על בטיחות בדרכים והאח הגדול

בימים האחרונים יצא לי לשמוע לא מעט על יוזמות כאלו ואחרות בנושא הקטל בדרכים. ירון מירלמן מקדיש את חודש מרץ שלו לפעילות בנושא (זהו הפוסט האחרון מבין שלושה שהוא פירסם בימים האחרונים).

בין הרעיונות שעלו, סיפר רפי על מספר פתרונות טכנולגיים מסוגים שונים, שחלקם נשמעים מצוינים. בין הרעיונות המוצעים, מייחל רפי: "אם לכל מכונית היה אמצעי זיהוי אלחוטי, הרי שמערכת בקרה מרכזית היתה יכולה לרשום לרכב עבירות כמו מעבר באור אדום, אי שמירת מרחק,עקיפה מסוכנת ועוד...."

לאחר שהעליתי בפני רפי את סוגיית הפגיעה האפשרית בחירויות הפרט שנובעת מהתקנת מערכת כזו בכל כלי הרכב, כתב לי בתגובה ש"מי שרוצה להציל חיי אדם ולשפר את איכות החיים והסביבה, חייב לסמוך על טכנולוגיות חדשות וכנראה צריך גם לשלם במחיר האפשרות לפגיעה בפרטיות". כדוגמא, נתן רפי כתבה על השימוש שעושים הורים במצלמות מעקב ביתיות כדי לרגל אחרי מעשי ילדיהם המתבגרים (במטרה למנוע התדרדרות לא רצויה לסקס, סמים ואלכוהול כמובן).

מכיוון שאני לא מקבל אכסיומות כאלו כמובנות מאליהן, התחלתי לשאול את עצמי את השאלות הבאות:

מדוע חייבים לשלם במחיר הפגיעה בפרטיות?
האם אין דרכים אחרות להציל חיי אדם ולשפר איכות חיים וסביבה מבלי לפגוע בפרטיות?

האם מובטח לי שכשאשלם בפרטיות שלי, יינצלו חיי אדם וישתפרו איכות החיים והסביבה?

יעלי שלי כבר תפסה את הצד של רפי (זו הדינמיקה בבית שלנו :), אבל בכל זאת חשוב לי להתעכב על שאלות אלו, שממעטים להתעכב עליהן, וזה מסוכן.

אני טכנופיל שממהר לאמץ טכנולוגיות, ובעצמי לא תמיד מקדיש מחשבה למחיר שאני משלם בעבור שימוש במכשיר שאני תופס כמשפר את חיי, או מוסיף לי מרכיב מהותי של נוחות. ברור לי שכבר כיום, טכנולוגיות שאנו מאמצים לשימושנו הפרטי מאפשר לשלטונות לעקוב אחרינו במידת הצורך. רפי מזכיר את המידע שכולנו חושפים על עצמנו ברשתות חברתיות, אך עדיין זהו מידע שאנו בחרנו לחשוף מרצוננו החופשי וביודעין.

עם זאת, כאשר הטכנולוגיה המפותחת מגיעה לידי הרשויות, ולא לשימושו של האזרח, המצב הופך מסוכן פי כמה. בוודאי כשמתעלמים מההנחה המובלעת שהרשויות לא יעשו בכלים אלו שימוש לרעה כנגדנו, הנחה בעייתית כשלעצמה בימים אלו ממש.

לכן אני גם לא מקבל את ההקבלה למקרה ההורים ומצלמות הוידיאו שעוקבות אחר ילדיהם.

עד כמה שזה חולה, מעוות, ועלול לפגוע באמון במערכת היחסים בתוך המשפחה, זו החלטה של התא המשפחתי לסכן מערכת יחסים זו בשם הרצון להיות עם "אצבע על הדופק" בכל הנוגע לילדים בבית ולהתקין מצלמות מעקב (כאילו שהם לא יכולים לעשות את כל אותם הדברים מחוץ לבית).
מערכת שמספרת לשלטונות בכל פעם שעברתי על החוק היא בעייתית, ולו רק כי גם החוקים עצמם לא תמיד קיימים במטרה לשמור על איכות החיים והסביבה או להציל חיי אדם. אני מעדיף להשיג את אותו האפקט באמצעות הצבת שוטר בכל צומת (גם במחיר עלות גבוהה יותר), מאשר להתקין ברכב מערכת שמלבד הודעה לרשויות על עבירות תנועה, יכולה לספר היכן אני נמצא ולאן אני נוסע.

אני מאמין שעצירת הקטל בכבישים ושמירה של חירויות הפרט יכולות לבוא בכפיפה אחת.

ברור שלמערכת המוצעת יש אפקט מרתיע, אך אם לא מונעים את העבירה לפני שהיא מתרחשת, גם אם המשטרה תדע על חציית צומת באור אדום בדיעבד, זה לא ישנה כלום להולך הרגל שנהרג באותה תאונה.

יש מקומות בעולם שבהם בצמתים עירוניים ישנו מעין עמוד פלדה החוסם את המעבר כל עוד הרמזור אדום, ו"נבלע" בכביש בזמן שהרמזור ירוק - איש לא יחשוב על להתקרב לצומת כשהאור צהוב, אם הוא יודע שיתכן ויתנגש בעמוד פלדה כזה, או ייסע על דוקרנים (כמו ביציאות מחניונים) הקופצים בזמן שהרמזור אדום.
יש מערכות טכנולוגיות שניתן להתקין ברכבים ובכביש שימנעו מעבר על החוק מלכתחילה (במקום להלשין על מי שעבר עליו), ודברים נוספים שניתן לעשות, כדי להציל חיים ולהשיג אפקטים נוספים, וזאת מבלי לתת לשלטון כוח נוסף להתעמר באזרחים.

עוד טוען רפי, שמלחמה בטרור, בפשע ובתאונות הדרכים "שוות" את המחיר של הפגיעה בפרטיות. אני אומר שזהו מדרון חלקלק מדי. תחת הכותרת של מלחמה בטרור, אנו כבר יודעים שניתן להכליל דברים רבים ומשונים, וכמובן שאין מניעה בעתיד להרחיב את התחומים ש"שווים" פגיעה בחירויות הפרט (ולא רק בזכות לפרטיות), מרגע שהכלים המתאימים כבר בידי הרשויות.

אחד המגיבים לפוסט כתב: "אני מתייחס אליה (לטענת ה"אח הגדול") בביטול, שכן נהיגה במכונית ובעלות על מכונית אינה זכות מוקנית לאף אדם, כשם שבעלות על אקדח אינה זכות מוקנית של אף אדם. כך, אדם שמעוניין להיות בעל רכב או בעל אקדח נדרש לרשיון ואין כל בעיה חוקתית או מוסרית לחייבו גם להסכים לכך שניתן יהיה לעקוב אחר פעולותיו בכלי הרכב שרכש, בדיוק כשם שהוא מסכים לקבל על עצמו את מגבלות דיני התעבורה."

לעניות דעתי תגובה זו מסכמת את דבריי הקודמים מבלי להוסיף מילה.

הטיעון האחרון שמעלה רפי בעניין הוא שעו"ד קלגסבד למשל, לא היה מתנגד לתוספת של כמה מאות דולרים להתקנת מערכת כזו על רכב שעלותו 600,000 ש"ח. עוד טוען רפי שהמדינה ממילא גובה מיליוני שקלים במיסים על רכבים ודלק, ולכן כסף לא אמור להוות בעיה.

אז זהו, שדווקא כאן טמונה הבעיה בעניין זה. יבואני הרכב מצהירים חדשות לבקרים שבגלל שיעור המס הגבוה המוטל על כלי רכב בארץ (בעיקר מס קנייה), הם נמנעים מלייבא לארץ את הדגמים היקרים והמאובזרים יותר, מכיוון שהם יודעים שלא יוכלו למכור אותם בגלל המחיר הגבוה. לכן הדגמים שמגיעים לארץ הם אלו עם אבזור הבטיחות המינימלי שיוצא ממפעל היצרן. דווקא הפחתת שיעור המס על הרכב עשויה לתרום לכך שרכבים מאובזרים ובטוחים יותר (ומזהמים פחות, אגב), יהיו נגישים יותר לצרכן הישראלי, וגם תעודד החלפת מכוניות בתדירות גבוהה יותר, ובכך תצמצם את כמות המכוניות הישנות, הלא בטיחותיות והמזהמות על הכביש (טענה שעשויה לסתור את הטיעון שמיסים גבוהים על רכב מביאים לצמצום זיהום האוויר הנפלט ממכוניות). תוספת של כמה אלפי שקלים לרכב אינה דבר של מה בכך עבור רוב רוכשי המכוניות שלא נוהגים בג'יפ של פולקסווגן כמו זה של עו"ד קלגסבד.