על דמוקרטיה ובחירות (או, מתי למרות שיש בחירות אפשר לומר שזו לא ממש דמוקרטיה)

הפוסט הזה היה מתוכנן לעלות כבר מזמן, אבל מכיוון שהוא מהווה תשובה לא רעה לשאלה שנתתי לסטודנטים שלי בבחינה, החלטתי להמתין מעט, כדי שאם במקרה מישהו מהם מופרע מספיק כדי לקרוא את הבלוג שלי, הוא לא יזכה לנקודות במתנה...

מתי אנשים יוצאים מהבית והולכים להצביע בבחירות? לא מעט חוקרים דנו בשאלה הזו, וניסו לנסח מעין נוסחה חשבונאית שתצדיק את פעולת הבחירה ותציג אותה כפעולה רציונלית, שהרי אם כל כך הרבה אנשים (לפחות בישראל) עושים את הפעולה הזו פעם בשנתיים, כנראה שהיא רציונלית.

בבסיס הרעיון יש לבחון האם האדם שמחליט ללכת לבחור מפיק יותר תועלת מפעולת הבחירה מאשר עצם העלות של הבחירה הזו. אם עלות הבחירה נמוכה מהתועלת, הרי ניתן לומר שפעולת הבחירה היא אכן רציונלית.

לכן, נראה מה מרכיב את שיקול התועלת לעומת מרכיביה של עלות הבחירה.

על פי הנוסחה הבסיסית ביותר, התועלת של הבוחר מהצבעה בבחירות מורכבת ממכפלה של ההשפעה של הקול הבודד על תוצאת הבחירות, והתועלת שיקבל הפרט מכך שהמועמד העדיף עליו אכן יצליח להיבחר.

כיצד נמדוד את ההשפעה של הקול הבודד?
יש מספר גורמים שרצוי להתייחס אליהם.
ראשית, גודלו של הגוף הבוחר - משקלו של קול אחד מתוך 12 דיירים בבחירות לועד הבית גדול בהרבה מההשפעה שיש לקול אחד בבחירות הכלליות לכנסת במדינת ישראל (1 מתוך 5 מיליון רשומים בפנקס הבוחרים, או 3 מיליון מצביעים בפועל בבחירות האחרונות).
שנית, גודלה של קבוצת הבוחרים המהווה גוף השפעה. למשל, גודל התמיכה הדרוש להשגת מושב אחד בכנסת הוא כ-30,000 קולות, כך שהפרט הבודד יכול לראות את עצמו כאחד מתוך 30,000 שמצליח להגדיל את כוחה של מפלגתו, וזהו יחס טוב יותר.
שלישית, יש לבחון את הפער הנתפס בין המועמדים לזכייה. ככל שהפער נתפס כקטן יותר, כך מרגיש כל בוחר שתרומתו הסגולית לנצחון המועמד העדיף בעיניו רבה יותר, מכיוון שהוא הוא אחד הבודדים שיטו את הכף בסופו של דבר. זו אגב, הסיבה שבגללה המועמדים נוטים לומר שהפער קטן, על מנת לגייס למאמץ את כל אותם אלו שמתלבטים האם ללכת ולהצביע (וזה היה מקור טעותו של אולמרט שטען שניצח כבר 3 שבועות לפני הבחירות האחרונות).

מרכיב העלות במשוואה הזו קשור בגורמים שונים ומשונים גם כן.
ביטוי לא רע לעניין אפשר למצוא בפרק הפתיחה של הספר "על הפיקחון" של סראמאגו, אבל כדי לתמצת אפשר לומר שלהירשם בפנקס הבוחרים, לנסוע עד לקלפי, לעמוד בתור כדי להצביע, לצאת מהבית ביום לא נעים, להפסיד שעות עבודה, לעבד מידע פוליטי כדי להחליט באופן מושכל וכו' - כל אלו מרכיבים את העלות שהבוחר הפוטנציאלי רואה לנגד עיניו ביום הבחירות.
בישראל אגב, עושים מאמץ רב כדי להקטין כמה שיותר את ההשפעה של אלמנטים אלו - הרישום בפנקס הבוחרים נעשה באופן אוטומטי בלי שהאזרח יצטרך לעשות זאת בעצמו, יש פיזור גבוה של קלפיות כדי שלא יהיו מרחקים גדולים מדי עד לקלפי, בדרך כלל מזג האוויר נעים, יום הבחירות הוא יום שבתון מהעבודה, ותעמולת הבחירות אמורה להעביר באופן מתומצת את עיקרי המצעים של המפלגות כדי להקל על הבוחר להבין מה כל מועמד אומר.

למרות כל אלו, מכיוון שההשפעה של הבוחר היחיד על תוצאות הבחירות עדיין עשויה להיות קטנה מאוד, יתכן שהנוסחה תיתן בכל זאת ערך שלילי (עלות גבוהה מתועלת), ולכן חיפשו דרך להראות בכל זאת שפעולת הבחירה היא רציונלית, והחליטו להוסיף למרכיב התועלת גם את התועלת של הפרט מעצם פעולת הבחירה עצמה - כל אותם סוכני סוציאליזציה שפועלים כדי להבטיח שביום הבחירות הבוחר ילך ויצביע, מכיוון שיראה את עצמו כחלק מקבוצה חשובה שקובעת את גורל המדינה וכו' (וזכור לכולנו הפרק בסאות'פארק שבו סטאן לא רוצה להצביע עבור קמע חדש לבית הספר ונאלץ לצאת לגלות מהעיירה).

ובכן, חוץ מזה שלימדתי קורס בכלכלה פוליטית, מה הסיבה שבגללה אני מספר לכם את כל זה?

אתמול קיבלתי עותק של תכתובת בין סטודנט למתימטיקה לבין ראש מחלקת ההסברה של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, גיל גולדנברג, ובו טוען אותו גולדנברג שהסיבה שהבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב נראו כפי שנראו הייתה שהאגודה עושה את עבודתה נאמנה, ולכן אין צורך באופוזיציה.

אולי זה המקום להסביר למי שלא מכיר כיצד נראו הבחירות לאגודת הסטודנטים השנה.

ובכן, מתוך 30,000 סטודנטים הגיעו לקלפי רק 2,500 (8.3% הצבעה) ושלחו למועצה 75 נציגים. בבחירות זכו נציגי תא הסטודנטים "דור חדש" המזוהה עם מפלגת העבודה (אשר עד כמה שידוע לי, רצו לבחירות במשותף עם החבר'ה מתא מרצ). כך היה גם ב-19 מתוך 21 השנים האחרונות! 35 נציגים מתוך ה-75 נכנסו למועצה ללא בחירות בכלל, מכיוון שהיו הנציגים היחידים מן החוגים שלהם.

כעת ננסה לבחון את יום הבחירות הזה (שהיה יום גשום וסוער במיוחד) לאור ההסבר שתיארתי בתחילת הפוסט הארוך הזה. ראשית נבחן את מרכיבי העלות - כל סטודנט חבר אגודה רשאי באופן אוטומטי להצביע בבחירות למועצת אגודת הסטודנטים, והקלפיות מפוזרות בקמפוס, כך שאלו לא אמורים להוות בעיה.
עם זאת, ברור שלא כל הסטודנטים מגיעים ללימודים בכל ימות השבוע, ולא ממש ברור מדוע לא מאריכים את הבחירות לשבוע שלם על מנת לאפשר לכל סטודנט להיות בקמפוס כאשר מתקיימות הבחירות (הדבר אינו כרוך בעלויות רבות למשק, מאחר והבחירות אינן יום שבתון, ואפילו הבחירות הכלליות באיטליה נמשכות יומיים או שלושה, כדי לתת לכולם הזדמנות להצביע). הסבירות שסטודנט שאינו לומד ביום הבחירות יגיע במיוחד לקמפוס כדי להצביע, היא נמוכה ביותר.
כמו כן, לא מתקיימת תעמולת בחירות משמעותית, ופעמים רבות (בייחוד באותם חוגים שבהם יש רק מועמד אחד) מחליט המועמד לרוץ לבחירות ביום האחרון לרישום המועמדים (פעמים רבות בלחץ ראשי האגודה המכהנים), וכך לרוב הבוחרים אין מידע משמעותי בנוגע למצע של המועמדים והתועלת הצפויה להם מבחירתם.

זה מביא אותנו היישר לצידה השני של המשוואה - התועלת.
ראשית נבחן את מידת ההשפעה של הסטודנט הבודד על תוצאות הבחירות. אמנם להיות חלק מגוף בוחר של 30,000 איש זה עדיף בהרבה על גוף בוחר של כמה מיליונים, ולכאורה הסטודנט אמור לראות עצמו כמשפיע ביותר לעומת השפעתו על תוצאות הבחירות הכלליות, אך למעשה ההפרש הגדול שבו מנצחים אנשי תא "דור חדש" כבר 20 שנה, גורם לסטודנטים להבין שהפער אינו ניתן למחיקה, ואין טעם ללכת להצביע.

בנוסף, כפי שכבר אמרתי, לא ברורה בדיוק התועלת של הסטודנט מכך שמועמד מסוים ייבחר, שהרי כל המועמדים מציעים כמעט את אותו הדבר - צילומים בזול, מקראות, ייצוג האינטרסים של הסטודנטים בועדות אקדמיות שונות, יום סטודנט שמח, בירה בחינם וכמובן מאבק נצחי בפוליטיקאים המאיימים להעלות את שכר הלימוד.
אם כולם מציעים את אותו הדבר, איזו סיבה יש לטרוח ולבחור, שהרי הסטודנטים אדישים לחלוטין לזהותם של חברי המועצה שלהם (לזה מתקשרת תורת הניתוח המרחבי של מערכות בחירות של אנת'וני דאונס, שעליה לא ארחיב כאן).
ההבדלים היחידים בין המועמדים הם לעיתים הארגון הפוליטי עמו הם מזוהים, אך מכיוון שלפוליטיקה הציבורית השפעה וקשר מעטים על חיי הקמפוס, הרלוונטיות קטנה ביותר. היחידים שהביאו עמם מצע "מבחוץ" השנה היו נציגי תא הירוקים שהגיעו עם אג'נדה סביבתית לקמפוס, והצליחו להשחיל 4 נציגים למועצה.

בנוגע לתוספת של התועלת שרואה הפרט בעצם פעולת הבחירה, ניתן להניח שמכיוון שאין באמת סוכני סוציאליזציה הפועלים לשכנע את הסטודנטים שעליהם ללכת ולהצביע, היחידים שטורחים לעשות זאת הם חבריהם של המועמדים שמעוניינים לסייע בקידום הקריירה הפוליטית הסטודנטיאלית של חבריהם ורואים בכך תועלת ותחושת סיפוק אישית בלבד (ואולי אחר כך נהנים מקשרים עם חברי המועצה שיכולים לקמבן אותם בפעילויות שונות בקמפוס או לארגן להם עוד חולצה או דיסק און קי).

ובכן, קל לראות שלא פעילותה המוצלחת של אגודת הסטודנטים לאורך השנים היא הסיבה למצב העגום והסמי-דמוקרטי בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב.
מדוע סמי דמוקרטי? כאן כבר יש לפנות למשנתו של קנת' ארו, זוכה פרס נובל לכלכלה, שניסח את משפט אי האפשרות כאשר בחן את מהותה של הדמוקרטיה. הוא הגדיר את המושג קבוצה מכריעה כקבוצה שכאשר היא בוחרת במועמד מסוים, הוא המועמד הזוכה. אם הקבוצה הזו היא קבוצת הרוב באוכלוסיה, אז אין שום בעיה, אך כאשר הקבוצה המכריעה היא קבוצת מיעוט או אדם בודד, יש הפרה של אחד התנאים לדמוקרטיה, שהוא תנאי אי הדיקטטורה.
כלומר, העובדה שיש פרוצדורה דמוקרטית, לא מבטיחה לנו שאכן מתקיימת דמוקרטיה בפועל, וזה משהו שבאגודת הסטודנטים לא מצליחים להבין.

מה יכולים באגודה לעשות כדי לשנות את המצב?

בעצם, מדוע שירצו לשנות את המצב? החברים הנוכחיים במועצה מרוויחים המון מהמצב הנוכחי שמבטיח להם שגם בשנה הבאה יבחרו אותם אנשים.
כפי שהצעתי קודם, הארכת הבחירות למספר ימים או אף שבוע, תבטיח שכל סטודנט יבקר בקמפוס ביום שבו מתקיימות בחירות, והסיכוי שישתתף יגבר.

כמו כן, בידול טוב יותר של המועמדים יכול לסייע גם כן להגדלת אחוזי ההשתתפות בבחירות (למרות שכשכמעט כל המועמדים שייכים לאותו תא סטודנטים, קשה לחשוב על בידול ראוי).

בנוסף יש לשקול את שינוי שיטת הבחירות או את מבנה המועצה לכזה שיאפשר בחירות כלליות (מדוע סטודנט לקולנוע לא יכול להצביע עבור מועמד של מפלגת הירוקים מהחוג למתימטיקה, אם במקרה אין מועמד של הירוקים בחוג לקולנוע?).
ההיגיון העומד מאחורי בחירות "אזוריות" (לכל אחד מותר להצביע אך ורק עבור נציגים מן החוג או הפקולטה שלו) ברור - סטודנטים מחוג מסוים מעוניינים שיהיה מישהו ספציפי אליו יוכלו לפנות בעניינים פנימיים של החוג.
עם זאת, ישנם נושאים כלליים, בייחוד במישור של התנהלות הסטודנטים כגוף מאורגן כלפי הממשלה או אף בפעילויות כלל-סטודנטיאליות בתוך הקמפוס, אשר לטובתן יש לאפשר לסטודנטים להצביע באופן חופשי עבור כל מועמד הראוי בעיניהן, וכך תימנע כניסתם של מועמדים למועצה רק בגלל שלא הייתה אלטרנטיבה לסטודנטים מאותו חוג. פיצול מוסדות האגודה למועצה כללית וגוף לטיפול בנושאים פקולטטיים תאפשר ליהנות משני העולמות גם יחד.