על ועידת העשוקים

כבכל שנה התקיימה אל מול שערי מלון דיוויד אינטרקונטיננטל "ועידת העשוקים" זו השנה השביעית, כועידת נגד לועידת העסקים שמתקיימת בתוך האולמות המפוארים של המלון.

מדובר בועידת הפסגה של הפעילים החברתיים מכלל ארגוני השמאל הכלכלי והמדיני (על הבעייתיות בצימוד הזה בפוסט נפרד), כמו גם ארגונים שלא ברור הקשר שלהם לפעילות הזאת, דוגמת אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב או ארגון מגמה ירוקה שחרת על דגלו מאבקים למען איכות הסביבה, וההצטרפות ל"סולידריות ארגונית" כזו לדעתי רק פוגעת בו, מאחר שהיא לא מאפשרת קואליציות עם אנשי עסקים חסרי לב במקרים שבהם האינטרסים של שני הצדדים עולים בקנה אחד.

באתר האינטרנט של הועידה ניתן למצוא לא מעט התייחסויות למחאה נגד הקשר הון-שלטון. על כך כבר כתבתי בעבר, אבל אחזור שוב לסתירה הפנימית בעמדתם של אנשי השמאל הכלכלי - אי אפשר לצפות מהממשלה להתערב בכל אספקט של החיים שלנו, ושבאותה העת לא יהיה לה כוח רב מדי. כאשר הממשלה חולשת על הפעילות הכלכלית (בדיוק כפי שמצפים המפגינים), מטבע הדברים הוא שתיווצר שחיתות וקשרים עם "בעלי הון" שיכולים להפיק תועלת רבה מקשריהם עם אנשי השררה. לאנשי עסקים אין אינטרס בחברויות עם פוליטיקאים שלא יכולים לעזור להם (אלא אם הם אנשים נחמדים לכשעצמם כמובן - אני מניח שיש פוליטיקאים שיש להם חברים).

בכל מקרה, היום קראתי בעיתון העיר סיקור של אותה ועידה, או בשמה הרשמי, "ועידת הצדק החברתי". אתייחס למספר ציטוטים נבחרים מפי המשתתפים בועידה כשהתבקשו לפרט מדוע המצב כל כך גרוע לדעתם:

"לא נותנים יותר דמי אבטלה לאנשים מתחת לגיל 28" - האם מישהו יכול להסביר לי מדוע צריך לתת באופן גורף דמי אבטלה לאנשים צעירים (בהנחה שאין להם מוגבלות פיסית או נפשית לצאת לעבודה)? בכל מקרה, מזל שהשנה אהיה בן 28, כך אוכל להפסיק לעבוד.

אגב, הנושא הזה של עבודת צעירים מטריד לא רק את הצעירים בארץ. מסתבר שגם הצעירים בחו"ל מעדיפים לא לעבוד. ראו מה קרה בצרפת לפני מספר חודשים, במהלך מאבק הסטודנטים נגד ה-CPE - Contrat Première Embauche או "חוזה העסקה ראשון", רפורמה שמקילה על המעסיקים לפטר עובדים מתחת לגיל 26 במהלך השנתיים הראשונות להעסקתם.

המצב היום בצרפת הוא כזה שעובד המתקבל לעבודה נהנה מתנאים אותם אנו מכנים בשפת הקודש כ"קביעות", ופיטורין הם תהליך ארוך וכואב למעסיק. ברור ששינוי מצב זה הוא לרעת המועסקים הצעירים שעלולים למצוא את עצמם ברחובות ללא עזרת ארגון העובדים או בית הדין לענייני עבודה. האמנם?

התוצאה של המצב היום היא שמעסיקים מעדיפים להעסיק אנשים מבוגרים, אשר יש להם רקורד מוכח בשוק העבודה - יודעים בדיוק מה העובד שווה, או כמה הוא מתאים לצרכי המעסיק. לעומת זאת, בחור צעיר, שזה עתה סיים ללמוד באוניברסיטה, אבל עדיין לא הוכיח את עצמו בעבודה הוא סיכון למעסיק, מכיוון שאין דרך לדעת האם הוא מתאים לעבודה או לא. הבעיה היא שכאשר המעסיק מגלה שהצעיר לא מתאים לו, הוא תקוע איתו, בגלל אותם תנאים להם זכאי העובד.

מה הפיתרון שמוצאים כיום המעסיקים? לא להעסיק צעירים. שיעורי האבטלה בצרפת גבוהים במיוחד גם כך ביחס למדינות המערב, אך בקרב צעירים מדובר ב-25% אבטלה - כל צעיר רביעי בצרפת מובטל, כך שניתן לומר שהמצב היום לא ממש מיטיב עם הצעירים. לא בטוח שהרפורמה הספציפית המוצעת הייתה מביאה לפתרון המוצלח ביותר, אך היא בהחלט הייתה מעודדת מעסיקים לקחת לעבודה גם חבר'ה צעירים, שבמקרה הגרוע ביותר יצטרכו לחפש לעצמם עבודה אם הם אינם מתאימים.

"קיצצו בתקציבים לעיירות פיתוח" - שם מעניין, עיירות פיתוח. אני חושב שצריך לקרוא להן עיירות ניוון - שום דבר לא התפתח שם לכל אורך השנים בהם הן נהנו מתמיכה ממשלתית.

"תוכנית וויסקונסין ממשיכה לרוץ" - שומו שמיים, מכריחים אנשים לחפש עבודה כתנאי לקבלת סיוע סוציאלי. לא יודע איפה בדיוק שכחו במפלגת העבודה או בנוער העובד והלומד את הערך המרכזי אותו נושא שמם - עבודה, עבודה ועבודה.

והכי אהבתי את "הכלכלה חולה - הלוואי שתמות". ברור לנו שהכלכלה היא איזה גוף נפרד מאיתנו, שקשור בחבל הטבור לאנשי עסקים, עושקי העשוקים, שרים מושחתים ומנצלי העובדים (או לפחות אלו שלא רוצים לעבוד, אבל מכריחים אותם בתוכניות כמו וויסקונסין וביטול דמי אבטלה לצעירים).

מה טוב יהיה לנו אם הכלכלה תמות. היא גם ככה לא קשורה אלינו, ואנו לא נושפע כלל ממותה. היא רק תסלק מכאן את כל אותם חורשי רעה ומזימות, ואנחנו נוכל סוף סוף לחיות בשקט, בעולם ללא כסף, ללא מסחר, וללא צורך לעבוד בכלל.