות התרבותית הרחבה ביותר. כפרים, אזורים, קבוצות אתניות, קבוצות לאומיות, קבוצות דתיות, לכולם יש תרבויות ייחודיות ברמות שונות של הטרוגניות תרבותית. תרבותו של כפר בדרום איטליה, עשויה להיות שונה מתרבותו של כפר בצפון איטליה, אבל שניהם חולקים תרבות איטלקית משותפת, המבדילה אותם מן הכפרים הגרמניים. קהילות אירופיות חולקות מאפיינים תרבותיים המבחינים ביניהן ובין קהילות סיניות או הודיות. אולם הסינים, ההודים ואנשי המערב אינם חלק משום ישות תרבותית גדולה יותר. הם ציביליזציות. ציביליזציה היא אפוא האיגוד התרבותי הגבוה ביותר בסולם ההתארגנויות של בני האדם, והרובד הרחב ביותר של זהות תרבותית שיש להם... היא מוגדרת הן על פי יסודות משותפים אובייקטיביים, כגון לשון, היסטוריה, דת, מנהגים ומוסדות, והן על פי הזהות העצמית הסובייקטיבית של בני האדם... ציביליזציות הן ה"אנחנו" הגדול ביותר שבתוכו אנחנו מרגישים בבית מבחינה תרבותית ובאמצעותו אנחנו מבדילים את עצמנו מכל שאר ה"הם" שם בחוץ" (עמ' 37).
טענה זו בעייתית בעיקר מן ההיבט שהיא שוללת את אחד המושגים הבסיסיים בליברליזם, שהצליח להשיג אחיזה חוצת-ציביליזציות במידה רבה – מושג השוויון בין בני האדם, וזכויותיהם הטבעיות – מושג זה מגדיר למעשה איחוד תרבותי גבוה מזה של הציביליזציה – השייכות למין האנושי והזכויות הטבעיות נובעות משייכות זו, ולא משום תת שייכות אחרת.
מובן שנוכל לראות מנהיגי מדינות שונות בעולם הכופרים בחשיבותו של עיקרון זה, במסגרת התנגדותם לליברליזם. מעניין לבחון את ההתאמה בין מנהיגים המתנערים מזכויות טבעיות של בני ציביליזציות אחרות עליהן הם קוראים תיגר, לבין יחסם לנתיניהם. מנהיגים אלו, הנוקטים בשיטות אלימות על מנת לכפות את שלטונם בקרב אזרחי מדינתם, אינם מיצגיה הבלעדיים של הציביליזציה אליה הם משתייכים. המשמעות היא שמרגע שמרבית האזרחים מבקשים לשחרר עצמם מיד הרודנים השולטים בהם, הם מפנימים את הרעיון הליברלי, שבזכותו ערערו את התוקף המוסרי של שליטת הרודן בהם עצמם.
עובדה היא שבני ציביליזציות אחרות, מבקשים כל דרך אפשרית לעבור לחיות או ללמוד במדינות המערב – הנטינגטון עצמו מסכים שהמערב הפך למושא קנאתן של הציביליזציות האחרות, בזכות המודרנה שהביא עימו.
סביר כי קיים קשר בין ראיית המודל המערבי כרצוי לכך שהוא מייצג את שאיפת האזרחים בציביליזציות האחרות, למרות המקרים בהם המנהיגים טוענים אחרת.
בנוסף, העובדה שרבים מאלו שמתחנכים ולומדים במערב הם דווקא בני אליטות בציביליזציות אחרות, מרמזת שכשאלו יחזרו למדינותיהם, ולציביליזציות שלהם, וינהיגו אותן בעתיד, יישמו את הערכים עליהם התחנכו במערב.
הנטינגטון טוען אמנם כי המקור לרעיונות החירות האישית, הדמוקרטיה הפוליטית, שלטון החוק, זכויות האדם והחופש התרבותי הוא אירופה. אלה הם רעיונות אירופיים; לא אסיאניים, לא אפריקניים, לא מזרח-תיכוניים. אך לטעמי, עדיין טעונה עליו חובת ההוכחה שרעיונות אלו אינם מתקבלים בברכה על ידי בני הציביליזציות הלא מערביות.
אם נבחן את האיומים האידיאולוגיים שאתגרו במהלך המאה ה-20 את הליברליזם, נוכל להבחין בארבעה עיקריים:
פאשיזם וקומוניזם, אשר חלפו מן העולם והביאו למה שפרנסיס פוקויאמה כינה "קץ ההיסטוריה" לפחות ברמה התיאורטית.
דת - אחד ממרכיבי הציביליזציה על פי הנטינגטון. עליית הפונדמנטליזם הדתי בשנים האחרונות בדתות הגדולות היא בולטת. תחיית הדת באה אולי כמענה לחוסר שביעות הרצון מהואקום הרוחני שבחברות הצרכניות הליברליות. אך עם זאת, רק האיסלאם הציע מדינה תיאוקרטית כאלטרנטיבה פוליטית לליברליזם ולדוקטרינה זו משיכה מעטה עבור לא מוסלמים, וקשה להאמין שהתנועה תקבל משמעות אוניברסלית. דחפים דתיים אחרים, מאורגנים פחות, מסופקים במסגרת החיים הפרטיים שמתאפשרים בחברות ליברליות.
עם זאת, אין להתעלם מן העובדה שמאפיינים דומים קיימים גם בציביליזציות אחרות, בעיקר בציביליזציה המוסלמית, אשר יחד עם זו הסינית מהוות לטעמו של הנטינגטון את האיום הגדול ביותר על המערב.
הנטינגטון מתעלם מן המכשיר המשמעותי ביותר של הגישה הליברלית למניעת התנגשות הציביליזציות – הכלכלה הגלובלית. האינטגרציה ההולכת ומתהדקת של מדינות ושווקים, מתאפיינת בחופש תנועה ל-5 גורמים – סחורות, שירותים, בני אדם (כוח עבודה), הון ולא פחות מאלו – רעיונות.
סין היא מדינה בה תהליכים אלו מבשילים לאט, אך בכל זאת ניכר בה שינוי. מאז המהפך בתפיסה הסינית באמצע שנות ה-70', השתנתה המדינה בהיבטים רבים – היא עדיין רחוקה מלהיות דמוקרטיה ליברלית בעלת שוק חופשי, אך ממדינה שבתקופה שבה נכתב המאמר על התנגשות הציביליזציות דורסת מפגינים באמצעות טנקים, היא הפכה למדינה שבה מותר להצהיר בפומבי בתמיכה במתנגד משטר שנפטר – הרעיונות הליברליים מחלחלים לתוך החברה הסינית, למרות ניסיונות המשטר לעכב תהליכים אלו.
דוגמאות אחרות לכך שהליברליזם הפוליטי עוקב אחרי הליברליזם הכלכלי ניתן למצוא גם בעולם המוסלמי, בו הנשים מתחילות ליהנות מזכויות רבות יותר, בעיקר בשל ההבנה שהדרתן ממערכת ההשכלה ומשוק העבודה פוגעת בפוטנציאל השגשוג הכלכלי של מדינות אלו.
ככלל, המדינות השונות הפנימו כי רצוי להן לשתף פעולה עם הגישה הליברלית לכלכלה, מכיוון שהדבר יתרום לשגשוגן. הדוגמא הבולטת ביותר היא זו של שתי הקוריאות – מדינות בעלות היסטוריה, תרבות, עם ושפה משותפים, שלאחר 50 שנות הבדלי משטר וכלכלה, אחת חזרה לחשכת ימי הביניים והשנייה הצטרפה לסטנדרטים המערביים – מדינות אחרות הולכות בעקבותיה של דרום קוריאה, ונפתחות לכלכלה העולמית כדי לשפר את מצבן.
הציביליזציה המוסלמית ממאנת להיחשף לתופעה זו מסיבה פשוטה – היא מורכבת בעיקרה ממדינות המתבססות על משאב טבע יחיד ויקר – הנפט – אשר מצוי בידי אליטת מיעוט. כלכלת מדינות אלו מפגרת ביותר, ביחס למדינות נטולות משאבי טבע, דוגמת טייוואן או יפאן, אשר בזכות הכלכלה הגלובלית הומרצו לפתח כלכלה בעלת בסיס רחב, אשר אינה מתבססת על משאב יחיד. הבסיס הרחב מאפשר למספר גדול של אזרחים ליהנות מפירות הכלכלה הגלובלית, ובכך להפריך את הרעיון של התנגשות ציביליזציות.
האינטרס של העולם המערבי הוא להרחיב את הבסיס הכלכלי גם במדינות המוסלמיות, על מנת להשיג את אותו האפקט. כמו כן, החלה מוחלטת של העקרונות הליברליים על הסחר העולמי, כולל פתיחת הסחר בחקלאות ובטקסטיל, על מנת לאפשר למדינות העניות לשגשג, תוציא את העוקץ מן הקואליציה האנטי-אמריקנית שמתגבשת על הרקע הכלכלי בין העולם המוסלמי למדינות מסוימות באמריקה הלטינית ובאפריקה.
לעניות דעתי, בשיתוף הפעולה הכלכלי המפתח למנוע את התנגשות הציביליזציות עליה מדבר הנטינגטון, ולמנוע את התגבשות מוקד ההזדהות הציביליזציוני כעיקרי בעיני בני האדם. אמנם אנו עדיין רחוקים מן החזון של ההגדרה העצמית של בני האדם כ"אזרחי העולם", והמגמות הן אכן סותרות, אך במידה והאינטגרציה הכלכלית הגלובלית מבית המדרש המערבי-ליברלי תמשיך לשגשג ולפרוח, ותכלול בתוכה יותר ויותר מדינות (כולל מדינות הליבה של הציביליזציות האחרות), ניתן יהיה לומר כי צדק פרנסיס פוקויאמה בטענתו כי לא קמה אלטרנטיבה שתקרא תיגר על הסדר הדמוקרטי-ליברלי-מערבי, והוא ייוותר הדומיננטי, ולכן טעה הנטינגטון כשחזה את התנגשות הציביליזציות, וקריסת תרבות המערב.
Posted by Gaby at 4:37 PM 2 comments
Jan 12, 2006
אבות אכלו בוסר
לדידם של מנהיגי הסטודנטים, על כולנו לעצום עינינו, להתעלם מהמשבר הקשה שפוקד את מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, ולגלגל את הבעיה אל הדור הבא של הסטודנטים, בדיוק כפי שעשו קודמיהם, או ליתר דיוק להחריף את הבעיה של הדורות הבאים, ולהוריד את שכר הלימוד עוד יותר.
בחינה של מערכות ההשכלה הגבוהה במדינות אחרות, מראה שבעולם כולו מתמודדים עם בעיות דומות – דרישה הולכת וגדלה להשכלה גבוהה, במקביל לעלויות גדלות בהתמדה, וממשלות שאינן מסוגלות להדביק את הגידול בביקוש בעזרת גידול בסבסוד.
הדרישה הגבוהה נובעת מהאמונה בהשכלה הגבוהה כאחד המנועים העיקריים של התקדמות חברתית וכלכלית, עבור החברה והכלכלה כולה, אך בעיקר עבור הפרט.
ממשלות ברוב המדינות, אינן מסוגלות לעמוד בקצב של לחצי העלות דרך ההכנסות ממיסים.
מה שעולה מן השילוב הזה בין ביקוש גבוה, עלויות גבוהות ויכולת מוגבלת לגייס כסף מהציבור הוא השאלה כיצד ניתן לענות על הביקוש הגובר ליותר השכלה גבוהה, בעלויות ציבוריות נמוכות יותר לכל סטודנט?
פתרון אפשרי אחד הינו מיזוג מוסדות, הגדלת כמות הסטודנטים בפקולטות, הקפאת שכר לעובדים ושיטות נוספות, אשר כבר נהוגות במחוזותינו, ולצערי, פוגעות פגיעה אנושה באיכות ההשכלה הגבוהה שאנו מקבלים – צפיפות באולמות ההרצאות ובחדרי הסמינרים, צמצום במבחר הקורסים, סגירת ספריות ואי רכישת ספרים, מחסור בעוזרי הוראה ומתרגלים ועוד. גם אם מנסים לייעל את המערכת, ולקצץ בביורוקרטיה, אסור לעשות זאת על חשבון איכות ההוראה ועל חשבונם של הסטודנטים.
האפשרות השנייה היא השלמת התקציב הציבורי באמצעות גיוס משאבים פרטי, על ידי שכר לימוד, או יזמות של המוסד האקדמי, דוגמת מכירת מחקרים, פטנטים ושירותים נוספים לציבור הרחב.
מדינות רבות בעולם החלו לבחור בפתרון השני. לא רק מתוקף ההבנה כי זהו הפתרון היחיד שיכול לכלכל את מערכת ההשכלה הגבוהה בטווח הארוך, אלא גם בזכות היותו פתרון מוסרי יותר, אשר משיג "צדק חברתי" רב יותר.
המערכת הנוכחית בישראל הינה דוגמא לאופן בו העניים מסבסדים את העשירים – רק כ-20% מהאוכלוסייה מחזיקים בתואר אקדמי. ההשכלה הגבוהה כמוה כהשקעה המוצלחת ביותר של הפרט בעצמו – הסיכוי למציאת עבודה והשכר עולים עם כל שנת לימוד שצבר – מדוע על 80 האחוזים הנותרים לסבסד את שכר הלימוד של אותו מיעוט? העניים שאינם לומדים, אך מממנים את השכלתם של אחרים, מנציחים את הישארותם מאחור, בכספי המיסים שלהם עצמם.
מדינות אשר החלו לגבות שכר לימוד אמיתי מן הסטודנטים, יצאו נשכרות מן המהלך. למוסדות ההשכלה הגבוהה בארה"ב יש משאבים גדולים פי 5 מאשר באירופה, מה שמיתרגם לכיתות קטנות יותר, מרצים טובים יותר וגם מחקר איכותי יותר, שמושכים 400,000 חוקרים אירופאים למדינה, בה 18 מ-20 מוסדות ההשכלה הגבוהה האיכותיים בעולם.
דוגמא מוכרת פחות היא זו של צ'ילה, אשר לה אוכלוסייה גדולה פי 3 מזו של ישראל, ומכילה פי 12 יותר אוניברסיטאות, שהולכות ומקבלות את ההכרה כטובות באמריקה הלטינית. בתחילת שנות ה-80' החלה להצטמצם מעורבותה של ממשלת צ'ילה במערכת ההשכלה הגבוהה. יחד עם הליברליזציה המאסיבית (היום הממשלה מממנת רק כ-25 מתוך כ-250 מוסדות לימוד גבוהים), גדלה באופן משמעותי הנגישות של כלל חלקי האוכלוסייה להשכלה הגבוהה – מ-7.2% משכבת הגיל הרלוונטית בשנת 81', רובה באזור הבירה סנטיאגו, ל-29.9% בשנת 98' בכל רחבי המדינה הארוכה – שיעור השתתפות דומה לגבוהים בקרב מדינות
בצ'ילה, כבמרבית המדינות בהן נהוג תשלום שכר לימוד ריאלי, לסטודנטים ניתנת אפשרות לקבל הלוואה בערבות המדינה למימון שכר הלימוד, והוצאות מחייה. את ההלוואה מחזירים לאורך שנים לאחר שמשתכרים את השכר הממוצע בענף,.
המסקנה מהדוגמה הצ'יליאנית היא ששכר לימוד ריאלי, במקביל למערכת הלוואות לסטודנטים מאפשרים ליותר אנשים לרכוש השכלה גבוהה.
בועז טופורובסקי, יו"ר אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, מציע ליישם שיטת הלוואות כזו בארץ, יחד עם הורדת שכר הלימוד ב-50%, בהתאם למסקנות ועדת וינוגרד. מדוע שיטת ההלוואות טובה לשכר לימוד נמוך, אך רעה לשכר לימוד גבוה, שיאפשר לאוניברסיטאות לספק שירות טוב יותר ללקוחותיהן?
על כלל ציבור הסטודנטים להפנים את העובדה שאין ארוחות חינם – אי אפשר להוריד את שכר הלימוד, ולצפות שמערכת ההשכלה הגבוהה תשתפר. זה היה הקו שהנחה את מדיניות ארגוני הסטודנטים לאורך השנים, ודור הסטודנטים הנוכחי הוא הסובל מכך.
עדיף היה לו היו מנהיגי הסטודנטים מסבירים לקהל אותו הם מתיימרים לייצג, כיצד הורדת שכר הלימוד פוגעת בו ובמערכת ההשכלה הגבוהה, במקום להפיק רווחים פוליטיים מסיכול פופוליסטי של היוזמות השונות להצלת ההשכלה הגבוהה בישראל. בינתיים, הם רק מותירים את מערכת ההשכלה הגבוהה מתבוססת בבינוניותה.
Posted by Gaby at 11:19 AM 0 comments